ניסים חדאד זוכה באחד מתיקי עבירות המין החמורים שידעה המדינה, ואולי המזעזע מכולם. הוא הורשע תחילה בכך שביצע מעשה סדום בתינוק, בנה של בת זוגו, שהיה בן שנה וחצי בלבד. כתב האישום תיאר מעשים שהדעת מתקשה להכיל. תואר שם כיצד בשבת בבוקר, 18 בפברואר 2012, בעת שבת זוגו התארגנה לקראת בילוי במסעדה, ירד חדאד עם הפעוט לחדר הכושר בקומת החניון של הבניין.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
- "אלימות עוברת בתורשה, השרשרת הזו צריכה להישבר"
- להיכנס לתוך ראש של רוצח: הצצה לענף הפרופילאות
כששבו משם הבחינה האם בדימום כבד בחיתול של בנה. היא התעמתה עם חדאד, אך על פי עדותה הוא הגיב בזעם לשאלותיה. אחר הצהריים היא עזבה עם הפעוט את הדירה ולקחה אותו לבית החולים, שם חשדו הרופאים שהפעוט עבר תקיפה מינית. הוא הורדם ונותח. קצת לפני חצות באותו לילה, ניסים חדאד נעצר.
בהרשעתו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בנובמבר 2013, הכרעת הדין הייתה נחרצת. שלושת השופטים שישבו בהרכב מצאו פה אחד כי הוכח מעבר לספק סביר שהפעוט ירד לחדר הכושר עם חדאד, איש עסקים שהיה אז בן 45, כשהוא בריא, וחזר חבול בפי הטבעת. על פי השופטים, המסקנה המתחייבת ממכלול הראיות הייתה כי חדאד ביצע מעשה סדום בפעוט. "לא בכל יום נדרש בית המשפט לדון במעשה כה נתעב כאונס תינוק בן 18 חודשים", כתבו השופטים. "התמונות מעוררות חלחלה ופלצות". הם גזרו עליו עונש של 17 שנות מאסר.
למרות האירוע המשפטי יוצא הדופן, שכן לטענת סנגוריו של חדאד אין בהיסטוריה המשפטית העולמית המודרנית אף מקרה אונס של תינוק בן פחות משנתיים, הפרשה כמעט שלא סוקרה בתקשורת. כתבי המשפט העדיפו להדיר רגליהם ממקרה כה מזעזע, שאפילו חובבי הסיפורים הפליליים הקשוחים ביותר יתקשו לשמוע את פרטיו. המקרה התפוצץ בתקשורת רק ב-6 בספטמבר 2016.
אז, לאחר שחדאד כבר ריצה ארבע וחצי שנות מאסר, הדהימו שופטי בית המשפט העליון את המדינה כשהפכו את החלטת בית המשפט המחוזי וקבעו כי יש לשחרר את חדאד לאלתר. "ההכרעה בתיק זה היא מייסרת, מדירה שינה ממש, שכן חומר הראיות אינו מאפשר לנו להגיע לכדי הכרעה ודאית והחלטית באשר לאשמתו או חפותו של המערער", כתב השופט מני מזוז. "לא ניתן לגרש את אותו ספק המקנן בלב", הוסיף השופט סלים ג'ובראן. השופט יצחק עמית היה בדעת מיעוט כשקבע כי "בסופו של יום, לאחר שמתעלמים מרעשי הרקע, לא מצאתי תרחיש אחר, אף לא דחוק, שיכול להביא למסקנה מזכה".
עוד באותו היום יצא חדאד לחופשי וחזר אל בתו - בת גילו של התינוק שנטען כי אנס. אך האם מי שיצא לחופשי באותו יום הוא חף מפשע? מהו אותו "ספק" אשר הביא את שופטים לקבל החלטה כה דרמטית - לשחרר לחופשי אדם שהואשם, ואף הורשע, בעבירה כה מעוררת פלצות? מהי בעצם אמת המידה לאותו ספק, והאם בכלל ניתן לקבוע אמת מידה למשהו שמקנן בלב אדם? ומה אומר זיכוי מחמת הספק, כמו זה של ניסים חדאד, באשר למידת אשמתו ומסוכנותו, ואיך עלינו להתייחס אליו כחברה?
