בסוף השבוע שעבר התקשר בוריס ג'ונסון לראש הממשלה בנט. זו הייתה שיחה ראשונה בין השניים. שש הדקות הראשונות, בערך, הוקדשו למילות הנימוסים הרגילות למעמד: השותפות בין המדינות, הקשרים המסחריים, היחסים הטובים. ג'ונסון הוא אליטיסט בריטי שבורא מחדש את הפוליטיקה המקומית, תוך כדי שימוש יוצא דופן בדימוי ליצני שיצר לעצמו בקפדנות ובהנאה. מבלי שיתאמץ במיוחד מתחריו בלייבור נראים מהוהים, קצרי נשימה. הדרך שבה הנהיג את בריטניה במגפה הייתה שנויה במחלוקת – זהו אנדרסטייטמנט בריטי – והאירוע כמעט עלה בחייו שלו. בנט וג'ונסון הם טיפוסים שונים מאוד; המרחק ביניהם הוא כמו ההבדל בין הצוות ביחידת מגלן שבנט פיקד עליו והבולינגדון קלאב, מועדון הסטודנטים האריסטוקרטי והסורר שג'ונסון היה מבכירי חבריו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
- טורים קודמים של נדב איל:
- ממשלת נתניהו לא הכינה קווי הגנה מהקורונה
- מה עומד מאחורי החיזורים של אסד?
בימים אלה, מצד שני, הם מוצאים את עצמם במצב נדיר ומשותף: שני מנהיגים שהם הראשונים בעולם שמתמודדים עם אוכלוסייה מחוסנת והתפרצות מחודשת של קורונה. ולשם השיחה נדדה. בהודעת לשכת ראש הממשלה נאמר שהשניים, "שוחחו על האסטרטגיה של שתי המדינות" וסיכמו על קשר רציף. זו דרך מקודדת לומר שהם צריכים לאכול את אותה דייסה. בריטניה וישראל היו ראשונות בתנופת החיסון, כל אחת בדרכה (בבריטניה הסתערו עם מנה אחת בלבד בתחילה, והחיסון העיקרי שם, אסטרהזניקה, לא יעיל כמו חיסון פייזר). בסופו של עניין, הן באותו מקום כעת: חווות עלייה במאומתים כאשר החיסון לכאורה מבטיח להן שבתי החולים לא יוצפו, שמכונות ההנשמה לא יאזלו, ושהסגר לעולם לא ישוב. אם תביטו במפה שבטור, אפשר לראות עד כמה שתי המדינות יוצאות דופן בשיעור המחוסנים. אלו צרות טובות, בפרט כאשר מספרי המקרים ברחבי העולם מזנקים שוב.
לוי אשכול נהג לומר שגם צרות טובות הן צרות. ג'ונסון ובנט מתמודדים עם מרכיב רעיל במיוחד עבור פוליטיקאים, קטלני לעיתים: חוסר ודאות קיצוני. טרה אינקוגניטה. מספרי המקרים עולים – בבריטניה הרבה יותר מאשר בישראל – אך מספרי המאושפזים עודם נמוכים דרמטית בהשוואה לגלים הקודמים, תוצר חד-משמעי של החיסון.
אז האם אפשר להתעלם מהתחלואה? לא כל כך מהר, אומרים המומחים. ראשית, אם ההדבקה תתפשט ותתפשט, והווריאנט יהיה מידבק במיוחד, הרי שגם חיסון יעיל בכ־90 אחוז לא ימנע המוני חולים. ובמילים אחרות: לכל אחד מהמחוסנים יש סיכון זעיר במיוחד לחלות באורח משמעותי, אבל אם ההדבקה תהיה נפוצה מאוד, הרי שהמון אנשים ייטלו את הסיכון הזה, כל יום מחדש.
עניין אחר הוא תעלומת התגברות התחלואה באוכלוסייה מחוסנת. שתי גישות הוצגו בפני ג'ונסון, וגם בפני בנט. הראשונה אומרת שהזן ההודי (דלתא) פוגם באפקטיביות של החיסון, אמנם במידה קטנה, אך קיימת. הגישה השנייה, זו שחברת פייזר מקדמת, היא שהחיסון מעניק הגנה מצוינת – אבל השפעתו מתחילה לדעוך כעבור חצי שנה. אם הגישה השנייה נכונה, הרי שהתפרצות באוכלוסייה יכולה להוביל בהמשך לסערה מושלמת: כמות צומחת של אנשים שההגנה עליה נחלשה, יותר נדבקים ולבסוף גם אשפוז גואה.
