נדב לפיד היה בטוח שהפעם הוא עשה את זה. שהוא הצליח סוף־סוף ליצור סרט שכל כולו ביקורת והתנגדות למקום הזה, בלי סנטימנטים, בלי הסתייגויות. סרט פרידה מישראל. "אמרתי לעצמי שנמאס לי מהאמביוולנטיות, נמאס מיחסי האהבה־שנאה עם ישראל. איזה מין דבר זה, אדם לא צריך לאהוב את המדינה שלו. יש משפט נורא יפה שאומר, 'מה זה מולדת? מולדת זה המקום שאני מתבייש בו'", הוא צוחק. "ובוא נאמר שאין ספק שהעולם היה מקום טוב יותר אם במקום ש־99 אחוז מהאנשים היו גאים במדינה שלהם ואחוז אחד מתביישים, 99 היו מתביישים ואחוז אחד מהם היו גאים. אז אמרתי לעצמי די, מספיק עם זה. הרגשתי שהמקום הזה גם ככה עולה באש, ישראל נראתה לי כמו מקום כל כך מופרע, כל כך מטורף, כל כך מעוות, שאין מקום יותר לפשרות או לניואנסים. ובסוף אני מסתכל על הסרט, ומעט האנשים שצפו בו בצרפת לפני הפסטיבל אמרו, 'וואו, איזה סנטימנט עמוק יש לך למדינה', ואני אומר, 'לא! יש לי רק מילים רעות להגיד!' אבל הם צודקים. כמה שהסרט ברוטלי וקיצוני – ואני כבר יכול לשמוע את האלה נעלבים ואת האלה אומרים שזה אנטישמי וכל הפטפטת הזאת – עם כל זה, הוא לגמרי ספוג באינטימיות. ואני מנסה להבין מאיפה האינטימיות הזאת התגנבה מאחורי הגב שלי לפריים. כי אני לא כתבתי אותה".
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לפיד לא מגזים כשהוא משתמש במילים "ברוטלי" ו"קיצוני" כדי לתאר את 'הברך', סרטו החדש שהוקרן במסגרת תחרות דקל הזהב בפסטיבל קאן וזכה בפרס חבר השופטים. במרכז 'הברך' במאי ציני ואקסצנטרי בשם י' (אבשלום פולק) שנוסע ליישוב בערבה לרגל הקרנה של סרטו, כשברקע מותה הקרב של אמו. כשהוא מגיע הוא פוגש את יהלום (נור פיבק), נציגה של משרד התרבות שדורשת ממנו לחתום על טופס שמצהיר שלא ידבר עם הקהל על נושאים "אסורים", או שלא יקבל תשלום על הקרנת הסרט. אבל כדרכו של לפיד, לא מדובר בסרט עלילתי שגרתי, אלא ביצירה בעלת סגנון נועז, תזזיתי, מטען חבלה שמתפוצץ ומטיח על המסך ביקורת חריפה על פוליטיקאים ישראלים – מבצלאל סמוטריץ' ועד מירי רגב – וגם בא חשבון עם "ההתבהמות ורפיון הרוח של המקום הזה", כפי שקורא לזה י' בסרט. י' מנסה "לפלוט מתוכו את ישראל בצרחה", אבל כמו גיבור 'מילים נרדפות', סרטו הקודם של לפיד, וכמו לפיד עצמו – הוא לא ממש מצליח.
"אני לא אוהב להגיד את זה, אבל כן יש את הרצון להיות טוב ושייך, והרצון להאמין. גם הזעם, המונולוגים האלה נגד ישראל, הם תוצאה של אינטימיות מאוד עמוקה שיש לי ביחס למקום הזה. אבל בכל זאת יש בו איזה מהלך של פרידה מהמדינה. מין הספד לאם והספד למדינה. זה לא שישראל נגמרה. אבל אין ספק שבסרט, התבוסה מול המוות האישי, מול המחלה, מול התפוררות הגוף, היא גם התבוסה מול התפוררות גדולה יותר – מול היכולת להילחם בהתכערות של מדינה. האסון שהיא הפכה להיות".