5 צפייה בגלריה
בית משפט מחוזי נצרת דיון בקשה לשחרר שחרור רומן זדורוב עד תום ההליכים מסגרת המשפט חוזר רצח תאיר ראדה
(צילום: אביהו שפירא)
מתחת לכל השאלות האלה יש אדם אחד שהמושג המופשט הזה הוא שיקבע את גורלו, ושמדינה שלמה מצפה בכיליון עיניים להכרעה בעניינו. בקרוב יצטרכו שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת להכריע פעם נוספת בשאלה אם רומן זדורוב רצח את הנערה תאיר ראדה. זדורוב וסנגוריו ינסו לטעת ספק בליבם של שופטי המחוזי בנצרת. אם יתעורר בליבם של שניים או שלושה מהם הספק – ולו הקטן ביותר – ילך זדורוב הביתה אחרי 15 שנים בכלא.
צללנו אל המונח החמקמק הזה, "הספק הסביר", וגילינו שמשפטנים חלוקים ביניהם באשר למשמעותו. למי שנמלט בעור שיניו מעונש מאסר כבד בזכותו כנראה לא כל כך משנות פרשנויות משפטיות. מי שחש שנמנעה ממנו עשיית צדק בגללו מתקשה לקבלו. והשופטים? הם בסך הכול בשר ודם. גילינו תחום מורכב, אמוציונלי, שלא תמיד מתיישב עם השאיפה של מערכת המשפט לצדק עיוור. בדבר אחד אין ספק - מדובר בנושא סבוך ביותר, שנוגע ללב-ליבם של דיני הנפשות.
בגיל 26 מגישה צעירה תלונה נגד אביה, על כך שמאז היותה בת ארבע ועד גיל עשר עשה בה האב מעשים מגונים ומעשי אונס. המתלוננת מעידה על עצמה כי רק בגיל 23 עלה הדבר לתודעתה, והיא נזכרה כי אביה הוא שפגע בה מינית במהלך ילדותה. האב מועמד לדין על שלושה מעשי אינוס ומורשע. האב מערער לבית המשפט העליון, ערעור המעלה את השאלה אם ניתן להרשיע את האב על סמך זיכרונות מודחקים - או שקיימת אפשרות, ולו הקטנה ביותר, שמדובר בזיכרונות כוזבים. זהו סיפור משפחתי סבוך וכאוב, אשר הגיע לפתחו של בית המשפט העליון בחורף 2010.
שופטי העליון יורם דנציגר, יצחק עמית ואליקים רובינשטיין הכריעו: האב זכאי. "מחמת הספק בלבד", הם ביקשו להדגיש. בהכרעת הדין ביקשו השופטים להרגיע את חששה של המתלוננת, "שלא ייצא מצב שהם (בני משפחתה - מ"ש) ילכו ויספרו לכל העולם שאני חולת נפש מטורפת", לדבריה. לכן ציינו השופטים כי "המתלוננת משוכנעת בעדותה, וסבלה רב, ואולי היו דבריה אמת... (אך) גם אם הספק עצמו אינו נטול ספקות, הוא מטה את הכף".
תחום עבירות המין בכלל הוא כזה שבו משחק הספק הסביר תפקיד בולט. שם, במרבית המקרים מדובר במילה נגד מילה. כיצד ניתן להוכיח מעל ספק סביר שמה שקרה בין שני אנשים לבד בחדר הוא מה שצד אחד בלבד מספר? גורלם ושלומם של קורבנות תלוי בצפונות הלב של שופטים. אנחנו מצפים מהם לשמוע עדויות, להתעמק בכל הראיות, להרים כל אבן ולהכיר כל פרט מהתיק – ולקבל החלטה מושכלת. אבל במציאות שבה אפילו שני שופטים שיושבים באותו הרכב עשויים להכריע אחרת, כשאחד מהם לא מצא ספק והשני כן, ניתן להבין עד כמה המושג הזה חמקמק.
סעיף 34כב לחוק העונשין מורה כי "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה, אלא אם הוכחה מעבר לספק סביר", וכפי שקבע בית המשפט העליון ב-2010, זהו המצב גם אם יש ספק בספק. אך כיצד קובעים השופטים מתי הספק, ולו הקל ביותר, הוא סביר מספיק כדי לזכות נאשם? "אם אפס מסמן חוסר ודאות ומאה זאת הוודאות המוחלטת, אז מעבר לכל ספק סביר זה 95%. כל מה שנופל מתחת להסתברות הזאת מוביל לזיכוי", מסביר ד"ר גיא בן דוד, מרצה בכיר למשפט פלילי בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה.
