כשהחלו המהומות בקרב ערביי ישראל בחג הרמדאן, במאי האחרון, הקרימינולוגית ד"ר שגית יהושע עקבה בדאגה אחר האירועים האלימים, שהחלו בירושלים והתפשטו לערים המעורבות. כמי שמתמחה בפרופילים פסיכולוגיים של טרוריסטים, ובילתה שעות רבות במחיצתם של כמה מבכירי ארגוני הטרור בארץ ובעולם, היא הבינה היטב ממה נבע פרץ הזעם הזה. לדבריה, היא גם יודעת לאן הוא הולך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
"זה היה מאוד צפוי. זאת הייתה רק שאלה של מתי", היא אומרת. "הם מרגישים כאזרחים סוג ב'. יש בתוכם בעיות בזהות, בשייכות. רואים אצלם המון תסכול מהמקום שהם נמצאים בו בחברה, וחוסר יכולת של רבים מהם לראות איך הם יכולים להתקדם ולהתפתח. לכן היה צריך את הניצוץ הכי קטן כדי להבעיר את השטח. אם לא יהיה פתרון הולם לדבר הזה – ללא ספק זה יקרה פעם נוספת. הפרופיל שלהם מזכיר מאוד את הפרופיל של האזרחים האירופאים שמתגייסים לדאעש".
במה?
"המוטיבציה מגיעה ממקום אישי. האירופאים שמצטרפים לדאעש לא נולדו לתוך כיבוש. אצלם, קצת כמו אצל ערביי ישראל, אלה בעיות של זהות, של שייכות. לתוך זה נכנסות תחושות של קיפוח. מדברים הרבה על האלימות בחברה הערבית כעל עניין תרבותי, אבל איך נוצרת תרבות? בין היתר, מה שמעצב את התרבות הן תחושות מסוימות כלפי הממסד. נוצרת תרבות של 'אף אחד לא שם עליי. אני יכול להשיג איזה נשק שאני רוצה ולהראות כמה אני שווה'. כשאני צריכה לכתוב הערכת מסוכנות של טרוריסט (למשל, לוועדת השחרורים - מ''ש), אני בודקת אם המניע אידיאולוגי או נובע מחסכים אישיים. עם הסוג השני יותר קל להתמודד".
לד"ר יהושע לא חסרה עבודה. בין המתח בין היהודים לבין ערביי ישראל לטרור הבלתי פוסק מעזה, על הארגונים השונים שפועלים בה, ועד להתחזקות האיסלאם הקיצוני באירופה, תמיד יש עוד ועוד מה לחקור. כבר כמה עשורים שהיא עוסקת בטרור, אבל מזווית קצת שונה מזו שמכירים בישראל: הזווית של נפש האדם.
לדבריה, "בישראל אנחנו טובים בתחום המיליטריסטי ולא הפסיכולוגי. יותר באסטרטגיה, במודיעין, בלחימה ופחות במוטיבציות של הטרוריסט. חקר הטרור אצלנו הוא בעיקר מההיבט הפוליטי, ממקום של מדיניות, ולא מהבנת הפסיכולוגיה של האדם. אנחנו לא תוקפים את בעיית הטרור ממקום של הבנה. אבל בשנים האחרונות חל שיפור בתחום הזה".
אחרי שנים שבהן חוסר הנכונות לשמוע את דבריה הוביל אותה לפתח קריירה דווקא מעבר לים, בשנים האחרונות שבה ד"ר יהושע לישראל. כאן היא מנסה להטמיע מסקנות מרתקות של מחקר שערכה, שבא לספק תשובות לשאלות כמו מיהו מנהיג טרור? מה משפיע עליו? מה עושה לו חוויית המאסר בכלא הישראלי? האם לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש תקנה? הפעם הראשונה שבה חוקר ישראלי ישב ובחן מקרוב את מנהיגי הטרור הפלסטיני מביאה למסקנות שחלקן עלולות לייאש, חלקן עשויות להרגיז אנשים מסוימים, אבל מה שבטוח, הן המסמך האותנטי ביותר לגבי מה שמסתתר בתוך ראשו של ארכי-מחבל.
