כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
התעוררתי הבוקר בשש אחרי שישנתי בהפסקות ארוכות בגלל החום הכבד. רק שעתיים ביום יש לנו חשמל, וגם אז הוא מופיע פעם אחרי הצהריים, פעם בערב ובדרך כלל בשתיים־שלוש בבוקר, כשכולם מתאמצים לישון. פתאום אתה חוטף מכת קרירות נעימה. במקום להיות מבסוט, אתה מתחיל לקלל.
תבינו, מנהל הגנרטור בשכונה הוא זה שמחליט עבור כולנו מתי יהיה חשמל, לכמה זמן ומתי הוא ייפסק בבת אחת. וכשאין חשמל בבתי המגורים אין גם ברמזורים ואין פנסי רחוב. חושך נופל בבת אחת, ואתה מתחיל לשמוע את הילדים בוכים מרוב פחד.
לא העזנו, משפחתי הקטנה ואני, לישון על המרפסת כדי לנסות להצטנן. בראש יש לי את התמונה שנפוצה ברשתות החברתיות שבה רואים שתי משפחות שעברו למרפסת. ידעתי שמחפשים עוד צילומים כאלה של משפחות והחלטתי שעדיף להישאר בתוך הבית ולהיצלות בחום מאשר להפוך להיות חומר של רשתות חברתיות, לראות את עצמך עם האישה והילד מתגלגל בווטסאפ, באינסטגרם ובטיקטוק.
עכשיו אסביר לכם למה אין לנו מזוט. זה לא בגלל מחסור פתאומי אלא בגלל שסוחרים מקומיים מבריחים אותו לסוריה. אם נשאר להם משהו, הם מוכרים את זה בלבנון לכל מי שמוכן לשלם יותר. ככה זה עובד אצלנו. הלבנונים תמיד היו סוחרים, לטוב ולרע.
פתחתי את הברז. ירדו רק טיפות בודדות. חברת המים הלבנונית מתחננת לפני התושבים לנהוג בתבונה ולהבין שעם ניתוק החשמל והמחסור במזוט, מגיע תור המים. פשוט אין. קשה להסביר מחסור במי שתייה בשיא החום של הקיץ. השבוע, למשל, היו אצלנו בביירות, כמו אצלכם, 35 ולפעמים גם 40 מעלות. בלי מים!
בבוקר יצאתי לעבודה. למזלי, לא איבדתי את מקום עבודתי כמו רבים אחרים. אבל במקום 1,000 דולר שהייתי מרוויח לחודש, משכורת מכובדת לכל הדעות, אני מרוויח כיום 75 דולר בלבד, בלירות לבנוניות, ואני חייב לכלכל בזה את רעייתי, את הילד הקטן שלנו, את עצמי וגם את קרובי המשפחה.
בחנתי את מד הבנזין במכונית שלי. כמעט לא נשאר כלום. אתמול חיפשתי תחנת דלק שהתור בה יהיה קצר יחסית. מצאתי מקום על הכביש הראשי, נעמדתי בתור, וכעבור שלוש שעות נכנסתי לתחנה. אבל אז הודיע לי העובד בתחנה ש"לא נשאר" והציע לחכות למחר. מרוב כעס תפסתי אותו בזרועו, ממש רציתי להכות אותו, אבל ברגע האחרון הבנתי שהוא לא אשם. בראש עברו לי כל אותם אלה שמתו או נפצעו קשה בהתלהטויות רוחות דומות שקרו בתחנות דלק בימים האחרונים. יכולתי להבין את הזעם שהם נבעו ממנו אבל חרקתי שיניים.
אני עובד במשרד הבריאות הלבנוני. במסגרת העבודה שלי מגיעות בקשות להנפקת תרופות מבתי החולים, ממשרדי ממשלה, מבתי מרקחת ומאזרחים פרטיים. יש עדיין תרופות במלאי אבל המנהלים שלי מסרבים למכור אותן במחירי השוק הישנים. הם לוחצים להכפיל את המחיר. הם מסבירים שעוד מעט שוב יקפוץ ערך הדולר ואנחנו נישאר עם פרוטות במגירות.