"בחיי היומיום, כולנו מקבלים החלטות על סמך הסתברויות הרבה יותר נמוכות. כשדני רופ אומר שיש סיכוי לגשם מחר, אנחנו לא מוודאים שאין בכך ספק אלא לוקחים מטרייה. כאן למעשה נכנס הפער בין אמת עובדתית לאמת משפטית. האמת העובדתית משקפת את מה שקרה במציאות. אמת משפטית היא כזאת שאפשר להציג לבית המשפט, במגבלות של סדרי הדין ודיני הראיות.
"השאיפה שלנו היא שהאמת המשפטית תהיה זהה לאמת העובדתית. אם רומן זדורוב אכן רצח את תאיר ראדה, אנחנו רוצים שבית המשפט יקבע שהוא הרוצח, אבל לא תמיד אפשר להגיע לאמת העובדתית. לפעמים אין עדים או שהעדים לא זוכרים; יש מקרים של חיסיון; בני משפחה לא יכולים להעיד אחד נגד השני ועוד. לפעמים דיני הראיות לא נותנים להגיע לאמת העובדתית.
"בנוסף, יש כללי קבילות שעלולים לפסול ראיות, כמו במקרה של האזנה בלתי חוקית. יכולה להיות הקלטה של אדם מדבר עם אדם אחר ואומר לו: 'רצחתי את אשתי, תעלים את הגופה'. אם בוצעה האזנת סתר שאינה חוקית, התביעה לא יכולה להציג אותה לבית המשפט, גם אם מדובר בראיה שיכולה לעזור לנו להגיע לאמת העובדתית".
אחד המקרים המפורסמים שבהם מתגלה הפער בין שני סוגי האמיתות הוא פרשת "מין תמורת מינויים". אפי נוה, מי שהיה יו"ר לשכת עורכי הדין, נחשד בהתערבות לקויה בהליך מינוי שופטים בתמורה לשוחד מיני. בידי הרשויות היה תפוח אדמה לוהט ביותר – תוכן מכשיר הסלולר של נוה ובו ראיות לכאורה למעשים שבהם נחשד, ויש שמועות על כך שגם תיבת פנדורה שלמה.
הפרשה הזאת הייתה יכולה לשמש לניקוי אורוות חשוב במערכת המשפט אם החשדות החמורים היו מתגלים כנכונים. ואולם, לאחר התלבטות קשה החליט המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, מומי למברגר, לגנוז את התיק. מה שהכריע את הכף נגד הגשת כתב האישום היה הדרך שבה הושגו הראיות - בפריצה לא חוקית לכאורה לטלפונים של נוה.
"ברגע שדיני הראיות לא מאפשרים לי להציג דבר-מה, נוצר הפער הזה", מוסיף ד"ר בן דוד. "בסופו של דבר, ניסים חדאד זוכה. האם זה אומר שהוא לא ביצע את עבירה? ממש לא. הזיכוי הוא קביעה משפטית, לא עובדתית. בית המשפט לא אמר 'הוא לא ביצע את העבירה'. זה ה-5% ששלחו אותו הביתה, להסתובב חופשי, להיות בקרבת תינוקות. אם אני אומר לך יש הסתברות של 94% שהוא ביצע את העבירה, מה תחשבי עליו?"
ד"ר בן דוד מציין כי "ברגע שיש זיכוי כזה, צולבים את הפרקליטות. זה לא אומר שהפרקליטות התרשלה או שהנאשם לא ביצע את העבירה, אלא שהתביעה לא הצליחה לשכנע את בית המשפט בקרוב ל-100%".
מדוע מטילים על התביעה את כל נטל ההוכחה, נטל כבד כל כך של כמעט 100%?
"במשפט האזרחי, כל צד צריך לשכנע את בית המשפט ב-51% בלבד. השופט צריך להאמין לצד אחד רק קצת יותר משהוא מאמין לשני. אבל בהליך פלילי, הצדדים לא שווים מבחינה דיונית. למדינה יש כסף, יש צווי בית משפט, יש חוקרי משטרה, מז"פ. לנאשם לא תמיד יש משאבים. כדי לפצות על חוסר השוויון הזה, החוק מטיל את חובת ההוכחה על המדינה.
