החושך פה כל כך כהה ומוחלט שהוא מרגיש כמו בולען. אני הולכת לבדי בעיר העתיקה בלוד אחרי שחזרתי מראיון ומפחדת. הייתי מחפשת בווייז את הדרך לבית שלי, אבל בשום מקום בשכונה הזנוחה הזאת אין ווייפיי. הנתונים בנדידה היחידים פה זה החוצה מכאן, לשכונה נורמלית. יש ירקות רקובים על המדרכות, חצי מהחנויות בשוק סגורות, ובאלו שפתוחות יושב בחוץ נער שלבוש בטי שחורה ובוהה בי במה שאני משוכנעת שהוא שנאה. היהודים פה כבר אמרו לי שהטישירט השחורה, לפעמים עם כיתוב בצבע זהב, היא “המדים של הפורעים”. אחד מאנשי הגרעין התורני אפילו סיפר איך בליל המהומות השני הוא החליף לטישירט שחורה כדי להתחזות לערבי ולהצליח לעבור בין פחי האשפה שחסמו את אמצע הרחוב ובערו כמו חנוכיית גיהינום באש כתומה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
קודם נכנסתי בטעות לחצר במקום לקחת פנייה לרחוב, היה שם אפילו עוד יותר חשוך, אז הוצאתי את הסלולרי כדי להשתמש באור שלו. תוך שנייה יצא מאיזו פינה גבר גדול עם מקל שהשד יודע מאיפה הקריץ ב־12 וחצי בלילה. "מה את מצלמת פה?" נבח עליי. יש פה רגישות לנוכחות של מצלמות, סימן מובהק לכמה כולם מגורדים מעצבים. אם עמדת דקה עם סלולר בכניסה לבניין או לרחוב, את מהשב"כ. "אני לא...", התחלתי לומר. "לא מצלמים פה שום דבר, מהר לסגור או שאני בעצמי לוקח לך את הטלפון ומפרק אותו לחתיכות", הוא חתך.
האמת היא שלא פחדתי ממנו, בטח לא כמו שאני מפחדת שיחלוף לידי עכברוש. מתחת לדירה ששכרתי בעיר יש חצר שמלאה בכל כך הרבה שכבות מסריחות של זבל ישן שאפשר לעשות שם חפירות ארכיאולוגיות ולמצוא מעדן חלב באדי משנות ה־90. ושמה ראיתי אותה. גופה מיובשת, פרוסת זרועות בצורה מבעיתה, של עכברוש. מאז אני מתעוררת כל לילה בארבע בבוקר ומשוכנעת שהוא עוד שנייה ייכנס לפה, הזומבי עכברוש, עם הידיים הקטנות והגועליות שלו פרוסות למעלה בתנועת תפילה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ועדיין, מצבי טוב, כי רק לפני חודש וחצי ירו פה באש חיה מתחת לדירה הזאת ממש. זה היה בלילה השני של המהומות, ערבי חמוש פשוט עמד על הגג וריסס ברובה. את זה אני שומעת ממדריך שעמד וצרח את זה במגאפון בשעה עשר בבוקר מתחת לחלון שלי. הוא בא לעשות סיור לתיירים מבחוץ על מה שקרה פה בשבוע המהומות. הילדה של השכנים הערבים עברה שם, בת 14, בגדים מגוהצים של תלמידה מצטיינת, צמה ארוכה ומוקפדת שלוקח שעות לקלוע. היא בהתה במדריך שהסביר איך הערבים הבעירו פה פחי אשפה וירו על אנשים. מישהו סינן "חיות, שילכו לעזה", והיא מיהרה לברוח. הצמה שלה היטלטלה על הגב, לא ידעתי אם נעלבה.
אני ממשיכה ללכת, מנסה למזער את עצמי. שכונת רמת אשכול בואכה העיר העתיקה היא אזור עם רוב מוסלמי מובהק. גם בימים רגילים אישה שלבושה בשמלה ארוכה אך לא מספיק צנועה לא תרגיש בנוח לעבור פה. "יש פה הטרדות בשכונה", אמר לי בחור שעובד בסופר, "אם תכבדי את עצמך בבגדים נורמליים הכל יעבור בשלום". רציתי להגיד לו שזה לא בסדר, שמי שמפחיד בחורה בלילה הוא זה שלא מכבד, אבל סתמתי כמו ילדה קטנה. בשלושה ימים שאני פה, כבר הבנתי שהעיר לוד כרגע מתוחה יותר מחבלי הכביסה של השכנה חולת הניקיון שלי, גברת יוסוף.
המהומות אמנם נגמרו רשמית לפני חודש וחצי, אבל תהום חוסר האמון שפעורה בין שני הצדדים מסרבת להיסגר. זה נראה שהיהודים והערבים כמעט לא מברכים זה את זה לשלום, פשוט חולפים אחד מול השני כמו שתי ספינות אויב בנילוס. הרגע ראיתי מפגש כזה ברחוב אקסודוס, איפה שממוקמים בתי הספר של הגרעין התורני תחת אבטחה קבועה של מג"בניקים. בת גרעין עם מטפחת מבד הודי מגניב שמתוכו בוקעים תלתלי זהב חולפת על פניה של ערבייה יפה לא פחות, יש לה טייטס שחור ושמלה חומה מעל וחג'אב שרק מבליט את עיניה ארוכות הריסים. אין אפילו הינד ראש אחד שמכיר בקיומה של האחרת. היהודייה מסתכלת על הערבייה במבט שמסרב להפגין פחד, הערבייה מסתכלת למעלה אל הברוש, לא בא לה להסתבך. כל דבר קטן מקפיץ, כל פרובוקציה הכי סתמית יכולה להתפתח למאורעות יולי 21’.
השכונה שלי, רמת אשכול, שבה עברתי להתגורר במשך שבוע, הייתה מוקד המהומות, אבל עכשיו שקט לגמרי. משכונות אחרות בלוד יש כל יום דיווחים. קבוצת נערים שהתקיפה ילדים יהודים בדרך לבריכה ותלשו להם את הכיפות, בקבוקי תבערה. זה בלתי נתפס שדברים כאלו קורים בעיר ישראלית רגילה ולאף אחד לא באמת אכפת. אני כל כך שקועה במחשבות שאני לא שמה לב ששוב לקחתי את הפנייה הלא־נכונה. ולא סתם, הנה אני עשרה מטרים ממסגד אל־עומרי, איפה שהאימאם יוסוף אל־באז השמיע דרשות מסיתות. איפה שיושבת עכשיו קבוצת הגברים המפחידים שלבושה בחולצות שחורות ובוהה בי כאילו יצאתי מדעתי. "יופי", אני חושבת, "ישר לתוך הפלג האיסלאמיסטי הקיצוני של המסגד, באמת יופי".
