"הילד הבכור שלנו סבל מהתעוררויות מרובות במהלך הלילה, ותהליך ההירדמות שלו היה אינסופי. זה היה מאוד מאתגר, עד שבחרנו ללכת לאשת מקצוע. הלכנו לפסיכולוגית שקיבלתי עליה הרבה המלצות, ושאני יודעת שעזרה להרבה אנשים. בדיעבד אני מבינה שזה כמו שאני אגיע לפסיכולוג עם אתגר באישיות, והוא יעניק לי את אותו טיפול שהוא נותן לכולם. הגיוני שלחלק מאיתנו הטיפול הזה יעזור, אבל יש כאלו שזה גם עלול לקחת אותם למקום לא טוב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
"ההנחיה שלה הייתה לוותר על כל חפצי המעבר, כולל המוצץ והבקבוק, ולא לדבר איתו בכלל, אפילו לא ליצור קשר עין. כל פעם שהוא הגיע למיטה שלנו, היינו צריכים להחזיר אותו לחדר שלו, והכול היה צריך להיות קורקטי ורובוטי. עשינו את זה כי חשבנו שזה לטובתו, ובאמת אחרי כמה לילות קשים הוא התחיל לישון ממש טוב. אבל אחרי עשרה חודשים הוא פשוט התהפך לחלוטין. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן לישון לבד בחדר, בטח שלא הסכים להירדם לבד, כל הזמן התעורר בלילה. החרדה המשיכה גם למקומות נוספים, הוא לא רצה ללכת לבד לשירותים והיה לו קושי גדול בפרידות. נוצרה לו חרדת נטישה מטורפת. בשלב הזה בן הזוג שלי ואני היינו מאוד מוטרדים ולא היינו מסוגלים לחשוב שוב על תהליך שינה, או אפילו על להיות אסרטיביים איתו. ואז הגענו להחלטה על לינה משותפת. אחר כך הוא ישן איתנו במשך שנים, והיה לו מאוד קשה להתחיל להירדם באופן עצמאי ובחדר שלו".
עדיין שומעים את רגשות האשמה בקול של לילך הניג שמול כשהיא מספרת על מסע השינה שעברה עם בנה הבכור. עם שתי בנותיה שנולדו אחר כך החליטה הניג שמול, שעוסקת בעיצוב ובאמנות ומנהלת בלוג אישי, לבחור מראש בדרך של הלינה המשותפת.
9 צפייה בגלריה
''זה בדיוק כמו הרבה צרכים אחרים שיש לילדים שלא בהכרח מתיישבים עם הצרכים שלנו''. לילך הניג שמול
(צילום: אנה גרוזמן)
"עם הבת השנייה, בערך בגיל שנתיים, הייתה לנו שיחה משותפת ושאלנו אם היא רוצה לעבור לחדר משלה ולמיטה משלה, והיא אמרה שהיא רוצה. ובאמת, היא עברה בלי קושי. השלישית כמעט בת שלוש ויש לה מיטה משלה, אבל היא עדיין באה לישון איתנו כל לילה".
ולא נמאס לכם כבר?
"בשלב הזה זה כבר פחות נוח כי אנחנו רוצים להביא עוד ילדים, וכשיהיה תינוק זה עלול להפריע, אבל אנחנו מכבדים את העובדה שעדיין יש לה את הצורך הזה, ואנחנו נותנים לזה מקום. זה בדיוק כמו הרבה צרכים אחרים שיש לילדים שלא בהכרח מתיישבים עם הצרכים שלנו, אבל אנחנו שמים את טובתם קודם. אני חושבת שזה מאוד תורם לילד לישון עם ההורים, כשההורים שלמים עם זה".
בתחושה שלך, מה שקרה עם הבכור זו תוצאה של אימון השינה?
"כן, בתחושה שלי זה היווה טריגר לחרדת נטישה. אני לא חושבת שילד צריך להיפרד מחפצי המעבר שלו בצורה גסה כזו וחותכת, ובטח לא מכולם בבת אחת. גם יש משהו לא אנושי בלהחזיר ילד למיטה בלי לדבר איתו. אנחנו היינו שם כי היינו כל כך מתוסכלים מחוסר השינה, והגיעה אשת מקצוע ששכנעה אותנו שזה לטובתו ושהוא זקוק לזה, ושאנחנו צריכים לתת לו את מה שהוא זקוק לו. זה היה נשמע שאנחנו מתעללים בגלל שאנחנו נותנים לו לישון איתנו. אז אולי הפתרון הזה זה יגרום להם לישון טוב בלילה, אבל אני באמת מאמינה שזה מייצר מרחק בינינו לבין הילדים".
