מחשבות על פליטות הפה של מיקי זוהר
רובנו מפעילות שוטר פנימי ובוררות מילים גם בעידנא דריתחא. היתרון של מיקי זוהר הוא שהוא לא. כשחבר הכנסת, מיקי זוהר עף על עצמו או מתעצבן על הזולת, הוא מניח את מחשבותיו הכמוסות במרכז השולחן, תוכו כברו והוא פשוט וגלוי לכל.
כך היה עם שלושת הכ"פים ("אני אוהב את הכ' של הכוח ומקווה שבסוף היא גם תקנה לי כבוד") וכך עם קריאתו ליושבת ראש הקואליציה, עידית סילמן, "את תעני לי כמו ילדה טובה".
הטיימינג של פרשת השבוע
השבת מביאה פרשת השבוע לבתי הכנסת את חמשת בנות צלפחד. הן ישמחו להעניק שירות לציבור, לכתת את רגליהן מבית כנסת לבית כנסת ולהסביר איך לא עונה ילדה טובה. מיקי זוהר, אני לא יודעת מה אתה עושה בשבתות בבוקר אבל השבת ממש כדאי לך ללכת לתפילה. אבל רגע, לפני שנגיע לבנות צלפחד כדאי להתעכב על הדרשה הכנה שהניח לפתחנו נבחר הציבור, מיקי זוהר. דווקא כיוון שכנות דבריו לא מוטלת בספק שווה להתאמץ ולהבין למה הוא מתכוון כשהוא תובע: "את תעני לי כמו ילדה טובה".
תמצית מזוקקת של שנאת נשים
לכל דרשה יש קונטקסט, ובמקרה שלנו הקונטקסט הוא מיקי זוהר שנכנס באיחור לישיבת הוועדה ושאל באיזה סעיף עוסק הדיון. סילמן השיבה: "איחרת אז תשאל את אחד החברים שלך". תגובתו של זוהר בקעה מהמרתפים הפטריארכליים.
1 צפייה בגלריה
חבר הכנסת, מיקי זוהר ויושבת ראש הקואליציה, עידית סילמן
(צילום: ערוץ כנסת, נועם מושקוביץ דוברות הכנסת)
"את תעני לי", פירושו: "את לא המנהלת של הדיון הזה אלא אני וחוסר הסכמתך לעצור את הדיון למעני הוא חוסר הבנה של יחסי הכוח בינינו"; "כמו ילדה טובה", פירושו, "את לא המנהלת של הדיון כיוון שאת ילדה-אישה וככזו את נדרשת לסור למרותם של השליטים האמיתיים בבית הזה".
זוהר יכול היה לבחור הרבה קללות מכוערות אבל מה שיצא לו מהפה היה ביטוי לתדהמה נוכח אישה שנושאת בעמדת כוח ומשתמשת בה גם מולו. מה שפלט הפה של זוהר היה תמצית מזוקקת של שנאת נשים, התורה המיזוגינית על רגל אחת. מה שזוהר אמר זה שהוא קולט שמתרחשת פה מהפכה והוא מסרב לקבל אותה. ואנחנו? אנחנו יודעות שילדות טובות לא עושות מהפכה.
ילדות טובות לא עונות
בנות צלפחד, שסיפורן זוכה לבמה בפרשת "פנחס", מלמדות אותנו ש"ילדות" שרוצות לעשות מהפכה לא עונות, אלא יוזמות. הן יוזמות מהלכים שיטלטלו את הפטריארכיה ויציעו להן חלק קטן בכלכלה שמתגמלת רק גברים (במדבר, כ"ז): וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד .... וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר ... לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן".
