הספרייה של אוניברסיטת מישיגן, שבבעלותה כשבעה מיליון כרכים, מכילה את אחד האוספים הגדולים ביותר של ספרים בארצות הברית, ונחשבת למרכז של מחקר אקדמי מוערך, הפועל זה כ-150 שנה. עבור לארי פייג', שהסתובב בין מדפיה כשהיה תלמיד לתואר ראשון, ספריית מישיגן עוררה נוסטלגיה מימי הקולג' הלא-מאוד רחוקים שלו. היא גם כיכבה בתוכניותיו לעתיד. הוא היה "במצוד" אחר הררי מידע בלתי מנוצלים, שאפשר לקודד באופן דיגיטלי ולהופכם לבני-חיפוש ברשת. מישיגן היתה מעין אוורסט.
עוד כתבות למנויים:
פייג' וברין ידעו כי כדי שהמאה העשרים ואחת תהפוך באמת ל"עידן המידע", יהיה על האינטרנט להתרחב הרבה מעבר למצבו הנוכחי. היה משהו נכון בבדיחה כי לפי האינטרנט, העולם הומצא ב־1996. למרות מיליארדי המסמכים שנאספו במאגר המידע של גוגל, החל באנציקלופדיות מקוונות דרך מסמכים ממשלתיים וכלה בקטלוגים של בתי כולבו, כולם זמינים לחיפוש מיידי בעזרת מילות מפתח והקלקה פשוטה, הרי שחיפוש אחר מידע רציני, מהימן ושנבדק לאורך זמן, עדיין עלול להיות חוויה מתסכלת. האיכות והמהימנות של המידע התאפיינו בשונות גבוהה מאוד. בדומה לטלוויזיה, הגולשים היו צריכים להסתפק באינספור ערוצים ובתוכם גם זבל, כשחיפשו משהו בעל משמעות. פייג' וברין חשו בתסכול הזה בעצמם, ולאחר שבחנו את האתגרים הטכניים והאינטלקטואליים הכרוכים בדבר, תכננו השניים פתרון נועז.
בארוחת ערב לגיוס משאבים בקמפוס אן ארבור של מישיגן, בשנת 2002, פייג' העלה בפני בכירי האוניברסיטה הצעה נועזת: הוא יממן את העלויות הכרוכות בסריקת כל ספר המצוי בספריית מישיגן, אם יוכל להוסיף את המידע לאינדקס של גוגל. הרעיון היה להעביר מיליוני ספרים — מאגר המידע החשוב וההגיוני ביותר — לפורמט שיותר אנשים יוכלו לגשת אליו. האינטרנט כלל שפע מידע שלוּקט מספרים ושעוסק בספרים, ואפילו טקסטים שלמים של ספרים עבי כרס שאינם מוגנים בזכויות יוצרים, כמו יצירותיו של שייקספיר והתנ"ך. אבל המספר העצום של ספרים שפורסמו בעבר ובהווה היה מיוצג בצורה עלובה.
פייג' וברין היו מוכנים להקדיש סכומי כסף ומשאבי טכנולוגיה לא מבוטלים כדי לקודד את אינספור הספרים, אשר העלו אבק ונעשו שבירים במדפים שבקושי ביקרו בהם, בספריות הגדולות ברחבי תבל. הפוטנציאל לקידום הידע האנושי היה אדיר. בפעם הראשונה, מדענים ואנשים מן השורה יוכלו לגשת ממחשבים המצויים בכל מקום בעולם אל הטקסטים השלמים של הספרים. (לגבי ספרים שעדיין יש להם זכויות יוצרים, המשתמשים יוכלו לראות רק קטעי עמודים, אף שיוכלו לבצע חיפוש על הספר כולו.) עם אוצר של תוכן אקסקלוסיבי, גוגל תוכל לייחד עצמה בדרך נוספת מהמתחרים, להגביר את התנועה אל האתר שלה ולהרוויח ממודעות רלוונטיות, שאפשר להציג ליד המידע מהספרים. יתרה מכך, אם החברה תהפוך למומחית לדיגיטציה של ספרים, צפוי שגם ספריות אחרות יגלו רצון להיכנס למאגר וייווצר בסיס רחב יותר של תוכן בר-חיפוש.