ראיתי אותם כבר כמה פעמים. הם יושבים שם בכל שעות היום והלילה. עשרה, לפעמים 20 גברים מזוקנים שנראים ידידותיים בערך כמו פצצת גרעין. המבטים שלהם חמורים, הם סוקרים כל יהודי כאילו הוא אויב פוטנציאלי, אבל עכשיו מאוחר מדי לסגת. אני איראה גזענית שחושדת בכל בחור ערבי שכולה יושב על כיסא כתר פלסטיק ומדבר. ופתאום, כמו בסדרות הרצח הכי בנאליות, ניידת משטרה עוצרת ליד הבחורים בחריקת בלמים.
ועכשיו אני כבר חייבת להתקרב, לשבת לידם, להוכיח לעצמי שאני עיתונאית אמיתית. מי יודע למה השוטר עצר, אולי מצאו אצלם חומרי נפץ, אולי הם תיכננו פה פיגוע. אבל לא, מתברר שזו בדיקה שגרתית, והשוטר אפילו סבבה וזורם, מתווכח איתם על מה כל כך רע בלתלות דגל פלסטין. פתאום נשמע צרצור בקשר, הוא קורא לשוטר השני והם נעלמים בניידת ונוסעים משם. אני נשארת תקועה בלב החבורה. "אני יכולה לשבת כאן?" אני מגמגמת לגבר לידי. "בטח", הוא אומר, "את מוזמנת. מאיזה ערוץ בטלוויזיה אמרת שאת?". הוא מסביר לי למה הם יושבים פה במשמרות כל היום ולא, זה לא במטרה לאיים ולתקוף. זה כי הם חוששים. הם משוכנעים שהיהודים ינסו לשרוף את המסגד שלהם.
אבל הם לא שרפו אותו במהומות.
"הם ינסו לשרוף אותו".
הבחור שנראה לי קודם הכי קשוח, זה עם הזקן הכי מטופח וגזום, פונה אליי פתאום. "אני דווקא שמח שאת כאן", הוא מפתיע אותי. "בואי, בואי תראי מה הם עשו לחאדר". הוא מזיז את הגוף ומראה לי את הבחור שלידו, בעצם בחור היא מילה גדולה מדי, זה ילד נצחי שכלוא בגוף של גבר בן 30. יש לו עיניים מלוכסנות, פה עגול ותמה, כתפיים רכות ונמוכות מאוד. כל המאפיינים של תסמונת דאון. "שלום חאדר", אני אומרת לו. הוא נרתע ממני ישר, בפחד נורא, מכסה את הראש שלו בזרוע שמאל שלא אסתכל עליו, ומתחיל לפעות. ועכשיו אני רואה שיש לו מסביב לראש תחבושת גדולה ומוכתמת. "שישה מתנחלים התנפלו על הילד הזה, על החמוד הזה, עם מקלות ואבנים והרביצו לו מכות רצח", הבחור אומר, "בואי, תראי סרטון".
זה עוד משהו שמאפיין את לוד פוסט־הפרעות, כולם נהיו עורכי דין. לכולם יש סרטון להראות לך. את מדברת עם מישהו, הוא מספר לך משהו רע שקרה לו ותוך שנייה הוא שולף את הסלולרי ואומר "תראי". זה כאילו כולם ידעו שזה לא ייאמן ש־12 קילומטר מתל־אביב יש מלחמת אזרחים, אז הם הכינו הוכחה לכל מי שצריך לדעת שזה אמנם קרה. אולי גם לעצמם.
בסרטון אני רואה את חאדר עומד בסלון שלו בלי חולצה, נראה אפילו עוד יותר כמו ילד שמחכה לאמא. הוא פצוע, מדמם, והוא בוכה, לא מבין מה קרה לגוף שלו, למה עשו לו את זה. "כל החיים שלי אני מגן עליו", אומר מישהו לידי, ואני מסתובבת ורואה גבר מבוגר עם שיער לבן. "הוא קרוב משפחה שלי", הוא אומר, "וכל החיים אנחנו פה בשכונה שומרים עליו, שמילה רעה לא יגידו לחאדר, שלא ייגעו לו בשערה אחת מהראש. ופתאום שישה מתנחלים באים עליו עם מקלות ומרביצים לו ככה? תגידי לי את, מי מתעלל ככה במוגבל?" "אתה בטוח שהם היו יהודים?" אני שואלת, מסרבת להאמין. "בטח שיהודים", הוא אומר לי, "אני ראיתי אותם. חזרתי בלילה לרחוב, קשרתי את האופניים. חאדר בדיוק ירד עם הפחמים למטה, רצה לעשות לעצמו נרגילה בחצר. אם הייתי נשאר עוד דקה למטה, מי היה חוטף? אני, חבל שזה לא הייתי אני, הוא לא מסוגל להתמודד עם דבר כזה. מהבית שמעתי אותו צורח, הספקתי לראות אותם בורחים, בחורים עם כיפה ומקלות ביד. ומאז", הוא מצביע על חאדר, "הוא ככה, חזר אחורה, יותר גרוע ממקודם. ואני לא שונא את כל היהודים, את בחורה טובה, מדברת יפה, למה שאני אשנא אותך?".
אני עדיין לא מאמינה, מקווה שזה יהיה כמו הסיפור ששמעתי על האישה הערבייה בהיריון שהותקפה קשות על ידי יהודים, ובסוף התברר, שזה בעלה שהכה אותה ככה. אבל למחרת בגרעין אני מספרת את זה למישהו והוא אומר, "כן, שמעתי על זה, יהודים הרביצו למוגבל. אבל זה לא היה אנחנו, זה היה מבחוץ, מאלו שבאו באוטובוסים, כנראה לה פמיליה. רק הם מסוגלים לעשות משהו כזה למישהו כל כך מסכן".
איזו סמטוחה נהייתה פה בלוד. אני חושבת. איזה בלגן מטומטם ואכזרי. כמו חד־גדיא. ועטה הערבי וזרק רימונים ושרף רכבים ויבוא היהודי ויירה על מוסא חסונה כי הוא חשב שהוא עומד לזרוק עליו בקבוק תבערה, ויבואו אוטובוסים עם גברים מכל הארץ לעזור כי המשטרה לא מתפקדת, ויבואו באוטובוסים לה פמיליה ויכו את חאדר, וישחטו אותו, והוא לא יבין למה, כי הוא גדי אחד. תמים.
מתנ"ס שיקגו הוא אולי המתנ"ס עם השם הכי אירוני בעולם. מה שיקגו עכשיו באמצע שכונה שנראית כמו שיכון מסכנות של מומביי. אבל האמת היא שהוא מבנה חדש ונאה, והערב הוא בכלל מנצנץ באור יקרות. היום מתקיים פה ערב כיפי לזוגות צעירים. אחרי הפרעות, לקח זמן עד שמישהו בכלל העלה על דעתו לנסות לצחוק או לשמוח, בטח אצל השכבה הצעירה של הגרעין שלא חיה עוד מספיק זמן בשכונה וחטפה הלם נוראי.
"תנועת הבוגרים של בני עקיבא מזמינה אתכם, זוגות מכפר הסטודנטים", קראתי בתוכנייה, "לערב זוגי מהנה, מצחיק ומדביק". עכשיו אנחנו בשלב של הסדנאות, עוד מעט יתקיים פה מופע סטנד־אפ. בחדר שלמטה הזוגות בונים קופסת צעצועים מעץ, רעש הפטישים ממלא את האולם. בחדר שלמעלה הם מדפיסים על ספלים וצלחות מקרמיקה כל מיני משפטים וקטעים משירים.
