במערכת הביטחון דנים בימים אלה באפשרות שישראל תצטרך לתקוף את מתקני הגרעין באיראן בעתיד הקרוב. לא מדובר רק בדיבורים, אלא גם בהכנות ראשוניות למימוש כמה מתווי תקיפה שהוכנו במטה הכללי בהובלת הרמטכ"ל אביב כוכבי. ל-ynet נודע כי להכנות, שאותן מובילים שר הביטחון בני גנץ, בכירי משרדו וראשי התעשיות הביטחוניות, ניתן אישור עקרוני מצד ראש הממשלה בנט, שר החוץ לפיד ושר האוצר ליברמן.
בימים אלה דנים גנץ וליברמן על תוספת ניכרת לתקציב הביטחון לחמש השנים הקרובות, שתכליתה לממן את התשתיות וההכנות למהלך התקפי ישראלי שימנע נשק גרעיני מאיראן. לצד ההכנות המעשיות, התפתח השבוע גם קרב האשמות בין בנט לראש האופוזיציה נתניהו בעניין הגרעין האיראני.
בנט על איראן: לא נהסס לפעול כשצריך
(צילום: דובר צה"ל)
בנט וגם שר הביטחון גנץ, כמו גם השר ליברמן, טוענים שנתניהו לא ניצל את השפעתו על הממשל הקודם בארה"ב בראשות הנשיא טראמפ, וגם לא את יכולתו להידבר עם ממשל ביידן על סיוע אמריקני שיוכל לאפשר לישראל לפתח אופציה צבאית עצמאית יעילה מול איראן. נתניהו כראש ממשלה התעקש על מהלכים מדיניים שבסופו של דבר גרמו ועדיין גורמים לכך שאיראן קרובה היום ל"פצצה" יותר מאשר אי פעם.
הרקע לשיח הזה, הוא העובדה שאיראן פיתחה והאיצה בשנתיים האחרונות את תהליכי העשרת האורניום וצברה חומר בקיע (המרכיב העיקרי במתקן נפץ גרעיני) בדרגות העשרה שונות, בכמות שתספיק לשלושה ראשי קרב גרעיניים.
הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מדווחת שבימים אלה יש באיראן כארבעה טונות של אורניום מועשר לדרגה נמוכה – 5-4 אחוזים, כ-130 ק"ג אורניום מועשר לדרגה של 20% (250 ק"ג אורניום מועשר ל-20% דרושים לייצור ראש קרב גרעיני אחד) ועוד כמה עשרות ק"ג של אורניום מתכתי שהועשר ל-60%. את כל הכמויות האלה, יש לציין, צברה איראן מאז פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין במאי 2018.
אחרי הפרישה, האיראנים חיכו שנה. כשראו שהאירופים לא מצליחים להקל על מצוקתם, הם החליטו להפר את ההסכם עם המעצמות ולהתקדם לעבר ייצור הפצצה. התוצאה היא שאיראן קרובה כעת מאוד למעמד של "מדינה סף גרעינית", כלומר מדינה שמסוגלת להרכיב ראש קרב גרעיני ולנסות אותו בתוך שבועות - לכל היותר, חודשים ספורים.
למעשה, הדבר היחיד שמעכב כיום את איראן ממעמד של מדינה סף גרעינית או אפילו מהנשק הגרעיני עצמו היא צבירה של עוד כמות לא גדולה של אורניום מועשר לדרגה גבוהה ועיצוב מתקן הנפץ הגרעיני. בעניין זה מגששים שירותי המודיעין המערביים באפלה, אבל בישראל מניחים שלאיראן יש כבר אב טיפוס של ראש קרב גרעיני, אך היא עדיין איננה מסוגלת להרכיב אותו בראש טיל. לאיראן כבר יש טילים בליסטיים וטילי שיוט שמסוגלים לשאת ראשי קרב גרעיניים.
אם האיראנים ימשיכו במאמציהם בחודשים הקרובים, הם יוכלו לייצר את הפצצה ולהעשיר את האורניום במתקנים התת-קרקעיים שכבר יש להם, באמצעות מספר קטן יותר של צנטריפוגות ובמהירות גדולה יותר. משמעות הדבר היא שמתקני הפיתוח והייצור הגרעיניים יהיו חסינים יותר מבעבר מפני חבלות והתקפות.