פייג' וברין ניצבו בפני מכשולים לא מבוטלים. יהיה עליהם לשכלל את הטכנולוגיה כדי שיוכלו לבצע דיגיטציה יעילה ודייקנית בנפח שלא נוּסה כמותו מעולם. נוסף לכך, יהיה עליהם למצוא ספריות שיהיו מוכנות לשתף פעולה עם הרעיון, דבר שחִייב מידה רבה של שכנוע מצד חברה פרטית שקיימת כמה שנים בלבד. זו היתה אחת הסיבות להתחיל במישיגן, האוניברסיטה שבה למד פייג'. מאחר שהיה בוגר מפורסם ועדיין בקשר קרוב עם המוסד, סביר היה להניח שיזכה בהזדמנות להציג את הרעיון שלו באופן מקיף.
חודשים אחדים לאחר ארוחת הערב באן ארבור, פייג' ישב עם שניים מהספרנים של האוניברסיטה, ויליאם גוסלינג וג'ון וילקין. הם התרשמו מההצעה של פייג' מההתחלה, בין השאר משום שפרויקט העברת הספרים לפורמט דיגיטלי נמצא ברשימת הפרויקטים שהם שאפו לבצע, אך היה עליהם למצוא לכך מימון ושותף מתאים. וילקין ציין כי בדיונים קודמים עם IBM ועם כמה תאגידים, בנוגע לדיגיטציה של חלק מאוספי מישיגן, "היו בינינו פערים גדולים לגבי זכויות הקניין הרוחני, כוונות לביצוע הפרויקט, הזכויות על העבודות, סטנדרט הביצוע, הפורמט, כל הדברים האלה." אבל עם פייג' היתה רמה של אמון וביטחון מהרגע הראשון. "כשישבנו עם לארי, יצאנו בתחושה שונה לחלוטין."
בערך באותו זמן העלה פייג' את הרעיון בסטנפורד, האוניברסיטה הנוספת שבה היו לו קשרים קרובים. מוסד זה היה המקור לרעיון של פייג' להעלות לרשת תוכן לא מקוון. הוא חלם על כך כשעבד בפרויקט הספריות הדיגיטליות עם פרופסור טרי וינוגרד. אף שפרויקט זה לא עסק באופן ספציפי בדיגיטציה של ספרים, פייג' הבין כבר אז שאפשר לשמור את כל המידע בפורמט דיגיטלי ולהציגו באופן מקוון, והוא החל לומר, "אנחנו נסרוק את הכול."
"עוד לפני שהתחלנו את גוגל, חלמנו על הפיכת המרחב המדהים של מידע, שספרנים מארגנים באהבה כה רבה, לאפשרי לחיפוש ברשת," נזכר פייג'. בדומה לחדשנויות אחרות של גוגל, ובכללן מנוע החיפוש המקורי בעצמו, סיבה עיקרית לכך שלארי וסרגיי שקדו על סריקה מסיבית של ספרים היתה פשוט כדי להשביע את סקרנותם.
"בסך הכול רציתי להיות מסוגל לסרוק ספריות בעצמי," אמר לארי. "אתה מתעניין במשהו ורוצה לראות מה מצב הידע האנושי לגביו." הוא האמין שדיגיטציה והעלאת ספרים לרשת ישפיעו השפעה גדולה על החוקרים, בכך שתשחרר אותם מהצורך להסתובב בין ספריות רבות ושונות כדי לבצע את המחקר שלהם. "כרגע, החוקרים מתקשים מאוד לבצע עבודה מחוץ לתחום ההתמחות שלהם, בגלל המגבלות הפיזיות של הספריות." הוא נזכר בתסכולו כילד במישיגן, כשלא יכול היה להשיג חוברות הדרכה שנדרשו לו כדי להרכיב צעצועים אלקטרוניים שהוא פירק. "היתה חנות ספרים אחת, שם אפשר היה להשיג אותן — רק חנות אחת." המידע בתוך אותן חוברות הדרכה היה זמין רק שם. והמצב היה דומה למדי עם ספרים ישנים שהיו תקועים בנבכי הספריות האוניברסיטאיות. לא חשוב אם היה קהל שמוכן למידע הזה; פשוט לא היה שום מנגנון שיאפשר את הפצתו להמונים.