זה מרגש לראות אותם מטפחים יחד את הדירה שלהם, במיוחד כשאני יודעת בדיוק איך נראית הדירה שבשבילה הם מכינים את כל החפצים האלו. 55 מטר, אין כמעט דירה ברמת אשכול שהיא מעל ל־65 מטרים מרובעים, והן של המפונקים. זה מה שאתה מקבל - צינוק שיכונים בלי מרפסת, עם סורגים למניעת פריצות על החלון וקרמיקות שבורות בצבע אבוקדו רקוב. כבר ביקרתי בדירות של כפר הסטודנטים והדהים אותי לגלות איך מחומר גלם כל כך בעייתי, המילניאלז האלו הצליחו לבנות להם קן מטופח עם קירות פסטל מרגיעים, עם מטבח מצויד שבו הם מכינים סעודת שבת עם מנות מאסטר שף כמו סלט מלון וסלרי וחומוס מעדשים כתומות.
כשהם מסיימים עם הדירה, הם עוברים לחדר המדרגות. תולים בו מראה, מסיידים את הקיר, שוכרים מנקה שיבוא פעם בשבוע לקרצף את המדרגות שאיכשהו סחל'ה של שנים ארוכות אף פעם לא יוצא מהן. אחרי זה, הם מתחילים ליזום בקהילה פעילויות חברתיות כמו קורס לימוד מחשבים לנשים אתיופיות, או סעודת שבת של דגים חריפים בחינם לכל תושבי השכונה. "רבים מאיתנו הגיעו מרעננה, מירושלים, לא מאיזו התיישבות מעבר לקו הירוק", אמרה לי מישהי קודם, "זה לא מה שנהוג לחשוב עלינו, שבאנו עם איזו אג'נדה על ערבים. באנו כי רצינו לעשות משהו עם משמעות, תרצי תקראי לזה אקטיביסטים".
"מה בסוף כול בני האדם רוצים?", שואל אותי נועם דרייפוס, מנהל עמותת המרכז לחינוך וחברה בלוד שהקימה כאן את הקהילה המתחדשת, מלוכסן עיניים וקולי, ממש גיא זוהר של הציונות הדתית. "פרחים בגינה, ביוב שעובד, מסחר נורמלי, ככה סידרתי את זה לעצמי, שאני עוזר גם להם". המון מחברי הגרעין הם אנשים לא שגרתיים. הם לא רוצים להיות כמו ההורים שלהם, שהשתקעו ממזמן בהתנחלויות מטופחות או בערים. הם מחפשים את ההרפתקה הציונית הבאה, זו שתהיה רק שלהם, את הדבר הזה שיכניס להם סומק ומשמעות למערכת הדם. כל מיני אנשים, בעיקר כאלו שחיים במגדל יוקרה בתל־אביב עם שומר ומרגישים טובי לב כשהם נותנים לעוזרת הבית שלהם רבע שעה לאכול ארוחת צהריים, אומרים שכל הבעיה של השכונה הזאת היא הגרעין. "מעניין איפה אני בתור דתי־לאומי יכול לגור מבחינת אנשים מסוימים", אומר דרייפוס, "אני אבוא לתל־אביב, אני עושה הדתה. בבית אל אני לא יכול לגור כי זו התנחלות. ופה, אני מנסה לייהד ולדחוק את רגלי הערבים. איפה המסגרת שבה מותר לי לגור ולהשפיע?".
פה, במתנ"ס הזה שהם יושבים בו עכשיו, צוחקים ומנשנשים סלט פטריות אסיאתי, התחיל האירוע המזעזע שילווה אותם עוד הרבה שנים. ב־10 במאי התכנסה פה הקבוצה הזאת של הסטודנטים כדי לחגוג את יום ירושלים. "הייתה פעילות סופר־חמודה", אומר יואב האדמוני ותכול העיניים. גם אשתו נגה דוגמנית עם תלתלי רנסנס. הוא סטודנט למשפטים, היא סטודנטית לרפואה ויחד הם התגשמות החלום הישראלי. אה, והם גם הומלסים. הדירה שלהם שרופה ומכוסה בשכבת פיח עבה מאז שהפורעים זרקו להם לתוך הדירה בקבוק תבערה מלווה בצינורות ששמו בהם שמן, כדי להגדיל את הנזק ההיקפי. וגם אין להם רכב משלהם, מאז שהאוטו הלך טוטאל לוס במהומות. "אז איפה אתם חיים?" אני שואלת. "ברכב שהוא לא שלנו", נגה עונה.
"שרנו שירי ירושלים", יואב נזכר, "ובאמצע הערב התחלנו לשמוע פיצוצים. לא התרגשנו, אנחנו כבר רגילים לנפצים, לזיקוקים. פתאום אנחנו מקבלים הודעה - אתם לא יכולים לצאת מהמתנ"ס עד להודעה חדשה". "רגע־רגע", קוטעת אותו בחורה שהגיעה לפה עם תינוק קטנטן ("התינוק שנולד לנו בפרעות"), "תספר גם על הצד של הנשים שנשארו בבית בגלל היריון. התחילו בקבוצות ווטסאפ הודעות על צעקות ברחובות, שתולים דגלי פלסטין. בעלי אמר לי שזה כמה ילדים וזה שטויות, אבל אז נעמדתי על הכיסא וראיתי ששורפים את דגל ישראל וחשכו עיניי". את מי שהיו במתנ"ס התחילו ללוות בקבוצות הביתה. "היחס הוא שלושה אנשים שגרים פה בשכונה, שמונה מג"בניקים עליהם, ככה הולכים מאה מטר עד הדירה", אומר יואב.
מהרגע הזה והלאה, אורחת חדשה נכנסת לחדר. הטראומה. רואים את זה בדמעות שעולות בלי התראה בעיניים, בקול שרועד למרות שהבעלים שלו היה בקרבי וראה מלא דברים. ליל הפרעות הראשון שבר בהם משהו. "ישבנו בדירות ופשוט ראינו איך ברחובות מתחת מסתובבים רעולי פנים ושורפים והורסים כל מה שזז", מסבירה צופית. "הם חבשו כובעים ועל הפה שמו מסכות שחורות של קורונה. מצחיק, כל התקופה של הסגרים לא ראינו ערבי אחד עוטה מסכה, ופתאום בלילות של הפרעות כולם עם מסכות וכובעים שחורים שלא יזהו אותם".
"נגה הלכה לישון", אומר יואב, "ואני עומד בחלון, בערות מוחלטת. אני שומע עשרות אם לא מאות פורעים רצים פה ברחובות. אני לא נוהג לקלל, אבל דברים כמו 'שיזדיינו כל היהודים, שיעופו מפה'. וכל הרחוב נשרף, פחי אשפה בוערים, מקבלים הודעה ששרפו גם את תלמוד התורה". "פתאום אני מתעוררת מבומים מטורפים", אומרת נגה, "ונכנסת להיסטריה, אני לבד, איפה יואב, למה יואב לא איתי במיטה. אני הולכת ורואה אותו עומד כאילו הוא קפא ליד החלון, מכוסה בזיעה קרה".