הפמיניזם נפרש במלוא הדרו
אני מאוהבת במילים שהתורה מקדישה לתיאור עמידתן של בנות צלפחד. המספר צועד איתנו לאחור, כמו בסיום תפילת עמידה, ובכל צעד מתרחבת תמונת הנועזות של חמש הגברות. הן עומדות לפני משה ואז גם אלעזר נכנס לפריים, צעד נוסף לאחור ואנו רואות את הנשיאים. צעד שלישי ואחרון ואנו רואות שהן עומדות מול כל העדה.
אני מדמיינת את התדהמה של העדה, אני יכולה לשמוע מישהו בקהל צועק: "אתן לא ילדות טובות". אולי קראו להן "גולד-דיגריות" ואמרו שהן רוצות כסף ורק עניינים חומריים מעניינים אותן. אני מדמיינת את הניסיונות הרבים להניא אותן מהרגע האמיץ בו הן תובעות נחלה בארץ. הן מבקשות הרבה פחות מצדק מלא. בשלושים ושש מילים שנמדדו ונבחנו היטב, הן פורשות את דרישתן הצנועה מבעלי ההון - לרשת את אביהן כיוון שאין להן אחים יורשים. עם או בלי כוונה הן קבעו תקדים גם ליתר הנשים נטולות האחים: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ".
ולמה משה לא ענה להן?
כי מגיע להן שאלוהים בעצמו יתעסק בסיפור הזה. וגם כי עיוורון מוסרי מסוג זה כל כך גלוי שקשה לראותו. כל כך ברור לחברה שנשים לא ראויות לנתח מעוגת הנכסים העולמית, שאין למשה יכולת לראות שזה עוול. הוא באמת חושב שהטבע, או רצון האל, ייצר את האפליה. לכן צריך שאלוהים יעיד על העיוות שמשוקע עמוק בתורתו. יעיד ויעשה תיקון קטן.
אלוהים יכול לברוא סלע שהוא לא יכול להרים
אל תדאגו, פרקים ספורים יעברו ובני שבטן של הצלפחדיות, בני יוסף, יקטרו למשה על הפסד הנחלה הנובע מכך שהבנות יורשות ועוברות עם הירושה לשבט אחר. משה ואלוהים ישתפנו. הם יכלו להשיב: יפה דיברתם, בואו נקבע שכל הבנות יורשות וכך לא תהיה חריגה במקרה של בנות שאין להן אחים. אבל במקום להכריז על שוויון כללי, הם נראו מופתעים מהטיעון הכה צפוי של בני יוסף וביצעו נסיגה חלקית: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים".
כן, בנות צלפחד יכולות להתחתן עם כל מי שבא להן ובלבד שהוא מהמשפחה הנכונה. וכאן גם נמצאת תשובה לחידה הפילוסופית העתיקה: אלוהים יכול לברוא אבן מהפכנית שהוא לא יצליח להרים.
חברותא עם ברוריה
הנזיפה של מיקי זוהר בעידית סילמן: "את תעני לי כמו ילדה טובה" הזכירה לי תלמיד חכם שביקש להשתיק תלמידה חכמה ולא ידע עם מי הוא הסתבך. לגבר קראו רבי יוסי הגלילי, לאישה קראו ברוריה וזה סיפור המעשה (בבלי עירובין נ"ג, ב'): "רבי יוסי הגלילי היה הולך בדרך. ראה את ברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד אמרה לו: גלילי שוטה לא כך אמרו חכמים 'אל תרבה שיחה עם האשה' היה לך לומר באיזה ללוד".
אם ברוריה הייתה ילדה טובה היא הייתה קדה קידה ומצביעה על הדרך ללוד. אולי היא הייתה מוסיפה ג'סטה של ילדות טובות בסגנון: "שתה אדוני, גם לגמליך אשאב" אבל זה לא בדיוק הסגנון של ברוריה. היא זעמה ובצדק. בעולם התורה שבע"פ, הדרך היחידה ללמוד תורה היא לשמוע מסורות מפיו של תלמיד חכם אחר. כשתלמידי חכמים פגשו זה את זה בדרך הם שאלו: "מה חידוש היה בבית המדרש" וחלקו ביניהם את מתנות התורה. אבל היא? דווקא לידה רבי יוסי הגלילי הופך לצדיק ובמקום לדבר איתה בדברי תורה (והיו לה בשפע) הוא מתייחס אליה כאילו הייתה הקריינית של וויז.
