"אם הייתי חושב ב-11 ביולי ששביית החיילים הישראלים תביא למלחמה כזו, בהחלט לא הייתי מבצע אותה". כך אמר חסן נסראללה לכתבת שראיינה אותו במחבואו המבוצר עבור תחנת הטלוויזיה הלבנונית ניוז-טי-וי בסוף אוגוסט 2006. מזכ"ל חיזבאללה הודה כי הוא מתחרט על שהורה לאנשיו לארוב בבוקר 12 ביולי לסיור צה"לי על הגבול בין ישראל ללבנון במטרה לחטוף כמה מאנשיו.
תיעוד של חיזבאללה מחטיפת חיילי צה"ל ב-2006
החרטה של השייח' הערמומי הייתה כנה ואמיתית: הוא הרג חמישה חיילים ישראלים וחטף את הגופות של שניים מהם מפני שבסך הכול רצה לתחזק ולהאדיר את הכבוד והיוקרה שהוא וארגונו זכו להם במנות גדושות בלבנון ובעולם המוסלמי מאז הנסיגה הישראלית מרצועת הביטחון שבדרום לבנון במאי 2000.
אנשיו רצו לייצר עסקת חליפין נוספת, כמו זו שחיזבאללה סחט, בתיווך גרמני ובסיוע דעת הקהל בישראל, מראש הממשלה אריאל שרון בספטמבר 2003. אז שחררה ישראל 435 מחבלים וקיבלה בתמורה שלוש גופות של לוחמי צה"ל ועבריין סמים ישראלי אחד (אלוף-משנה במילואים שהסתבך בהימורים ונפל למלכודת שטמן לו חיזבאללה).
מה שנסראללה לא העריך הוא שבתגובה על הריגת חמישה חיילים ישראלים על גבול לבנון וחטיפת גופות שניים מהם, יזרע חיל האוויר הישראלי הרס וחורבן ברובע הדאחייה השיעי שבביירות, ישמיד תחנת כוח מרכזית, ושהארטילריה של צה"ל תעשה שמות בכפרי השיעים שבדרום לבנון.
בעיקר הכאיב לנסראללה אובדן מערכי הרקטות והטילים הכבדים שחיל האוויר הישראלי השמיד כמעט כליל במהלך המלחמה בכמה מבצעי הפצצה שהיו מבוססים על מודיעין מדויק להפתיע. האיראנים, שסיפקו לחיזבאללה את אותם מאות רקטות וטילים כבדים שהושמדו, התכוונו אז - ועדיין מתכוונים גם בשעת כתיבת דברים אלה - שהארגון השיעי-לבנוני יאיים באמצעותם במהלומה הרסנית ועתירת אבדות על העורף הישראלי, ואז תירתע ישראל מלתקוף באיראן את מתקני הנשק הגרעיני והטילים שהיא מפתחת.
לכן השמדת זרוע הטילים האסטרטגית שלהם בלבנון הכעיסה מאוד את האייתוללות שבטהרן, ונסראללה ספג נזיפה ואזהרה חמורה היישר מפיו של המנהיג העליון חמינאי על התנהגותו הבלתי אחראית.
איראן נאלצה אמנם להוציא מאות מיליוני דולרים מקופתה כדי לממן ולבנות מחדש את זרוע הטילים האסטרטגית שלה על אדמת לבנון, וסייעה לחיזבאללה לשקם את הריסות לבנון. אולם היא מינתה מטעמה מעין נציב עליון, בכיר במשמרות המהפכה, שיושב מאז 2006 בלבנון ומוודא כי נסראללה ואנשיו לא יעשו טעויות אסטרטגיות נוספות מהסוג הזה.
ההכלה שהפכה למדרון חלקלק
צריך להודות שביולי 2006 היו לנסראללה סיבות טובות להניח שישראל תגיב גם הפעם באיפוק על החטיפה. מאז נסוג צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, במאי 2000, אימצו ממשלות ישראל מדיניות הכלה כלפי ההתגרויות החוזרות ונשנות של חיזבאללה.
ב-7 באוקטובר 2000, הרג חיזבאללה מן המארב וחטף את הגופות של שלושה חיילי צה"ל בהר דב. אבל ראש הממשלה, אהוד ברק, הורה לפיקוד צפון להסתפק במכת אש קצרה וסמלית בדרום לבנון והגיש תלונה לאו"ם בתגובה על החטיפה. ברק הסביר אז שלא רצה להסתבך באותם ימים קשים של תחילת האינתיפאדה השנייה בלחימה אינטנסיבית בשתי חזיתות, פלסטינית ולבנונית. זו הייתה, לדבריו, הסיבה העיקרית שבגללה החליט להתאפק ולהכיל את החטיפה.