על איזה אסון אתה מדבר? מה השתנה? יכול להיות שזה געגוע לארץ ישראל הטובה והישנה?
"אין לי שום נוסטלגיה לאיזו ארץ ישראל של פעם, אפס. אבל יש איזו תחושה שהתחזקה בשנים האחרונות, בשכבה מסוימת בישראל – שאני במובנים רבים נמנה עימה – שהקרב על איזו נפש או נשמה או מהות ישראלית, הוכרע. שהמדינה גמורה, לא כי מחר יעלה עליה הלגיון הירדני, אלא כי דמותה עוותה יותר מדי. מדינה שהמון־המון שנים לא מצליחה לפתור את הבעיות שלה, הופכת להיות הבעיה בעצמה. ועדיין, בסוף, אנחנו יכולים לחשוב כל מה שאנחנו רוצים, אבל גדלנו פה וזה יותר חזק מכל המחשבות שלנו יחד. הגיאוגרפיה מנצחת את כולם".
אם יש במאי קולנוע ישראלי שיוכל לנצח את הגיאוגרפיה – זה נדב לפיד. סרטיו הקודמים, 'השוטר' ו'הגננת', זיכו אותו בשבחים ובפרסים בעולם, אבל הסרט שסימן אותו כאחד הקולות המשמעותיים בזירה הבינלאומית של הקולנוע העכשווי היה 'מילים נרדפות', שזכה לפני שנתיים בדוב הזהב, הפרס הגדול של התחרות הרשמית בפסטיבל ברלין. בגיל 46, סרטו החדש מוקרן בפסטיבל הקולנוע החשוב בעולם, לצד סרטים של כמה מבכירי הבמאים, בהם ווס אנדרסון, לאו קראקס ופרנסואה אוזון. לא רק זאת, יצירה נוספת שלו תוקרן בפסטיבל, סרט קצר ומוזר ופואטי בשם 'הכוכב', שנוצר בזמן התפרצות הקורונה, ועוקב אחר אישה, שמגלמת אותה בת זוגו נעמה פרייס, שמחפשת קרבה בעולם מוכה מגפה.
המציאות, כדרכה, מצליחה לנצח במוזרותה כל תסריט קולנועי. בסוף השבוע שעבר, לאחר הקרנת 'הברך' בקאן, פרייס נדבקה בקורונה והוכנסה לבידוד יחד עם לפיד. בנוסף, נשלחו לבידוד כמה אנשים מצוות 'הברך', כשכולם מתפללים שהפסטיבל לא יהפוך לאירוע הדבקה המוני. ממעבה הבידוד, לפיד ופרייס יוכלו להתנחם בינתיים בביקורות המהללות שהסרט זוכה להן ברחבי העולם, כשמילים כמו "יצירת מופת" והשוואות לז'אן לוק גודאר נזרקות כאילו כלום.
אלא שבארץ לפיד כנראה לא יקבל את החיבוק שהוא זוכה לו מעבר לאוקיינוס. סרטיו, בייחוד 'מילים נרדפות', עוררו תגובות קשות מצד הקהל הישראלי. "הדיונים על הסרטים שלי הם כמעט תמיד קונפליקטואליים, כמעט תמיד יש כאלה שנורא אוהבים וכאלה שנורא זועמים. קהל ישראלי תמיד לוקח את זה אישי, והוא תמיד הכי חריף".
'הברך', שיעלה לאקרנים בקרוב, צפוי לעורר תגובות דומות, אם לא חזקות יותר. "כשאתה רואה את הסרט אתה מבין שיש לו איזו נשמה ונפש שהולכות מעבר למילים. בכל זאת, זה סרט עדין", הוא אומר.
עדין הוא לא. זה סרט מאוד בוטה, בשמאלנות שלו ובכלל.
"נורא מרתק אותי ומסקרן אותי איך יפגשו אותו אנשים פה. ואני כן מקווה שהם יפגשו אותו כשהם יראו אותו, כי אני באמת חושב שלראות אותו ולקרוא עליו זה לא אותו הדבר - תראה, לשרטט אותו בתור איזו יצירה כזו של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' זה קל מאוד".