אל מול הסיכונים האלה, יש מומחים שמציעים לא להסתכן ולנקוט זהירות חריפה; אך גם לזו יש מחיר כבד, לחברה ולכלכלה. הבנק העולמי ויוניצ"ף, לדוגמה, מעריכים שבדרום ומרכז אמריקה לפחות 100 מיליון ילדים עדיין אינם לומדים בבתי הספר כסדרם בשל הגבלות של ריחוק חברתי. במדינות מתפתחות, הלימודים האלה הם הערוץ המרכזי לגאולה מעוני מחפיר; לפחות 1.8 מיליון תלמידים במקסיקו נשרו מהלימודים. כפי שהגרפיקה בטור הזה ממחישה, מוקד ההתפשטות של הווירוס נע כעת מהמדינות המחוסנות אל הדרום הגלובלי.
במערב, המצב כעת טוב ומורכב. כאשר לא היה חיסון, הברירה הייתה פשוטה: רק פופוליסטים ומכחישי מגפה למיניהם הציעו לחיות חיים כרגיל. כאשר יושמה, ההצעה הזו הובילה, בפשטות, לאסון. הצעד שהשתלם למדינות – מבחינת שמירה על חיי אדם וגם צמיחה כלכלית – היה נקיטת זהירות רבה, כולל הטלת סגרים לעיתים. אבל זה היה בעבר. כאשר יש חיסון, גם אם יעילותו איננה מושלמת, חייהם של מקבלי ההחלטות עמוסים בהתלבטויות. נגמרו הנאומים הצ'רצ'יליאניים; אחרי שתי זריקות, אף אחד לא רוצה לשמוע יותר על חשיקת שפתיים, שטיפת ידיים ושיחות זום.
כהרגלו, ג'ונסון קיבל החלטה אמיצה למדי, או פזיזה מאוד: להסיר את כל ההגבלות בשבוע הבא (בעצם, זה מה שישראל עשתה לפני חודשיים בערך – ואז השיבה מסכות בחללים סגורים). השבוע שוחחתי עם פרופ' מרטין מק'קי, מבית הספר של לונדון להיגיינה ומחלות טרופיות (ה־LSHTM). פרופ' מק'קי, העורך של המגזין האירופי לבריאות הציבור, הוא בין הדמויות האקדמיות המכובדות ביותר בממלכה, עם למעלה מ-700 פרסומים מדעיים. רגע אחרי תמונות חגיגות היורו ההמוניות, ושבוע בערך לפני הסרת ההגבלות, הוא נשמע מאוד לא מרוצה מממשלתו. "אמרת שעושים פה ניסוי בבריטניה? אני חושב שאתה צודק", אמר לי. "זו הפעם הראשונה אי פעם שמדינה מסירה הגבלות בשעה שיש גידול מהיר במספרי המקרים שלה. מנקודת מבט מדעית זה בלתי ניתן להסבר. הטיעונים שהושמעו פה כדי לתרץ את זה, מדעית, פשוט לא מסתדרים. הממשלה הציגה מפת דרכים בפברואר להסרת ההגבלות ואמרה, בין היתר, שזה יקרה אם לא יופיעו זנים חדשים מטרידים. ובכן, במאי זיהינו את וריאנט דלתא. בתי החולים מסתדרים כרגע, לא כולם, חלק ממש מתקשים, אבל אין ספק שיש עלייה מעריכית. אני חושב שצריך לשאול, אם אין בסיס מדעי, מהי הסיבה (להסרת ההגבלות). ואני חושב שההערכה הכללית היא שהסיבה היא שהממשלה ניצבה בפני קריאות תיגר מהספסלים האחוריים בפרלמנט... גם אם מסירים את ההגבלות, להסיר אותן בבת אחת זו גישה משונה. הרי אפשר לשמור מעט אמצעי זהירות".
מק'קי ציין שבימים האחרונים הופיעו סקרים בבריטניה שהראו שהציבור לא נלהב מהסרה מוחלטת של ההגבלות, ובמקביל לשכותיהם של חברי הפרלמנט הוצפו אזרחים מודאגים, חלקם מבוגרים ו/או עם בריאות לקויה. "ולכן הממשלה עשתה סוג של אחורה־פנה ואנחנו במצב מאוד מבלבל שהממשלה אומרת – אתם לא חייבים לציית להנחיות הזהירות, אבל נשמח אם תעשו זאת. הממשלה לא יודעת מה היא רוצה לעשות, זו התשובה".