"למה בהסתברות כל כך גבוהה, של 95%? כדי להימנע מהרשעת חפים מפשע. אנחנו כחברה רוצים להיות בטוחים שאם יום אחד יאשימו אדם על לא עוול בכפו, בית המשפט יידע מזה. אבל מי, בסופו של יום, נהנה מהרף הגבוה הזה? העבריינים. חפים מפשע עלולים להיות מורשעים בכל זאת".
איך אפשר לדבר על הסתברויות, מספרים ואחוזים כשלפעמים ספק הוא לא יותר מתחושת בטן?
"זהו הנעלם הגדול של המשפט. עד היום לא הצליחו לפצח את הקוד הגנטי של הספק הסביר. איך יכול להיות שזדורוב הורשע ארבע פעמים, ושופט אחד מזכה אותו? זדורוב הורשע בשלוש ערכאות. דנציגר הוא השופט היחיד שזיכה אותו, אפילו שכתב ש'מדובר במקרה גבולי המצוי כפסע מהרשעה' וש'ההסתברות לכך שהמערער חף מפשע אינה גבוהה'. דנציגר בעצם אומר, אני יודע שזדורוב רצח את תאיר מבחינה עובדתית. הקביעה שלי משפטית. אני צריך לא לקבוע אם הוא רצח או לא, אלא אם התביעה עמדה בנטל ההוכחה".
הכרעת הדין אמורה להתבסס על ראיות, לא על תחושות.
"אבל גם שופט הוא בן אדם. הוא עשוי להיות מושפע מגורמים חיצוניים. נכון שתפקידו של שופט לאטום את האוזניים, אבל דברים מחלחלים, גם אם לתת-המודע. דוגמא קלאסית לכך היא העבר הפלילי של נאשם. כדי ששופט שבא להכריע במקרה מסוים לא יושפע ממקרי עבר, נאסר להציג בבית המשפט עבר פלילי, אבל התקשורת הרבה פעמים פורשת בפרוטרוט את העבר של נאשמים. ברור שהשופט יכול לקרוא על כך בעיתון, ולקבל מידע שנאסר עליו להיחשף אליו. האם אפשר להבטיח שהשופט לא מושפע? אי אפשר לשלול את זה על הסף. זה גם לא תמיד מודע".
לדברי ד"ר בן דוד, "דוגמה נוספת היא כששני מומחים פסיכיאטריים מעידים, אחד מטעם התביעה והשני מטעם ההגנה. כל אחד מהם מעיד ההיפך מחברו. ומי צריך להכריע? שופט, שאינו רופא כלל. בסופו של דבר, הוא מכריע לפי מי מהעדים שהוא מאמין לו יותר. המבחן בעייתי. יש כל כך הרבה ספרים ומחקרים ומאמרים ותיאוריות. כל הזמן מנסים למצוא הגדרה לספק הסביר, אבל השופט לא יושב עם מחשבון. זה לא קורה במציאות. המספר הזה, 95, לא באמת קיים. אומרים שאם העט רועד בזמן כתיבת הכרעת הדין – זה המבחן".
"שחרור מחמת הספק פירושו שהשופטים החליטו לא להחליט ולשבת על הגדר. זה אומר שהשופטים, בתי המשפט, הפרקליטות והמשטרה לא עשו את העבודה שלהם. זה מעורר הרבה מאוד רגשות של כעס ואכזבה, כי בסוף השאירו את המשפחה ללא יכולת לסגור מעגל" - כך אומרת רוני אילתי-לוין. לא ניתן לדעת אם רעדה ידם של שופטי המחוזי בנצרת כשהחליטו לזכות מחמת הספק את אחיה, חן אילתי, מרצח אימם. גופתה של האם מרים נמצאה במיטתה, בביתה שבקיבוץ מחניים בגליל העליון, באפריל 2016. סימני האלימות על הגופה הביאו את חוקרי המשטרה להבנה שמדובר ברצח.
כמה שבועות אחר כך נעצרו בנה של מרים, חן, אדריכל במקצועו, ואשתו, פילישיה ואנה, שהתגוררו ביחידת דיור מעל האם. אילתי הואשם ברצח ו-ואנה הואשמה בשיבוש הליכי משפט. מכתב האישום עלה כי בני הזוג היו ביחסים רעועים עם האם, וכן במצב כלכלי קשה. זה היה הרקע לעימות שהתרחש בין הבן לאימו ביום שלפני הרצח. בעקבות זאת, ובעקבות סירובה של האם לסייע לבני הזוג כלכלית, אילתי הכה אותה וחנק אותה למוות - כך על פי כתב האישום.