אם חשקה נפשכם להטריל קבוצות הורים בפייסבוק, בקשו המלצה על מדריכת שינה. הוויכוח שיוצת שם תוך דקות הוא עדות למידה שבה הנושא הזה פורט על הנימים והרגישויות של אימהות עייפות שמנסות להיות טובות דיין, אך במקביל שוב ושוב מקבלות את המסר שעליהן לחזור "לעצמן" כמה שיותר מהר. כשנדמה שהסביבה מתייחסת ללידה כמטרה של תשעת חודשי ההיריון, ולא להורות עצמה, אימוני שינה הפכו לאחד הנושאים הנפיצים בקרב הורים, עם קבוצות פעילות שמקדמות כל אג'נדה ומחקרים שמצד אחד מתריעים מפני מוות בעריסה, ומצד שני מעידים עד כמה מגע וחום תורמים להתפתחות תקינה.
מי שעבר את צומת הדרכים הזה עם הבחירה שלא להרגיל את התינוק לישון לבד, ימצא את עצמו פוסע בדרך שכולה מרוצפת בשלטים עם השאלה "עד מתי?". אחת התשובות הנפוצות לשאלה הזו אצל הורים שבחרו בלינה משותפת היא "עד הצבא הוא ילמד לישון לבד". מובן שזה נאמר בהגזמה מכוונת, אבל יש אפשרות שד"ר יונתן קושניר, פסיכולוג קליני, מומחה ומדריך בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, לא יבין את הבדיחה. אחרי הכול, אל הקליניקה שלו מגיעים גם כאלו שלא מצליחים לישון ללא ההורים גם במהלך השירות הצבאי. "מגיעים אליי גם הרבה בני נוער שמאוד מפחדים לישון בלי ההורים שלהם, אפילו כאלו בני 20. גם אם הם כבר לא חייבים שההורה יהיה פיזית ליד המיטה שלהם, הם חייבים שיהיו איתם בבית, וכשמסתכלים על ההיסטוריה שלהם רואים שזה התחיל מגיל קטן".
ד"ר קושניר מתמחה בטיפול בהפרעות חרדה, בדיכאון, בהפרעות שינה ובהפרעות התנהגות. במחקר שערך יחד עם פרופ’ אבי שדה, שבו הם בחנו את הקשר בין פחדי לילה והפרעות שינה של ילדי גן, הם מצאו כי איכות השינה של הילדים הייתה משובשת יותר ככל שנוכחות ההורים, כדרך התמודדות עם הפחדים, הייתה רבה יותר במהלך הלילה.
"הרבה מגיעים אל הלינה המשותפת לא בגלל שהם חושבים שזה באמת נכון אלא מתוך ניסיון לפתור בעיה, כמו פחדים וחרדות בקרב הילדים, ואז לטווח הארוך לא רק שזה לא פותר את הבעיות אלא גם מחמיר אותן. אם זה מגיע למצב שבו הילד תלוי לגמרי בהורה, הוא לא לומד להתמודד עם זה".
החרדות והפחדים שעליהם ד"ר קושניר מדבר יכולים להגיע בצורת חרדת נטישה או כחלק מהפרעות חרדה אחרות, וכן פוסט-טראומה, פוביה ספציפית (כמו פחד מגנבים) או חלק מהתנהגות כפייתית, לדוגמה כשיש צורך להגיד להורה "לילה טוב" עשרות פעמים, אחרת יקרה משהו רע. היינו מצפים שבמקרים כאלו נוכחות הורית תעודד ותחזק, אבל ד"ר קושניר טוען אחרת: "כשילד תלוי בהורים כדי להירדם, לא משנה מה הסיבה, סטטיסטית הוא יתעורר הרבה יותר פעמים בלילה ויצטרך בדיוק את אותם תנאים שהיו לו כדי להירדם. הוא לא מפתח את היכולת של הרגעה והירדמות עצמאית, שזו יכולת התפתחותית לכל דבר".
אין מצב שילד מתעורר, פוקח חצי עין, רואה את ההורה שלו לידו וזה מה שמרגיע אותו ומאפשר לו להמשיך לישון?