פייג' הציג את החזון שלו בכנס פרטי שערך פול אלן, המייסד המשותף של מיקרוסופט ופילנתרופ מיליארדר, ברִיטריט שלו באיי סן חואן שבמיצרי סאונד, ליד סיאטל. אלן הזמין קבוצה קטנה של אנשי טכנולוגיה ואקדמיה, כדי לערוך סיעור מוחות לפרויקט שאותו כינה "האנציקלופדיה הסופית", מבט רחב על איסוף כל המידע בעולם. טרי וינוגרד מסטנפורד סידר שפייג' ישתתף בכנס במקומו, והוא ניצל את ההזדמנות כדי להעלות בפני מנהל הספריות של סטנפורד, מייקל קלר, את הרעיון של פרויקט הדיגיטציה המסיבית, כשהוא מדגיש את החשיבות של הוספת ספרים למרחב החיפושים ברשת. קלר הסכים, והחלה שיחה רצינית עם האוניברסיטה.
"הרעיון של דיגיטציה רחבת טווח הוא משהו שסטנפורד עצמה היתה מעוניינת בו," אמר סַפרן סטנפורד אנדרו הרקוביץ. "גוגל הציגה בפנינו שעת כושר למשהו שניסינו לחשוב כבר שנים איך נוכל לעשותו."
***
סידני וֶרבָּה, מנהל הספרייה של אוניברסיטת הרווארד, כבר שמע הכול על תוכניות שונות לסריקת ספרים והעברתם לפורמט דיגיטלי, ובכללם גם הרעיון לארוז את הכרכים הנדירים ולשלוח אותם אל מעבר לים, למקומות שבהם אפשר יהיה לבצע את העבודה בעלות נמוכה יותר. דבר זה לא בא בחשבון מבחינת המוסד המקודש שווֶרבָּה היה אחראי על פיקוחו. הספרייה של הרווארד, שנוסדה בשנת 1638, היא מערכת הספריות האקדמיות הגדולה ביותר בעולם. וֶרבָּה ונאמנים אחרים של הספרייה דנו באפשרויות לקודד את האוסף הענקי של הרווארד, שכולל כ־15 מיליון כרכים, אבל הגיעו למסקנה שכל התוכניות שבחנו יהיו יקרות מדי ויזיקו לספרים.
וכך, עם מעט ספקנות, וֶרבָּה קיבל ב־2002 את נציגי גוגל, שהגיעו לבדוק אם יהיה מעוניין לקודד את כל הספרייה של הרווארד. "אני לא בדיוק יודע איך לנסח את זה — היתה לי הרגשה שהם עישנו משהו," נזכר וֶרבָּה, אף שתיאר את השיחה הראשונית כלבבית. הם נגעו בשאלות של עלות, פגיעה באוסף ונזק אפשרי לספרים. "חשבתי שזה יהיה נפלא אם הם יוכלו לעשות את זה," אמר וֶרבָּה. "אבל הבעתי לפחות אותה מידה של ספקנות כמו של אופטימיות. חשבתי שיעבור זמן רב לפני שמישהו יקודד את הספרייה כולה."