מי שהגיב באיחור על סרטו של לפיד הוא שר התרבות חילי טרופר. שמו עלה בהקשר של פסטיבל קאן, בעקבות ההכרזה של הצוות הפלסטיני של הסרט 'ויהי בוקר' כי יחרים את הפסטיבל כ"מחאה נגד האפרטהייד". טרופר אמר בתגובה להכרזה: "ראוי שמי שידע לבקש תקציב מהמדינה כדי ליצור סרטים ונהנה מכספיה, לא יתבייש בישראל".
אתה הרגשת בנוח לקבל מימון ישראלי על סרט כזה?
"לא הגשנו לאף קרן ישראלית מראש, כי הייתה לי תחושה שזה תסריט מסוכן מדי וחששתי שיעצרו אותי באמצע, אז ויתרנו על כסף ישראלי בשלב ראשון. בדיעבד, קראנו לזה השלמת הפקה, אבל רק אחרי שהסרט כבר גמור, כשאי־אפשר להכשיל אותו".
זה לא בעייתי, נדב? אתה יכול להבין למה אנשים יתנגדו לרעיון שהמדינה תממן סרט כזה?
"עד להודעה חדשה אני ישראלי. אני חי פה, וגם אם אני לא חי פה, אני פועל פה והסרטים שלי נורא חשובים לי, אני אשמח לקבל כל שקל שיעזור לי לעשות אותם הכי טוב שאפשר. אין לי התנגדות למימון ישראלי. אני כל כך ספוג בישראליות שאני לא מרגיש צורך להגן עליה. תמיד שואלים אותי אם אני מייצג את ישראל וברור שאני מייצג את ישראל. אני לא פחות ישראלי מבצלאל סמוטריץ'".
גם סרט שמבקר את מה שקורה כאן משתמש במה שקורה במדינה הזאת, ואז מקבל על זה שבחים ופרסים וכסף. יש בעיה כאן, איזה גבול בין להתנגד למשהו ובין להשתתף בו. זה קצת ללכת עם ולהרגיש בלי.
"מובן שאתה גם חלק ממנגנון פוליטי. ובסרטים אני מנסה להציג את האמת של הקיום פה כמו שאני רואה אותה. אני אף פעם לא רואה את עצמי כבמאי שמאלני. חס וחלילה שיקרינו סרט שלי בכינוס של מפלגה כזו או אחרת, כולל המפלגה שאני מצביע לה מגיל 18".
נחסמו לך קרנות בעבר מסיבות פוליטיות?
"תראה, ישראל זה לא איראן ואני לא סובל את זה שבמאים ישראלים הופכים את עצמם לקורבנות, כי בוא לא נגזים. אבל לפני 'מילים נרדפות' הייתה לי פרזנטציה בקרן שתמכה בו ומכר צילצל אליי ואמר לי, 'תציג את הסרט כסרט ציוני, דבר על זה שהגיבור חוזר לארץ בסוף, אתה לא רוצה שזה יעלה למעלה'".
אתה חושש מהתגובה של השר לסרט?
"אני יכול להגיד שרווח לי כששמעתי שהוא לא יספיק להגיע להקרנה בקאן", הוא צוחק.
הסרט מכוון במידה רבה למירי רגב, ולחוק הנאמנות בתרבות שהיא ניסתה לקדם בזמן כהונתה כשרה.