"בטח, אבל באחד המחקרים שלנו, כשחיברנו לילדים מכשור שמודד את השינה שלהם, ראינו שאפילו שההורה חושב שהילד ישן טוב ובלילה הוא שקט, השינה של הילד נפגעת כי הוא מתעורר עשרות פעמים".
יותר מאשר במצב שבו הוא יתעורר, יפקח חצי עין, יראה שהוא לבד ויתחיל לבכות?
"ברור שכן. רוב הילדים מתעוררים פעמיים-שלוש בלילה. העניין הוא איך אני נרגע, אם אני תלוי במשהו, אם ההירגעות הזו היא מאוד קשה וכרוכה בהרבה דרמה".
אז בעצם ההמלצה שלך היא לא לישון עם הילד.
"מבחינה עקרונית תינוקות עד גיל 6 חודשים מפתחים את היכולת להירגע ולהירדם לבד בלילה, אבל אצל חלק זה הופך להיות בעייתי בגלל שהם תלויים בכל מיני דברים הוריים. אני אף פעם לא אגיד למישהו 'תישן' או 'אל תישן' עם הילד שלך. מי שמגיעים אליי הם כאלו שרוצים עזרה. אבל אם חושבים על לינה משותפת, אז יש שתי שאלות מאוד חשובות שצריך לשאול קודם: האם אני ובן או בת זוגי רוצים את זה יחד? והאם אנחנו לא עושים את זה כדרך לפתור איזושהי בעיה עם השינה של הילד? אם אנחנו עושים את זה כדי לפתור בעיה או פחדים, לטווח הארוך אנחנו הולכים לשום מקום; וגם אם אנחנו עושים את זה מתוך אג'נדה, צריך לדעת שיש לזה השלכות: אנחנו יודעים שהשינה היא פחות איכותית ופחות טובה, לא רק במקרה של חרדות ופחדים. מה גם שברגע שההורים מחליטים באיזשהו שלב לישון לבד, זה יכול להיות יותר קשה ככל שהגיל עולה".
9 צפייה בגלריה
''אני אף פעם לא אגיד למישהו 'תישן' או 'אל תישן' עם הילד שלך. מי שמגיעים אליי הם כאלו שרוצים עזרה''. ד''ר יונתן קושניר
נתקלת במצב שההורים לא רוצים לשחרר?
"ברור. הרבה מההורים מפחדים לעשות את הצעדים האלו בגלל פחדים שלהם. הגיעו אליי גם 'ילדים' מעל גיל 20 שההורים שלהם סירבו לשחרר אותם".
והם ישנו איתם בבית או באותו חדר ממש?
"היו גם מקרים שישנו בתוך החדר. גם באותה מיטה".
זה מתחיל להיות קריפי.
"זה את אמרת. ברור שיש פה עניין".
במחקר איטלקי שפורסם ב-2008 בדקו את השפעת הלינה המשותפת על ילדים בגילי בית ספר בעזרת שלוש קבוצות: ילדים עם בעיות שינה שישנו לבד, ילדים עם בעיות שינה שישנו עם ההורים וילדים ללא בעיות שינה שישנו לבד. התוצאות הצביעו על כך שהילדים שישנו עם הוריהם ישנו פחות שעות, התעוררו יותר במהלך הלילה וסבלו יותר מבעיות רגשיות והתנהגותיות. גם ההורים בקבוצה הזו סבלו יותר ממצוקה נפשית וזוגית. לכאורה מדובר בנתונים מדאיגים, אבל ד"ר שיר בר-אמת, פסיכולוגית קלינית העוסקת במחקר התפתחותי, מרגיעה, ומציעה לשים את הדגש על המניע לבחירה לישון יחד - ואולי עוד יותר מכך, לשים את הדגש על המילה "בחירה".