השורה התחתונה של כל הפרטים הטכניים הללו לכאורה, היא שאיראן עלולה בסבירות גבוהה "לפרוץ" מהר לעבר הגרעין, אולי בתוך שבועות או חודשים ספורים – ולהעמיד את המערב ובעיקר את ישראל ומדינות האזור בפני עובדה. האיראנים למעשה מנסים לשחזר את ההישג של צפון קוריאה שפיתחה וניסתה נשק גרעיני וטילים בליסטיים ארוכי-טווח למרות הסנקציות האמריקניות – הישג שהעניק חסינות למשטרו של קים ג'ונג און מול ארה"ב.
החשש שאיראן "תעשה לנו צפון קוריאה" בהפתעה - אולי אפילו בקרוב - מדיר שינה מעיני הקברניטים, צמרת צה"ל ומומחים אזרחים לנושא הגרעין. החשש הוא לא רק שלאיראן יהיה בהפתעה נשק גרעיני, אלא בעיקר שאנחנו לא נוכל לסכל "פריצה" כזו, גם אם נדע עליה כמה חודשים או שבועות מראש.
2012 מול 2021: המצב מסוכן הרבה יותר
בין השנים 2010 ל-2012, כזכור, תכננו ראש הממשלה דאז נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק ושר החוץ ליברמן לתקוף את מתקני הגרעין באיראן במטרה להרוס את התוכנית. כוונה זו התבססה על ההנחה שהאיראנים לא ישקמו את המתקנים שייהרסו, דבר שיוביל לזניחת התוכנית. אילו הייתה תקיפה, העריכו אז בישראל, תוכנית הגרעין האיראנית הייתה מתעכבת בחמש שנים.
באופן מעשי, היו כמה הזדמנויות שבהן נתניהו וברק רצו לתקוף, אולם הרמטכ"לים ובכירי מערכת הביטחון התנגדו מטעמים שונים. בסופו של דבר, התקיפות לא יצאו לפועל מפני שגם ארה"ב וגם בכירי מערכת הביטחון התנגדו. עם זאת, האיום הישראלי, שהיה מעשי וממשי, הביא תוצאות: ממשל הנשיא אובמה הטיל סנקציות כלכליות קשות ו"נשכניות" על ייצוא הנפט של איראן, שהביאו את האייתוללות לשולחן המו"מ עם ארה"ב, האיחוד האירופי, סין ורוסיה. כך נולד הסכם הגרעין שנחתם ביולי 2015. אותו הסכם, שבו היו "חורים" רבים, אמור היה להותיר את איראן במרחק של שנה מיכולת לייצר נשק גרעיני במשך 10 שנים, הרבה יותר ממה שאפשר היה להשיג באמצעות תקיפה צבאית.
כיום, מצב תוכנית הגרעין והטילים של איראן שונה ומסוכן הרבה יותר ביחס לעבר.
הסיבה הראשונה לכך, היא שאיראן נמצאת במצב שעליה רק להחליט כדי להפוך בתוך שלושה חודשים ל"מדינה סף גרעינית".
מלבד זאת, האיראנים פיזרו את מתקני הגרעין והתשתיות הקשורות בגרעין ובטילים על פני שטח נרחב מאוד, של מאות ואפילו אלפי קילומטרים בכל איראן, באופן שמחייב גורם תוקף לפגוע בעשרות מטרות מרוחקות זו מזו בתוך זמן קצר ולהשמיד אותן. התוקף גם חייב להיות מסוגל לחזור ולעשות זאת, אם התוצאות לא ישביעו את רצונו.
עוד סיבה, היא שהאיראנים מיגנו, הקשיחו בבטון והכניסו את מתקני הגרעין והטילים העיקריים שלהם אל תוך קרקע סלעית-הררית בעומק של עשרות מטרים, כך שאלה יוכלו לשרוד מתקפה אווירית כבדה. במתקן להעשרת אורניום בפורדו, למשל, אולמות הצנטריפוגות להעשרת אורניום נמצאים בעומק של 80 מטר מתחת לסלע יסוד קשיח. אפילו הפצצה הגדולה שפיתחו האמריקנים, שמשקלה 16 טונות, לא מסוגלת לחדור לעומק זה.