הכלה הפכה מאז מילה נרדפת בסלנג הצה"לי - וגם תירוץ מקובל - להימנעות מתגובה על תוקפנות יזומה של הצד האחר. זו הייתה, להערכתי, שגיאה פטלית שכרסמה את שארית ההרתעה שהייתה למדינת ישראל כלפי חיזבאללה. החלטה זו הייתה ראשיתו של המדרון החלקלק, שבמורדותיו המתינו לנו האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה.
ראש הממשלה הבא, אריאל שרון, המשיך כלפי לבנון את מדיניות ההכלה של ברק. הרמטכ"לים באותה עת תמכו במדיניות זו משום שרוב כוחו של צה"ל היה מושקע וממוקד באותה עת בדיכוי אינתיפאדת המתאבדים, וכשזו החלה לדעוך הורה שרון על הנסיגה מרצועת עזה ב-2005, שהעמיקה את השסע הפוליטי בחברה הישראלית ואילצה את צה"ל להשקיע תשומת לב תכנונית רבה, זמן אימונים יקר ומשאבים רבים אחרים בהכנות, שנמשכו חודשים, לפינוי אלפי מתנחלים "ברגישות ובנחישות".
מראות "הפינוי", כפי שהשתקפו בתקשורת, רק חיזקו בעולם הערבי את התחושה, שרווחה בו ממילא, כי ישראל ברחה מעזה בגלל האינתיפאדה. לא מפתיע אפוא שההיבריס עלה לראשו של חסן נסראללה, ושרק התחזקה בו אמונתו בתזת קורי העכביש שהגה וניסח על חוסנה המפוקפק של החברה הישראלית.
8 צפייה בגלריה
פרץ אולמרט וחלוץ, 2006. שני הראשונים חסרי רקע ביטחוני וניסיון בניהול משברי ביטחון, הרמטכ"ל חסר ניסיון בהפעלת כוחות יבשה
(צילום: משה מילנר, לע"מ)
ב-2006 הקים אהוד אולמרט ממשלה שבה הוא ושר הביטחון עמיר פרץ היו חסרי רקע ביטחוני וניסיון בניהול משברי ביטחון. זאת בנוסף למפקד חיל האוויר, דן חלוץ, טייס קרב בעברו ששרון מינה לרמטכ"ל למרות שלא היה לו ניסיון בפיקוד ובהפעלה של כוחות יבשה.
באותה תקופה הכין חיזבאללה מארב בסבך בתוך שטח ישראל במרחק של עשרות מטרים בלבד מכביש הצפון, לא הרחק ממחנה זרעית של צה"ל. התגובה המדודה של צה"ל על חטיפת גלעד שליט על ידי חמאס לרצועת עזה, ב-26 ביוני 2006, הייתה כנראה האירוע שגרם לנסראללה ועימאד מורנייה, המפקד המבצעי של הארגון, לאשר כעבור שבועיים את הפעלת מארב החטיפה על כביש הצפון.
הקרב האחרון על אדמת לבנון
דקה אחרי שהחניתי את המכונית ליד השער של מחנה זרעית נשמעה אזעקה. דקה או שתיים אחר כך החלו מטחים של קטיושות - רקטות ארטילריות בקוטר 122 מ"מ - להתפוצץ מסביב ובתוך המחנה. נשכבתי ליד המכונית והתפללתי לטוב. לחיזבאללה היו ערב המלחמה יותר מ-13 אלף רקטות, טילים לטווחים שונים עם ראשי קרב בגודל משתנה, ופצצות מרגמה כבדות. בנוסף, היו לארגון השיעי טילי נ"ט, טילי חוף-ים וטילי כתף נגד מטוסים - כולם מתוצרת רוסיה.
אבל ביום השלישי למלחמה חשבו עדיין שרי הקבינט, וגם רבים מבכירי המטכ"ל, כי מדובר במבצע שיימשך, לכל היותר, כמה יממות. ממשלת ישראל, שהורתה לצה"ל להגיב על החטיפה בעוצמה, בעיקר מהאוויר, לא הבינה עדיין כי היא יוצאת למלחמה או לפחות למערכה גדולה בלבנון, מול ארגון טרור וגרילה שהתכונן היטב למערכה שכזו.
הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ היה משוכנע כי ניתן יהיה לשתק את מטחי הטילים והרקטות ארוכי הטווח עם ראשי הקרב הכבדים באמצעות מערכה אווירית מסיבית, שישלימו אותה פשיטות נקודתיות של כוחות קרקע סדירים וכוחות מיוחדים, שיצודו וישמידו רקטות קלות וקצרות טווח, מרגמות ומשגרים בכפרי דרום לבנון שמדרום לליטני שבהם התבסס חיזבאללה בדרום לבנון.
ואמנם חיל האוויר היה היחיד שסיפק את הסחורה במלחמת לבנון השנייה. כבר בתחילת המלחמה, בתוך 39 דקות, במבצע שנקרא "משקל סגולי", הותקפו והושמדו רוב רקטות הפג'ר 5 הכבדות, שסיכנו את יישובי מרכז הארץ. אחר כך השמידו מטוסי חיל האוויר גם את מרבית הטילים לטווח ארוך מדגם זילזאל (בפרסית: רעידת אדמה) שהאיראנים סיפקו לחיזבאללה. מבצעי התקיפה המדויקים וההרסניים של חיל האוויר במהלך המלחמה שיקמו את ההרתעה הישראלית וקיבעו אותה לזמן רב בתודעת האיראנים והלבנונים.
לעומת זאת, הדרג המדיני, שדרת הפיקוד הבכיר של צה"ל, מערך החירום הלוגיסטי וכמה ממפקדי השדה, הכזיבו ותפקדו בצורה לקויה. הקבינט חסר הניסיון לא השכיל להציב לצבא יעדים ריאליים, ונמנע מקבלת החלטה מתבקשת על מהלך קרקעי משמעותי בגלל הרגישות היתרה בציבור הישראלי לאבדות בקרב לוחמי צה"ל. צה”ל לא הפעיל את התוכניות המבצעיות שהכין למלחמה כוללת, שלא לדבר על מחסני החירום של יחידות המילואים, שהיה חסר בהם ציוד לחימה והיו במצב תחזוקתי מביש.
אבל החמור מכול היה הניהול המבצעי של הלחימה. מעמדת תצפית באביבים, ראיתי לתדהמתי את לוחמי גדוד אגוז של גולני מטפסים בצהרי היום לכפר מרון א-ראס, השוכן על גבעה גבוהה, מול המושב אביבים. גלויים וחשופים, הם עלו היישר מול העמדות של אנשי חיזבאללה שצפו בהם מתקרבים והכינו להם קבלת פנים.
8 צפייה בגלריה
לוחמי צה"ל במארון א-ראס במהלך המלחמה. החמור מכל היה הניהול המבצעי של הלחימה
(צילום: רויטרס)
יומיים קודם לכן, ליד אותו כפר, מרון א-ראס, הופתעו לוחמי מגלן והצנחנים כשנקלעו למתחם מבוצר וחפור מתחת לקרקע, שהיה מוסתר בסבך שיחים ועצים. הם לא ידעו מה מחכה להם כששלחו אותם לשם, למרות שבאמ"ן דווקא היה הרבה מודיעין על מתחמי "שמורות הטבע" שחיזבאללה הכין להתמודדות שלו מול צה"ל. זה היה כאוס.
המבצע המוטס "שינוי כיוון אחת-עשרה", שאליו הצטרפתי בסיום המלחמה ב-12 באוגוסט 2006, היה מנה מרוכזת מאותו כאוס. זה אמור היה להיות המבצע המוטס הגדול ביותר שעשה צה"ל בכל תולדותיו. כוח של "אוגדת האש", המורכב מאנשי חטיבת הצנחנים הסדירה ואנשי חטיבת צנחנים במילואים, היה אמור לנחות במסוקים בעומק השטח שבשליטת חיזבאללה בדרום לבנון, ממזרח לצור, בעיקר כדי לסיים את המלחמה בהישג תודעתי.
החלטה על הפסקת האש כבר הייתה מוכנה להצבעה במועצת הביטחון אבל שר הביטחון שכנע את הקבינט שנחוץ אקט מהדהד שיחזק את ההרתעה לפני שהפסקת האש תכנס לתוקף. פוליטיקאים וגנרלים מחפשים תמיד, רגע לפני שהלחימה דועכת, "תמונת ניצחון" שתבטיח את עתידם או לפחות את מקומם בהיסטוריה.
