אני לא מתגעגעת לילדות כמו למה שהיה בה / נולדתי בקיבוץ געתון. הילדות בקיבוץ הייתה מושלמת. טיילנו כל שבת. מאחורי הבית שלנו הייתה סוכה עם המון תוכים שאבא שלי אילף. הייתה הרבה תרבות מסביבי. ציור, אדריכלות, מחול ומוזיקה. הייתי ילדה שמחה, אבל היום אני מבינה שהרבה ממה שצבע את הילדות שלי בצבעים כל כך חזקים - כבר לא קיים. ב־2001 הקיבוץ יצא להפרטה והתפרק. המשפחה לקחה את זה מאוד קשה. היינו גם בצד שהתנגד להפרטה. שלושה חודשים לפני שהקיבוץ הופרט אבא שלי נפטר ממלנומה. סבתא שלי ז"ל חטפה אז התקף לב. הרגשנו שזה קשור אחד לשני.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
נכון, גדלתי בקיבוץ, אבל אני לא מרגישה פריבילגית. הקיבוץ שלנו היה ממש בבעיות כלכליות קשות. לא הצלחנו לחסוך כלום. כשהקיבוץ התפרק, אנשים מצאו את עצמם בחובות. אבא שלי עבד 30 שנה, ובגלל שלא היה הסדר עם הקיבוץ - הוא לא קיבל פנסיה. לא הייתה לנו מכונית. לא הייתה לנו מכונת כביסה. הכל היה שיתופי אז היה צריך להתחיל מחדש. אני מאוד אוהבת לבוא לבקר בחגים, הרעיון של קהילתיות ושיתופיות הוא מקסים, אבל בסך הכל מאוד מתאים לי לגור בתל־אביב. אני אוהבת את זה שאני יורדת לרחוב ולא מכירה את רוב האנשים מסביבי. ולא חייבת להגיד שלום לכולם. יש לי את החופש לבחור.
המוות של אבא שלי עיצב את התבגרותי / אבא שלי נפטר כשהייתי בכיתה ו', ומהרגע שהגעתי לחטיבה היה לי קשה. בדיעבד אני מבינה היום שהייתי באבל שלוש שנים. לא למדתי כמעט, הפסקתי לרקוד, הייתי שותה, מעשנת, משתכרת. היו לי רסטות בלונדיניות. נראיתי כמו גרמנייה שהגיעה להתנדב בקיבוץ. לקראת התיכון הורדתי את הרסטות ודברים התחילו להסתדר. אין לי עניינים לא פתורים עם המתבגרת שהייתי. היה לי כיף וגם הייתי זקוקה להתפרקות הזאת. גם מהר מאוד הדבקתי את כל הפערים. חזרתי לרקוד, השקעתי בחברויות, התחלתי טיפול פסיכולוגי. לפני כן הביאו אותי למטפלת במוזיקה בבית ספר. היינו מנגנות על פעמונים ותופים, ואחרי שהיינו מסיימות - הרגשתי צורך לדבר. אבל היא הייתה מטפלת במוזיקה. לדבר היה פחות הקטע שלה. אבל עם הזמן פחות רציתי לנגן ויותר לדבר, אז החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. להוציא את הדבר, לדבר על הקשיים, מאוד עזר לי.
אבא שלי ואני היינו מאוד קשורים ומחוברים. הייתי בת הזקונים אז הוא הגיע לאבהות הזאת בשל ומנוסה יותר. הוא היה חם ומחבק ומכיל ועדיין ידע לשים גבולות. הוא תמך בכל החלומות שלי. הוא האמין שאני אהיה רקדנית ובכלל אגשים את כל מה שארצה. הגעגוע אליו עדיין חזק. דווקא כל העניין של ההצלחה, ושהוא לא הספיק לראות אותי ככה, לא מעסיק אותי. אני בטוחה שהוא היה גאה בי מאוד היום, אבל החוסר אליו הוא בדברים הכי קטנים ואישיים. חברה מאוד טובה שלי התחתנה לא מזמן ורקדה את אחד הריקודים על הרחבה עם אבא שלה. הסתכלתי עליהם והתחלתי לבכות. אמרתי לעצמי, איזה כיף להם שיש להם אחד את השני ברגע כזה גדול ומשמעותי.
אין דרך להתקדם בלי לקבל "לא" / משחק לא היה החלום שלי. עד גיל 20 רקדתי רצוף, אבל באיזשהו שלב החלטתי לעשות קאט. עד היום, בזכות הריקוד, יש לי משמעת מאוד חזקה בכל הדברים האחרים שאני עושה. אחרי שסיימתי את הלימודים בבית צבי, היו לי שנתיים לא פשוטות. קיבלתי הרבה לא. חשבתי שאולי אני לא במקצוע הנכון. מצד אחד, התקבלתי לתיאטרון אורנה פורת, עשיתי תפקיד בבית ליסין ובתיאטרון חיפה, אבל את האודישנים לטלוויזיה לא הצלחתי לעבור. לקח לי זמן להבין שאני משחקת תיאטרון ולא למצלמה. עשיתי הרבה הצגות ילדים. פעם אחת שיחקתי פסל רחוב באירוע חברה. באותו בוקר יוגב ואני היינו בפגישה עם מנהלת תוכן בכירה באחת מחברות הטלוויזיה וניסינו לעניין אותה בהצעה לסדרה. בערב, אותה חברה עשתה אירוע פורים לעובדים שלה בזמן שאני גילמתי פסל ונציאני. למזלי הייתה עליי מסכה ואותה מנהלת לא קלטה שזו אני. זה היה רגע מזוקק של הפער שהחיים שלי היו בהם אז. מצד אחד החלום לסדרה, מצד שני חלטורה עם מסכה.