חודשים אחדים לאחר מכן, צוות של טובי המומחים לפיתוח מוצר בגוגל חזר להרווארד. המצגת המעודכנת שלהם תיארה "תהליך הרבה יותר יעיל והרבה פחות פוגעני לסריקת הספרים," אמר וֶרבָּה. "כששמעתי על זה בפעם הראשונה, בכלל לא העליתי על דעתי שיצא מזה משהו, אבל כשהם חזרו, זה היה אחרי שהם עשו עבודה אדירה בצד הטכני והשקיעו חשיבה רבה בכל הסוגיות. זה נראה מעשי למדי." וֶרבָּה וצוות ספרנים של הרווארד נסעו לגוגלפלקס, כדי לראות במו עיניהם את ציוד הסריקה החדש. "התרשמנו מאוד," אמר וֶרבָּה. "מה שהרשים במיוחד היתה העובדה שהם הנדסו אמצעי סריקה מכניים חדשים, ששמרו את הספרים בפורמט דיגיטלי. משהו שהיה די יעיל, וטיפל בספרים בעדינות רבה בהרבה מכל מכשיר סריקה אחר שאנשים שיווקו. אני חושב שכולנו שינינו את דעתנו לטובה."
הצעד הבא היה להציג את סיכויי הפרויקט בפני תאגיד הרווארד, שהוא הגוף המנהל של האוניברסיטה. זו היתה קבוצה שעבורה זהירות היתה הנורמה השלטת. למרות הצעתה של גוגל לממן את פרויקט הסריקה, התאגיד רצה התחייבות לכך שהאוניברסיטה לא תיפגע מתביעות משפטיות על הפרת קניין רוחני או תיחשף לעלויות גבוהות. "אם מישהו עושה משהו עבורך, זה בדרך כלל עולה גם לך כסף," אמר וֶרבָּה. והיה גם העניין שאוניברסיטה ותיקה ומכובדת חוברת לחברת טכנולוגיה צעירה, בערב התפוצצות בועת הדוט קום. גוגל היתה בשטח שש שנים בסך הכול. הרווארד היתה שם 366 שנה.
***
בסוף שנות התשעים, הטכנולוגיה לסריקת חומר מודפס והעברתו לפורמט דיגיטלי נעשתה לדבר שבשגרה: משרדים רבים החזיקו סורק שטוח כזה או אחר, לצורך המרת מסמכים, תצלומים ומידע אמנותי לקובצי מחשב. אבל את התהליך הזה לא היה אפשר לשכפל לסדרי גודל של מיליוני ספרים, שאותם קיוותה גוגל לסרוק. החברה היתה חייבת לפתח אמצעים לדיגיטציה של הספרים במהירות וברמת דיוק מרביים, אם רצתה שהפרויקט יהיה בר־ביצוע.
באביב 2003, צוותים של גוגל ושל מישיגן נפגשו כדי לבחון שיטות סריקה וטכנולוגיה. בעבר, מישיגן לא נמנעה מלפרק את הספרים שסרקה — הם הסירו את הכריכה כדי לאפשר סריקה שטוחה יותר ומהירה יותר. זה האיץ את התהליך, אבל ספרנים רבים הזדעזעו מפעולה זו שהרסה את הספרים המקוריים. גם גוגל התנסתה במה שנקרא שיטות סריקה "הרסניות": לצורך שירותי הקנייה שלה, "פרוגל", ולצורך פרויקט שהופסק וחודש בשם "קטלוג גוגל", היא חתכה את הכריכות האחוריות של קטלוגים קמעונאיים והעבירה דפים בודדים דרך מזין דפים הדומה למכונת צילום באיכות גבוהה. מכל מקום, בהתחשב בהיקף האדיר של פרויקט הדיגיטציה שגוגל הציעה, שני הצדדים הסכימו שפירוק הכריכות אינו אופציה; ספרים רבים מדי ייפגעו מכך. ולכן צוות גוגל עמד לתכנן מערכת שנעה במהירות האור, עם מגע קליל. הם בדקו מכשירים אוטומטיים שהעבירו דפים באמצעות ידיים רובוטיות או שאיבת אוויר, הורידו מכלל אפשרות את הטיפול האנושי בספרים, שעלול לגרום להם נזק אפילו בתנועות תמימות. בסופו של דבר, הם בחרו תהליך שחייב יותר עבודת כפיים, תוך כדי אימוץ טכנולוגיות של אחרים, שיתאימו לצרכים המיוחדים שלהם. הם שכרו סגל קטן של עובדים שאומנו לטפל בזהירות בספרים ובמכונות הסריקה.