זו הייתה שעת בין-ערביים חמימה של אוגוסט. קרני שמש אלכסוניות הזהיבו את ענני המוץ ואת ענני האבק האדמדם שהרימו הרוטורים. במנחת המאולתר בשדה שלף שליד עפולה היו מסודרים בשורה ארוכה עשרות מסוקי "יסעור" ו"ינשוף" מוכנים להמריא עם חשיכה. בדרום לבנון, ליד הכפר יעטר היה כבר פרוס כוח שהגיע לילה קודם ומשימתו הייתה לאבטח את הנחיתה של הכוח העיקרי במוצ"ש.
ליד מתבן ריק כרעו כמה קצינים ולמדו את הציר והיעדים על מפות וצילומי אוויר. לוחמים, צנחנים בסדיר ובמילואים, משחו את פניהם בצבעי הסוואה, והחליפו צ'פחות ובדיחות מקבריות עם החברים. אחר כך התכנסו לצוותי הלחימה ובדקו את החגורים, הנשק ומארזי הציוד הענקיים. פקחי ההעמסה עברו ביניהם, ערכו רישומים ובדקו דיסקיות זיהוי אישיות. האווירה הייתה כמעט חגיגית.
בבסיס צבאי סמוך נתן מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, אלוף-משנה חגי מרדכי, תדריך אחרון למפקדי הכוחות. במרשם הקרב היו משורטטים שטחי הנחיתה בשחור, כפרי חיזבאללה באדום וחיצי התקדמות כוחותינו בצבע כחול.
חטיבה 35, חטיבת הצנחנים הסדירה, וחטיבת המילואים 623 ינחתו במסוקים סמוך לגדה הדרומית של נהר הליטני ויתקדמו זו לצד זו כשהן נעות ברגל בהסתר מאזור שיגור אחד למשנהו. בכל אחד מן הכוחות יש עשרות טילי נ"ט חדישים ויכולות לכוון אש אווירית וארטילריה. כל אלה אמורים לפגוע במשגרים ובצוותיהם ברגע שיתגלו. "אנחנו מזהים כוונות חיזבאללה לאתר את הנחיתות", הזהיר אבי, קצין המודיעין, בתדריך האחרון לפני היציאה.
שעה וחצי אחרי המועד שנקבע אני עולה עם לוחמי החפ"ק של חגי מרדכי בריצה ל"יסעור". "אנחנו באיחור נוראי", אומר לי עומר, קצין צנחנים צעיר בקבע, שעזב את לימודיו באוניברסיטה וביקש להצטרף לחבריו. "הירח עולה בעוד ארבע דקות, וזה יחשוף אותנו למרחקים", הוא אומר בדאגה.
כ-40 לוחמים יושבים על הספסלים ועל הרצפה עם טילים והמון נשק ותחמושת. לא כדאי לחשוב אפילו מה יקרה אם המסוק ייפגע. האנשים מזיעים מהחום, מההתרגשות ומהפחד. הכבש האחורי פתוח לרווחה תוך כדי טיסה כדי שנוכל לזנק החוצה במהירות. האנשים שיושבים בחלק האחורי קשורים כדי שלא ייפלו החוצה. מתחתינו חולפים האורות הבוהקים של יישובי הצפון.
עוד כמה דקות ואנו משייטים מעל השטח החשוך של לבנון. ירח מלא, עגול וגדול, עולה בחלון דלת הצד של המסוק המואפל ומאיר את פני היושבים. המכונאי המוטס מרכיב את משקפת ראיית הלילה וגוחן החוצה, נועץ את עיניו בקרקע הקרבה והולכת.
מבנה המסוקים הראשון נחת בהצלחה. עכשיו תורנו. דבוקים האחד לשני, אנו רצים החוצה. בחטף אני מבחין בשני מסוקים אחרים שכבר פרקו את הלוחמים, ממריאים מהטרסות שמעלינו. קול נפץ ואחריו אוושה חזקה גורמים לי להרים עיניים אל על.