"אני חושבת שהמעשים עצמם פחות חשובים מהמחשבה שנלווית אליהם. יש לינה משותפת מתוך אמונה באיזושהי דרך, רצון להביא לילדים משהו מסוים, ואז סידורי הלינה נקבעים סביב זה וזה מאוד יציב ומאורגן בבית. ויש לינה משותפת שנגררים אליה מתוך קושי לשים גבולות, עייפות ומחשבה ש'טוב, גם ככה הילד בא בלילה אז שכבר יירדם אצלנו', ואז התחושה היא כאוטית. זה בסדר שבלינה משותפת תהיה היענות לצורך של ילד ורצון לספק לו אותו, אבל חשוב שזה לא יהיה משהו שקורה בלילה, והוא חצי בסדר וחצי 'לא הצלחנו לעמוד על הגבולות שלנו'. שתהיה אמירה מפורשת שזה בסדר שהוא ישן איתם, וכשהוא יהיה מוכן הוא יעבור לחדר משלו".
במאמרה "בין מושקעות לשקיעה: אימהות כמרחב מעברי וטיפול באם בנוכחות תינוקה", כתבה ד"ר בר-אמת על הקושי של אימהות טריות למצוא מרחב לעצמן. הקושי הזה עשוי להתעצם כשהלינה היא משותפת, ובוודאי בגילים שבהם הסביבה מצפה מהילד להיות פחות נזקק – אם לא ביום אז לפחות בלילה. "במאמר כתבתי שיש הזדמנות לתרגל את המרחב בגילים יותר קטנים ואחרי שזה מושרש. זה משמש את האמא גם בגילים מאוד מאוחרים, בחוויה שאת יכולה להיות עם עצמך או להיות קיימת כמי שאת גם כשהילד שלך לידך, כשהנוכחות הקונקרטית של הילד לא גורמת לכך שהאמא נמחקת. את יכולה לישון בלינה משותפת ולהיות נורא מכווננת החוצה, לא להיות עסוקה מספיק במחשבות שלך לפני השינה, בדברים שעוברים לך בראש, בדברים שאת רוצה - ויכול להיות מצב שדווקא הנוכחות של הילד מרגיעה, ואז יש את הספייס".
ומה לגבי הטענות על פגיעה בעצמאות ועל תלותיות?
"אנחנו תמיד מדברים על יתרונות וחסרונות. כל בחירה נותנת משהו אחד ולוקחת משהו אחר. כשכולם מתכנסים אל אותו מקום ויוצאים ממנו אחר כך לעולם, זה מייצר תחושה של ברית מאוד עמוקה וחיבור רגשי, וזה גם יכול לתת ביטחון, אבל זה פוגע בתחושה של נפרדות, אוטונומיה ועצמאות. אני חושבת שהצורך של ילדים מסוימים בחיבור ובקרבה, בטח בגילים הרכים, גדול יותר, אבל זה גם יכול להשתנות בין ילד לילד וגם בין הורה להורה".
אם תשאלו את רותי דריאל, פסיכותרפיסטית (MA), מטפלת באמנויות, מדריכת הורים בגישה היקשרותית-התפתחותית ואמא לשלושה, הקשר בין עצמאות למיטה הוא כמעט מקרי: "יש איזו נטייה להסתכל על השינה כעל איזה אי בודד, אבל השינה היא חלק מתוך מכלול של גידול הילדים".
דריאל מאמינה שסביב השינה של הילד יש הרבה פחד, אבל לא של הילדים אלא של ההורים. "אחד הדברים שמאוד מאפיינים את העולם שלנו זה פחד מאוד גדול מתלות. אנחנו פוחדים שאם לא נלמד אותו עצמאות, והלימוד הכי טריוויאלי זה שהוא ישן לבד, הוא יישאר איתנו לנצח - ואז אנחנו רואים בפאסט-פורוורד את הילד הקטן והחמוד שמתכרבל איתנו הופך לילד בן 30 שתקוע לנו בספה וקורא לנו לקנח לו את האף. אבל לא צריך כל כך לפחד, ילד יכול לפתח יופי של עצמאות גם אם הוא ישן במיטה של ההורים.
"על פי התפיסה ההיקשרותית, ילדים צעירים מרגישים את החיבור דרך החושים. אנחנו מצפים שכשילד גדל יהיו לו עוד דרכים להחזיק את החיבור איתנו, ואז זה לא יהיה חייב להיות מאוד קונקרטי, ואם זה לא קורה והוא עדיין צריך את החיבור ברמה החושית, אנחנו נבדוק מה מפריע. אנחנו לא נלמד אותו להיפרד, אלא להמשיך להחזיק את החיבור גם אם הוא לא פיזי, למשל נתלה תמונה שלנו עושים משהו כיפי ליד המיטה, ניתן לו דובי שהיה לנו כשהיינו קטנים כדי לישון איתו. אחת האימהות שליוויתי נתנה לבת שלה חולצה שהיא לבשה במהלך היום, כדי שיהיה לידה את הריח שלה.