"נכון. יום אחרי שאמא שלי מתה התקשרה אליי הרל"שית שלה ואמרה כמה מירי רגב העריכה את אמא שלי והצטערה לשמוע על מותה. אני מניח שהיא לא הכירה אותה, אין לי מושג. ברמה האישית זה היה אקט מאוד יפה, הוא ריגש אותי. זה לא משנה את זה שהיא הייתה שרת תרבות די קטסטרופלית. קודם כל, אף פעם לא יכולת לחוש ממנה שהיא אוהבת אמנות, וצריך בבסיס לאהוב סרטים, פסלים, ציורים, ספרים, סופרים – כדי להיות בתפקיד. אבל יותר מזה, אני חושב שהקדנציה שלה הייתה החמצה אדירה, כי הייתה לה יכולת לטלטל המון דברים שראוי שיטולטלו, וטוב לטלטל את מוסד התרבות בישראל. אבל סוג הטלטול שהיא הביאה היה רע מאוד, ובוודאי כל ההיטפלות שלה לתיאטראות הערביים הייתה ממש מכוערת".
יש איזה אנטי־קליימקס להוציא סרט שמבקר בכזו חריפות את משרד התרבות, כששר התרבות הוא אדם הרבה פחות קונפליקטואלי, שנראה טיפוס נחמד בסך הכל?
"כן. אני לא באמת מכיר אותו. זה נשמע נורא, אני לא רוצה להעליב אותו. באופן יסודי יש לי חיבה לאנשים שפועלים ושהם חזקים ולא מפחדים להיכנס לקונפליקטים, אפילו אם אלה קונפליקטים איתי. לא יודע אם נמצא את כל אלה בחילי טרופר".
ממש כמו בסרט, את הקונפליקט שלו עם משרד התרבות מצא לפיד ביישוב ספיר בלב הערבה, כשהוזמן להקרין שם את סרטו 'הגננת'. "צילצלה אליי פונקציונרית ממשרד התרבות. אני הייתי עם כל הדעות האפריוריות, כנראה אידיוטיות, אבל שליליות, על פונקציונרים במשרדי תרבות. אבל בתוך 30 שניות היא הקסימה אותי. היו בה להט ותשוקה לאמנות, והיא הכירה אותי ואת הסרטים שלי. השיחה הייתה נעימה מאוד – יותר מנעימה, מעניינת – ותוך כדי זה אמרתי לעצמי שוב: תלמד לא לשפוט אנשים בשנייה. ואז בסוף היא ביקשה ממני רק לומר לה על מה אדבר אחרי ההקרנה, כלומר אילו נושאים. כשאמרתי לה שאני לא מבין, היא אמרה טקסטים כמעט כמו בסרט, שאם אני לא אגיד, לא נוכל לעשות את ההקרנה. הימים היו שיא ימי רגב, ואמרתי לה שאני מבין שאתם לא אוהבים דעות שהן לא שלכם, משהו כזה. ואז היא אמרה, 'אני מרגישה ממש נבוכה מזה, מהדבר הזה שאני עושה ולוקחת בו חלק. לא נוח לי עם הסיטואציה'. היא התחילה לתת חצי מונולוג, אמרתי לעצמי, איזה מדהים שהיא מדברת איתי בכזו פתיחות, מין הודאה במדיניות שלמה שבעצם כולם יודעים אותה. סיפרתי על האירוע לעיתונאית שאמרה לי לדבר איתה שוב ולהקליט אותה. אבל ידעתי שאני לא מסוגל לעשות את זה לבחורה הזאת. לא הרגשתי שיש לי יכולת, מוסרית, לרסק אותה. היה בה איזה קסם".
בסוף חתמת על הטופס?
"כן, חתמתי ושלחתי בפקס. אמרתי לעצמי, אל תיתן לעצמך להירתע. ההקרנה עברה בשלום. אמא שלי כבר הייתה נורא חולה אז. והייתה לי האימה שיקרה משהו כשאני במטוס בדרך לערבה".
בדומה לקו העלילה הזה בסרט, מותה לפני שלוש שנים של אמו של לפיד, עורכת הקולנוע ערה לפיד, שהייתה גם שותפתו ליצירה, מרחף מעל השיחה כל הזמן, ודמותה מופיעה בתשובותיו שוב ושוב. "אתה יודע, אני חושב שזה הסרט הראשון שלי בתור בן־אדם מבוגר. י' הוא הגיבור הראשון שלי שמבין שהוא חלק מהאנושיות, מהאדם, מקבל את הדין של היותו מבוגר. השילוב של המוות של אמא שלי עם הלידה של הבן שלי, זה מעמיד אותך באופן מאוד עמוק מול הזמן. כשהורה מת, הפאזה שלך ביחס לאיפה אתה ממוקם בין הילדות שלך למוות שלך, משתנית".