"מהקומה הרביעית אני רואה משהו שהעיניים שלי לא תופסות", יואב אומר, "אני קולט שמתוך שורה של כעשרה רכבים חונים, 20 פורעים לוקחים סלעים ומזמברים דווקא לנו את האוטו. שמשה אחרי שמשה, עם סלע. תקשיבי, אני חייל קרבי ביחידה מובחרת, אני יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי לפזר הפגנות, ואני עומד למעלה, חסר אונים, אין משטרה, אין צבא, אין כלום שמזכיר מדינה. איך שהם עלו על האוטו התקשרתי למשטרה. אמרתי, ‘בואו מהר, עכשיו ברגע זה הורסים לי האוטו’. השוטר אומר לי, ‘חבר, אני יודע, יש פה הרבה אירועים. אתה לא האירוע היחיד’. אחרי זה לא הצלחתי להירדם. התחושה הזאת של חוסר אונים. פתאום בעיר במרכז הארץ אין משילות. איפה אתם?".
אין בן אדם אחד שלא סיפר לי את הסיפור הזה, על איך הוא ניסה להתקשר למשטרה בערב הראשון ההוא. ככה מתחילה הפוסט־טראומה שלהם. "בערב השני כבר ידענו שאנחנו צריכים לברוח", אומרת אורית, אמא צעירה, "אני זוכרת את עצמי אורזת תיק ומכניסה לתוכו פמוטים וחושבת לעצמי ‑ מה קורה פה? זה הזוי, מה אני, ב־1800 בקישינב? אני יהודייה שחיה בארץ ישראל, ופתאום אני בורחת מהבית עם חפצי הקודש שלי והבגדים בצרור ולא יודעת אם אני אצא בחיים. והכי מפחיד היה לחלץ את אחותי שגרה לידי, כי היא יש לה תינוק והיא בהיריון, ואני מתה מפחד, איך היא תצא איתו. המג"בניקים מגיעים ואני מוסרת להם את התינוק לידיים, את מבינה איזו סצנה אני מתארת לך, פה, 12 קילומטר מתל־אביב, אני מוסרת את התינוק העטוף של אחותי לידיים של המחלצים ומתפללת שאמן שהערבים ייתנו לו להגיע בלי פגע עד האוטו".
ובתוך כל זה, מעשה שטן, פתאום נשמעה אזעקה בלוד. הזוגות המבוהלים מצאו את עצמם מתמודדים עם אלפי כדורים של פחד שתלויים בו־זמנית באוויר, מה עושים עכשיו? אלו מהם שירדו למקלט פגשו שם את השכנים הערבים שלהם שהפכו בחמש דקות לאויבים, גרסת האקסטרים המשוגעת של הביטוי "מבוכה חברתית".
"אנחנו כבר ברחנו מלוד כשהחברים התקשרו לומר שהם הריחו ריח לא נעים מהדירה", נגה אומרת ויש לה בכי בקול, "ואז החברות הטובות שלי הלכו במקומי, ואמרו שזה הרבה יותר גרוע ממה שהן חשבו. אני לא מעיזה ללכת לראות". "אני ראיתי", יואב אומר, "ראיתי איך הכל שרוף, והכי גרוע, ראיתי שגם ירו לנו על הקיר של הסלון צרור של 12 כדורים. תהרגי אותי, אני לא מבין מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה. גם הרכב, גם השריפה, גם הקליעים, מה הקדוש ברוך הוא מנסה לסמן לי? אני רק עכשיו מכיר בזה שאני באבל. שחור לי בנשמה. ייקח לי, לכולנו, מלא זמן לעכל ולצאת ממשבר האמון".
אתה יכול להבין שמבחינתם עצם ההימצאות שלך פה הוא כבר התקפה?
"יכול להבין, בטח, למרות שנשבע לך ש־90 אחוז מהאנשים פה באו כי הם חיפשו משהו עם משמעות, איזו עשייה חברתית, לא עלה על דעתנו לגרש מפה את הערבים או לייהד את השכונה. זה כבר לא כל כך משקף את הדור שלנו, אנחנו יותר חברתיים. וגם אם הייתי רוצה, אני פרקטי, לא אפשרי שהתושבים פה יתפנו ולוד תהפוך לעיר יהודית. אני מדבר איתך על ערכים עמוקים יותר, דברים אנושיים. את היית מזיזה את האוטו שלך כי את יודעת שעומדים לשרוף מכוניות ולא מזהירה את השכן שלך? ונגיד שפחדת לעצור את הפורעים כשהם ריסקו לנו את האוטו, לא תתקשרי כמה שבועות מאוחר יותר לשאול אם הכל בסדר, להצטער שזה קרה?"
"אני לא רוצה לומר שכל הערבים כאלו", אומר אלון, "אבל אני כן חושב שיש הבדל עמוק ועצוב בין התרבויות. זה משהו שלא רציתי לחשוב, ואני חושב עכשיו. אני לא מאמין שאצלנו יהיו הרבה אנשים שיצטרפו לצבא של פורעים ושורפים ובוזזים ברחוב. וכן, היו גם יהודים שהרביצו והרסו, אבל הם לא היו מפה. שכנים שחיים איתך ובכל זאת שמחים שמרביצים לך או שורפים לך? זה משהו אחר לגמרי".
"מי שבא לגור פה, לא יכול להגיד שהוא מופתע ממה שקרה פה במהומות", פידא שחאדה אומרת וצופה באחיה גורף מים עם מגב. הם שמו בריכה גדולה בחצר, אבל הילד הקטן כמעט נפל פנימה, אז פירקו אותה ועכשיו יש שם ונציה שלמה. "אמרת שהם בכו על הבגידה של השכנים בהם, בסדר, לאיפה הם חשבו שהם הגיעו? זה די טיפוסי, לחשוב שבגלל שאצלם הכל בסדר ובונים להם ויש להם גנים, כולם מסביב גם מרוצים".
פידא היא חברת מועצת לוד. ג'ינג'ית חריפה, מלאת ידע, למדה במקור תכנון ערים. והיא גם צעירה, בת 35, נטולת חג'אב, רווקה שמכורה לקריירה שלה ולא ממש חולמת כרגע על בית וילדים. איך שהיא הגיעה למועצה ראש העיר יאיר רביבו הציע לה את תיק החינוך והיא התרגזה. "למה דווקא חינוך, אפילו אין לי ילדים, רואים אישה אז ישר חינוך?" היא אומרת. "אמרתי לו, אני לוקחת את התיק הכי קשה, תשתיות, כי זה מה שמעניין אותי".