אנחנו לא במצבכם, ציינתי בנימוס. שיעור ההתחסנות במנה שנייה גבוה בישראל יותר. שיעור הילדים באוכלוסייה גם – וגם התחסנותם. בנוסף, החיסון של פייזר טוב יותר. יש מומחים ישראלים שקובעים כי משבר האשפוז בבתי החולים לא יכול להתרחש שוב, אז אפשר לפתוח. "אני מבין את הטיעון", אמר מק'קי במבטא האירי הפנטסטי שלו, "אבל הייתי מציין בפניהם את הלונג קוביד (התופעה של סימפטומים חריפים של קורונה שאינם חולפים במשך חודשים אחרי ההחלמה), שמופיע אצל אולי 15 אחוז מהילדים שהחלימו מהמחלה. אלה לא חדשות טובות ואסור שנשכח את זה. זו בעיה אמיתית. אבל מעבר לכך, יש פה מתמטיקה פשוטה – אנחנו צריכים ש־85 אחוז מכלל האוכלוסייה יהיו מחוסנים לגמרי (כדי להגיע לחסינות עדר). זה אפשרי רק אם מחסנים ילדים. לשתי המדינות יש עוד דרך לצלוח, אתם עוד לא שם... אסור לנו להמעיט בלונג קוביד אצל ילדים. זה לא טריוויאלי". שאלתי אם יש מחקרים טובים כבר בעניין הילדים, ומק'קי הודה בהגינות שעוד לא.
אתה יודע, אמרתי לו, אנשים רוצים לדעת איך זה ייגמר. אמרו להם שזה ייגמר בחיסון. "אני חושב שהאירוע הזה יהיה מאחורינו, ברובו, באביב 2022. אם להשתמש בקלישאה, אף אחד לא בטוח עד שכולם לא בטוחים. מטריד אותי שיצוצו זנים חדשים שיכולים להתגבר על החיסון, ומשהו שנקרא 'התמיינות מינים' (speciation, ז"א שהווירוס הזה יתחיל להתפתח ולהתפצל למינים חדשים לגמרי של וירוסים ‑ נ"א)".
בשלב הזה, חשבתי לעצמי, שמעתי מספיק.
בנט לא רוצה לתת למשבר לחמוק לו בין האצבעות. שותפיו עלולים להקשות עליו
שוב ושוב באו משרד הבריאות ואנשיו, וגם מומחים חיצוניים דוגמת הפרופ' רן בליצר ואלי וקסמן, וביקשו מהקבינט להטיל הגבלות חלושות למדי. בעצם, להשיב חלק מהתו הירוק. שוב ושוב הקבינט התחמק מכך, כולל השבוע. הדיונים היו ברוח טובה, ההדלפות מועטות. בישיבות האלה, בנט התגלה כסמן הזהיר ביותר בחדר. בממשלה הקודמת, נתניהו היה סוגר הכל מראש עם ראש המל"ל, מאיר בן־שבת. בדרך כלל, השרים היו רוטנים ומצייתים. בממשלה הנוכחית, יש ניסיון להגיע לקונצנזוס; רה"מ לא רוצה, וכנראה גם לא יכול, לכפות את דעתו. ממילא הנתונים מבלבלים וסותרים, העומס האשפוזי אפסי, יש מומחים שמספרים לקבינט כי ייתכן שההתפרצות תדעך מעצמה בזכות תנופת ההתחסנות האחרונה. "עם ישראל רוצה לחיות", אמר לי שר אחד, "אם אתה אומר שיהיו הגבלות הרגת ברגע אחד את תעשיית ההופעות. עוד הגבלה קטנה, מבטלים לך חתונות. אי-אפשר ככה". אלה הם ימיה היפים של שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא־ביטון, שחולקת בקביעות על עמדות משרד הבריאות, ומגלה שהיא לא לבד, בניגוד לקואליציה הקודמת. השרים החדשים, מלאי מוטיבציה כפרחי טיס צעירים, מתכרכמים כאשר באים אליהם הפקידים והמומחים, הדמויות שנותרו שם מהמשטר הקודם, עם דרישות שקשורות לבריאות הציבור. זה נראה להם אנכרוניסטי אל מול העולם החדש האמיץ שבכוונתם לבנות. כתבתי מספר פעמים ששאשא־ביטון, בעיניי, טועה ומטעה בתפיסותיה לגבי המגפה. אך לפחות אצלה מדובר בעניין עקרוני, שעליו הייתה מוכנה לשלם מחיר פוליטי. אצל חלק מחבריה השרים, זהו סתם טרנד אופנתי שבמסגרתו הם משוכנעים ש"המומחים טועים"; שתפקידם כשרים הוא לחלק הקלות בלבד. חלקם לא יודעים מה זה מקדם הדבקה, אחרים ניסו לברר בישיבה האחרונה מה זו דגירה של וירוס.