כבר שמעתי על לבנונים שנפטרו בגלל מצוקת התרופות. ילדה מתה באזור השוף, בדרום ביירות, לפני שבועיים, כי אביה לא יכול היה לרכוש עבורה תרופה מסוימת. הוא הסתובב עם הילדה בזרועותיו, והצלמים צילמו והעלו לרשתות החברתיות. ואז היא נפטרה, רק בת שלוש וחצי. אנשים שיודעים שאני עובד במשרד הבריאות, באים לבקש ממני "ווסטה", פרוטקציה, שאמכור משככי כאבים או תרופות להקלה למחלות קשות. אחרי שהסבלנות שלי פוקעת, אני מסביר שאפילו לבית החולים אני לא יכול לנפק תרופות. “אין”, אני צועק, “תעזבו אותי”.
אני עצמי נזקקתי השבוע לתרופה מסוימת לאמי החולה. לא הייתה לי ברירה ועשיתי מה שעושים עכשיו הלבנונים: התחננתי לפני העוקבים שלי בפייסבוק לשלוח לי בדואר את התרופה. חתמתי את הבקשה ב"לא חשוב כמה תעלה התרופה, העיקר שתעטפו אותה היטב". אם לא יעטפו אותה מישהו בטוח יגנוב אותה. בינתיים אני ממתין.
לפני כשבועיים, מיד אחרי שסעד חרירי הודיע כי לא ירכיב את הממשלה הבאה, הדולר זינק מ־19 אלף לירות לבנוניות לדולר אחד ל־23 אלף לירות.
חרירי רצה להקים ממשלת מומחים. הנשיא מישל עאון וחתנו, שר החוץ לשעבר ג’ובראן באסיל, התעקשו על חלוקת משרות לפי מפתח עדתי, כפי שנהוג מאז ומתמיד בלבנון שבנויה מכמה עדות, דבר שיוצר המון מתחים. בגלל המצב הקריטי במדינה, חרירי דרש לבחור בעצמו את שרי הממשלה, אבל בארמון הנשיאות מחקו לו את השמות שלוש פעמים ושלחו אותו "לתקן" ו"לשפץ" את הרשימה שלו עד שנמאס לו. ביום רביעי נודע כי מי שמועמד להיות ראש הממשלה עכשיו הוא נג’יב מיקאטי. הוא האיש הכי עשיר בלבנון וכבר כיהן פעמיים בתפקיד. תחשבו על זה, תשעה חודשים הם משחקים עם הרכבת הממשלה ולא מצליחים למצוא נקודות הסכמה. ואז קפצו המחירים בבת אחת. על חשבוננו, כמובן.
יום עבודה מתיש מסתיים במשרד. אני חוזר הביתה ובדרך עוצר בסופרמרקט. המחירים מטורפים. קילו בשר, למשל, עולה 180 אלף לירות לבנוניות. זה פשוט בלתי נתפס. אנסה להסביר לכם את זה ככה: המשכורת "החדשה" שלי שווה כיום בין שמונה לעשרה קילו בשר. לפני שנתיים, מחיר הבשר היה נמוך פי עשרה והמשכורת שלי גבוהה פי 15. קילו יוגורט עולה 25 אלף לירות. רק לפני תשעה חודשים המחיר שלו היה 3,000. אפילו הלחם התייקר: מ־1,500 לירות לכיכר אחת ל־4,500. קילו עדשים, שעלה עד לאחרונה 2,000 לירות עולה כעת 15 אלף. לא ייאמן.
לבנון נודעת בזכות תפוחי העץ שלה סמוקי הלחיים. עכשיו, במדינה שמייצאת תפוחים ומאות אלפי עצי פרי נטועים לאורכה ולרוחבה, מגיע מחיר של קילו תפוחים ל־40 אלף לירות. אני עומד מול המדפים ושואל את עצמי, מה נאכל?
