לא "מחדל מודיעיני", אלא יוהרה שצמחה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים - היא הסיבה העיקרית לכך שהמצרים הצליחו להפתיע אותנו במלחמת יום הכיפורים. בספרו החדש "רהב" (הוצאת "דביר") המבוסס על מחקר שנמשך עשר שנים, מביא ההיסטוריון, פרופ' יואב גלבר, עובדות שמפריכות מיתוסים ואמיתות שאנו מחזיקים בהם עד היום. למשל תפיסת הביטחון 'הבן-גוריוניסטית' הנשענת על שלוש רגליים: הרתעה, התרעה והכרעה. גלבר מסתמך על עובדות ומסמכים כשהוא מפרק באורח משכנע ביותר את כל שלוש הרגליים, וגרם לי לתהות ולנסות לברר לעצמי אם מה שקרה לנו לפני 47 שנים לא יכול לקרות גם בעוד שנה-שנתיים – אולי אפילו מאותן סיבות.
מה שגרם לי לקרוא בעניין גובר והולך את הספר הייתה פסקה אחת בהקדמה: "ההרתעה היא אמצעי פסיכולוגי הטומן בחובו מוקשים רבים וקשה עד לא אחראי לבסס על תפיסת ביטחון של מדינה", קובע פרופ' גלבר ומוסיף: "המוקש העיקרי הוא שהמרתיע לא יודע מתי המורתע חדל מלהירתע". מיד נזכרתי איך אלופים בצה"ל הסבירו לנו בחיוך דק למה ועד כמה מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר מורתע ולכן אינו רוצה במלחמה; יום אחרי אותו הסבר שיגר אותו סינוואר רקטות לירושלים ואילץ את הממשלה לאשר לצה"ל לפתוח במבצע "שומר החומות".
יש שוני עצום מכל הבחינות בין הנסיבות שבהן הפתיעו אותנו המצרים והסורים במלחמת יום הכיפורים ב-1973 לבין המיני-הפתעה שייצרו לנו מוחמד דף ויחיא סינוואר במאי 2021. אבל גם אז חשבו בכירי המטכ"ל שהמצרים מורתעים ולא יעזו לפתוח במלחמה, וכך גם חשבו לפני כחדשיים על העזתים; גם אז וגם היום זו לא הייתה טעות להעריך שהאויב מורתע, אלא לחשוב שההרתעה היא נכס השמור לבעליו (כלומר לנו) בגלל עוצמתו הצבאית, וכי היא יכולה להגיע מהר מאוד לקיצה, מפני שבצד שכנגד התפתחו מוטיבציות ואינטרסים חזקים שגרמו לו להפסיק לחשוש מאיתנו.
הסיבה שלא הבחנו שההרתעה שלנו כלפי המצרים נגמרה היא היוהרה שהתקבעה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים בממסד הביטחוני שלנו. היוהרה הזו היא שגרמה לנו לחשוב שהמצרים לא יעזו לפתוח במלחמה נגדנו עד שיקבלו מערכות נשק 'שוברות שוויון' מהרוסים וגרמה לנו לזלזל בנשיא מצרים אנואר סאדאת, שהחליט להתכונן למלחמה ולצאת אליה למרות התנגדות מספר ניכר של גנרלים בצבאו. סאדאת אמר במפורש שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים, אבל בכירי הממסד הביטחוני שכנעו את ראש הממשלה גולדה מאיר ואת שר הביטחון משה דיין להתעלם גם מאזהרות שהשמיע באוזניהם המלך הירדני חוסיין.
במקרה של סינוואר זו לא הייתה יוהרה שגרמה לבכירים במטכ"ל להעריך שהוא לא רוצה בהסלמה, אלא הקונספציה – כן, קונספציה – שה"הסדרה" שתקל על מצוקת העזתים חשובה לסינווואר יותר מהמניע הדתי-איסלאמיסטי המפעם בו, ויותר מהזעם על אבו מאזן שביטל את הבחירות. האמת היא שסינוואר הוטעה לחשוב שהתגובה הישראלית תהיה רפה, אבל סביר להניח שהוא היה משגר בכל מקרה - כי ההרתעה של צה"ל כלפיו נשחקה ואנחנו סירבנו להכיר בכך.
לפני שאמשיך חשוב לציין שיואב גלבר חווה את מלחמת יום הכיפורים על בשרו, עת שירת כמפקד פלוגה בגדוד הצנחנים 890 בפיקודו של יצחק מרדכי. מה שחשוב יותר לענייננו הוא ששבועות ספורים אחרי המלחמה הוא גויס על ידי חיים לסקוב, הרמטכ"ל לשעבר, לעבודה ב"ועדת אגרנט". תפקידו הוגדר כ"עוזר מדעי לוועדה" ותפקידו היה לאסוף ולארגן בצורה נגישה את החומר הרב שהוגש לוועדת החקירה הממלכתית שהממשלה מינתה לחקור את מלחמת יום הכיפורים. גלבר כתב אז את הדוקטורט שלו בהיסטוריה צבאית ונודע ביכולתו להשתלט ולארגן כמויות גדולות של חומר ממקורות מגוונים. הוא בין הבודדים שהייתה לו גישה לכל החומר והאנשים שהופיעו בפני הוועדה.