הסיבה הרביעית והאחרונה היא מערכות הנ"מ החדישות של איראן, שיכולות ליירט מטוסים וטילים במרחק של יותר ממאה קילומטר. האיראנים מייצרים למשל סוללות יירוט שהן העתק מדויק ומוצלח של מערכות S-300 ו-S-400 הרוסיות החדישות. וזה לא הכול. גם לסוריה, בעלת בריתה של איראן, יש הגנה אווירית חזקה מאוד, ואפילו חיזבאללה קיבל מהסורים סוללות טילי SA-6 ו-SA-8, שנחשבות קלות וניידות ומסוגלות להפתיע ולסכן בצורה חמורה את מטוסי חיל האוויר בשמי לבנון וסוריה.
במילים פשוטות: חופש הפעולה האווירי שממנו נהנתה ישראל בין 2010 ל-2012 בשמי האזור, כולל איראן ולבנון, הצטמצם מאוד. כל מהלך אווירי או טילי-התקפי בשמי האזור כיום מחייב השקעה גדולה במערכות אלקטרוניות נלוות ובסייבר מסוגים שונים, כדי להבטיח את יעילותו. המידע המודיעיני שיש לישראל היום הוא טוב יותר, אבל היכולת להשמיד את המטרות בצורה קינטית ובאופן שימנע את שיקומן הוא כעת קשה מבעבר.
מכאן ניתן להסיק שהמשימה שתהיה מוטלת בעיקר על צה"ל באיראן תצריך חשיבה יצירתית, שיטות תקיפה אחרות ואמצעים חדישים, שחלקם לפחות נמצא עדיין על שולחן השרטוטים. צריך גם לזכור שתקיפה באיראן תביא בוודאות לתקיפת העורף הישראלי על ידי חיזבאללה בלבנון, וכך גם מעיראק, סוריה ואולי גם מתימן. גם לזה צריך להיערך הגנתית והתקפית. וזה דורש הרבה מאד משאבים, בעיקר תקציביים.
במערכת הביטחון מעריכים שהאמריקנים ואיראן יסכימו בסופו של דבר על חזרה להסכם הגרעין המקורי. אבל את הידע ויכולת הייצור שצברה הרפובליקה האיסלאמית, אי אפשר יהיה לקחת ממנה. מכאן, שגם אם ייחתם הסכם הגרעין המחודש עם המעצמות באוגוסט, איראן תהיה במרחק של לכל היותר ארבעה חודשים עד חצי שנה מיכולת גרעינית צבאית ראשונית במשך שלוש עד ארבע השנים הקרובות. את השנים הללו, מעריכים בישראל שאפשר לנצל להכנות מהירות ולהיערכות למקרה שאיראן תחליט "לפרוץ" לעבר הפצצה.
6 צפייה בגלריה
גנץ וכוכבי. תקציב חמש שנתי, שיאפשר להיערך לאיראן ולממש את תוכנית "תנופה"
(צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, חשף לפני כמה שנים שנתניהו, ברק וליברמן הוציאו 11 מיליארד שקל על ההכנות לתקיפה באיראן בין 2010 ל-2012. היום, הסכום גדול הרבה יותר מפני שהאמצעים הצבאיים יקרים יותר ומפני שהאיראנים מפוזרים ומבוצרים יותר מתחת לקרקע ועם מערך נ"מ יעיל, כפי שהוזכר מעלה. לכן, בדיונים המתקיימים כרגע בין שר הביטחון בני גנץ לבין שר האוצר אביגדור ליברמן, הועלתה דרישה להגדיל את תקציב הביטחון נטו (בלי סיוע אמריקני) מ-55.3 מיליארד שקל בשנת 2019 ל-60 מיליארד שקל לשנה במשך כל אחת מחמש השנים הבאות.
תקציב חמש-שנתי כזה יאפשר לצה"ל להיערך לתוכנית תקיפה באיראן, ובנוסף לכך יקבל צה"ל את המרכיבים העיקריים הדרושים למימוש תוכנית העבודה הרב-שנתית "תנופה", שאותה כבר מוציא לפועל הרמטכ"ל כוכבי. כוונת גנץ היא לבקש פחות מ-60 מיליארד שקל לשנה בשנים הקרובות בגלל הגירעון שצבר המשק בתקופת הקורונה, אבל ככל שהכלכלה תתאושש בשנים הבאות ממגפת הקורונה, הסכום ילך ויגדל – והתוספת "האיראנית" הכוללת לתקציב הביטחון תהיה 25 מיליארד שקל בחמש השנים הבאות.