"לא בנינו את המצלמה. לא בנינו את הסריקה," אמר אדם סמית, מנהל פרויקט במבצע הספרייה. "התהליך והמערכת היו חשובים כמו גם הטכנולוגיה."
וילקין התרשם מהפתרון של גוגל. "זה לקח להם יותר זמן מכפי שהם חשבו," הוא אמר, "אבל הם הצליחו."
***
רֶג קאר, המנהל החביב מספריית בודליאן באוניברסיטת אוקספורד, היה בעיצומו של תהליך גיוס כספים לתוכניות דיגיטציה משל עצמו ב-2002, כשהתחיל לשוחח עם ריימונד נאסר, מנהל התקשורת הארגונית של גוגל. נאסר נפגש באוקספורד עם סטודנטים לעסקים, כחלק מתוכנית "עמק הסיליקון באוקספורד", וקאר ניצל את ההזדמנות כדי להראות לו את הקמפוס הגותי האגדי, כשהוא מניח להיסטוריה העשירה של המקום להפעיל את קסמה על האורח. מבלי שיהיה מודע להתפתחויות במישיגן ובמקומות אחרים, קאר העלה את האפשרות לשיתוף פעולה בין גוגל לבין בודליאן.
"המסר שלי היה: במונחים של ספריות, בודליאן היא המובילה, ובמונחים של טכנולוגיית מידע וחיפוש, גוגל היא המובילה, אז למה שלא נעשה משהו יחד?" סיפר קאר. בעולם גיוס הכספים שבו הוא פעל, הפעילות העיקרית היתה למצוא "איך להשיג משאבים למשהו שאתה כבר רוצה לעשות". מאחר שספריית בודליאן באוקספורד היא ספריית אוסף, כלומר, היא מקבלת עותק של כל ספר שמתפרסם בבריטניה, בדיוק כשם שנעשה בספריית הקונגרס בארצות הברית, קאר האמין שהיא תקסום לגוגל. היא גם היתה הספרייה השנייה בגודלה בבריטניה.
אם היה איזשהו ספק לגבי האינטרס של גוגל בהוספת אוקספורד לרשימת הספריות, הוא נמוג בסתיו 2003, כשקאר תכנן ארוחת ערב לגיוס משאבים בסן פרנסיסקו. נאסר הצטרף לוועדה המארגנת של האירוע וסייע במכירת שולחנות, שגוגל רכשה כמה מהם. קאר ניצל את ההזדמנות כדי לחזק את היחסים ולהתגאות קצת. הוא שכר את בית המכירות הפומביות האלגנטי באטרפילד בסן פרנסיסקו לכבוד אירוע יוקרתי בלבוש פורמלי. "אנשי גוגל היו שם בהמוניהם," סיפר. כדי להוסיף את הטאץ' המתאים, הוא דאג שיארגנו את אולם הנשפים בסגנון הקמפוס של אוקספורד. שומרים חמושים שמרו על אוסף ספרים בריטיים נדירים בשווי 50 מיליון ליש"ט, שהובאו לקליפורניה לאירוע. בפנים, לארי, סרגיי ושאר הגוגליסטים פטפטו ושתו סביב תיבות תצוגה עם הספרים היקרים, ובכללן עותק של המגנה קארטה וכתב יד מאויר מקורי של "סיפורי קנטרברי" של צ'וסר.
למרות נוכחותה של גוגל בארוחת הערב של אוקספורד, כל פרויקט הדיגיטציה של הספריות היה עדיין חסוי. גוגל התעקשה על סודיות מלאה לגבי כל ההיבטים של פרויקט הספרייה, דבר שהעמיד במבוכה כמה משותפיה באוניברסיטאות. "נראה שאנשים מפחדים פחד מוות מהסכם הסודיות שגוגל כפתה," אמר הרקוביץ מסטנפורד. גוגל תבעה מכל מי שהיה לו ידע על הפרויקט לחתום על הסכם סודיות מחמיר, האופייני בעולם העסקים אך כמעט בלתי מוכר בקהילת הספריות.