המחסור בדלק מגביל, כמובן את כל תחומי החיים. בני סאמר אמור ללכת לגן. אני פוחד שגם הפעם לא אוכל למלא דלק כדי לקחת אותו. אוטובוסים אין. גם לא מוניות.
וישנה גם הקורונה. בכל בוקר אני מקפיד להיכנס לגן במסכה, לבדוק אם מישהי מהעובדות נדבקה או אם אחת האמהות חשודה כחולה. הגל השלישי מכה אצלנו עכשיו, עלייה מטורפת של המחלה. היינו בטוחים שהתגברנו והנה זה שוב מתחיל.
בחופשת סוף השבוע האחרון הלכתי לבקר ידיד שגר באזור הדאחייה הדרומית. זה המרכז של חיזבאללה. כאן נמצאים משרדי הארגון וכאן מתגוררים רוב הפעילים עם משפחותיהם. פגשתי את יוסף, ידידי, יושב עם שבעה גברים מסביב לשולחן בבית קפה, סמוך לדירת מגוריו. כשהבחין בי, מיהר להזמין אותי להצטרף. שתינו קפה ברחוב, לברוח מהחום הנורא בבית.
דיברו שם פוליטיקה. בעיקר על חיזבאללה. על הקשר המתהדק בין בכירי הארגון לבין מפלגתו של ג’ובראן באסיל, חתנו של הנשיא מישל עאון. עכשיו יש סיפור חדש, אומרים שאחרי שחרירי החליט לברוח מהרכבת הממשלה השגריר נוואף סלאם הוא מועמד חזק לתפוס את מקומו. אבל חיזבאללה שם וטו על שמו של סלאם. ואנחנו יודעים, שאיך שלא יסובבו את העניינים בלבנון, בסוף יוצא מה שחיזבאללה רוצה.
סיימנו עם הקפה וביקשנו לשלם, כל אחד עבור עצמו. ואז אחד מהחבורה חטף את החשבון, 40 אלף לירות לבנוניות, והודיע: רק אני משלם עבור כולם. כשהודינו, הוא חייך במרירות: זה לא שווה אפילו מילה אחת של תודה. החשבון לשמונה אנשים יצא שני דולרים. כולנו חטפנו עצבים, 40 אלף לירות זה רק שני דולר. למרות שהיינו באזור הדאחייה, הרבצתי קללה עסיסית נגד חיזבאללה. זה האויב שלנו. אני מתעב אותם, אותם ואת חסן נסראללה עם התוכנית הגדולה שלו להכניס שוב את איראן. הסיפור לא נגמר.
בשישי שעבר החלטנו, קבוצה של מנהלי מועדונים ובליינים מפורסמים, לעשות מסיבה. העברנו מסר למאות צעירים שיבואו לחגוג איתנו בלילה, לרקוד באוויר הפתוח - למרות כל מה שקורה. קבענו שנפגשים בכיכר הגדולה של עיר הנמל ג'וניה. למי שלא מכיר כדאי להסביר, שג'וניה, במרחק 21 דקות נסיעה מביירות, היא בירת הדיסקוטקים, מועדוני הג’ז ומוזיקת הטכנו של לבנון. לא היה לנו מושג אם אנשים יצליחו להגיע, איך ייסעו במכוניות בלי דלק ואם נצליח להפעיל את מכונת הדיסקים בגלל הפסקות החשמל. אבל ידענו שבלילה, לפחות למשך שעתיים, האורות ידלקו אז הלכנו על זה.
הצליחו להגיע, מתברר, כמה עשרות צעירים. אחד מהם היה ראלף נאסר. ראלף בן 27 והוא היה הבעלים של מועדון האוברהאוס שנחרב עד היסוד בפיצוץ הגדול בנמל ביירות לפני 11 חודשים. בגלל שאיבד את המועדון שלו, נאסר הציע שיעורים פרטיים ללימוד ניהול מועדונים ואיך להיות די־ג’יי אבל לא הגיעו תלמידים, אולי בגלל שלא היה להם איך לשלם או אולי כי הם הבינו שאין עתיד למקצוע בלי חשמל ובלי מועדונים פעילים.