אין כמו פידא כדי לייצג את הדור החדש והמתקדם של ההנהגה הערבית בשכונה, זה שהסטודנטים היהודים טוענים שתפקידו לגנות את מה שקרה. אבל פידא לא מתנצלת בפני אף אחד, להפך. "אתם לא אוהבים לשמוע את זה, אבל אנחנו העם הכי שקט בעולם תחת כיבוש. תראי את ‘בלאק לייבס מטר’, ותראי אותנו. ואנחנו אמנם ערביי ישראל, אבל כולנו זוכרים את הנכבה. אנחנו עם שכבשו אותו, אתם אלו שכבשתם אותו, זאת המציאות. ויחסית לעם כבוש? אנחנו עם כבוש מה זה שקט. מה זה נחמד, לא עושים צרות כמעט".
למה הכוונה?
"שהייתם צריכים להכיל את זה. כן, פשוט להכיל את זה. אם לילה אחד לא היינו שקטים הייתה צריכה להיות הבנה של הממסד. להגיד לעצמכם, 'היו שקטים 70 שנה, אז ניתן להם לילה אחד של להתפרע'. טיפה אמפתיה, אמפתיה שקטה וטובה לחברה הערבית, לתת לנו לאוורר".
אמפתיה לזה ששורפים מכוניות ודירות?
"ברור שאני נגד אלימות. אבל אם אני עַם שקט כל הזמן ואז יום אחד אני באה ושורפת פחים ושוברת זכוכית של בניין עירייה, בעיניי זה חלק לגיטימי מהתקוממות. לא רציתי שיגיעו לבתים של אנשים, שישרפו דירות, לדעתי זה קרה רק בלילה השני וזה היה לי יותר מדי, אבל אני חושבת שמה שגרם לזה זה שאתם לא הפגנתם אמפתיה למאבק שלנו. בערב הראשון יצאנו לרחובות בגלל אל־אקצא, שייח’ ג'ראח, אבל גם כי התקפתם בעזה, וכאב לנו הלב על ילדים קטנים שנפגעו מטיל שלכם. ועדיין הדברים התלקחו ממש רק בלילה מאוחר, כשרצחו את מוסא חסונה (ערבי שנורה למוות במהומות בלוד - ד"ס). אז תהיו פרקטיים. במקום זה ביום אחרי, זה של ההלוויה של חסונה, הבאתם מג"ב ומשטרה ואוטובוסים עם מתנחלים אלימים וגזענים מבחוץ שירביצו לנו, ורביבו התחיל להגיד דברים בלתי נסבלים על ערבים בתקשורת. כל עוד אתה ממשיך להסית, הצד השני בחיים לא יפסיק".
טוב, לכם יש את האימאם.
"תסתכלי עליי, רואים שאני לא באה מהתנועה האיסלאמית, אז הוא בטח לא מייצג את כולם. הלכתי לחפש מה הוא אמר. מה הייתה הדרשה. שם הוא לא מסית, זה לגמרי חתכו חלק. ואחרי זה? הוא התבלבל מהזרקורים. פתאום הוא ב’ארץ נהדרת’. זה מבלבל לגמרי. ראש העיר מצד שני הוא ראש העיר של שני הצדדים. לו אסור להתבלבל".
המתחם שיש למשפחה שלה באזור העיר העתיקה מרשים. באמצע יש חצר ענקית, מרוצפת באבנים מבהיקות, כלוב עם תוכי מדבר עומד בפינה. "כן, אני פריבילגית", היא אומרת, "אבל בגלל זה יש לי פנאי ושקט בראש לנהל את המאבק בלי לחשוב על ההישרדות שלי".
אז היא משכילה, מבוססת, ודווקא בגלל זה מה שקרה לה כחברת מועצת עיר נבחרת ממחיש את רמות הטירוף שההסלמה פה הגיעה אליהן. עד המהומות רביבו ופידא הסתדרו די טוב, היו צוחקים הרבה, ואז הגיעו המהומות ואיתם קרע מוחלט. כשהמשטרה מצאה מצבור של חומרי נפץ וכלי נשק על הגג של המסגד, ופידא לא מיהרה לגנות או לנזוף, רביבו אמר שהוא חושב למסור אותה לידי השב"כ. "אני לא יודעת מה קרה שם עם הנשק", היא מנפנפת אותי. "תסתכלי עליי, אני נראית לך מהמסגד? וחוץ מזה קל לדרוש ממני לגנות את הציבור שלי כשאתם שיחררתם לחופשי את החשודים שהם רוצחי חסונה. עד כדי כך גיניתם אותם. זה לא אומר שרביבו היה צריך להגיד שהוא צריך למסור אותי לשב"כ". היא עוצרת שנייה. על הפנים שלה עולה צל. "האיום הזה מאוד כאב לי. אני בדרך כלל חזקה, לא נשברת לרגע, זה היה הרגע הראשון שבכיתי. הרגשתי כאילו שאני כלום. ניתן לך להיות בקואליציה, לקבל החלטות, נשחק קצת בשוויון, אבל ברגע האמת נשים אותה אצל השב"כ, הם כבר יחנכו אותה, את הערבייה הזאת".
הולכים לבקר את יערא, חברה טובה של פידא. היא אמנם רק בת 23, אבל כבר בעלים של מכון יופי משלה. אני נכנסת פנימה וזה ממש משב של בושם ומזגן באמצע ההזנחה של השכונה הזאת. פרחים ממשי סגולים, ורודים וכחולים תלויים בשרשראות צפופות, כיסא זהב גבוה ועגול. זה היכל של אינסטגרם, וליערא באמת יש טונה עוקבים שם. על הכיסא יושבת אישה צעירה והיא מדביקה לה ריסים מלאכותיים אחד־אחד, מזהיבה את העפעף שלה עם אבקת שימר, ומה זה משנה אם מעל לזה יש חג'אב. האמת? אני לא מצפה לכמויות הזעם הפלסטיני שמחכות לי אצל הנשים במכון שלה וממנה.
פתאום אני חושבת כמו החבר הימני מאוד שלי: "למה אתן מתבכיינות? מה רע לכן? תראו את המכון המדהים שבנית בגיל 23, יש לזאת כסף להתאפר ולעשות טיפול פנים. מה רע כל כך במדינת ישראל, חושבות שבסוריה היה לכן טוב יותר?" אבל זה שאתה חי במדינה דמוקרטית וטוב לך כלכלית, לא אומר שאתה לא נעלב עד עמקי נשמתך כשרואים בך מינוס אזרח.
"זה הכל המתנחלים האלו שהגיעו", אומרת שירין, אישה עם טייטס וטישירט רוקיסטית מודפסת. "הם גזענים. הם מתנשאים. על הגג של הבית שלי עמדו כמה ילדים מהשכונה, היו סקרנים לראות מה קורה, היו מהומות. כולה בני 15, ילדים. באה מתנחלת, היא צילמה וידאו, והיא מתחילה לצרוח: "הם זורקים אבנים!!!" הילדים אפילו לא הבינו, נלחצו. הסתכלו לראות איפה פה זורקים אבנים".
אין אף אחת נחמדה מהגרעין? מה, הן לא נשים מגניבות כמוכן?