לא חשבתי שאתחתן. אבל אז פגשתי את יוגב / יוגב (יפת) ואני הכרנו בתיאטרון אורנה פורת לילדים לפני שבע שנים. שנינו היינו שחקנים צעירים. הוא סיים תואר בבימוי. אני סיימתי בית צבי. נכנסתי להצגה ואמרתי: אין מצב שאני יוצאת עם מישהו מהקאסט כי כנראה ניפרד מהר מאוד. זה גם היה הקטע שלי. הייתי יוצאת עם מישהו חודש, נשבר הלב, ואז נתקעת איתו בוואן. לא רציתי יותר. חוץ מזה, היה לי ברור שאני לא אצא עם שחקן. שחקנים זה עם שחי בסרט. בלתי נסבלים. חוץ ממני כמובן. מפה לשם, יצאנו לדייט, שבסופו אמרתי לו, תקשיב, אם אתה רוצה להמשיך אני בקטע רציני. לא שטויות. הוא הסתכל עליי ואמר, אני לא יודע מה אני אהיה מחר. אמרתי לו, בסדר. והתנשקנו.
אנחנו זוג טוב כי ליוגב אין אופי של שחקן. הוא במאי ויוצר ותסריטאי. וגם אני רוצה להאמין שאני יותר נסבלת מדימוי "השחקנית". אנחנו מגיעים ממקומות שונים מאוד. אני קיבוצניקית. הוא דתל"ש. דרך המפגש איתו למדתי הרבה על הדת ועל המסורת ועל מאכלים תימניים. התחלתי לאכול חריף וללכת לבית כנסת. שתי האמהות שלנו נשות חינוך אז החיבור המשפחתי היה מאוד קל. הערכים שחונכנו לפיהם מאוד דומים. ועדיין דרך יוגב, גיליתי כמה אני בורה. ההורים שלי אתיאיסטים. הם לא התחתנו מעולם. בגלל זה יש לי שני שמות משפחה. סבא וסבתא שלי כמעט היחידים במשפחה שלי שהתחתנו, וגם זה כדי לקבל מצעים מהמדינה. גדלתי בבית שלא עשו בו קידוש. לא בירכו על היין. דרך המפגש עם יוגב למדתי את הדברים הכי פשוטים. בגלל זה גם התחתנו. הייתי הכי כלה קלישאה. ממישהי שלא רוצה להתחתן כי היא מגניבה מדי, הפכתי למארגנת חתונות. זה היה רגע רוחני מאוד גדול עבורי. הרגשתי שאנחנו עושים איחוד נשמות על באמת.
לא כל הזוגות מסוגלים לעבוד יחד. אנחנו דווקא כן / יוגב ביים את 'אבא מטפלת'. הוא לא רצה אותי לתפקיד. אני משחקת אמא של ילדה בת 20 פלוס, וזה לא נראה לו הגיוני שאני אהיה גדולה ממנה בחמש שנים. יואב גרוס, מפיק הסדרה, התעקש ואמר, יש מאפרות טובות, הן יבגרו אותה. יוגב השתכנע. זו גם סדרה לילדים אז זה עובר. איך זה כשהבן־זוג שלי מביים אותי? זה מצחיק, בעיקר. הרבה פעמים כשהוא היה מבקש ממני משהו, הוא היה אומר, מאמי, תזוזי הצידה. אבל חוץ מהמאמי, היינו מאוד מקצועיים. ביחסי שחקן ובמאי, לשחקנים יש הרבה פעמים צורך בריצוי. את רוצה שהבמאי שלך יחשוב שאת טובה. זו הייתה נקודת המוצא שלנו. אני יודעת שהוא חושב שאני בסדר. בכל זאת, עשה איתי ילד.
הגננת לא מבינה למה אני מציקה ולא מצחיקה / אנשים שואלים איזו מין אמא אני אבל השאלה היא איזה מין ילד יש לי. הוא קורע, מצחיק, חברמן. בא לגן לעשות שמח. ילדתי את דויד שלושה שבועות לפני שנכנסתי בפעם הראשונה ל'ארץ נהדרת'. הוא בא איתי לכל ימי הצילום, עד שנהייתי סמוטריץ' וזה היה כבר מפחיד. בכל זאת, אמא עם זקן.