במהלך המשפט ההגנה לא התמקדה בשאלה העובדתית מי גרם למותה של המנוחה, אלא בשאלה המשפטית אם הוכיחה המאשימה את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. השופטים קבעו פה אחד שלא. הם נימקו כי "אין בראיות כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם". שנתיים לאחר הרצח פסק בית המשפט, בצעד חריג, פיצויים לאילתי בסכום המקסימלי בחוק - סכום של 117,951 שקלים בגין 309 ימי מעצר.
אך את אחותו של אילתי, אילתי-לוין, זה לא מספק, והמקרה לא נותן לה מנוח. עבורה, "מחמת הספק" הוא הרבה יותר ממונח משפטי מופשט. "לשחרר מחמת הספק זה אומר שהילדים שלי חיים בפחד עד היום. זה אח שלי, שהיה פה עשרות פעמים והסתובב בבית שלנו. אנחנו חיים בבית קרקע בקיבוץ, והילדים שלי עד היום ישנים בחלונות סגורים ובתריסים מוגפים, והכול נסגר וננעל בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית בקיבוץ. אנחנו, כל המשפחה, בטוחים שאחי חן עשה את זה".
אילתי-לוין לא לבד. ב-20 בינואר 2016 נדקר למוות אביתר קייטץ, בן 55 מעפולה, בידי עובר אורח ברחוב בעת שרכב על אופניים חשמליים של חבר. המקרה זעזע והפתיע את סביבתו, שכן קייטץ היה אזרח שומר חוק ולא היו לו אויבים. החקירה העלתה חשד כי מי שרצח אותו הוא צעיר בן 17, אשר שמו אסור בפרסום. על פי החשד, הנער ביצע את המעשה האלים בשל טעות בזיהוי. בחקירתו הוצג לו סרטון ממצלמת אבטחה, שבו תועד רודף אחרי קייטץ לפני הדקירה הקטלנית.
הוא נעצר והוכנס לתא מעצר עמוס במדובבים. 18 דקות אחרי שנכנס לתא הוא הודה ברצח קייטץ, וכן באירוע הצתה אחר. כתב האישום התבסס בעיקר על ההודאה הזאת, אולם שופטי בית המשפט המחוזי נצרת פסלו את ההודאה וזיכו את הנאשם מחמת הספק, אחרי שתיארו את המדובבים כ"בגירים בעלי ממדי גוף גדולים עם קעקועים על הגוף, אשר גילמו דמות של עבריינים שלא בחלו להפגין מידה לא מבוטלת של תוקפנות ולחץ שכלל, בין היתר, איום לעשות שימוש באלימות פיזית".
הנער שוחרר לחופשי. בחודש שעבר, בריאיון ל-ynet, הוא אמר כי "אני מודה כל יום לאלוהים שאחרי שלוש שנים בית המשפט השתכנע שאמרתי את הדברים מתוך לחץ - ושאני לא אשם בכלום". ואולם, בני משפחתו של קייטץ נותרו כלואים בזעמם ובתסכולם. "אומרים שעדיף שמאה עבריינים יצאו לחופשי מאשר שאדם אחד חף מפשע ייענש, אבל אני לא מקבלת את זה", אומרת בבכי אביטל סיסו, אחותו של קייטץ.
"אנחנו יודעים שהוא הרוצח. רואים את זה במצלמות האבטחה. הוא הודה בפני השופטת שזה הוא בסרטון. התיק הזה נפל בגלל פשלות של המשטרה. על איך שתפסו אותו מגיע להם שאפו, אבל אחר כך, בגלל חיפזון, הם עשו את כל הטעויות האפשריות. לא הביאו חוקרי נוער כדי לחקור אותו, לא נתנו לו בזמן לאכול. הביאו לו מדובבים שכשראיתי אותם בבית המשפט ידעתי שהייתי מודה ברצח ארלוזורוב אם היו סוגרים אותי איתם. לכל אורך המשפט היה ברור שזה הרוצח, אבל השופטים זיכו אותו בגלל ספק. אני רוצה לראות מה היה קורה אם היה מדובר בבן של אחד מהם".