"איך אני אדע, הן לא מדברות איתנו. הן יורדות ככה למטה, צ'יק־צ'ק, לא רוצות לראות אותנו. וזה עוד מלפני המהומות. הם משחקים לך עכשיו שהם מפחדים מאיתנו, אבל הם לא מפחדים. המדינה מכסה אותם, יש להם תגבור. באיזו זכות הם מתלוננים, 'לא רוצים מואזין זה רועש, לא בא לנו מסגד', למה מי אתה שתקבע כמה מסגדים יהיו, אתה אלוהים?".
"הן לא מתערבבות איתנו", יערא אומרת, "אבל כן הייתה לי לקוחה יהודייה אחת כאן. לקוחה קבועה. היא כבר לא לקוחה שלי יותר. כשהיו את המהומות, הייתי שמה באינסטגרם כל מיני פוסטים, באה וכתבה שם, 'אתם הערבים עושים את כל הבלגן, אתם אלימים, אתם פרימיטיביים, תצאו כבר מהארץ שלנו'. כתבתי לה, ‘אני לא רוצה לחסום אותך, חבל, אבל אם את רוצה לחיות במדינה כזו שבה מגרשים את כל הערבים, תחסמי אותי’. לא חסמה. אחרי שבוע התקשרה לקבוע תור. כרגיל. אמרתי לה, 'סליחה, אני לא מקבלת יותר יהודים'. היא כל כך העליבה אותי".
"אבל זה בסדר", אומרת אישה אחת בפינה בשקט, "עכשיו בזכותם גם הנוער שלנו התעורר. את צריכה לראות את הילד שלי, ילד מפונק, נסיך, חי בתוך האייפון. לא היה לו מושג מה זה אל־אקצא, לא היה שום פלסטין בראש שלו, רק נייקי. עכשיו הוא כבר הלך וקנה בשוק של רמלה דגל פלסטין. כל הכבוד לראש היהודי שלכם, באמת, בארבעה ימים פה של מהומות הצלחתם לעשות מה ש־40 סדנאות על הכיבוש ועל הנכבה לא היו מצליחות לעשות".
אחרי שגרתי בלוד שבוע, אני כבר יודעת שיש בעיר חנויות של ערבים שלא נסגרות לעולם. למשל, ‘מאפיית השוק’, שפתוחה כל שעות היממה ואחראית להשמנה הגוברת והולכת שלי פה. אני קונה שם קולה ושבעה בורקסים בתור ארוחה, ואז מדשדשת בחזרה הביתה בכפכפי אילת, כי נהייתי רמת אשכולניקית בדם.
היופי המוזר של השכונה מתחיל לחלחל אליי. בהתחלה הרגשתי מחנק. מהאווירה החומה והדלה בדירה. השכונה הזאת מפוצצת ביונים, הן תוקפות בעצבים את גגון האזבסט בחלון הסלון, אני שומעת אותן מתוך הקיר. אין לאן לברוח פה, זה לא כמו בחיפה, שלכל אחד, לא משנה כמה השכונה שלו ענייה, יש חתיכת ים מהחלון, או חוף ציבורי שפתוח בפניו, שגורם לו להרגיש קצת עשיר.
לוד היא מישור ישר בלי שום אטרקציה נראית. אחת השכנות שוכבת להשתזף על הסורגים, שמה שמיכת פוך על הסורג ומנמנמת עליה, מסדרת לעצמה חופשת בטן גב ממה שנתן לה עמידר. יש פה תופעות תמוהות כמו מקרר פתוח שזרוק בחצר ועליו יושבת בובת משחק ישנה ומבעיתה שהשמש שרפה את הפנים שלה ללבן רפאים. אבל לחיות פה זה הכי קרוב לחיים עצמם שיש. כולם מתערבבים צפוף עם כולם, וכל ציבור כל כך נפרד ומתבדל, שזה מעיף את המוח. אישה אתיופית עם כיסוי ראש סגול שופכת את הזבל מטר מחור בקיר שבו שני ערבים בנו טאבון מאולתר וצולים שיפודי קבב, אישה בלונדינית עם עגלת שוק עוברת לידם ומדברת בסלולר ברוסית, מישהו שהלאום שלו הוא כנראה עבריין עובר בב־מ־וו שחורה שנוסעת 200 קמ"ש, אמא מהגרעין חולפת על פניי בדרך לאסוף מהגן. החושים כל הזמן מותקפים פה, ערים.
שרה בן חיים, אישה חדה ועשירת הבעה, היא מראשונות הגרעין ועדיין גרה עם ילדיה בשכונה מטעמים חברתיים, למרות שרוב הוותיקים כבר עזבו לבית גדול וידידותי יותר. אני מגיעה אליה אחרי בוקר שבו כמעט התעלפתי ברחוב. השמש הלודאית קשה וישירה כמו רס"ר מחנה שנובח עלייך מהשמיים. התרוצצתי כל היום ברגל, אין דבר כזה 'גט טקסי' בשכונה, ושכחתי לשתות. אז כשאני פוגשת אותה, היא רואה שאני כבר עם דמעות בעיניים. אני מקטרת לה על הדירה, איך השכנים הקודמים שלה עזבו אותה בחופזה בגלל הפרעות, ולכן היא נשארה בדיוק כמו שהיא, כולל בגדים שמחכים במכונת הכביסה. היא גם לא נוקתה כבר חודשיים, מה שאומר שיש פה מספיק אבק כדי לגדל עליי פרווה אפורה כשאני ישנה.
שרה ישר מספרת לי שזו דירה מיוחדת, עם חסד, שגרו פה זוג הורים מבוגרים עם מוגבלות שכלית קלה שילדו ילדים בריאים לגמרי, והילדים הם שהביאו אותם לגור לידם, כדי לשמור עליהם בתקופת הקורונה. ואז היא מספרת לי גם לאיזו דירה היא עברה כשהיא הגיעה לפה. "כשהגעתי לפה לא היה פה אף יהודי", היא אומרת, "בעלת הבית שלנו סירבה להשכיר את הדירה לערבים, אז הדירה עמדה נטושה חמש שנים. בזמן הזה השתלטו עליה ערבים והם שברו את כל החלונות והפכו אותה למאורת פשע וסמים. ולכן אנחנו גרנו פה בהתחלה בדירה בלי חלונות. כל היום ריח של זבל שרוף, וביוב זורם ברחוב ועכברושים שמטיילים בלי הפסקה, ואגב, מניסיון, הם לא נכנסים לבית, אז אל תפחדי".
היא אומרת בפירוש שהיא באה לעזור לאוכלוסייה היהודית. שלא עניין אותה דו־קיום, "אבל כן היינו שכנים מעולים לשכנים הערבים שלנו. ואני משוכנעת שהם שמחו שהגענו לכאן, כי הם אמרו לנו את זה בעצמם. שלפני שנכנסנו לוועד לא היה פינוי זבל ולא היה ביוב, או אפילו דבר קטן כמו אור חשמל בחדר המדרגות. אני חושבת שבסתר ליבם הם עדיין שמחים שאנחנו פה, ולו אך בגלל שאנחנו יותר מקושרים ומשיגים לשכונה דברים, אבל מפחדים לומר את זה, כי האווירה בצד שלהם נהייתה של הסתה, ומאיימים עליהם".