ברוריה, הילדה הלא טובה, מלמדת אותו שיעור משולש: ראשית, היא מכנה אותו "גלילי שוטה". שנית, היא מבהירה לו שאדיקות דתית לא תחפה על כסילותו, ואם הוא היה חושב הוא היה יכול להגיע לניסוח חסכני יותר. ושלישית, היא כופה עליו שיחה בדברי תורה: "לא כך אמרו חכמים... היה לך לומר". אני בטוחה שרבי יוסי הגלילי התחרט על הרגע בו הוא הציע לברוריה להיות ילדה טובה.
ילדות טובות והטכנית לטיפול באלימות במשפחה
למרות שחלקנו כבר לא מוכנות להיות "ילדות טובות" המהפכה עוד רחוקה מיעדה. חלק מזה, מיקי זוהר, באחריותך. השבוע שוב נרצחה אישה בישראל שמה היה מייסר עותמאן ועכשיו היא ז"ל. היא נורתה בביתה לעיני ילדיה. תארו לעצמכן מה היה קורה אם מחבל היה נכנס לבית ויורה באחד הדיירים. כולנו היינו מתחבאות בפחד מוצדק, וכוחות עצומים של צבא ומשטרה היו רודפים אחרי היורה. אבל אישה בביתה? כל כך הרבה שנות פמיניזם ועדיין רצח של אישה על ידי בן משפחתה לא גורר תגובה ראויה. דו"ח מבקר המדינה העוסק במחדל בטיפול באלימות במשטרה התפרסם השבוע ואין מישהו מחברי הממשלה הקודמת (וכל אלו שקדמו לה) שיכול לטעון "ידי לא שפכו את הדם הזה". אני סומכת על חברות הקואליציה החדשה שלא יהיו ילדות טובות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
השבוע כתב לי חבר שמכנה את עצמו "הסיפור האמיתי": "הגברים בנו את העולם , מספיק עם ההתקרבנות , גברים נרצחים מוכים ונאנסים הרבה יותר מנשים זה שזה קורה בגלל גברים אחרים לא מוריד מזה ערך. להפך. בדרך כלל האלימות כלפי גברים היא ברוטאלית בהרבה יותר. רצח ואלימות הם הרבה יותר גרועים מאונס ולכל המצקצקים, אונס לא חמור כמו רצח...הבעיה שהסבל של נשים מונח על מזבח והסבל של גברים מושתק כלא קיים ...וזה הסיפור האמיתי".
יקירי, כתבת תערובת של טיעונים ואני מנסה לעשות בהם סדר. ביחס לטענתך שגברים בנו את העולם - אני לא יודעת איך לבדוק את זה שהרי נשים ילדו ילדים אז מה חשוב יותר לבניית העולם? אני לא יודעת וגם לא מבינה מדוע יש צורך להיכנס לתחרות.
תחרות נוספת שאתה מארגן לנו היא תחרות הקורבנות. אתה צודק בדבריך על כך שגברים סבלו וסובלים נוראות ממלחמות, אלימות פיזית ורגשית וגם מאונס. צריך לדבר הרבה על האלימות ממנה סובלים גברים, צריך לתת לה מקום ולהודות לכל גבר שמוכן לשתף בסיפור שלו.
יקר, אני לא מתחרה אתך. אני לא יודעת איך לבדוק מה נורא יותר – אונס או רצח (נכון להיום התנסיתי רק באחד מהם) למה אנחנו צריכות להכריז על מנצח בתחרות הסבל? אני מציעה שנשלב ידיים ונמגר את האלימות בכל מקום בו היא נמצאת.
שבת שלום!