אני רואה את הלהבה הוורודה של מנוע הטיל הרודף אחרי המסוק שהמריא. המסוק נפגע כ-300 מטרים מאיתנו, אבל הוא ממשיך לקרטע אפוף להבה עוד כחצי קילומטר ואז נוטה על צדו ומתרסק אל הקרקע. המראה לעולם ירדוף אותי. אנשי הכוח יורדים לכריעה וקופאים על מקומם. ברור שחיזבאללה איתרו עוד בליל אמש את המסוקים באזור הנחיתה והכינו לנו מארב טילים נגד מטוסים.
מפקד חיל האוויר מתקשר לחגי בטלפון הנייד המוצפן ומבקש פרטים ממקור ראשון על הפגיעה. קולו שקט ויציב אבל הוא נשמע מודאג. חגי מדווח לו, ובמקביל מארגן את הכוח שבפיקודו לתנועה אל היעד. כעבור דקות אחדות מודיעים לו ממפקדת האוגדה לעצור במקום. ההנחתות ייפסקו מחשש לטילים נוספים, נאמר לו, וגם הכוחות שכבר נחתו לא ינועו ליעדם. במקום זה הם יסתתרו בשטחים שולטים סמוך לאזור הנחיתה ויחכו ללילה הבא.
קשה להבחין בהבעת פניו של חגי. אבל כל לוחם יודע שנפגעים אינם סיבה להפסיק את המבצע, מה גם שאירוע כזה היה צפוי. חגי מנסה להסביר שכבר צבר מספיק כוח, יותר מ-200 לוחמים, שמאפשר לו לבצע את המשימה. גם לחטיבת המילואים יש כבר בשטח כוחות ניכרים. אבל מפקדת האוגדה בשלה: אל תזוזו.
שינוי המשימה הפתאומי והלא-מוצדק מבחינה צבאית הופך אותנו למטרה נייחת. הכשלים שנתגלעו במבצעים הקרקעיים האחרים בלבנון חוזרים על עצמם גם כאן - הססנות, פאניקה וחוסר מחשבה תחילה של הפיקוד הבכיר, בעוד דרגי הפיקוד שבשטח והחיילים עושים היטב את המוטל עליהם.
אנחנו יורדים לשלוחה רחבה הצופה אל כמה כפרים שבסביבה, ונכנסים במהירות לעמדות מסתור ואש בין הטרסות ובתוך הסבך המכסה אותם. נטמעים בשטח, בלשון צה"לית. בתוך כך אנו רואים מסוק חילוץ של חיל האוויר נוחת ליד המסוק המרוסק, מעיף נורי הטעיה לכל עבר. אש ארטילרית כבדה נוחתת על כל האזור. מטוסי קרב מפציצים במרחק מאות מטרים מאיתנו.
אבל חיזבאללה כאילו נעלמו מהשטח. הטקטיקה שלהם היא לפגוע בנו מרחוק באמצעות צוותים קטנים ולהיעלם. צוות החילוץ של חיל האוויר אוסף במהירות ארבע גופות של אנשי צוות המסוק וממריא. לא נמצאה גופתה של המכונאית המוטסת, קרן טנדלר, אבל הסכנה למסוק מחייבת אותם להסתלק מהשטח במהירות. המילואימניקים יחפשו במשך שעות ארוכות את הגופה ולא ימצאו. כעבור יממה ימצא צוות של יחידת שלדג את קרן מוטלת ללא רוח חיים במרחק 200 מטרים ממקום ההתרסקות.
כשהאיר היום, יום ראשון בשבוע, אנחנו מוסווים עמוק בשיחים. לפתע נשמעת לידינו, בתוך רעמי הארטילריה, אוושה חזקה ואחריה פיצוץ רחוק. צוות נ"ט של אנשי המילואים משמיד משגר רב-קני של קטיושות שיצא מאחד הכפרים. אחריו מושמד רכב משוריין של חיזבאללה בכפר אחר. "אילו רק היינו במקום שאליו היינו אמורים להגיע, יכולנו לעשות את העבודה", אומר קצין האג"מ ומציע לי חטיף גרנולה.
לפנות ערב, בשעה שאנחנו מתארגנים מחדש לתנועה אל היעד, מגיחים מאי-שם בטיסה נמוכה מטוסי הרקולס ומצניחים בוואדי הסמוך מים ואוכל לאנשי המילואים. הם נמצאים כבר יותר משתי יממות בשטח. לנו יש עדיין די מים וטונה לעוד 24 שעות, אבל המים אוזלים במהירות.
