נער ניגש בהתרגשות אל השולחן הפינתי שבו ישבנו בבית הקפה. "אני מעריץ אותך", הוא מכריז בפני דובי גל, שחקן שהיה יכול בקלות להיות סבא שלו, ומקנח בבקשה שמדגישה את פער הדורות באופן האולטימטיבי: "אפשר סלפי?". גל, אגב, נענה בשמחה מופגנת. "אני כל הזמן מקבל תשומת לב, ואנשים עושים איתי סלפי ושמלפי", הוא אומר. "גם הצורה שלי מסייעת להם לזהות אותי בקלות: השפם, האף הגדול, הגובה – 1.64 מטר. אין מה לעשות", הוא מסכם בקול מבודח, "קשה לפספס אותי".
אתה אוהב את האף הזה?
"בהחלט. התרגלתי אליו כבר מזמן. בגיל 17 דיברתי על ניתוח פלסטי, אבל בסוף החלטתי לוותר. אמרתי, זה מה יש ועם זה ננצח".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הצעירים נוטים לגל חסד לא רק בגלל האף או בשל סרטי קאלט כמו "מלך הסלים", "מסג'יסט הצמרת", "חסמב"ה ונערי ההפקר" ו"ד.צ. חוף אילת"; לפני ארבע שנים גל זכה לעדנה מחודשת כלהיט מועדונים היסטרי בשירם של רון נשר, סטטיק ובן אל. "זאת הייתה הפתעה נעימה", הוא אומר. "זה קימבק אותי. אנשים היו מתקשרים אליי בשתיים בלילה ואומרים לי: 'דובי, משמיעים אותך עכשיו במועדון'. לא משנה איך מאייתים את השם שלך, העיקר שמזכירים אותך. זה נהפך לשלאגר ענקי שצבר עשרות מיליוני צפיות. זה הומאז' לסרט 'מלך הסלים'. הם אמרו שהם פשוט מעריצים אותי מאז הסרט".
ומאז אתה מכיר את כל השירים שלהם?
"לא, לא, רק חלק קטן".
אולי יש פה פתח לאיזה שיתוף פעולה.
"אני חושב שהם עסוקים מאוד ולא צריכים אותי. הם מסתדרים נהדר בלעדיי".
גל, בן 73, אב לשתי בנות מנישואיו הראשונים וסבא לארבע נכדות, נולד בנתניה ושירת בלהקת פיקוד צפון יחד עם יגאל בשן, עדנה לב ודודו דותן. אבל אחת הנקודות החשובות בקריירה שלו, אם לא החשובה שבהן, היא תוכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש", ששודרה בערוץ הראשון באמצע שנות השבעים. בימים שמאה אחוז רייטינג היו אופציה, תוכנית כמו "ניקוי ראש" הזניקה אנשים למעמד של נכס צאן ברזל.
מה היה סוד ההצלחה?
"החומרים הנהדרים והשחקנים, וכמובן מוטי קירשנבאום שביים אותה. כשהתוכנית שודרה אנשים לא הלכו לעבודה. המדינה הייתה בעוצר. זה גרם לקהל להתפכח. עד אז רק מפא"י הייתה בשלטון, ופתאום לעגו גם למפא"י. זה השפיע יותר מ'ארץ נהדרת', שאני מאוד אוהב. אנחנו היינו החלוצים. עשינו דברים שלא היו מקובלים אז. היה לנו קטע שבו אני אומר שצריך לסגור את המדינה ולנקות אותה. ארבעים שנה עברו ודבר לא השתנה, עדיין צריך לנקות את המדינה. אפשר להשתגע".
איך הגיבו הפוליטיקאים לביקורת שמתחתם עליהם?
"כשזה התחיל היו גם תגובות כמו 'איך אתם מרשים לעצמכם?', אבל לאט־לאט פוליטיקאים רצו להיות מוזכרים בתוכנית. אם מזכירים אותך, סימן שאתה קיים. רבין נורא חיבב אותנו, ממש היה סחבק".
רוב הסטיריקנים, לפחות אז, היו אנשי שמאל, מקסימום מרכז. איפה אתה ממוקם פוליטית?
"בבחירות האחרונות הצבעתי ליכוד ובעבר גם לרפול, שהיה בן דוד שלי, ולליברמן. חשבתי להצביע לבנט, כי האמנתי בכל מה שהוא הצהיר והבטיח".
כאיש סאטירה, מה אתה חושב על ביבי?
