חקלאי שחויב ב-200 אלף ש' על מים זכה בערעור

בהליך בוררות נקבע שתושב תלמים חייב כ-31 אלף שקל בלבד. ביהמ"ש פירש זאת באופן שמטיל עליו חיובים נוספים, אך פסק הדין בוטל במחוזי

מערכת פסקדיןפורסם: 11.07.21 , 15:33

בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל לאחרונה ערעור שהגיש חקלאי ממושב תלמים על פסק דין שהטיל עליו חיובים חריגים בגין צריכת מים.

לפני כתשע שנים הגיש החקלאי תביעה נגד חברת "מימי הנגב" להשבת 200 אלף שקל בגין חיוב שגוי של חשבונות מים. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה בגין השנים 2012-2010 והם פנו לבוררות ביחס לתקופה זו. בפברואר 2015 ניתן פסק בוררות שהורה לחברה לזכות את החקלאי בסכומים שונים, ביחס לכל אחד מחשבונות המים שהתנהלו על שמו.

ב-2016, בהמשך לבקשת החקלאי, השלים הבורר את חוות דעתו ופסק על שני חלקיו אושר בבית המשפט. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בנוגע לפרשנות פסק הבורר וליישומו על חשבונות החקלאי.

ארכיון(צילום: shutterstock)

החברה, שיוצגה על ידי עו"ד מנחם צוקר, טענה כי יישמה את החלק האופרטיבי שבפסק הדין, דהיינו, הפחיתה את הסכומים שיש להפחית מחובות החקלאי ונותר חוב של 223 אלף שקל. החקלאי, שיוצג על ידי עו"ד שאול אטיאס, טען מנגד שיש ליישם גם את החלקים ההצהרתיים שבפסק הבורר ולפתוח את כרטיסו ב-2013 בסכום החוב שאותו ציין הבורר כיתרת החוב נכון לסוף 2012 (31,800 שקל).

בית משפט השלום קבע שאין מקום להתייחס לאמרות ההצהרתיות של הבורר באשר לרישום בכרטסות. הוא קבע שסביר יותר כי כוונת הבורר, שעה שנתן בסוף פסק הבורר הוראות אופרטיביות, כי יש להזין הוראות אלו לתדפיסים, כאשר אותן הוראות הן אלה שיש ליישמן.

לפיכך נקבע כי פסק הבורר אינו כולל הוראה לפיה יש להעמיד את סכום החוב נכון לסוף 2012 על הסך של 31,880 שקל אלא יש ליישם מתוך פסק הבורר את ההוראה האופרטיבית בדבר הפחתת סכומים אלו ואחרים מסכום החשבון. בסופו של דבר פסק הבורר פורש באופן שמטיל על החקלאי חובת תשלום.

החקלאי ערער למחוזי וטען כי הלכה למעשה בית המשפט ביטל את פסק הבורר והטיל עליו חיובים בחוסר סמכות. לטענתו, לפי פסק הבורר לא רק שאינו חייב כסף לחברה, היא צריכה להשיב לו סכומים ששילם ביתר.

השופטת שרה דברת קיבלה את הערעור. היא קבעה שלא היה מקום לפרשנות בית המשפט לגבי פסק הבורר, תוך קביעות עובדתיות שונות מאלה שנקבעו בפסק.

"לא ניתן להגיע למסקנה אליה הגיע בית המשפט, עת מציין הוא שהכרטסת של שנת 2012 לא עמדה בפניו", כתבה. הבורר הוא שעיין באותם חשבונות וקבע את הממצא שנקבע לגבי יתרת הסגירה לשנת 2012. "הכיצד יכול בית המשפט לקבוע אחרת, כאשר הכרטסת הרלוונטית אינה מונחת בפניו?", תהתה.

היא הוסיפה כי פסק הבורר מחייב לכל דבר וענין כלשונו ואין בסמכות בית המשפט לקבוע סבירותו או לשנותו, גם ביחס להוראות שאינן אופרטיביות. בנסיבות אלה ביטלה השופטת את פסק הדין והחזירה את התיק לבית משפט השלום על מנת שייתן פסק דין חדש.