לפתע אני רואה את פניו של חגי מקשיחים. "המשימה בוטלה", הוא אומר, "מהאוגדה הודיעו לי שראש הממשלה בעצמו הוריד הוראה האוסרת עלינו להתקדם בגלל שעוד כמה שעות נכנסת הפסקת האש לתוקף". מבואסים, אנחנו חוזרים למעבה קבוצת השיחים שהפכה לנו לבית. הפסקת האש נכנסת לתוקפה בבוקר.
כעיתונאי, איני אמור להיות אמוציונלי לגבי המבצע שאותו אני מסקר, אבל רתחתי. החל מן הרגע שבו עצרו את המבצע בתחילתו בגלל הפלת היסעור ושילחו אותנו להתחבא בשיחים, בלי לחתור למגע, במרחק 600 מטרים מלוחמי חיזבאללה שבכפר יעתר הסמוך.
הבנתי אז כי מי ששלח אותנו לשם לא באמת חשב שמבצע "שינוי כיוון אחת-עשרה" היה ממש נחוץ, ודאי שלא בדקה ה-90 ובחיפזון שבו בוצע. אם יש משימה לבצע, זה שנפל מסוק אינה סיבה לעצור אותה. ואם המבצע לא היה ממש נחוץ - כי אז מדוע יצאו אליו מלכתחילה?
בצהרי יום שני אנו שומעים מוזיקה בוקעת מרמקול המסגד בכפר הסמוך. את המוזיקה מלוות קריאות קצובות: אללה הוא אכבר. חיזבאללה חוגג. בקשר מגיעה הוראה לצאת בלילה, בחסות החשיכה, במסע רגלי ארוך חזרה לשטח ישראל. כל הכוחות בסדיר ומילואים ינועו בנתיב בטוח אחד, שהקטע האחרון שלו נשלט על ידי כוחותינו.
צוות שלדג עם גופתה של קרן טנדלר יחולץ במסוק, אבל אנשי יחידת הרפואה האוגדתית על ציודם הכבד יאלצו לנוע איתנו ברגל. "מסכנים הרופאים האלה", אומר אבי הדוקטור, "הם יודעים לנתח אבל לא חלמו שיום אחד יצטרכו להיות סבלים, ועוד בשטח כזה". חגי שולח כמה חיילים בריאים במיוחד מגדוד הסיור שיעזרו לאנשי הרפואה לשאת את הציוד. אנשי המילואים נושאים עמם חלקי גופות של צוות המסוק שנשארו בשטח.
המסע חזרה איטי וקשה. תחילה יורדים במדרון, נאחזים בידיים בסלעים ומפלסים לנו דרך בסבך. אחר כך עלייה ארוכה במעלה הר. עוברים ליד כמה כפרים. חלקם הרוסים יותר, חלקם פחות. פה ושם נראה אור נר בבתים. צחנה עזה של גוויות נודפת מן הבונקרים ומן המבנים שהתבצרו בהם אנשי חיזבאללה ושנפגעו כנראה מהאוויר ומאש הארטילריה שלנו.
בוואדי עמוק, במחצית הדרך חזרה, ממתינה לנו פלוגה של צנחנים במילואים שיצאו לקראתנו עם בקבוקי מים. בגדודים, שחייליהם נושאים עשרות קילוגרמים של ציוד על גבם, אזלו המים במשך היום, ויש כמה מקרים של התייבשות. כמו במרוץ שליחים, הם חוטפים את בקבוקי המים מידי אנשי המילואים וממשיכים לטפס.
עם אור ראשון אנחנו חוצים את הקו הכחול - כמה סמלי - בדיוק באותה נקודה שבה נחטפו שני חיילי המילואים על ידי חיזבאללה לפני חודש ושלושה ימים בדיוק. המלחמה הסתיימה יותר מחודש אחרי שהתחילה בתיקו חמוץ מנקודת ראות ישראלית ובניצחון מהדהד מזווית הראייה של חיזבאללה, פטרוניו האיראנים והעולם הערבי כולו.
אבל דווקא המלחמה הזו, שנוהלה באורח כה כושל, השיגה עבור מדינת ישראל הרתעה אמינה וארוכת טווח, רגיעה יחסית שנמשכת כבר 15 שנים והעניקה לצה"ל ולמערכת הביטחון טיפול בהלם שכתוצאה ממנו, אני די משוכנע, ננצח במלחמת הצפון הבאה.
