תהיתם פעם אם הפסיכולוג שלכם חושב שאתם חופרים? רציתם לדעת אילו סודות מהבית ילדיכם חושפים בתמימות באוזני הגננת? שמעתם את התיאוריה שעל פיה עורכי דין לענייני משפחה מסכסכים בכוונה בין בני הזוג? חוששים ממה שהמנקה רואה אצלכם בבית?
עוד כתבות למנויים:
- העולם גילה את האבוקדו הישראלי
- כך הפכה אמזון לחברה שנואה
"הג'וב הישראלי", מדור חדש ב-ynet+, לוקח אתכם למסע בין הסודות הכי שמורים של אנשי מקצוע בתחומים שונים שעימם אתם באים במגע לעיתים קרובות - לעיתים מגע אינטימי וקרוב יותר מאשר עם האנשים המשמעותיים בחייכם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
בעילום שם ובכנות רבה יחשפו כאן העוסקים במלאכות השונות את מה שעמיתיהם היו מעדיפים שלא תדעו: מה הם חושבים עליכם, מה מוציא אותם משלוותם, כיצד הייתם יכולים לקבל הנחה או לשדרג את השירות שתקבלו ומה הם הכי היו רוצים שתדעו עליהם - ועליכם. רק אל תגלו...
מה אתה עושה למחייתך?
"אני פקח רב-תכליתי בעיריית תל אביב. בניגוד למה שאנשים חושבים, אין תפקיד כזה פקח חניה. אני מטפל גם בדו"חות רישוי עסקים, מפנה רכבים מצירי תנועה ועוד. כרגע אני בעיקר עוסק במתן דו"חות לקורקינטים שנוסעים בניגוד לחוק".
איך הגעת לתחום?
"בשנת 2006 דודות שלי, שעבדו בתפקידים שונים בעירייה, המליצו לי להגיש מועמדות. זה היה מבחינתי 'לשים רגל' בעבודה קבועה וטובה עם תנאים טובים לעתיד. בהתחלה נורא פחדתי מעבודת הפיקוח. איך אהיה מסוגל לתת דו"חות לאנשים? ביקשתי להיות נהג, דבר שבתקופה ההיא היה בלתי אפשרי כי הנהגים היו עובדי חברת קבלן. החלטתי שאנסה להיות פקח לתקופה. באתי לריאיון עבודה, ובתקופה ההיא זה לא היה פשוט כי לא היו תקנים. אמרו לי שזאת עבודה לארבע שנים ואז ישחררו אותי. החלטתי בכל זאת לנסות, ומאז אני שם - עד היום".
איך נראה היום שלך?
"בדרך כלל אני מגיע למשרד, ברחוב חובבי ציון ליד הים בתל אביב, מוקדם בבוקר. עוד לפני המשמרת יושבים, שותים קפה, אוכלים משהו, מדברים עם החבר'ה. המשמרת מתחילה בתדריך עם מנהל המשמרת שנותן הערות, דגשים, נהלים - ואז יוצאים לשטח, כל אחד לאזור שהוגדר לו מראש באותה משמרת".
איזה חלק בעבודה אתה הכי אוהב?
"את החברים ואת המנהל הישיר. הם כמו משפחה. מבחינת שטח, אני מאוד אוהב כשאני עושה את העבודה ויש אזרחים טובים שאני עוזר להם. כשמגיעים מכתבי תודה. יש עדיין אנשים שהסדר הציבורי חשוב להם".
איך מגיבים בסביבתך לעבודה הזאת?
הסביבה הקרובה מאוד מפרגנת. עם אשתי היו המון אינטריגות. בתור רווק הייתי מבקש לעבוד כמה שיותר. כשהכרנו עבדתי במחלקת השווקים והייתה הרבה עבודה, כולל בשבתות וחגים. אחרי שהתחתנו היו הרבה רגעים קשים, כי לפעמים מקפיצים אותי מהרגע להרגע, למשל בחורף כשיש כוננות סופה. היו שנים מאוד קשות. בשכונת הארגזים חילצנו אנשים שהיו עד הגרון בתוך המים. כשנולד הילד הייתה לי תקופה מאוד קשה עם האישה. אפילו שהיא הכירה את העבודה שלי, היא הייתה אומרת לי, 'אני לא מבינה איך זה שאני יכולה להיות בבית ואתה לא'. היום, ביחידה, זה קצת יותר פשוט. המשמרות יותר נוחות. אני עובד בעיקר בבוקר. זה יותר קשה מהבחינה שזה לא לשים דו"ח על השמשה של הרכב, אלא לתת דו"ח לאזרח פנים אל פנים".