השנים הראשונות של המאה ה-21 היו מדממות ביותר עבור אזרחי מדינת ישראל. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, הטרור הפלסטיני החל להכות ברחובות. בשנים 2002-2001 היו עשרות פיגועי התאבדות, שבהם נהרגו מאות ישראלים. השיא היה ב"מרץ השחור", שנת 2002, אז נרצחו 135 ישראלים. בליל הסדר, ב-27 במרץ, נכנס מחבל מתאבד למלון פארק בנתניה ורצח 30 בני אדם. באותה תקופה הייתה שגית יהושע סטודנטית לתואר ראשון בקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.
"עניין אותי מה מניע אנשים. למה הם עושים את מה שהם עושים. עבדתי הרבה עם עבריינים ופגועי נפש. בשלב מסוים, הנושאים שבהם עסקתי נהיו לי ברורים ופשטניים. הייתי צריכה אתגר", היא אומרת בחיוך. "נושא הטרור בכלל והסכסוך במזרח התיכון עניינו אותי מאוד. האינתיפאדה השנייה חיזקה אצלי את הרצון להבין למה. אני יכולה להבין למה אדם רוצה לגנוב, כי הוא צריך כסף, אבל למה שאדם יפוצץ את עצמו וייקח אחרים איתו? רציתי להבין למה להשתמש באלימות, אם לא למטרות של אינטרס אישי".
לדבריה, "הפרופילאות בפרט והקרימינולוגיה בכלל לא נקשרות לטרור. אלה תחומים שעוסקים המון בחולי נפשי, בהפרעות אישיות, בסטיות, לעומת טרור שבא בעיקרון מרקע אידיאולוגי. כיום מבינים שאפשר לעשות בזה שימוש גם בתחום הטרור. באמצעות פרופיילינג ניתן להשיג מידע יקר מפז. איך להתנהל מול טרוריסט, איך לנהל מולו משא ומתן וכמובן – איך לתפוס אותו".
כדי להבין עד כמה העניין של יהושע בהבנת נפש המחבל הפלסטיני חריג, צריך ללכת אחורה. היא נולדה לפני 44 שנים בראש העין, "למשפחה דתית-ימנית-קיצונית", כלשונה, "כך שנושא הסכסוך היה בנפשי. בתקופה שהתחלתי את הריאיונות בכלא החל הגירוש מגוש קטיף. באחת הפעמים שהגעתי לכלא שמתי לב ברגע האחרון שאני עם הסרט הכתום, והורדתי אותו רגע לפני שנכנסתי. התחלתי את התהליך ממקום ימני יחסית קיצוני".
את הדוקטורט היא החלה בישראל וסיימה באוניברסיטת King's College בלונדון. הנושא: פרופיל סוציאל-פסיכולוגי של מנהיגי ארגוני טרור בכלא. בין השנים 2004 ו-2006, יהושע קיימה ריאיונות עומק עם 18 מהמנהיגים הבולטים והמרכזיים של תנועות חמאס, פת"ח והג'יהאד האיסלאמי, שהיו אז כלואים בבתי הכלא השונים בישראל. רבים מהם עם דם על הידיים. את שמותיהם יהושע אינה חושפת - כך התחייבה בפני מושאי מחקרה. חלקם ודאי מוכרים לכם מדיווחי החדשות. כמה מהם שוחררו מאז בעסקת שליט. כמה חוסלו בידי ישראל.
מפגש עם אישה הוא אירוע נדיר יחסית עבור האסירים הביטחוניים. למקום הכליאה שלהם הגיעה סטודנטית צעירה, ישראלית, יהודייה, מבית דתי. "הפלסטיני הראשון שראיתי בחיי היה מנהיג חמאס", מציינת יהושע. "המפגש היה מאוד קשה. הוא לא המתיק את הדברים. הוא ענה לי אומנם בצורה חביבה ופרקטית, אבל פתרונות לא היו לו. שאלתי אותו 'מה אני, כיהודייה, אמורה לעשות לפי דעתך?', והוא ענה לי 'לא מעניין אותי. מבחינתי תיסעי מפה'.
"למרות זאת, אחרי שניהלתי איתו שעות של שיחות, הוא נתן לי נקודת מבט אחרת. למרות כל השוני בינינו, יכולתי לנהל איתו דיון מעמיק. הוא פתח לי את הראש. כיום הוא עדיין בכיר בארגון, כבר לא בכלא. הוא שוחרר בעסקת שליט".