"יש בביבי ביטחון עצמי שהלך וגדל. הוא יודע להופיע נהדר על המסך, לנצל את קול הבריטון שלו ולהעביר מסרים. אין הרבה מנהיגים שיודעים לעשות את זה כמוהו. אם הייתי צריך לגלם אותו, דווקא בגלל שהוא גברי, בוגר סיירת מטכ"ל, הייתי מכניס לדמות מלאת הביטחון שלו, הרצינית, סלפסטיקים. הייתי עושה אותו קצת שלימזל, נותן לו לדרוך על השמלה של מלכת אנגליה, או להחליק עם כוס תה ולשפוך אותה".
"מלך הסלים", הסרט שהכניס את גל לליבם של סטטיק ובן אל וללב של אינספור ישראלים נוספים, התבסס על אחיו הצעיר איציק, שנפטר לפני כחודש מסרטן בבלוטות הלימפה. "הוא היה בחור של 2.01 מטר, בחור זהב, נאיבי באופיו, יפה", מספר גל בצער. "היינו החברים הכי טובים. הוא אמנם היה קטן ממני, אבל גבוה ממני ב־37 סנטימטרים. אם הייתי נקלע לאיזו מריבה, הוא היה מגיע כדי לשמור עליי. כששיחקנו כדורגל, הוא תמיד נתן לי לנצח אותו, העיקר שאמשיך לשחק איתו".
הוא אהב את הסרט שהתבסס עליו?
"הוא אהב כל מה שעשיתי. חשבתי לשתף אותו בסרט, אבל הוא עבד אז באל על והיה קשה לשחרר אותו לשבועות של צילומים. האמת, הוא גם לא כל כך ידע לשחק כדורסל ולא ניצל את הנתונים שלו, אבל הוא היה המעריץ מספר אחת שלי, ראה את הסרט המון פעמים ואהב אותו מאוד.
4 צפייה בגלריה
''אם הייתי נקלע למריבה הוא הגיע לשמור עליי''. דובי גל עם אחיו איציק
(צילום: אלבום משפחתי)
"כדורסל נראה לי תמיד דבר לא הגיוני, כי כדי לשחק אתה חייב להיוולד 1.95 מטר מינימום. יותר מאוחר קראתי בעיתונים שבאן־בי־איי יש גם שני שחקנים נמוכים מאוד, פחות או יותר בגובה שלי, ופתאום הכל התחבר. הסרט הזה הוא התקווה של הנמוכים, ההוכחה שגם האנשים האפורים יכולים להצליח ובגדול, לא רק גיבורי־על. אנשים השאילו אותו בספריות הווידיאו ולא הסכימו להחזיר".
הביקורות לא תמיד פירגנו לסרטים שלך.
"הביקורות על 'מלך הסלים' היו נהדרות, את 'ד.צ. חוף אילת' פחות אהבו. לא כל סרט חייב להביא מסר לעולם, יש כאלה שנועדו להצחיק. תגובות הקהל ברחוב חשובות יותר, ושם אוהבים אותי. כש'ניקוי ראש' יצאה, הרבה עיתונאים ירדו עלינו. אבל פתאום, אחרי שלוש שנים, כתבו: 'איפה החבורה הנפלאה הזאת? למה לא מחדשים את התוכנית?'. הייתה ביקורת אחת שכיסחה אותי. המבקר ירד על האינטליגנציה שלי, אבל החלטתי לא לענות לו, למרות שרציתי. זה לא לכבודי".
הקריירה של גל התנהלה בעיקר בתיאטראות המסחריים. בעשור האחרון נראה שנעלם. מלבד הצגת הילדים "קריוס ובקטוס" הוא העדיף להקדיש בעיקר זמן לחיי הפנאי שלו – בין השאר על מגרש הטניס – ולעסוק בנדל"ן.
מה מייחד אותך כשחקן?
"אני אענה לך בצניעות: יש לי טיימינג. ניסים אלוני ומוטי קירשנבאום לא לוקחים שחקנים רק בגלל האף הגדול שלהם. אם הם בחרו בי, כנראה יש בי כישרון. בלי כישרון הכל גורנישט מיט גורנישט".
איזו הצגה זכורה לך במיוחד?