פול לה־קלארק, ראש הספרייה הציבורית של ניו יורק, שקיים אף הוא דיונים עם גוגל לגבי דיגיטציה של חלק מהאוסף האדיר שלה, אמר, "לא נראה לי שאי־פעם חתמתי על הסכם סודיות מחמיר." וֶרבָּה מהרווארד הבין את סיבותיהם לשמור על שתיקה, אבל לא היה לו נוח עם זה. "גוגל לא גילתה עם מי היא מדברת; הם מעדיפים לפעול בדרך השקטה. אוניברסיטאות הן, ביסודו של דבר, מוסדות פתוחים. היה משהו מוזר בכך שלא היה אפשר לספר לחברי הסגל שזה עומד לקרות בקרוב." בשביל קהילה המבוססת על הפצה גלויה של מידע, להישבע לסודיות היה משונה, ואף פרדוקסלי.
ב־1 בפברואר 2004, הסוד כמעט התגלה. במאמר של ה"ניו יורק טיימס" על תוכניות גוגל לעתיד היה אזכור חטוף למאמץ הדיגיטציה של הספרים עם סטנפורד, תחת שם הקוד "פרויקט אוקיינוס". קהיליית הספריות רחשה סביב מה שעומד לקרות, אבל איש לא הצליח להשיג שום מידע נוסף.
ביולי, בעוד גוגל נערכה בקדחתנות להנפקה הראשונה לציבור, צוות הדפוס שלה העביר את מכשירי הסריקה הראשונים לאוניברסיטת מישיגן, והחל לאמן את הקבלנים שעמדו להפעיל אותם. מישיגן נועדה להיות שדה הניסיונות למכשירים החדשים וללוגיסטיקת הסריקה. כשהמשאית הגיעה עם ציוד הסריקה, מישהו שלא היה מעורב בפרויקט החל לשאול שאלות על המתרחש. וילקין הבין שהם חייבים אסטרטגיה שתאפשר להם לשמור על הסודיות — ובמהירות. הפתרון שאליו הגיעו היה "להחביא" את הדברים לאור יום. הם התמקמו באזור בספרייה, שבו בוצעו סריקות אחרות, ועל דלת החדר עם הציוד המיוחד של גוגל הודבק שלט שעליו היה כתוב "פרויקט הדיגיטציה של מישיגן".
"ויותר לא שמענו דבר," אמר וילקין.
***
טכנולוגיית הסריקה לא היתה החלק המאתגר היחידי בהוצאת הפרויקט אל הפועל. גוגל התייחסה ברצינות רבה למרבית החששות שכל ספרייה העלתה לגבי הטיפול הפיזי בספרים. זה היה חשוב לספרנים ולארכיונאים שדאגו לשמור על האוספים למען הדורות הבאים. אבל מה עם החלק של הספר שלא היה בבעלות האוניברסיטה — זכויות היוצרים? זה היה עיקר העניין שגוגל שאפה להשיג: את המשפטים בעמוד, הרעיונות והטקסטים, שאותם היא תוכל לאנדקס ולחפש — מה שעורכי הדין מכנים "קניין רוחני". זכויות היוצרים של כמעט כל ספר שפורסם בארצות הברית אחרי 1923, היו בידי המוציאים לאור, המחבר או גוף שלישי כלשהו.