ראשית המחקר של יהושע לוותה, לדבריה, בהרבה התנגדות מצד גורמי הביטחון בישראל, אך בשירות בתי הסוהר שיתפו עימה פעולה ופתחו בפניה את שעריהם. בתקופת המחקר נהגה יהושע לפקוד את בתי הכלא בישראל, בהם אגף שלוש בכלא הדרים, שהיה אז מהאגפים השמורים ביותר ובו נכלאו המנהיגים המרכזיים. "חלקם הגיעו לכלא מנהיגים, חלקם הפכו כאלה בתקופת המאסר", היא אומרת. "ככל שאתה יותר בכיר, יש לך הרבה פחות חששות מפני מה שיגידו על כך שאתה נפגש עם ישראלית.
"הם לא ראו בי איום. אני סטודנטית, לא קשורה לביטחון. היה להם דווקא רצון לדבר ולהראות שהמעשים שלהם באים מתוך אידיאולוגיה. מדובר באנשים מאד אינטליגנטיים. קצת בדומה לעבריינים פליליים בכירים, אם הם לא היו נולדים באזור סכסוך, ייתכן שהיו מגיעים לעמדות ניהול בכירות".
פחדת באיזשהו שלב?
"לא. זאת לא תכונה שיש לי בדרך כלל", היא אומרת בחיוך. "התעקשתי להיכנס איתם לבד לחדר, ושהם לא יהיו אזוקים. זה היה חשוב כדי לאפשר להם להיפתח. אלה אנשים רציונליים. הם יודעים מה נכון ומה לא נכון, ומה הם צריכים לעשות כדי לשרת את האינטרסים שלהם. בתוך הכלא הם נמצאים בזירת קרב אחרת לגמרי, ובאמצעות שיחות איתי הם מוציאים את האג'נדה שלהם החוצה".
איך מתכוננים למפגש כזה?
"קודם הייתי לומדת את המרואיין היטב. קוראת את התיק שלו, מדברת עם אנשים בסביבתו, מכירה את הפרטים של חייו, כדי שתהיה לי אפשרות לדעת אילו דברים הוא בוחר לספר לי ומה להסתיר. הרבה פעמים מאוד עוזר לדעת באילו דברים לנגוע ובאילו לא. עם הזמן למדתי מה צריך לעשות כדי שהמרואיין ירגיש איתי בנוח, שתיווצר איזו מערכת יחסים כדי שהריאיון יהיה מועיל. את יכולה לדרוך על משהו שלא מתאים, ואת סוגרת את המרואיין. זה מאוד אינדיבידואלי. לכל אחד יש את נקודת התורפה שלו".
על פי יהושע, "היו לי מקרים שהצלחתי לגרום לאסיר להתרגש. ידעתי שהוא מאוד קשור לאמא שלו, אז הגברתי את האמפתיה בכך שדיברתי עליה. אצל מישהו אחר זאת הייתה הבת שלו. לכל אחד יש את הדברים שמדברים אליו. הכי חשוב היה לא להראות את העמדות שלי ולא להסגיר מה אני חושבת - גם אם הדברים מאוד קשים. היה לי מרואיין שהוביל פיגוע שמישהו שהכרתי נהרג בו. המזל שלי הוא שבתור קרימינולוגית אני רגילה לעשות הפרדה. הרבה יותר קשה לי לעמוד מול עבריין מין שפגע בילדים".
היו לך רגעים קשים? מצבים שרצית לקום וללכת?
"לקום וללכת לא. זה לא שאני לא רגילה לעבוד עם עבריינים קשים. אבל אני יכולה להגיד שבמקרה אחד, בסוף העבודה עם אותו אחד הייתי צריכה הפסקה של שבועיים. מדובר במרואיין היחיד שזיהיתי אצלו סממנים של פסיכופתיה. הוא ניסה להפחיד אותי ולהקטין אותי. הייתה לו אישיות עבריינית. אדם בעל אישיות עבריינית לא יכול לדחות סיפוקים. הוא רוצה משהו והוא ייקח אותו כאן ועכשיו, בלי לחשוב על ההשלכות. אבל התייחסתי אליו כמו שאני רגילה בעבודה עם אסירים באופן כללי. עשיתי הפרדה בין מי שאני בתור אדם, אישה, יהודייה, ישראלית ומי שאני בתור חוקרת. לא פעלתי מתוך חיבור".