אגב שאשא־ביטון, שרת החינוך פנתה לאחרונה לראש הממשלה נפתלי בנט וביקשה שיוביל, יחד עם שר הבריאות, להחלפתה של ד"ר שרון אלרעי-פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות. היא נימקה זאת בכך ששינוי הגישה הכללית צריך גם להיראות בשטח, אחרת הממשלה תידרש שוב ושוב לצעדים מוטעים, לשיטתה. גורמים ממשלתיים אמרו ש"זה לא יקרה. ממש־ממש לא יקרה".
בשלב הזה, בנט לא יוצא מגדרו לכפות הגבלות מיידיות. הוא רוצה לראות מה קורה אצל חברו ג'ונסון, לבדוק את מספרי המקרים בבתי החולים ובעיקר להמתין שתיווצר הבנה ציבורית. לכן כינס השבוע מסיבת עיתונאים עם שר הבריאות הורוביץ, והדגיש בה, בעצם, שהחיסון הוא לא סוף הסיפור, שצריך לחזור למסכות, להפסיק ללחוץ ידיים, לא לטוס לחו"ל. הוא עשה עוד משהו, עוקף לגמרי את הממשלה: הזכיר את מילת הס' הנוראה והאסורה, סגר. הוא הניח את האקדח במערכה הראשונה, בתקווה שלא יצטרך להשתמש בו במערכה השלישית. כמו נתניהו לפניו, ראש הממשלה מנהל אישית את המשבר, אך בניגוד אליו הוא עוסק בעבודת מטה ממש – קריאת המחקרים האחרונים המתפרסמים, בדיקת היעילות של ערכות בדיקה מהירות, פרוטוקולים שיאפשרו זריקת דחף שלישית לבני 60 פלוס אם אלה ירצו בכך. בנט לא מתכוון לתת לאירוע לחמוק לו בין האצבעות.
יש לו סיבה טובה. באביב לפני שנה היה בנימין נתניהו בשיא כוחו. המגפה הובסה. ביבי הציע לציבור ללכת לשתות בירה, או קפה, ולעשות חיים. הליכוד התייצב בסקרים על 37־41 מנדטים. ההגבלות הוסרו אחת אחרי השנייה. נתניהו זכה לפופולריות כמו המנהיג הסיני שי ג'ינפינג, אחרי הסגר הברוטלי והמוצלח בווהאן. בסוף האביב החל הגל השני, וביולי החלה הדעיכה בתמיכה בנתניהו. באוגוסט היא החריפה. הליכוד התרסק לפחות מ-30 מנדטים. בשעה שבסין לא היו מקרים חדשים, בישראל היו אלפים. הציבור הבין שפתיחת שנת הלימודים אבודה. באמצע ספטמבר הוטל סגר ארצי.
כאשר שרי ממשלת בנט־לפיד קמים בבוקר, רצוי שיפסיקו לפטפט על התנגדותם המפונקת לתו ירוק חלוש, ויראו לנגד עיניהם תאריך אחד, מהבהב: 1 בספטמבר. הישראלים לא סלחו לממשלה הקודמת על חורבן שנת הלימודים. למרות הישגי החיסונים, למרות הוואטסאפים עם מנכ"ל פייזר, נתניהו מעולם לא השתקם מהמכה ההיא. שיעור שהקבינט החדש יצטרך ללמוד במהירות, או לשלם את המחיר.
ציטוט
"הוא הגיע במצב בינוני אך יציב, כאשר הוא סובל משבר באחת מרגליו... הידד ראש הממשלה בנט"
(דיווח על אפרוח תוכי שראש הממשלה בנט "הציל", יום רביעי השבוע, ערוץ 12)