"בעצם הרעיון הוא שתחושת הביטחון והידיעה של הילד ש'יש לו גב' יהיו הדלק שיצמיח את העצמאות שלו. אני יכולה ללמד ילד לישון לבד בגיל צעיר - זה לא בהכרח אומר שהוא יהיה עצמאי, אלא אולי הוא יבין שההורים הם לא הכתובת בלילה. אני זוכרת שהגיע אליי ילד שהיה כבר בן עשר והיה מתעורר המון בלילה, אבל הוא תמיד נשאר לשכב בשקט במיטה שלו בלי לזוז. הוא פשוט ידע מגיל מאוד-מאוד צעיר שהוא לא אמור להפריע לאף אחד".
ויכול להיות מצב שהעצמאות לא תצמח מעצמה?
"כשיש את התנאים הרגשיים המיטביים, אנחנו נראה שהניצנים של העצמאות מגיעים מעצמם, בדיוק כמו שאנחנו רואים שילד רוצה ללכת או לדבר בעצמו. אבל בדיוק כמו בהליכה או בדיבור, לפעמים יש דברים שיכולים להפריע. אני חושבת שרוב הילדים עד סביבות גיל ארבע-חמש בדרך כלל כבר ירצו ללכת לישון לבד. זה מתישהו יבוא, אולי פתאום הם ירצו לישון אצל סבא וסבתא או אצל חברה, או שהם יראו חבר שיש לו מיטה משלו והם גם ירצו. אבל אם ההורים כבר לא רוצים את זה, ומרגישים שזה לא יקרה מעצמו, זה ממש בסדר לא להמשיך".
9 צפייה בגלריה
''אני יכולה ללמד ילד לישון לבד בגיל צעיר, זה לא בהכרח אומר שהוא יהיה עצמאי''. רותי דריאל
למה את חושבת שאימוני שינה כל כך נפוצים בישראל?
"אני חושבת שבארץ יש פחד נורא גדול מתלות. יש הערצה של עצמאות ומחשבה שאם לא נלמד את זה בגיל צעיר, זה לא יקרה. אני חושבת שזה נובע מהעובדה שאנחנו חברה קצת מיליטנטית, קצת נושאת היסטוריה שמלמדת את הילדים לשרוד. אוי ואבוי שיהיו 'נחנחים'. בגלל זה המקום הרך מפחיד אותנו ואנחנו נבהלים מדמעות ומבכי, כי זה ישר מתחבר לחולשה ולקורבנות.
"גם יש משהו מאוד עדרי בחברה הישראלית. אני פוגשת הרבה אימהות שעד היום סוחבות ייעוצי שינה שקרו לפני הרבה שנים, ומרגישות שזה מלווה את הקשר. זה דבר מאוד נפוץ וכולם עושים, וקשה לעצור ולחשוב אם זה מרגיש לי נכון או לא. ואפשר גם לקשר את זה לעובדה שחופשת הלידה בישראל יחסית קצרה, אז הרבה אימהות, והורים בכלל, נאלצים לחזור לשגרה מאוד מהר - ובשביל זה הם צריכים לישון".
ואכן, במדינות אחרות סביר שלא ירימו גבה כל כך מהר אם תספרו שאתם בוחרים בלינה משותפת. אדם ודריה להב, למשל, חיים בדיסלדורף שבגרמניה, ועד לפני כמה שבועות ישנו יחד עם בנותיהם, זואי (4) ואיימי (שנה וחצי). בניגוד לשאר המרואיינים בכתבה, אדם מספר שההחלטה על לינה משותפת התקבלה עוד לפני הלידה: "מראש חשבנו על הורות מקרבת, וידענו שאנחנו לא נלמד את הבנות לישון לבד. זה היה טבעי לחלוטין מבחינתנו שהן ישנות איתנו במיטה מהרגע הראשון, אבל גם חשוב לציין שזה קל יותר בחו"ל כי זה נפוץ יותר, ולא קיבלנו תגובות ממכרים שהרימו גבה או שיכלו לגרום לנו להטיל דופי בדרכנו".
למה בעצם עשיתם את זה?