אמרת שיש קושי שאני לא מבינה בלגור בשכונה הזאת.
"כן, למשל העניין של הניקיון. מצטערת שאני לא פוליטיקלי קורקט, אבל הבתים של המוסלמים מצוחצחים מרוב ניקיון, האוטו שלהם מבהיק, שלי נראה כמו פח זבל בהשוואה למה שקורה אצלם. אבל השטחים המשותפים? הרחוב? אותם הם מטנפים. חדר המדרגות מלא בעטיפות, באוכל זרוק, זה ברמה שירדתי היום למטה וראיתי על המדרגות קליפות פומלה ששכן שלי ישב וקילף ופשוט השאיר אותן שמה".
אולי זו השנאה שלהם לממסד. לכל מה שקשור למדינה שמבחינתם רואה בהם אזרח סוג י"א.
"בסדר, הם שונאים את הממסד, לא שאני מפונקת על ידי הממסד. מה שאני לא מבינה זה איך זה עוזר להם. מה עוזר שהבניין שלך נראה כמו מזבלה והילדים שלך משחקים ליד אשפה נרקבת? מבחינתי שיקימו לעצמם גרעין ערבי פה מולי. באמת, אני מוכנה להגיש עזרה, להקים ועד משותף".
מה, גרעין איסלאמיסטי עם קייטנת חמאס. את תשמחי?
"אנחנו ממש לא כאלו. לא עומדים וקוראים פסוקים ברחוב, לא מכריחים אף אחד להיכנס לסוכה איתנו".
הם אומרים שהגרעין התורני מתנשא. שיש שכונה רק ליהודים.
"אה, אלישיב? כן, זה באמת נראה רע. כלומר זה טוב לעירייה, הם חולמים להעלות פה את הדירוג הסוציו־אקונומי. אבל אני לא אוהבת את זה, זה גטו מפואר ומסתגר, ואני לא באתי לרמת אשכול כדי להסתגר בגטו יפה ומטופח רק ליהודים. רוצה לחיות פה, בשיכונים, עם השכנים הערבים שלי, בשכנות טובה ונעימה, ולפחות לפני חודשיים, חשבתי שזה אפשרי".
בן חיים מדברת על שכונת אלישיב, או כמו שהערבים רואים אותה, האצבע בעין מהשיש האיטלקי. אלישיב היא קבוצת בניינים יפה ומודרנית שהוקמה בלב ליבה של רמת אשכול. יחד הם יוצרים קהילה עתירת גינות ציבוריות וכבישים סלולים ומעברי חציה. בקיצור, זו שכונת הייטקיסטים ברעננה שהונחתה לפה במצנח זהב, דווקא לכאן, איפה שאנשים גרים בשיכון מתקלף בן 50 שהפעם האחרונה שסיידו אותו הייתה כשהוא הוקם.
הערבים שאני מדברת איתם מדגישים שוב ושוב את ההתנשאות של היהודים, אבל הם לא נותנים לי כמעט אף דוגמה קונקרטית. שום סיפור של מפגש יום־יומי במכולת או ליד הגן שמטר ממנו יש גן יהודי. אז איזו מין התנשאות זו? היא שקופה? היא תלויה באוויר? היא רמת אלישיב שמייצגת בשבילם התנחלות רבת־קומות שנוגעת בענני הנוצה למעלה?
בשבוע שאני פה, אני נתקלת רק באדם אחד שמגלם את דמות "המתנחל המניאק" שהם מספרים שמאפיינת את כולם. זה קורה כשאני הולכת לראיין בבניין ברחוב סמוך. מטפסת במדרגות, לא מוצאת את הדירה, איך הלך השיר של להקת יו־טו, איפה שלרחובות אין שם? אז פה גם לדירות אין מספרים, ולבניינים גם. ופתאום, משום מקום, הוא מגיח. בחור גבוה. "מי את?" הוא נעמד סנטימטר מהפנים שלי, הרגליים שלו פשוקות באיום. "סתם, עיתונאית", אני אומרת לו, מבוהלת קצת, במקום לשאול מי מת והכתיר אותו כמושל הבניין. "אה, ברוכה הבאה", הוא אומר לי מכשסיכמנו שאני יהודייה, "אני הגעתי לפה לפני חודשיים כדי לעזור. אשתי לא כל כך רצתה, אבל אמרתי לה, ‘אין ברירה, הם חייבים חיזוק, את רואה מה הערבים עושים להם פה’. שמנו את הילדים בגן פה בינתיים, הגדול מסתדר יופי, הקטן פחות. מה לעשות. זה החיים. זה הכל עניין של איך שאתה בא, אני מגיע ממקומות שיש בהם שיטות מיוחדות לטפל בהם".
בהם?
"למשל, היה לי פה שכן ערבי, לא מתנהג יפה. אשתי בהיריון, לא מתאים המבטים הכועסים, לא מתאים כל היחס. כל פעם שיורדים במדרגות הוא בוחן אותנו, עד שניגשתי אליו והבהרתי לו שהוא לא בוחן אותי. הוא לא במעמד או במצב לבחון אותי. אם כבר מישהו בוחן פה, זה אני. ומאז הכל בסדר, אין תלונות. זה הכל עניין של איך אתה בא".
כמובן שדמיינתי כמה מושפלת וכועסת הייתה מרגישה הילדה הטובה של השכנים עם הצמה והתלבושת האחידה המגוהצת אם הוא היה חוקר אותה בחדר המדרגות. נורא. הנקודה היא שהאיש מקולקל האווירה הזה הוא בכלל לא מהגרעין, אלא אחד מהקיצונים הנלהבים שהגיעו. "אני כל הזמן אומרת לחדשים שבאים", הסבירה לי קודם שרה, "אתה רוצה להיות פנאט? בסדר, תהיה פנאט, אל תבוא לפה. אתה מחמם את השכנים. רובם לא מתגרים, אבל הם כן באו לכאן כדי לייהד, ואני לא באתי לכאן כדי לייהד. הערבים מרגישים את זה בגוף".
אף פעם לא הייתי בזירת רצח. ובכל זאת, הנה אני פה, ועוד הראשונה מהתקשורת שהגיעה. את זה אני זוקפת לא לזכות חושיי החדים ‑ מיום ליום כל מה שמעניין אותי זה לשנוץ על הספה בשעות של שיא החום. זה היה נעם דרייפוס, מנהל הגרעין, המוכתר המעורה והפעלתן של רמת אשכול, שהעיר אותי בשבע וחצי בבוקר לבוא מהר.
זה נורא להיות בזירת רצח. ועוד ברצח כל כך טרי, שקרה לפני כמה דקות. ברחוב אבא הלל סילבר, על הכביש, עומדת משאית ביוב לבנה. השמשה שלה מנופצת מכדורים, ועל החלון הצדדי תלה מישהו שמיכת בורדו עבה, כי שם יושב המת, עדיין בקבינה ליד ההגה. היום בבוקר ראיתי את האבא של הילדה עם הצמה חונה בחניה עם המשאית, הוא ציפצף ואז יצאו אליו הילדה ואח שלה, הגישו לו בקבוק שתייה קרה ושקית נייר חומה עם אוכל חם שבישלה האמא, שיהיה לו לדרך, כשהוא עובד.