"את 'נפוליאון חי או מת', שכתב וביים ניסים אלוני והועלתה בתיאטרון בימות של יעקב אגמון. אגמון אמר לי ש'לעבוד עם ניסים אלוני זה כמו להתקבל לבית הספר הדרמטי הכי טוב בלונדון'. לא כל המחזות שלו מובנים. 'נפוליאון' נמשכה בהתחלה 4 שעות ו־16 דקות. זה כמו שתי הצגות. אגמון בא וצרח, 'תקצר', וניסים אמר 'אני לא יודע מה לקצר'. בסוף הוא הוריד שעה וחצי. היא רצה בערך שלושים פעם וגם במהלכה המשכנו לעשות חזרות מדי בוקר. הוא פשוט לא היה יכול לגמור לכתוב את ההצגה".
למה כמעט שלא שיחקת בתיאטראות הממוסדים?
"בעיקר פחדתי להיות תלוי באחרים, להיות חלק מהמסגרת. גם לא אהבתי לחזר על הפתחים".
כבר 18 שנה שגל חולק זוגיות עם ג'ין קו, ילידת סין שצעירה ממנו כמעט ב־20 שנה. "היא עבדה במעבדה של פקסים, ואני באתי לתקן את הפקס", הוא אומר. "התחלתי איתה. היא הייתה נשואה אז לישראלי ומיצתה את הנישואים שלה".
ולמה אתה התגרשת?
"אחרי 30 שנה זה כבר לא היה זה. הנישואים הראשונים לשרה ז"ל מיצו את עצמם כמה שנים לפני שנפרדנו. חבל לי שהיא לא הכירה יותר את הנכדות שלנו, הבנות של שרון ונאוה. בתקופת הקורונה התחלתי לכתוב ספר ילדים שמיועד להן – אלה, תמר, שירה ועדי. הרעיון שובבני, ואני בוויש האחרון של הכתיבה".
4 צפייה בגלריה
''לא תיארתי לעצמי שאני כל כך אהנה ממנה''. דובי גל בהצגה "יידישפיל'ס כלייזמרס"
(צילום: ז'ראר אלון)
בשנים האחרונות גל משחק בתיאטרון היידישפיל. אחרי ששר רוקנרול ביידיש סטייל אלביס פרסלי, הוא משחק ושר עכשיו, לצד דורי אנגל ולהקת כלייזמרים, בהצגת הבידור "יידישפיל'ס כלייזמרס". "לא תיארתי לעצמי שאני כל כך איהנה ממנה", הוא אומר. "כילד שמעתי את סבתא שלי מדברת יידיש – היא לא ידעה מילה בעברית – ומשהו מהצלילים האלה נשאר בי. אני בררן, ואני לא עושה את ההצגה הזאת בשביל להתפרנס. זה פשוט כיף".
אם יש משהו שגל היה מעדיף לשכוח מקריירת התיאטרון שלו, זה המפגש עם אורי זוהר בהצגה "הקורקבן", שביים יוסי בנאי. הוא היה אז זאטוט כבן 22, וזוהר כוכב עליון. "אורי, שהיה כוכב ההצגה, הרס לי את הבריאות במשך תשעה חודשים", הוא אומר. "בוז, צעקות, עלבונות. 'מטומטם', 'אידיוט'. אי אפשר היה לעבוד ככה. הוא הוציא לי את החשק לחיות ולהופיע, הייתי מקיא לפני הופעות מרוב פחד. כולם קיבלו ממנו מכות אבל בי, למזלי, הוא לא נגע. לבראבא הוא נתן בעיטה בתחת ופופיק ארנון חטף חופשי סטירות".
דיברתם על זה מתישהו?
"לפני כמה שנים התראיינתי אצל בילי מוסקונה־לרמן וסיפרתי על זה. קצת אחרי זה אורי התקשר אליי ואמר, 'שמעתי שסיפרת שעשיתי לך את המוות. איך אני יכול לבקש סליחה?'. ואז הוא אמר לי משפט נהדר, 'כל מה שעשיתי לך זה לא אני, זה אורי ההוא, לא אורי של היום'".
מה אתה עושה כדי לשמור על חיוניות ככל שהשנים עוברות? יותר ויותר בני דורך כבר אינם איתנו.
"אני משחק טניס כדי לשמור על הבריאות, אבל תראה, יושב לך רבי, לומד כל יום תורה, אוכל פולקע במרק וחי עד גיל 97. אז לך תדע", הוא אומר. "כנראה אין עליו לחצים. אני לא רופא ולא מדען, אבל אנשים צריכים לדעת להפוך דף, לשחרר, לא לקחת ללב. המשפט 'איזהו עשיר? - השמח בחלקו' כל כך נכון. כשהייתי צעיר הייתי הרבה יותר נרעש ונרגז ודאגן, היום הרבה פחות".