נאסר יצא להפגין עם חבריו ברחובות ביירות ושם הוא חטף מכוחות הביטחון שני קליעים של כדורי דמה ונפצע בזרוע הימנית ובירך. חבריו חבשו אותו ברצועות בד והביאו אותו לבית של ההורים שלו, שם הוא חזר לגור בחודשים האחרונים. האירוע הזה הפך אותו מיד לגיבור, עד היום יש לו מאות מעריצות.
מאז ומתמיד ביירות וג'וניה נודעו כשני המוקדים התוססים של תרבות הצעירים במזרח התיכון. ארבעה חודשים בשנה היינו מוצפים בתיירים מהעולם הערבי ובמבקרים מאירופה שהגיעו במיוחד כדי לפקוד את מועדוני הלילה, לבלות בפאבים, לאכול במסעדות המצוינות. לאוכל הלבנוני יש מוניטין מצוין בכל המזרח התיכון.
ועכשיו מה? המועדונים סגורים. אלה שליד נמל ביירות הופצצו או ניזוקו קשה בשנה שעברה ואין תקציב לשקם אותם. במועדונים הקיימים אין חשמל. הצעירים שהיו מגיעים עד שהתחיל המחסור בדלק ישבו בפאבים האפלוליים, ניגנו על גיטרות והבנות לא הפסיקו לבכות.
חלק מהמחאה שלנו מצא ביטוי בערימות הזבל: התעקשנו להשליך זבל מול בנייני הממשלה כדי לנסות להעיר את הפוליטיקאים. הזבל נערם והיה חשש מהתפרצות מחלות. אז הופיעה תלמידת תיכון בשם עפיף אייאד ואיתה חבורה של בנות שהחזיקו מטאטאים גדולים ושקיות אשפה. בהמשך הצטרפו אליהן ראשי הכנסייה הנוצרית־מרונית והכריזו על מפעל גיוס של אזרחים לניקוי ביירות וטריפולי. אספו הרבה מאוד זבל.
סצנת המועדונים שכל כך אפיינה את לבנון לא קיימת אצלנו יותר. אתה מסתובב בין הבניינים שבהם בילו רבבות צעירים בעשור האחרון ופתאום חונקת אותך דממה. כל כך לא מתאים לעיר המהממת עם התערוכות, סרטי הקולנוע, המוזיקה האלקטרונית, ירידי הספרים ובעיקר הג’ז והדיסקו. אתה מנסה לשאול את חברות הביטוח מה עושים ומגלה משרדים סגורים. חלק מהחברות הגדולות פשטו את הרגל בשנה האחרונה.
בואו נאמר שהצלחנו להחזיק מעמד אחרי הפיצוץ בנמל ביירות ועם הקורונה. אמנם תיירים לא הגיעו, אבל אנחנו, הצעירים של לבנון, ידועים כבליינים. אבל עכשיו עם השיא של המשבר הכלכלי, זאת הפכה לקריסה הגדולה של לבנון. עכשיו החברים שלי רוצים כולם לברוח מלבנון. לא חשוב לאן, העיקר לא להיות כאן יותר, לא לראות את שרשרת האסונות. אני אוהב את לבנון. אני מאוהב במנטליות של הלבנונים. אבל אני לא יכול יותר.
אני גרה בטריפולי, העיר השנייה בגודלה בלבנון. בדירה שלנו חיים שני הוריי, שלושה אחיי הצעירים וסבתא שלי מצד אבא. קצת צפוף בשלושה חדרים, אבל למדנו להסתדר.