לדברי קייטץ, שאביה נהרג נהרג במלחמת ההתשה ואביתר היה אחיה היחיד, מותה של אימה לפני שלושה חודשים נגרם משברון לב. "ראיתי אותו (את הנאשם ברצח - מ"ש) כמה פעמים בעפולה. הכאב הוא בלתי נסבל יום-יום. זה לא משהו שאפשר להתגבר עליו. לא נשאר לי אף אחד ממשפחת המקור שלי".
אם הקטין היה מורשע ולא מזוכה מחמת הספק, זה היה מקל במשהו על הכאב?
"בטח. בטח. זכאי מחמת הספק בעיניי זה קלון, זה לא זכאי מוחלט, אבל למי שפושע לא אכפת. אני יודעת שלא נעשה פה צדק. לכן, כף רגלי לעולם לא תדרוך בבית המשפט".
לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שמלווה את קרוביהם של נפגעי עבירות המתה זה שנים רבות, מציינת כי "למשפחות חשובה מאוד סופיות ההליך המשפטי, המתחיל בפענוח הרצח, נמשך בניהול המשפט ומסתיים בגזירת העונש. זיכוי מחמת הספק מונע מהמשפחה את כל המרכיבים האלה ומותיר את הפצע פתוח לנצח. המשמעות עבור המשפחה היא שהרוצח לא נתפס ולא נענש, הם נותרים בתוך חושך של חשדות ואי ודאות, ולמעשה לא מגיעים לעולם לסגירת מעגל".
סיסו מלאת כעס לא רק על מערכת המשפט ועל המשטרה, אלא גם על הסנגורים, שתפקידם לזרוע את הספק בליבם של השופטים. עורך הדין ודים שוב, הסנגור המחוזי של מחוז ירושלים, מגן על נאשמים בפלילים כבר 20 שנה מטעם הסניגוריה הציבורית. לדבריו, "הספק הסביר הוא עקרון יסוד במשפט הפלילי. בתוכו יש הנחה מובנית שגם אם מערכת החקירה המשטרתית והתביעה הפלילית עשו את עבודתן נאמנה ובכנות, הן לבדן לא מסוגלות להגיע לחקר האמת באופן מספיק כדי להרשיע אדם בפלילים".
עורך הדין שוב ייצג בפרשת הפדופיליה בשכונת נחלאות את בן-ציון פרי-משלנו, שזוכה ב-2013 על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים מחמת הספק. הוא הואשם בביצוע שורת עבירות מין קשות בשלושה ילדים, שהצעירה מהם הייתה בת חמש בלבד. כתב האישום מזעזע. השופטים מצאו מהימנות בעדויות הילדים, אולם קבעו כי "נוצרו ספקות אשר אינם מאפשרים הרשעה מעבר לכל ספק סביר".
הספק, כפי שהסבירו בהכרעת הדין, נבע מאווירת הפניקה ששררה באותם ימים בקרב הקהילה החרדית בנחלאות ומהדמוניזציה שנוצרה שם סביב פרי-משלנו, שייתכן כי זיהמה את עדות הילדים. "בדקנו וגילינו שכל הקטינים נחשפו לסיפורי זוועה בשכונה", משחזר שוב. "הבאנו מומחית לפסיכולוגיית ילדים, שהציגה מאמרים על ילדים שנחשפו לסיפורים וסיפרו אותם אחר כך כאילו קרו להם. היא תיארה ניסוי שבו אמרו לעשרה קטינים שהם עומדים לקבל זריקה. תיארו להם אותה ויצרו אצלם ציפייה. המחקר הראה שבסוף כולם סיפרו שקיבלו זריקה".
בדברים הללו היה די כדי לזרוע ספק בלב השופטים ולשלוח לחופשי את פרי-משלנו. על פי שוב, "אני מנחה סנגורים שאנחנו, כהגנה, צריכים לעשות את ההיפך ממה שנדרש מהתביעה - להוכיח את חפותו של נאשם מעבר לכל ספק סביר. לא להסתפק בספק סביר. התפקיד שלנו הוא להביא את מלוא המידע בפני בית המשפט. צריך קצת צניעות אינטלקטואלית. אף אדם לא יכול להגיע לבד לחקר האמת באופן מלא. בכל סיפור כמעט יכול להיות ספק".