אף פעם לא ראיתי סצנה כזו בתל־אביב, וזה ריגש אותי עד דמעות. ועכשיו אני חוששת שזו אולי המשאית שלו, שחלילה יש ליד תיבת ההילוכים שקית חומה עם אוכל חם שמתקרר. אבל הנרצח הוא לא השכן שלי, הוא מה שמכונה "קורבן של הפשיעה בחברה הערבית". הוא בן למשפחת אזברגה, שנמצאת בסכסוך עם משפחת פשע אחרת, אבו־סעלוק, כבר כמה שנים. הסכסוך גבה כבר מלא קורבנות, ביניהם הצעירים שחולצו על ידי המשטרה לכביש שש, ובכל זאת נורו למוות על ידי רעולים בכביש.
באלונית הסמוכה לזירה אני מוצאת את ד', שראה הכל. "באזור שבע נשמעו יריות. זה היה מאוד מפחיד. אשתי ואני רצנו מהר פנימה לתוך המבנה, התחבאנו שם, מתחת לארון. אחרי מה שהיה בלוד, כל דבר כזה מקפיץ אותך. כשיצאתי, ראיתי את המשאית עומדת בכביש. הלכתי אליה וראיתי אותו. ראיתי אדם ירוי. הסתכלתי רק מהצד והתקשרתי למשטרה. זה היה מאוד עצוב. אחרי זה הגיעה לפה האמא שלו, התחילה לבכות ולצעוק, לקחו אותה הנשים, החברות שלה, הרגו לה את הילד. אין מה מה לעשות", הוא מסכם. "זוהי לוד".
כשאני חוזרת לזירה אני שמה לב לבחורה יהודייה לבושה במיני קצר וסנדלי עקב אלגנטיים, שהולכת לעבודה עם החברה הערבייה שלה, שלבושה בביגוד מסורתי שחור. הן מקשקשות וצוחקות ואז פתאום נעצרות כשהן רואות את סרט המשטרה. שתיהן מכסות על הפה בבהלה כשהן מבינות שמישהו נרצח. תגובה אנושית זהה. אוי ואבוי. אחרי זה שתיהן ממשיכות ללכת יחד לעבודה, כמו שהן תמיד הלכו ותמיד ילכו, אלא אם כן יתחילו שוב המהומות. זוהי לוד, כמו שהאיש הנחמד מהאלונית אמר.
באותו הערב החמולות כבר ימשיכו בנוהל החיסול. יבעירו בית פרטי בשכונת גני אביב. יום אחרי, ישרפו עוד בית. באמצע ייזרקו גם בקבוקי תבערה, אבל כמו שתגיד לי האישה שפגשתי בתחנת האוטובוס: "לפחות זה לא שלנו, זה של הערבים, הפושעים, זה ביניהם". אבל לאיזה אזרח מגיע לפתוח את הבוקר שלו עם רצח?
פידא לוקחת אותי לסיבוב בשכונה הערבית הכי קשה - ס"ח. לוקח לי זמן להבין מה אני רואה. בהתחלה זה נראה כמו שכונת וילות. הכל פה בתים צמודי קרקע, חלומו החדש של כל ישראלי.
ואז אני קולטת שאין פה בכלל כבישים, שהביוב זורם חופשי ברחוב, שיש תרנגולות וסוסים רועים ליד המכוניות. אבל מה שמזעזע מגיע עכשיו. השכונה הזאת בנויה ממש על פסי הרכבת, יש ליד הפסים ערימות מטורפות של אשפה, וריהוט ישן זרוק, וחומרי בנייה, פשוט הרים של אוצרות זרוקים שאין ילד שלא יימשך לחטט בהם. אז כל ילד שרוצה, יכול פשוט ללכת ולשחק ליד פסי הרכבת. אין מחסום, רמזור, גדר, שלט בערבית שאומר “זהירות רכבת”. תוך שנייה יכול להידרס ילד. "איך זה יכול להיות?" אני אומרת לפידא, "זו שכונה במדינת ישראל".
אפי יהושע, לודאי ותיק, וג'נטלמן, בא לקחת אותי לשתות את הקפה הראשון שלי אחרי שבוע בשכונה שבה אין בית קפה אחד. נוסעים לקניון. הוא האח של יגאל יהושע ז"ל, שעבר לינץ' מזעזע אחרי שמכוניתו נחסמה ומטר של אבנים הושלך עליו מאספסוף מבעית. הוא חובש קסקט שחור, והוא עדיין אבל מאוד, וכואב. לכן אני כל כך מופתעת לשמוע שהוא חבר טוב של אבא של מוסא חסונה. "מאלכ בא לשבעה של יגאל לנחם אותנו", הוא מספר, "אמרתי לו שם שאני חייב לו ביקור. באתי אליו ולא דיברנו על אשמים, רק על פיוס, על הכאב שלנו".
והנה הוא עוצר את המכונית ליד הבית של מאלכ חסונה. על שער הברזל עדיין תלויה התמונה של מוסא, הרקע הוא מקדש אל־אקצא. "ראית?" אני שואלת אותו. "מה זה משנה לי על רקע מה הם צילמו אותו", הוא אומר, "ומה אכפת לי שמבחינתם הוא שהיד? אני לא שמאלן, אני שייך לימין, אבל לא צריך להיות שמאלן כדי להיות חבר של ערבים, או כדי לעשות מה שהאלמנה של יגאל עשתה, לתרום את האיברים שלו לאישה ערבייה, שגם אותה אני מחבב, אני הולך איתה השבוע לים. תפיסת העולם הזאת באה מהלב. מהנשמה. חיינו פה יחד אלפיים שנה בלוד, למה להרוס את זה? את יודעת שיגאל, זכרו לברכה, היה החשמלאי של מאלכ? שניהם לא ידעו שזה מה שיקרה להם, ככה הגורל ארג את זה. את יודעת, את יגאל רצחו בצורה נוראה, הם רוצצו לו את כל המוח עם סלע, רוצצו, איזו מילה אכזרית. אני לא מאחל לאף אחד לראות את האח שלו ככה. אמרתי למאלכ, אני לוקח ממך את הדרך שבה מוסא מת, וקח ממני את הלינץ' הנוראי של יגאל. אמר לי בכנות, 'עזוב, עדיף כדור אחד בראש, אני לא מתחלף'".
מה אתה חושב שיקרה לעיר?
"המסר שלי הוא של שלום, של פיוס, של חברות, אבל אני לא משוכנע שיקשיבו. אני חושב שמי שלא צריך לגור בלוד, שלא יגור בלוד. מי שהולך לחיות בעיר מעורבת, זה אומר שהוא מחפש את זה, אוהב את זה, ומסוגל לחיות לצד המורכבות הזאת. אנחנו חיים בעיר מעורבת כי אנחנו נשמות של עיר מעורבת".
פורסם לראשונה: 07:39, 09.07.21