חוק זכויות היוצרים בארצות הברית הוא תחום בעייתי, מלא אינטרסים סותרים ומידה רבה של חוסר הבנה. גוגל צללה היישר לתוך סבך הקוצים הזה. ההגנה על זכויות יוצרים מאפשרת למוציאים לאור ולמחברים להרוויח כסף מעבודות יצירתיות. אף על פי שפרויקט הספרייה עסק בבסיסו בהפצה חופשית של ידע, כסף רב עמד כאן על הפרק. ומשמעות הדבר היתה שזה בטח רק עניין של זמן עד שקבוצות כאלו או אחרות יביעו מחאה ויגישו תביעות משפטיות. "יהיה זה תמים להניח שהפעילות הזו לא תיבחן בבית המשפט," אמר הרקוביץ. "הרבה מהתקוות והשאיפות שלנו יהיו מותנות בכך שאחרי מידה מסוימת של התדיינות משפטית, הדברים ייפתרו בסופו של דבר ללא נזקים רבים. בעניין הזה, עיניה של גוגל פקוחות. הם יודעים שהם יאכלו אותה או ישחקו אותה. סביר להניח שאנחנו, סטנפורד, לא נוכל סתם לשבת בצד ולצפות בזה." כדי להתמודד עם סוגיה זו, גוגל הסכימה להחזיר לספריות השונות את כל העלויות הנובעות מתביעות משפטיות בגין הדיגיטציה של ספריהן.
מייק קלר, הספרן מסטנפורד, האמין שהגישה של גוגל חכמה. "באמצעות ריכוז חמש ספריות גדולות מאוד יחד, יש לנו הזדמנות לעבוד על חלק מהבעיות הקשות ביותר — חוקי זכויות היוצרים בארצות הברית ובבריטניה," אמר.
"השגת תמיכתם של המוציאים לאור היא חשובה," הודה פייג'. "כדי שזה יעבוד, עלינו לוודא שהמוציאים לאור עושים כסף." הוא הכיר בכך שההבטחות של גוגל עלולות להישמע כמס שפתיים. דרך כלשהי להפגין את מחויבותה של החברה עשויה לתרום לכך תרומה רבה.
***
בתחילת אוקטובר 2004 השתתפו לארי וסרגיי ביריד הספרים בפרנקפורט, גרמניה, הנחשב למפגש השנתי החשוב ביותר בתעשיית ההוצאה לאור העולמית. הם הגיעו לשם כדי לחשוף את כלי החיפוש האחרון שלהם: גוגל פרינט. בהתלהבות גוגלית טיפוסית, הכוללת סיכות מהבהבות הצמודות לדש הבגד, וחלוקת חולצות טריקו בחינם, ברין ופייג', שהיו לבושים בחליפות ועניבות, ישבו במסיבת עיתונאים בת 40 דקות, ובמהלכה הם הסבירו לפרטי פרטים כיצד ינגישו את הספרים מוגני הזכויות ויאפשרו חיפוש מקוון, בהנחה שלא יהיו צעדים משפטיים או רעשים מצד המוציאים לאור. הרעיון שלהם לא היה חדש לגמרי — Amazon.com השיקה כשנה קודם לכן משהו דומה עם האפשרות "לחפש בתוך הספר" — אבל פרסום ההודעה שלהם תוזמן בקפידה.
תעשיית ההוצאה לאור לא היתה בטוחה אם היא אוהבת או שונאת את גוגל. מצד אחד, הם חלקו אותו עניין בהפצת מידע, ויכלו להרוויח מחשיפה נוספת. מצד שני, גוגל רצתה להפיץ תוכן באופן הכי נרחב שאפשר בחינם, ולהרוויח מפרסום, בשעה שהמוציאים לאור רצו למכור ספרים. בארצות הברית לבדה יצאו לאור מדי שבוע 1,000 ספרים חדשים. זו היתה כמות אדירה של תוכן, וגוגל, שהעריכה את הפוטנציאל הזה למידע ולרווחים, הציעה למוציאים לאור סוג של עסקה. היא תכסה את כל עלויות הסריקה והדיגיטציה של הספרים, תמורת הרשות להציגם אצלה כחלק מתוצאות החיפוש. התוצאות יציגו רק כמה עמודים נבחרים או קטעי טקסט, הקשורים לשאילתה של הגולש, וזאת בפורמט שאמור להיות בלתי אפשרי להעתקה או הדפסה. גוגל תספק מידע ביבליוגרפי ולינקים ישירים למוכרי הספרים, ותחלוק עם המוציא לאור של הספר את ההכנסות מכל מודעה שתציג.