"מתוך אמונה שהילדות שלנו צריכות אותנו לידן. העולם המודרני בקושי מאפשר את רמות החיבור שהיינו רוצים שיהיו לנו עם הילדים. לרוב אנחנו טרודים בעבודה, בקריירה, בתחביבים ובבעיות היומיומיות שלנו. אנחנו מאמינים שהלינה משותפת חשובה מאוד ליצירת אמון ולחיזוק הקשר".
9 צפייה בגלריה
''העולם המודרני בקושי מאפשר את רמות החיבור שהיינו רוצים שיהיו לנו עם הילדים''. משפחת להב
לא פחדתם שאתם מנחילים הרגלים גרועים?
"ודאי. היו המון רגעים שבהם שאלנו את עצמנו אם זו הדרך הנכונה. את התשובה קיבלנו בפעם הראשונה שהילדה הגדולה ביקשה לישון לבד".
מה לגבי האינטימיות הזוגית? זה לא חסר?
"זו באמת סוגיה קשה. הקשר הזוגי חייב להיות איתן ומבוסס, וגם אז האתגר הוא גדול. עם זאת, חשוב לציין שכל מערכת זוגית עוברת טלטלה קשה עם הולדת הבכור/ה, ושהרחבת המשפחה היא אתגר זוגי לכל ההורים".
הפגיעה בזוגיות היא אחד החששות הגדולים של הורים הבוחרים בלינה משותפת. כשהמיטה מופקרת לטובת הילדים, כמו גם שאר הבית, הזוגיות נדחקת לפינה, תרתי משמע. מובן שתמיד יהיו אלו שיגידו שבסך הכול צריך למצוא פתרונות יצירתיים, אבל למי יש כוח להיות יצירתי אחרי שבמשך דקות ארוכות הוא הרדים את הילדים?
"היו שלבים ששלושת הילדים היו איתנו במיטה, אז היינו עם מלא מזרנים בחדר והיו חברים שאמרו לנו שאנחנו לא נורמליים ושאלו אותנו מה זה העינוי הזה", משתפת הניג שמול. "יש לנו חבר שהוא פסיכולוג זוגי, והוא אמר לנו שאנחנו הורסים לעצמנו את הזוגיות והתריע בפנינו שנגיע לגירושים. אני מסכימה עם זה שזה פוגם בחוויה הזוגית והאינטימית, אבל לא בהכרח של מיניות.
"המיטה היא מין נקודת מפגש בסוף היום, אחרי שמסיימים את כל המשימות, שבה הכול יכול לצוף ואפשר לדבר על מה שרוצים. זה חלל קדוש כזה שלך, ואז הוא לא שלך יותר, והוא לא שלך כמו שכל שאר החללים כבר לא שלך – הסלון, האוטו ואפילו השירותים. אבל אפשר להתמודד עם זה אם יש תקשורת טובה, זוכרים שזה לתקופה מסוימת ומוצאים אלטרנטיבות לשיח, נניח נפגשים בסלון לחצי שעה בלילה".
ד"ר בר-אמת מחזירה גם את הזוגיות לידיים של הילדים: "זוגיות נמצאת במקום טוב יותר כשהילדים במקום טוב יותר. מאוד קשה לפנות מקום לזוגיות כשהילדים לא במקום טוב, גם אם הם ישנים בחדר שלהם. אז אם נניח יש לינה משותפת והילד ישן רגוע במיטה של הוריו, וכיף לו והוא מרגיש בטוח, ההורים יותר פנויים לעצמם. הבעיה יכולה להיות כשהזוגיות לא במקום טוב, ואז הלינה המשותפת עוזרת לטשטש את זה, כי אין ממש זוגיות, יש מעין משפחתיות כללית שמכסה על זה שאבא ואמא מאוד רחוקים".
9 צפייה בגלריה
''ברגע שאתה מאמין ומקשיב לתחושות הבטן שלך, כל הטענות והדעות מסביב הופכות לסתם מילים שלא משפיעות''. רקפת וורמסר עם בנה זיו
גם רקפת וורמסר, מנהלת קבוצת הפייסבוק "לינה/שינה משותפת", מספרת שההפרעה לזוגיות היא אחת הסוגיות שהכי מטרידות את הפונים אליה: "אני תמיד עונה שקודם כל, ניתן ליצור אינטימיות בחללים אחרים בבית ולא רק במיטה. דבר שני, יש מצבים שבהם הלינה המשותפת דווקא מקרבת בין בני הזוג. חשוב שתהיה תקשורת טובה, כנה ופתוחה בשביל ליצור סביבה בטוחה ללינה משותפת. אני מכירה הרבה זוגות שהלינה שמשותפת הידקה את הזוגיות ביניהם וגם זוגות שהיא קצת הרחיקה, אבל בטוח שזו לא הייתה הסיבה היחידה להתרחקות".