קרה לך פעם שאיבדת את זה?
"זה קורה. אני אישית יודע איך להתאפס על עצמי. למדתי את זה כשעבדתי בשווקים מול אוכלוסיות קשות. הייתי מטפל בכל סוגי החריגות. של אשפה, של בעל בסטה שהחליט שהוא מוציא פירות החוצה, מעבר לשטח שלו. לא כל אחד יכול להוציא שולחנות וכיסאות. אלה היו אנשים שלא פשוט להתנהל מולם. לומדים מהניסיון איך לשמור על איפוק. זה הרבה פסיכולוגיה".
ספר על סיטואציה רעה שהייתה לך.
"עבורי, אישית, אלימות מילולית יותר קשה מפיזית. מילים יותר כואבות לי. פעם אחת רשמתי דו"ח לרוכב אופנוע שנסע בשביל אופניים. עברה שם אישה מבוגרת, שבכלל לא הייתה קשורה לסיטואציה. פתאום היא התחילה לקלל אותי, את המשפחה שלי. היא לא יודעת מה אני עובר בבית ומה יש לי במשפחה. לא יכולתי להכיל את זה. זה עשה לי מאוד רע. מאוד כבד על הלב.
"יש את הערסים שעושים הרבה רעש. הם עצבניים באותו רגע וזה פשוט יוצא להם מהפה. הם צועקים, מקללים, מאיימים, אבל בדרך כלל הם אלה שבסוף לוחצים לך את היד. דווקא השקטים, עם העיניים למטה, הם אלה שצריך להיות הכי דרוך איתם, לחשוב שאולי עלול להיות איתם משהו".
היה לך פעם אירוע אלים בעבודה? מישהו הרים עליך יד?
"בשוק הפשפשים ב-2007. זאת הייתה תקופה לא כמו שהשוק היום, בנוי, עם בתי קפה, אזור בילוי. פעם שוק הפשפשים היה שוק. היינו ארבעה מפקחים במשמרת. אחד החבר'ה ביקש תעודת זהות מבעל עסק. פתאום בעל העסק הביא לו אגרוף לאף. זאת הייתה סיטואציה הזויה. אני מרים את הראש, ורואה עוד ועוד אנשים מתגודדים. כל מה שאתה חושב ברגע כזה זה 'איך אני יוצא מפה'. למזלי, הכרתי את 'ראש השבט' שלהם. דיברתי איתו, ואחרי כמה זמן הצלחתי להרגיע את הסיטואציה. זה היה ברגע האחרון, אחרי שכבר הגיעו למקום כוחות משטרה ואמבולנסים. ועדיין, האירוע עם הזקנה היה לי הרבה יותר קשה".
יש משהו טוב שקרה לך?
"פעם אחת עשיתי החייאה. לפני שנתיים, גם כן באזור שוק הפשפשים, ברחוב עמיעד, ראיתי בן אדם צונח על הרצפה. הוא היה צעיר, בן 50-45, לא יותר. רצתי אליו ובמשך רבע שעה עשיתי לו החייאה. אחרי 15 דקות הגיע אמבולנס של מגן דוד אדום, והם המשיכו לטפל בו. בסך הכול כל האירוע היה שעתיים, שבהן הוא שכב על האספלט הרותח. למדנו עזרה ראשונה והחייאה במסגרת התפקיד, אבל תמיד חשבתי שבזמן אמת אני אשתתק. אחר כך אמרו לי שהצלתי את חייו. דיברנו בטלפון והוא הודה לי, למרות שזאת הייתה תקופה שבה היחסים היו מתוחים בין יהודים לערבים".
מתי היה לך קשה במיוחד?
"בקורונה. נטשנו את העבודה היומיומית, התעסקנו יותר בעסקים, באכיפה של עטיית מסכות. בהתחלה לא ידעו מה זה הדבר הזה, אז כולם נשארו בבית. הרחוב היה שקט ורגוע. לאט-לאט חופי תל אביב התמלאו באנשים שאפילו בחל"ת מרוויחים יותר ממני. אחר כך אנשים בכו שהם מחוסרי עבודה. הייתי רואה נגנים מצליחים ושחקנים מוכרים יושבים מחוץ לתיאטרון הבימה ומקבצים נדבות. זה היה מזעזע בעיניי. תל אביב זאת עיר שמושכת אליה הכול. גם אמנים, גם אנשים קשי יום. אנחנו המפקחים ראינו הכול. גם את המקרים הקשים ביותר".