הרעיון של גוגל היה פשוט: לתת לקורא טעימה מהספר, כדי למשוך אותו לרכוש עותק שלו. בזמן הכינוס בפרנקפורט, רוב המוציאים לאור הגדולים התחייבו ל"גוגל פרינט", שנקראה בהמשך "גוגל חיפוש ספרים". (התוכנית של אמזון החזיקה בשלב זה כ־120 אלף כותרים ו־33 מיליון דפי טקסט זמינים.) וחשוב אולי עוד יותר, גוגל קיבלה את תמיכת המוציאים לאור להציג אצלה תוכן מוגן בזכויות יוצרים עוד לפני שפרויקט הספריות הסודי ביותר נחשף.
***
ב־14 בדצמבר 2004, גוגל חשפה סוף־סוף את כוונתה לעשות דיגיטציה ל־15 מיליון ספרי ספרייה. ה"ניו יורק טיימס", האדון הקשיש של עולם הדפוס, פרסם את החדשות כסיפור המרכזי, בעמוד הראשון. "זוהי קפיצת מדרגה אדירה קדימה," אמר מייקל קלר; הוא יקדם את הדיגיטציה של סטנפורד לרמה "תעשייתית באמת". היו שהשוו את החשיבות הפוטנציאלית של הפרויקט לזו של מכונת הדפוס של גוטנברג. "העולם השתנה היום," אמר וילקין ממישיגן.
אפילו בהתחלה, סדר הגודל של הפרויקט היה מבהיל. ההסכם של גוגל קבע דיגיטציה של כל שבעת מיליון הכרכים של מישיגן; ומיליון ומעלה כרכים באוסף המאה התשע־עשרה של אוקספורד; 40 אלף ספרים בהרווארד; 12 אלף בספרייה הציבורית של ניו יורק; ומספר לא ידוע בסטנפורד. אם הספריות, שהתחייבו לתוכנית פיילוט צנועה, יסכימו להמשיך הלאה עם האוסף המלא שלהן, יהיו לגוגל בתוך כעשור יותר מ־50 מיליון ספרים שלמים בבסיס הנתונים שלה, שסריקתם הושלמה. לשם השוואה, פייג' וברין השיקו את גוגל ב־1998 עם אינדקס של 25 מיליון דפי רשת.
לא כולם ראו בפרויקט הדיגיטציה דבר טוב. אחרי ההכרזה, קבוצות שייצגו מוציאים לאור, סופרים וספרנים, וחשו מאוימים נוכח התוכניות של גוגל, ניסו לצנן את ההתלהבות ולבלום את הפרויקט. במאמר דעה שהתפרסם ב"לוס אנג'לס טיימס", מייקל גורמן, אז הנשיא הנבחר של איגוד הספריות האמריקני, המעיט בערך המאמצים של "ילדי הבוגי־ווגי של גוגל". הוא כתב כי מאגרי מידע מסיביים של ספרים דיגיטליים הם "תרגילים יקרים בחוסר תועלת, המתבססים על התפיסה המדהימה שבפעם הראשונה בהיסטוריה, צורת תקשורת אחת (אלקטרונית) תדחק ותבטל את כל הצורות הקודמות. גרסה אחרונה זו של היחצנות המוגזמת של גוגל תצטרף, ללא ספק, לרעיונות כמו טיסה לעבודה בהליקופטר אישי ונשיאת ספריית הקונגרס על מיקרופילם במזוודה, ככישלונות נוסח 'בחזרה לעתיד', מהסיבה הפשוטה שמדובר בפתרונות שמחפשים בעיה".
בצרפת התייחסו לפרויקט כאל דוגמה נוספת להפגנת שרירי תרבות אמריקניים. ז'אן־נואל ז'נני, ראש הספרייה הלאומית המכובדת, כתב בעיתון "לה מונד" כי היוזמה האמריקנית מציבה "סיכון לשליטה מוחצת של אמריקה בהגדרת התפיסה שתהיה לדורות הבאים על העולם". ז'נני אמר, "אני לא רוצה שסיפור המהפכה הצרפתית יסופר רק באמצעות ספרים שייבחרו על ידי ארצות הברית."