וורמסר, אמא לשלושה, פתחה את הקבוצה אחרי שחיפשה ולא מצאה מענה לשאלות שהטרידו אותה. "מכיוון שאני פעילה בפייסבוק, התחלתי לחפש שם מידע על לינה משותפת ולא מצאתי שום דבר. כנראה שזה כתוצאה מכך שהתרבות במדינה שלנו לא מעודדת את זה, וזה זרם קטן מאוד".
היא בחרה בלינה משותפת רק עם לידת בנה השלישי, לפני שבע שנים. "בילד הראשון מאוד רציתי, אבל הסביבה השפיעה עליי מאוד ולא הקשבתי לתחושות הבטן שלי. הילדה השנייה לא רצתה בכלל לישון איתנו, אבל בילד השלישי זה הרגיש מאוד טבעי ונוח, והוא ישן איתנו עד סביבות גיל חמש, כשהוא אמר שהוא רוצה לישון בחדר משלו".
איך אנשים הגיבו כשסיפרתם להם שאתם עדיין ישנים עם ילד בן חמש?
"היו הרבה שאמרו שהוא לא ירצה לישון לבד אף פעם, שזה לא בריא, שזה יזיק לאישיות שלו. הייתי עונה לכולם בצחוק שאני בטוחה שעד גיל 16 זה סביר לישון ביחד. באופן כללי, ברגע שאתה מאמין ומקשיב לתחושות הבטן שלך, כל הטענות והדעות מסביב הופכות לסתם מילים שלא משפיעות. אחרי שראיתי מה זה עשה לבן שלי, הבנתי שטעיתי שלא הקשבתי לתחושות הבטן שלי גם עם הילד הבכור".
מחקר אמריקני שהחל ב-1975 בדק את ההשפעה של לינה משותפת בגיל הילדות על ההורים ועל הילדים. החוקרים עקבו אחר 205 משפחות, החל מאמצע ההיריון של האימהות ועד ליום ההולדת ה-18 של הילדים. התוצאות היו די משעממות: אומנם בבדיקה שנערכה בגיל שש מצאו שהילדים שישנו בלינה משותפת היו קצת יותר אינטליגנטיים מבני גילם, אבל זה לא היה משמעותי. כך או כך, בהגיעם לגיל 18 לא נרשמו השפעות מיוחדות או הבדלים מהותיים - כך שהשורה התחתונה, לדברי המחקר, היא שזה לא מועיל אך גם לא מזיק, ולכן גם הבחירה הזו, כמו אלף בחירות הוריות אחרות, תלויה ברצון, בצרכים ובכוח של ההורים.
"עם הבכור לא עשיתי ייעוץ שינה, אבל כן מאוד פחדתי מלינה משותפת", נזכרת דריאל. "הייתי מיניקה על כורסה, באמצע הלילה, בחושך, רק כדי לא להכניס אותו למיטה. פעם הוא נרדם לידי, והתעוררתי בבהלה. הרגשתי את היד הקטנה שלו, ומיד עלתה בי מחשבה: 'אוי ואבוי, איך אני פוגעת בילד'. כיום יש לי חמלה לאמא שהייתי. אני רוצה לחבק אותה ולהגיד לה 'הכול בסדר'. אחר כך, כשנולד לי הילד השני, זה לא שהייתי עם אג'נדה שונה, פשוט הייתי עייפה ונתתי לו לישון איתי, וראיתי שהוא בגר ורצה ללכת לישון לבד. אז הייתי רוצה לחסוך מהורים את החוויה הזו, ולתת להם ליהנות מהקרבה, אם זה מתאים להם. זה לא מזיק, זה לא עושה שום דבר רע. יש המון פחד וחבל, כי זה מבזבז אנרגיות כשאפשר ליהנות מהשנים האלו שהילדים קטנים ותלויים. לא כל דבר שאנחנו עושים הוא כזה הרה גורל".