אילו תירוצים אתה שומע מאנשים שאתה נותן להם דו"ח?
"קודם כל, כולם 'הורגים את עצמם', ובצורה מוגזמת. לכל אחד יש 'סרטן קשה' ובדיוק כורתים לו את הכבד ו'אני עומד למות'. התירוצים מגיעים עד אינסוף. כמעט תמיד אנשים נותנים תירוץ. כשרק התחילה הקורונה, עצרתי מישהו והוא אמר לי 'יש לי קורונה, כדאי שתיזהר ולא תתקרב'. וזה היה ממש בהתחלה. נשים אלופות בבכי. יש כאלו שמתחילות לבכות עוד לפני שהן יודעות מה קורה. משתטחות על הרצפה, מתמוטטות. אם יש לך כוח לעשות כזאת סצנה – לכי על זה. אנשים מרגישים צורך לנסות. זכותם".
יש משהו שנגיד ויגרום לכם לחזור בכם, ולא לרשום את הדו"ח?
"אנחנו לא רובוטים. יש לנו שיקול דעת. לא בטוח שאני אתן דו"ח. כל אחד לפי האזרח שהוא עומד מולו, אבל להגיד 'תודה, אני יודע שזה מגיע לי' זאת התגובה הכי טובה. כשבן אדם בא אלי בצורה כזאת, יותר קשה לי. שיבואו אלה שמקללים וצורחים. הכי קל לי מולם, אבל יותר מדברים אליי דווקא אלה שלוחצים לי את היד, שאומרים לי 'בדיוק לפני שבוע דודה שלי נדרסה. אני לא יודע מה קרה לי'. זה הרבה יותר טוב מלקלל או לבכות. אם עשית טעות – תקבל את זה על עצמך. גם אם זה אומר שתקבל דו"ח".
מה דעתך על הדמות של מירי פסקל (הפקחית מ"אחד העם 1")? היא עשתה טוב למקצוע הפקחות או שדווקא הביכה אתכם?
"אני לא כל כך יודע איך להגדיר את הדמות שלה, מכיוון שהיא הפכה את אגף הפיקוח לסוג של פרודיה, וגם ככה אנשים לא רואים את הפעילות הענפה שהאגף הזה עושה - אלא רק את הדו"ח. חלק גדול מהציבור רואה פקח, אוטומטית הוא רואה דו"ח, ופה הבעיה הגדולה שלנו כעובדי ציבור. אם היינו מצליחים לשנות את סטיגמת הדו"ח לסטיגמת עבודה יצירתית, מלאת תושייה ועזרה, זה היה מקדם את האגף.
"כששואלים אותי היום 'במה אתה עובד?' ואני אומר 'אגף הפיקוח', הדבר הראשון שאומרים לי - וזה כמעט כולם - זה 'אתה יכול לבטל לי את הדו"ח?', כאילו האגף חסר משמעות מעבר לכך. אני חושב שיש המון תוכן באגף הזה. המון כוח ועוצמה, שמתבטאים במעשים רבים ומגוונים למען תושבי העיר. האגף הוא אגף חיובי ולא שלילי כמו שחושבים. ברגע שנשנה את המודעות הציבורית ונתמקד בחיוביות של האגף, אז גם יסתכלו עלינו אחרת".
מה היית רוצה שיידעו על מפקחים בעירייה?
"שאנחנו לא מרוויחים שום דבר מהדו"ח שאנחנו נותנים לכם. ביום שנתתי מאה דוחות וביום שנתתי עשרה, השכר שלי יהיה אותו הדבר. אני מאוד רוצה שיבינו את זה. ישנו חלק קטן בציבור שלא מבין שמדובר באנשים עם משפחות, שעומד מולם אדם עם ילדים. אנחנו מקבלים קללות, גידופים ובמקרים נדירים גם סופגים אלימות פיזית. מסתכלים עלינו כעל סטיגמה - 'אם זה פקח אז מותר'. צריך לזכור שהפקחות היא עבודה לכל דבר. אף אחד לא רוצה להיות רע. מתחת למדים הכחולים האלה יש בן אדם".
פורסם לראשונה: 09:14, 22.07.21