גם בתחילת השיחה שלנו כרכת את ההספד למדינה בהספד לאמך.
"אסון אישי ואסון קולקטיבי הם תמיד אותו הדבר, לפחות אצלי".
שתי המלחמות שגיבורו נאבק בהן הוכרעו גם בחייו של לפיד. אחת בפרידה מאמו, והשנייה בכרטיס טיסה בכיוון אחד. באוגוסט הקרוב, אחרי הפסטיבל, יארזו נדב, נעמה ובנם נח את דירתם בתל־אביב, ויעברו לפריז, עד להודעה חדשה. מי שעקב אחרי ההופעות של הזוג בתקשורת בשנה האחרונה ודאי לא יופתע מההחלטה, בטח לא אחרי שפרייס בישרה על כך בראיון – ועוררה עליה מהומת טוויטר זועמת.
"זה נורא מוזר שישראלים נעלבים – מה אכפת להם שהיא עוזבת את ישראל? היא לא באה ועשתה להם גרפיטי על הקיר בסלון. סוג העלבון האישי הזה – הפך את זה למין אורגיה של פטריוטיות מהזן הכי נמוך. ובאמת, אם כבר הם עשו משהו זה לחזק את הטיעון שלה", הוא צוחק.
בגלל זה אתם עוזבים?
"זה משהו שאני מנסה לעשות כבר מלא שנים ללא הצלחה. בוא נראה אם הפעם זה יצליח. אני לא עוזב רק בשביל הקריירה, וגם לא בגלל המחירים בסופר. אני אשמח שהילד שלי שהוא עוד מעט בן שלוש, יגדל גם במדינה אחרת. לפחות כמה שנים. יש מיליון דברים שמפריעים לי בישראל ואני לא מסוגל לסבול אותם, אבל אני לא מרגיש שיש איזו עליונות מוסרית בלעזוב את הארץ ולנסוע לצרפת. הבחירה הזאת קשורה לטיבה של ישראל ולטיבה של צרפת. לדוגמה, בצרפת אמנות היא דבר חשוב יותר מבישראל, ואני אשמח שהילד שלי כן יגדל במקום שבו אמנות היא דבר חשוב".
זה דבר אחד להגיד אני עוזב כי זה מה שמתאים לי ולמשפחה שלי. אבל אחרי 'מילים נרדפות', אמרת שאתה לא מבין את אלה שנשארים.
"זה נכון. אני מדבר על אנשים צעירים, צעירים ישראלים - אני חושב שלהרבה מהם ייטב לנסוע. אבל אני לא מרגיש שאני יכול לבוא ולהגיד, בואו חברים, תעזבו את ישראל, זה הדבר הנכון. זה הדבר הנכון לעשות לי, למשפחה שלי, ברגע הזה. אז אני אומר, ולו גם בשביל להסתכל על השמש לא דרך הפריזמה של החדשות בארץ, צריך לנסוע מפה".
אתה רואה את עצמך עושה סרטים שלא קשורים לישראל, הופך לבמאי אוניברסלי?
"זה מסובך. יש כל מיני פרויקטים שהציעו לי – גם לטלוויזיה, אחד די גדול, בארצות־הברית, שלא קשור לישראל. אבל אני לא יודע. יש לי איזה כלל, שאני רוצה לעשות סרטים שאני חייב לעשות. אני חושב שחלק מהיכולת שלי לעבור לפריז נובעת מזה שוויתרתי על הפנטזיה המטופשת להפוך לצרפתי ולהפסיק להיות ישראלי. ויתרתי על זה באופן מוחלט, זה לא יקרה. אני מרגיש שאני נושא את ישראל בתוכי בעוצמות אדירות".
פורסם לראשונה: 07:45, 16.07.21