לדברי יהושע, מלבד אותו אסיר סורר, בקרב יתר בכירי הטרור היא לא מצאה פסיכופתים. "זה אחד הדברים שבדקתי. אצל הלוחמים שמצטרפים לדאעש, למשל, מחקרים מצאו אחוז גבוה של הפרעות אישיות ומחלות נפש. האידיאולוגיה אצלם היא תירוץ למצב נפשי, בעוד שמי שבא להציל את העם שלו בעצם מקריב את עצמו למענו. השתמשתי בכלי מיוחד שבוחן פסיכופתיה ונקרא 'Hare Psychopathy Checklist'. הוא בודק 12 תכונות בסיסיות שקיימות אצל פסיכופתים. אצלם חד-משמעית לא מצאתי".
ב-2009 עזבה יהושע את ישראל ועברה לחיות בלונדון, שם המשיכה את הדוקטורט שלה. הסיבה, לדבריה, היא חוסר פתיחות מצד הגורמים השונים בישראל לעבודתה. "שם היה לי הרבה יותר קל לעשות את ניתוח התוצאות והכתיבה. יש המון חומר אקדמי, המון אנשים שעוסקים בתחום הפסיכולוגיה של הטרור, נושא שאצלנו לא היה מפותח. אנחנו חברה מיליטריסטית. ההתנהלות פה היא כל הזמן בדריכות גבוהה. באנגליה ישנן תוכניות שיקום לאסירים שחוזרים לאירופה משורות דאעש. בונים להם תהליך של דה-רדיקליזציה".
4 צפייה בגלריה
חגיגות שחרור אסירים ביטחוניים ברמאללה. ''אסיר ביטחוני שומר על שפיות בעזרת הידיעה שהוא יכול להשתחרר מחר''
(צילום: גיל יוחנן)
בישראל, מיותר כמעט לציין, אין תוכניות שיקום עבור האסירים הביטחוניים. מאז שנחטף גלעד שליט, בניסיון להפעיל לחץ על החמאס, הופסקו הלימודים האקדמיים בבתי הסוהר. הם לא הוחזרו עד היום. אסירים ביטחוניים בדרך כלל אינם זכאים לקיצור שליש מהמאסר, כך שהשחרור עבורם הוא רק לאחר ריצוי מלוא עונשם או במקרה של עסקת חילופים כלשהי, או כמחווה כלשהי מצד ישראל. "רוב האסירים הביטחוניים שומרים על שפיות רק בזכות הידיעה שקיים סיכוי שמחר הם יוכלו להשתחרר וללכת הביתה", משתפת יהושע.
"אין כאן שום הכנה ליום שאחרי. אין תוכניות דה-רדיקליזציה. האסירים לא משתתפים בשום תהליך שיקום. הם לא זכאים לכך, והם גם לא רוצים. שיקום לא רלוונטי לגביהם. מצאתי במחקר שמי שמרצה מאסר קצר, של שנתיים-שלוש, בדרך כלל לומד בכלא על טרור וגם מקצין, אבל מי שעובר מאסר ממושך, של עשור ויותר, עובר תהליך מסוים של ישראליזציה, או כמו שאני קוראת לזה 'פרגמנטציה'. חלקם פוגשים בפעם הראשונה ישראלים פנים מול פנים. נוצר שיח, יש תקשורת עם הסוהרים.
"הם לעולם יאמינו באידיאולוגיה ובצורך במדינה ובעצמאות, אבל הם מבינים יותר טוב את מהות הסכסוך, את המורכבות שלו. עצם הניתוק שלהם מתוך הקלחת הרותחת שממנה הם באים מאפשר נקודת מבט אחרת. כשהם משתחררים, הם עדיין קיצוניים. כשאתה חוזר לאותו מקום, מה הסיכוי שתגיד 'תורידו את הנשקים'? אבל קל לנהל איתם משא ומתן. הם הרבה יותר מבינים את הסיטואציה. תהליך הישראליזציה הוא תהליך חשוב. אחד המרואיינים שלי עשה את המאסטר שלו על השואה. החינוך ממתן".
הכלא בכלל יכול לשמש ככלי הרתעה במקרה של טרוריסטים?
"הכלא לא מרתיע אותם. נקודה. שלא כמו האסירים הפליליים, האסירים הביטחוניים לא מאבדים את עצמם בכלא. להיפך. הם מקבלים סטטוס מכובד. אסיר רגיל מגיע לכלא כשהוא איבד הכול. בקרימינולוגיה קיים המושג pain of imprisonment - כאב המאסר. ברגע שהאסיר מבין מה קרה לו הוא נופל לדיכאון רציני, ולוקח זמן עד שהוא חוזר לעצמו. אבל אסירים ביטחוניים לא עוברים את זה. החברה מעריכה אותם יותר, המשפחה מתוגמלת, בכלא הם מתקבלים בחיבוק. זה תהליך שונה ממה שאנחנו מכירים".