חוץ מלהחליף קקי ולקום בבוקר, אני מאוד אוהבת להיות אמא. אם אצטרך לבחור בין מיליון שקל ובין לא לקחת את דויד כל בוקר לגן, אני אבחר בלישון. האימהות הכניסה לי הרבה פרופורציות לחיים. מרגישה שנכנסתי לתנועת ההאטה בזכותו. לקחתי כמה הילוכים אחורה. זה דבר אדיר לחוות את העולם מהתחלה, דרך העיניים שלו. הגננת שלו בגן אמרה לי לא מזמן שהיא מתבאסת שאני האמא הכי מציקה עם כל השאלות המעצבנות ולא האמא שמצחיקה אותה. פחות הערות, יותר פאנצ'ים. אבל אני לא כזאת. יש לי חברים קומיקאים שאם תשב איתם, הם יקרעו אותך מצחוק. אני לא מרגישה אדם מצחיק מאוד בחיים. הרבה פעמים פונים אליי ברחוב, זורקים איזו מחמאה, ובמקום לענות באיזה משהו מצחיק - אני מרגישה שאני מייבשת. במקום פאנץ', אני אומרת תודה יקירה. דודה של עצמי.
לא חייבים לוותר על הומור פרוע בדרך לפריים־טיים / בכל השנים הראשונות שלי במקצוע - בהצגות ילדים, בהופעות בקניונים - מה שהחזיק אותי זה הסרטונים של בנהאל (דמות של נער גבעות) שהתחלתי לעשות עם יוגב. פתאום היה לי משהו שעניין אותי לעשות. ובמקרה זה מאוד הצליח. מאות אלפי צפיות שהפכו למיליוני צפיות שהולידו עוד ועוד סרטונים. משם דברים התחילו להתגלגל. אלי בן דוד הציע לי להצטרף ל'אנחנו במפה', הגעתי לאודישן של אנאלי ב'צומת מילר', ובסוף גם ל'ארץ נהדרת'. פעם היית צריך לעבור דרך במות הבידור כדי להגיע למקומות האלה. היום הדברים האלה קורים באינטרנט. מצד שני, אחד הדברים שאני הכי נהנית בהם ב'ארץ נהדרת' זה האפשרות להביא את הדמויות שלי לתוך התוכנית - בנוסף לחיקויים. לא ויתרתי על ההומור הפרוע שלי. כשראיתי את מנדי הקטן בתוכנית ביקשתי מיוגב לצבוט אותי שזה באמת קורה בפריים־טיים.
נשים עוד יכבשו את הקומדיה / אנחנו חמש קומיקאיות ב'ארץ נהדרת'. זה עוד לא הרבה, אבל זו כמות מכובדת ביחס לעבר. בכל מה שקשור לכתיבה - זה רק עניין של זמן. אני מרגישה שיש תנופה אדירה. תראה מה קורה מסביב. יש יותר לוחמות, יותר רופאות, יותר שרות בממשלה. זה יקרה גם בקומדיה.
יצא לי לשחק לא מעט דמויות של בנים בעונה האחרונה. זוכרת שמולי שגב, עורך התוכנית, התקשר אליי ואמר, חשבנו שתעשי את סמוטריץ' ונקרעתי מצחוק. זה נראה לי מטורף, אבל גם הבנתי את האמירה שיש בליהוק של אישה לגלם אדם שהאג'נדה שלו היא הפרדה בין גברים לנשים, ואירגן את מצעד הבהמות (שנועד לבזות את קהילת הלהט"ב - א"ס). זו סאטירה מעצם הבחירה באישה, כמו שהבחירה ביובל סמו למירי רגב - היא גם סוג של אמירה. זה נותן עוד רובד לחיקוי. לא שמעתי מסמוטריץ'. לא העסיק אותי מה הוא חשב על החיקוי. מניחה שכל פוליטיקאי שמח לקבל דמות ב'ארץ נהדרת', אבל לא נראה לי שהוא שמח שאישה מחקה אותו.
פמיניזם יכול להגיע גם ממקומות פחות צפויים / אני מבינה למה אפשר לחבר חוט מקשר בין חלק מהדמויות שלי - אנאלי ב'צומת מילר', אדוה במערכוני השוטרים וגם מיקי ב'אבא מטפלת' (ראשון עד חמישי בערוץ TeenNick, ב־yes וב־HOT). מין קלות דעת. כשקראתי את הדמות של מיקי היא נראתה לי מאוד סטרייטית, עשירה, ומתוקתקת. ואמרתי, איך אני הולכת ליהנות פה? הלבשתי עליה דמות אחרת שלי, אורטל, והפכנו אותה למישהי שהתחתנה עם כסף. לא אחת שהיה לה לפני, וזה הביא משהו הרבה יותר כיף לשחק. אנאלי מאוד אינטליגנטית וממזרה ועומדת על שלה, אבל יש לה פער תרבותי. היא לא מבינה איך העולם עובד, אבל זה לא כי היא סתומה. בסוף היא דמות חזקה. גם אם עובדים עליה, היא יוצאת גדולה. בכלל חשוב לי שהדמויות שלי, גם אם עובר בהן משהו קליל, שלא ייצאו פראייריות. אני לא חושבת שצריך להסתכל על קלות מחשבה כדבר בעייתי. אני מביאה את הכוח שלי ממקומות אחרים.
פורסם לראשונה: 07:20, 30.07.21