במקביל, יתבצעו התכנונים הפרטניים של כמה מתווי תקיפה של מתקני הגרעין באיראן, כפי שכבר הודיע הרמטכ"ל אביב כוכבי. אגב, גנץ וליברמן היו שחקנים מרכזיים גם בפעם הקודמת שבה תוכננה תקיפת מתקני הגרעין באיראן והם מכירים היטב את הנושא. שניהם מבינים ש-11 מיליארד לא יספיקו כדי לממן את מה שישראל ניצבת בפניו.
בכל מקרה, תחושת הדחיפות במערכת הביטחון בהקשר האיראני היא גדולה ובאה לידי ביטוי בדיוני התקציב המתנהלים מאחורי דלתות סגורות. בניגוד לעבר, אלה מתנהלים בלי התגוששויות בוץ בין צה"ל לאנשי האוצר.
הטענות הצודקות נגד נתניהו
מאחר שאי אפשר בלי פוליטיקה, ראוי לציין שראש הממשלה בנט ושר הביטחון גנץ צודקים בהחלט בטענותיהם כלפי התנהלותו של נתניהו בנושא האיראני בשלוש השנים האחרונות שבהן כיהן כראש ממשלה.
ראשית, מאחר שהוא לא ניצל את קשריו הטובים עם ארה"ב בתקופת טראמפ כדי לקדם את היכולות ההתקפיות של ישראל מול איראן. נתניהו, שייעץ לטראמפ לפרוש מהסכם הגרעין, היה משוכנע שהסנקציות ה"נשכניות" על ייצוא הנפט האיראני יעשו את העבודה, ולכן זנח את ההכנות לפעולה צבאית התקפית. כתוצאה מכך, ישראל מקבלת היום סיוע צבאי מארה"ב על-פי התוכנית שאישר הנשיא אובמה בתקופת כהונתו (38 מיליארד דולר ל-10 שנים), בתוספת חצי מיליארד למימון כיפת ברזל ומערכות אחרות להגנה נגד טילים.
באופן מעשי, נתניהו לא ביקש וטראמפ לא נתן לישראל אפילו שקל של סיוע צבאי. גם כשנתניהו הסכים לאספקת מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות, הוא לא ביקש מה שיכול היה לעשות – פיצוי מארה"ב על הכרסום ביתרון הטכנולוגי הצבאי האיכותי שלנו. מי שנזעק לסתום את הפרצה היה שר הביטחון בממשלתו האחרונה של נתניהו, בני גנץ, שיזם נסיעה דחופה שלו לוושינגטון כדי לדאוג שמטוסי ה-F-35 של האמירויות בשום מצב לא יסכנו את ישראל, ולדאוג שהממשל האמריקני יעמוד בהתחייבותו על פי חוק של הקונגרס, שקובע את שמירת יתרונה האיכותי-צבאי של ישראל.
דבר נוסף שנתניהו לא עשה הוא לדרוש מהנשיא ביידן לדאוג שישראל תשמור על יתרונה הצבאי כשהממשל הנוכחי בארה"ב פתח במשא ומתן עם איראן על חזרה להסכם הגרעין המקורי. נתניהו, עד כמה שהדבר ייראה אבסורדי, סירב לדרוש סיוע אמריקני-צבאי נוסף שיאפשר לישראל להתמודד עם פריצה אפשרית של איראן לעבר הגרעין, מפני שטען כי בקשת סיוע כזאת תיתן לגיטימציה לממשל ביידן לשאת ולתת עם איראן על חזרה להסכם הגרעין המקורי, שאותו שוללת ישראל מכל וכל. עצם הערכתו של נתניהו שאם הוא לא ייתן לגיטימציה למשא ומתן בין ממשל ביידן לאייתוללות, אותו הסכם רע בין איראן למעצמות לא ייחתם מחדש, היא אבסורד שאין לו הסבר הגיוני.
בכל אופן, אף שנתניהו הפסיד במודע הזדמנות לבקש ולקבל סיוע אמריקני צבאי נוסף לישראל, סביר מאוד להניח ששר הביטחון בני גנץ יגיש בקרוב בקשה רשמית לסיוע אמריקני מיוחד. לא בטוח שממשל ביידן ייענה, אבל לפחות ננסה.