במחקרה בנתה יהושע פרופיל אחד לכל אוכלוסיית המנהיגים: "מצאתי שהגורם המשפיע ביותר עליהם הוא התהליך הסוציאלי שהם עברו. איפה הם נולדו, מהן העמדות של המשפחה שלהם, מה הקשר שלה לאחד הארגונים, מה הם ראו בסביבתם. כדי להמחיש זאת, שכל אחד יחשוב מאיפה הוא בא. משם הוא יונק".
זה נשמע קצת כמו רציונליזציה למעשים מאוד אלימים ואכזריים. איך הם מסבירים הוצאה לפועל של פיגוע שנרצחים בו חפים מפשע, ילדים?
"זאת השאלה שאני נשאלת הכי הרבה. במצבים קיצוניים, כולנו מסוגלים למעשים מזעזעים. לדוגמה, אם יפגעו בילדים שלנו. מרואיין אחד שלא היה לו עבר פלילי או טרוריסטי, בעל תואר שני עם מקצוע נאור, אמר לי, 'את יודעת מתי חטפתי את הסיבוב? כשהייתי צריך לאסוף את חלקי הגופה של אחי מהכביש אחרי שטנק ישראלי ירה עליו'. תוסיפי את זה לחינוך ולהבניה החברתית כשאתה ילד, שפוגשת אותך בשיא הכעס שלך. אנשים חושבים שמחבלים הם אנשים לא נורמליים, אבל זאת הנורמה. צריך להבין את היחסיות של הדברים, את ההקשר. את הנסיבות".
גם משפחות שכולות, נפגעי טרור, אמורים להבין?
"אי אפשר לנתק לגמרי את המקום הרגשי. אין ספק שהבעיה בכל הקונפליקט הזה היא שהוא מאוד אמוציונלי, אבל אנחנו צריכים להיות יותר חכמים מצודקים. ללכת קדימה. העבודה שלי היא לא כי אני רוצה שיהיה טוב יותר לצד הפלסטיני, אלא לכולנו פה כחברה. אין לי שום אמפתיה למעשים שלהם, אבל אני יכולה להבין איך הם הגיעו לשם. מה הם עברו בדרך. יש להבנה הזאת חשיבות עליונה, כי כשאתה מבין את הדרך - אתה יכול אולי להצליח לסכל.
"בעבודה עם עברייני מין, למשל, קשה מאוד להשיג מימון לתוכניות שיקום, כי אף אחד לא רוצה לשקם אותם. אבל איפה ההיגיון? הם ישתחררו ויכולים לפגוע שוב. אז אנחנו רוצים להיות חכמים או צודקים?"
ב-2017 חזרה ד"ר יהושע לחיות בישראל יחד עם בתה בת השש. כאן היא מרצה באוניברסיטה העברית ובמרכז הבין-תחומי קורסים בפרופילאות. בנוסף יש לה עסק של ייעוץ לחברות ממשלתיות ומסחריות בנושא טרור וטרוריסטים.
מה ראית שהשתנה בישראל כשחזרת?
"יש שינוי מאוד משמעותי במוכנות לאמץ את תחום הפרופילאות והפסיכולוגיה של הטרור. גופי הביטחון עושים בהם שימוש להבנת המניעים. אני נקראת לארגוני המודיעין להעביר הכשרות ולהכיר להם את התחום. זאת התחלה, אבל זה טוב.
"אני חושבת שהבעיה העיקרית שלנו, וזה קיים בכל העולם, זה הנושא של החינוך, לאן אדם נולד, מהן האמונות שהוא גדל עליהן. אני מאמינה שגם אצלנו וגם אצל הפלסטינים יש חינוך לאלימות וחוסר קבלה של הצד האחר. ברגע שאדם מתחנך בצורה כזאת, מאוד קשה לשנות את זה".
סבב הלחימה האחרון העמיק את המסקנות האלה?
"בסבב האחרון ראיתי שוב שאנחנו בני ערובה של גברים בלי ביצים, שכל אחד מהם רוצה להראות כמה יש לו יותר גדול", היא אומרת בנחישות. "זה משני הצדדים, ואנחנו באמצע. צריכים לספוג את הדבר הזה. ובתווך יש ילדים שנפגעים".