לפני שבוע הייתה לי התלבטות: האם להמשיך לצאת להפגין יחד עם חבריי, הסטודנטים והמובטלים, בפתח משרדי הממשלה או לעזור לאמא שלי לסחוב את כלי הבית והבגדים למכירה היומית ברחוב? שתי האפשרויות, אני יודעת, לא יביאו פתרון אבל אני מרגישה שאני חייבת לפעול ואני גם צריכה להוציא את המרץ. ובנוסף, כל המשפחה שלנו כבר גרה ברחוב למעלה משבוע, כי אי־אפשר לישון בתוך הדירה בחום המחניק ובצפיפות של החדרים הקטנים.
כשהחיים מתנהלים ברחוב השכנים נאספים. בדרך כלל כל אחד מביא אוכל ושתייה, יושבים ומפטפטים. עכשיו, שרועים על גבי שמיכות, אף אחד לא מביא כיבוד, רק מתלוננים על הממשלה. לעין זרה לא ברור איזה מרחק יש בין "המכובדים" של המדינה לבין האזרח מהרחוב. ול"מכובדים" לא אכפת מאיתנו.
האמת, אין ממשלה. זה מצב מסוכן ומוזר. ראש הממשלה הקודם, חסן דיאב, הוכרז כ"זמני" יחד עם השרים והשרות המתפטרים, והוא מקבל הוראות הפעלה מארמון הנשיאות בבעבדא ובעקיפין מחיזבאללה. ישנם אנשי קשר בין חיזבאללה לבין הנשיא עאון, ומי שצריך יודע להצביע עליהם.
המצב של אנשי חיזבאללה קצת יותר טוב מאשר אצלנו, האזרחים ה"רגילים". בארגוני הצדקה שלהם יש מזון טרי, קופסאות של מזון משומר ושמיכות קלות. שמעתי שפה ושם גם מחלקים שם בקבוקי שתייה ומצרכים בסיסיים. אצלנו כבר אין יותר נסיעות לדרום, לקטוף פירות וירקות, כי אין דלק. והכבישים ממילא משובשים או חסומים.
השכן שלנו הסתלק. הוא גדול ממני בשנה, בן 20. לפני שלושה שבועות הוא עלה, אפילו בלי לרכוש כרטיס מראש, על מטוס שלקח אותו ועוד 20 צעירים לאיחוד האמירויות. הלוואי שהייתי יכולה להצטרף אליו. אבל אני יודעת שאין טעם לנסות לשכנע את המשפחה שלי, כי אנחנו מסורתיים, בני העדה השיעית, ולא יעלה על הדעת שבחורה צעירה תעלה לבד על מטוס ותסתלק בלי לדעת מראש לאן היא מגיעה ומי ידאג לה.
במשפחה שלי מנסים להתנחם בכך שבסופו של דבר יהיה פתרון ושנתגבר על המשבר הכלכלי הנורא. כשאני אומרת "נורא" אני מתכוונת לאנשים שמסתובבים ברחובות ולא מעיזים לפשוט יד כי יודעים שממילא רוב התושבים נמצאים במצב דומה. וישנו גם עניין הכבוד. אנחנו ידועים כמדינה של סוחרים, אבל הכבוד נשאר.
אני רוצה לתאר את החיים שנגזרו עלינו: עשרה ימים לא התרחצנו, כי אין מים. אמא שלי מילאה בקבוקי שתייה ומחלקת לכל אחד כמות קטנה, חצי כוס לכל אחד, ארבע פעמים ביום. אנחנו נמצאים בבית חמש־שש שעות ביום, וסבתא שלי מנסה להכין אוכל בדרכים יצירתיות.
תביני, עצם זה שאני משוחחת איתך, הישראלית, זה לא קל ופשוט. לא קשה לי לדמיין מה יחשבו ההורים שלי, השכנים. מצד שני, החברים שלי משוחחים הרבה על ישראל. חלק מהם היו רוצים לכונן איתכם "קשרים רגילים", בלי יותר מדי ידידות אבל עם מחויבות לעזרה של שכנים. חלק אחר מעדיפים להתרחק, "כי מישראל אף פעם לא יוצא דבר טוב לצד השני". איפה אני? עובדה שאני משוחחת איתך. אבל הייתי בהחלט מעדיפה לקבל סיוע ממדינה אחרת.