מאז הספיק ד"ר גלבר לכהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, לכתוב ספרים רבים שעסקו במאמצי המגן של היישוב היהודי בישראל וביחסיו עם הערבים ועם המעצמות, וללמד במכללות לפיקוד ומטה של צה"ל. מעטים מאוד ההיסטוריונים במדינת ישראל שהייתה להם גישה לחומר כה מקיף על מלחמת יום הכיפורים ויש להם היכרות כה אינטימית עם צה"ל. למען הגילוי הנאות: יואב הוא חבר שלי. היינו יחד בפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה וכבר אז הוא הרשים אותנו בידע, בכושר הניתוח של אירועים היסטוריים ובאמינות הנוקבת שעליה הקפיד תמיד.
"רהב" הוא האחרון מתוך טרילוגיית ספרים שבה המחבר מנסה להבין מה קרה לנו אחרי הניצחון המוחץ של צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים. בספר הראשון הוא מראה כיצד מלחמת ההתשה (שנשכחה בינתיים מלב) קיבעה אצלנו מוסכמות ותרבות צבאית קלוקלת, שבאו לידי ביטוי שלילי בשלבי הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים. בספר השני הוא עוסק ביחסינו עם הפלסטינים בשטחים ועם ממלכת ירדן. הספר החדש עוסק כאמור בעיקר: איך הופתענו ביום כיפור 1973.
שם הספר, "רהב", מטעה, מפני שיש בו כדי לרמוז כאילו אם כל החטאים הייתה היהירות הטווסית שפשתה בנו אחרי ששת הימים וכיבוש שטחים גדולים פי כמה משטח מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק. ובכן, היהירות הזו הייתה בעיה גדולה אבל לא היחידה. בעיה לא פחות חמורה הייתה (ועדיין הווה) הנטייה של קהילת המודיעין והפיקוד הבכיר של צה"ל לספר לעצמם ולנו סיפורים ולדבוק בהם, ולפרש על פיהם את המציאות למרות שהנסיבות השתנו.
גלבר מראה גם שהיו התרעות שגויות לפני מלחמת יום הכיפורים שלא הסקנו מהן את המסקנות הנכונות, וכי מה שאנו נוהגים לכנות 'המחדל המודיעיני' הוא למעשה שורה של טעויות שחלקן היו באמת נחלת קהילת המודיעין והעומד בראשה, אבל חלקן המשפיע לא פחות היו טעויות מבצעיות. ההפצצות בעומק מצרים במלחמת ההתשה לא הביאו לנו שום תועלת צבאית אך הכניסו את סוללות הנ"מ והמטוסים הרוסים למצרים' ואלו כופפו את כנף חיל האוויר והכריחו אותנו בקיץ 1970 לבקש הפסקת אש. בצה"ל טענו שאותן הפצצות העומק היו מרכיב מרכזי בהרתעה שלנו מול המצרים.
3 צפייה בגלריה
מבצע "מוקד" בששת הימים. רואים בחיל האוויר כל-יכול
(צילום: ארכיון צה''ל במשרד הביטחון, מיקי אסטל, במחנה)
מבצע "מוקד" במלחמת ששת הימים שבו הושמדו חילות האוויר הערבים על הקרקע הוא מקור הנטייה שרווחה אז ורווחת גם היום, לראות בחיל האוויר אומניפוטנט (כוח כל יכול) שביכולתו לסכל במהירות ובמינימום אבידות כל יוזמה התקפית נגדנו. לכן איש לא שעה לאזהרת מפקד חיל האוויר אז, בני פלד ז"ל, שהזהיר כי בשלושה-ארבעה הימים הראשונים למלחמה חיל האוויר לא יהיה פנוי לסייע לכוחות הקרקע אלא יצטרך לפעול נגד מערכי הנ"מ ומטוסי הקרב הסוריים והמצריים כדי לייצר לעצמו חופש פעולה אווירי. באותה מידה שגויה הייתה הקביעה שדי ב-300 טנקים ישראלים בקדמת סיני כדי לשבש ולסכל מתקפת צליחה מצרית. כשפרצה המלחמה הטנקים האלו נשלחו להציל את אנשי המעוזים ולא הפריעו כהוא זה לצליחה המצרית.
איני מסכים עם קביעתו של גלבר שבמלחמת יום הכיפורים לא הושגה הכרעה. הסורים והמצרים אמנם לא הניפו דגל לבן, אבל איבדו כליל את היכולת לבצע התקפות נגד משמעותיות ונאלצו לקבל פחות או יותר את תנאי הפסקת האש שהכתיבו ישראל וארה"ב. מבחינת התוצאות האסטרטגיות-מדיניות, מלחמת יום הכיפורים הייתה לדעתי ניצחון גדול – שני רק לניצחון במלחמת השחרור – מפני שהביאה לנו שלום עם מצרים והפסקת אש שנמשכת עשורים עם סוריה. פרופ' גלבר סבור שניצחון צבאי לא היה כאן. איש באמונתו יחיה.
מעלותיו הגדולות של הספר הן שהוא ממוסמך ומתועד ביסודיות באופן הגורם לך להאמין לכותב שהוא מכיר לעומק את העובדות; מעלה נוספת היא שהספר כתוב בלשון נקייה ופשוטה המובנת גם למי שאינו בקי בז'רגון המדעי של ההיסטוריונים הצבאיים. כתוצאה מכך הקורא פנוי לגמרי להרהר במשמעות האקטואלית שיש לתוכנו.