בינתיים יש לנו ברשימת המדינות המסייעות את קטאר ואיראן. זה נראה כמעט אותו הדבר אבל יש הבדל בולט: קטאר עשירה ולא מתכוונת להתנחל אצלנו. אני מעריכה שהם מתכוונים לעזור כמו שהם עוזרים בעזה.
לגבי איראן, זה סיפור אחר. כבר היה לנו ניסיון מר איתם. אבל אם לא תהיה ברירה, הם ייכנסו ויגלו עד כמה רע המצב שלנו. אין מדינה. אין כלכלה. גם נתקענו בסוג של מעגל שחור: כל עוד אין ממשלה מתפקדת, קרן המטבע הבינלאומית לא מסכימה להעניק סיוע. ארה”ב וצרפת, כך אני מבינה, מבינות את חומרת המצב ורוצות לעזור, אבל האיסור חל גם עליהן.
ירדן מציעה לנו להעביר דרך סוריה חשמל וגז. לא ברור לנו אם בתשלום או בחינם. גם המצב בירדן לא פשוט, אבל אצלנו הרבה יותר גרוע. הכביש הראשי בין טריפולי לביירות סגור. חברים מספרים לי שיחידות של הצבא מפטרלות בדרכים המרכזיות, למנוע מעבר של אזרחים, בעיקר צעירים. גם לא ברור איך יוכלו לעשות את המרחק בין שתי הערים בלי רכב. יש ערימות זבל בכל מקום. הן מפיצות ריח רע וחיידקים. וזה במקביל לאזהרות בעיתונים מהגל השלישי של הקורונה. אפילו לאמבולנסים שמסיעים חולים וגופות אין יותר דלק.
אני כותב בידיעה שהדברים שאכתוב יתפרסמו בישראל. אולם מבלי לחשוף את שמי האמיתי או כל פרט שעלול להסגיר אותי, ואני מתאר לעצמי שאתם מבינים.
חשוב לי להסביר את עמדתנו בנושא הישראלי. הדברים שאמר שר הביטחון שלכם, בני גנץ, כשהציע סיוע ישראלי לאזרחי לבנון, התפרסמו מיד בתקשורת הערבית. גם בביירות כתבו, פה ושם, אבל אף אחד לא התייחס אליהם ברצינות. הייתי אומר אפילו שדבריו הכעיסו את הגורמים הרשמיים בלבנון. ואני באמת שואל, גם אם אנחנו משוועים לעזרה מכל כיוון, איך אפשר לקבל סיוע ישראלי? זה נראה לי שגם שר הביטחון שלכם ידע שזה בלתי אפשרי ודבריו כאילו יצקו עוד שמן למדורה הרותחת אצלנו.
איך אפשר לחשוב בכלל על לקבל מנות סיוע מהאויבת הכי גדולה של לבנון? אתם טסים בשמי לבנון, מפציצים את סוריה מאדמת לבנון, ואנחנו מסתבכים עם הפעילות שלכם. הנה, לפני תשעה חודשים, יצאה קלודין, בתו של נשיא לבנון מישל עאון, עם הכרזה בלתי צפויה כשאמרה שאין לה התנגדות לשלום עם ישראל. היא גם הסבירה שזה סכסוך פוליטי, והיא לא רואה עניין גדול בלהגיע למצב של שלום בין המדינות - אחרי פתרון הבעיות שעיקרן, לדבריה, הסכסוך על מיקום הגבולות בין לבנון לישראל.
מטבע הדברים, ההצהרה הזאת לא עברה בשקט. אני יודע שאצלכם קראו אותה - ולא התייחסו ברצינות - ואצלנו הפעילו על קלודין עאון לחצים "לתקן" את ההצהרה ולהוסיף תנאים שהיא בכלל לא התכוונה אליהם. כי מה היא אמרה בסך הכל? את מה שמחצית מתושבי לבנון, בעיקר הצעירים, חושבים בסתר ליבם. לא צריך להישאר לנצח במצב של מלחמה. נמצא פתרון לבעיות ונחיה כמו שכנים.
עכשיו אני לוקח את הדברים קדימה, לימים האלה: אין ממשלה בלבנון כבר שנה, אין מי שיקבל החלטות, המצב הכלכלי נורא, לא היה כזה במאה השנים האחרונות, והצעירים נמצאים ברחובות. מי שיכול - בורח. הנה, האח של אשתי מגיע עכשיו מדובאי. ביקשנו ממנו לא להביא הפעם בקבוקי אלכוהול או בשמים מהדיוטי פרי אלא להעמיס בתוך המזוודות מוצרי מזון, בקבוקי שתייה, תרופות.
השחיתות חוגגת גם עכשיו. בצמרת הפוליטית־כלכלית אין חפים מנגע השחיתות. אתה בא למשרד ממשלתי לבקש אישור (שמגיע לך) ואתה נאלץ לדחוף שטר כסף לידו של הפקיד. אתה פונה למנהל חברה, אפילו למורה בבית ספר, ואתה מוצא את עצמך שולף שטרות. אפילו בסופרמקט, אם יש לך מספיק כסף לקנות "מתחת לדלפק" אתה מעביר שטר תגמול למנהל הסניף או לעובדת הקופה.
רק הרמטכ"ל ג’וזף עאון מצטייר בעינינו כאדם ישר. הוא דואג לחיילים שלו שמקבלים עכשיו משכורת עלובה, בין 50 ל־90 דולר לחודש, שבהם צריך כל חייל לכלכל את המשפחה ואת עצמו. זה ירד בשנה האחרונה מ־800 ו־1,000 דולר. אני שואל אתכם, איך מסתדרים עם 90 דולר לחודש?
השבוע יצאתי למכונית שלי וגיליתי שרוקנו לי את מכל הדלק. מישהו פתח את המכל ולקח הכל. המכונית עומדת כבר שבוע ברחוב ואני מסתובב עם מכל ריק ואין איפה למלא אותו. אבל מצבי טוב בהשוואה למובטלים אחרים. יש לי עדיין משכורת, נמוכה בהרבה, אבל עוד לא פיטרו אותי.
לפי ההערכות, למעלה מ־65 אחוזים מתושבי לבנון ירדו אל מתחת לקו העוני. ויש נתון מזעזע שצריך לפקוח עיניים בכל העולם: 30 אחוזים מהתינוקות בלבנון הולכים לישון על בטן ריקה. אני יודע שתמונה של אב שמחזיק תינוקת רעבה, משוטט ברחובות ומתחנן שייתנו לו חלב, מסתובבת בכל העולם. מה זה עוזר לנו? העולם יראה, יתרגש, וישכח כעבור שתיים־שלוש דקות.
הלוואי שהיינו יכולים לקבל את הסיוע מישראל. אני קורא ושומע שישראלים מוכנים לתרום ולהעביר מזון ותרופות. אבל חיזבאללה שולט בכל פתחי המדינה. הם לא ייתנו לחבילות הסיוע לעבור מכפרי דרום לבנון, אזור שנמצא בשליטתם, או משדה התעופה, שגם בו יש להם נוכחות בולטת.
השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו עכשיו, האם הרמטכ"ל ייכנע ויאפשר לספינה ששלחו האיראנים להכניס מוצרי סיוע ומזון ללבנון - או שיתעקש לחסום את כניסתה לאחד מנמלי לבנון בידיעה שזאת תהיה שוב הצבת רגל גסה של האיראנים בלבנון, בסיוע חיזבאללה כמובן.
פורסם לראשונה: 07:16, 30.07.21
