במבט מהצד, זה נראה כמו רגע טבעי ביותר. עוד כוכב ספורט ענק שעשה את מה שציפו ממנו. האיש הגדול התיישב מול העיתונאים, והניח על השולחן שני גביעים. אחד, גביע האליפות שהביא לקבוצתו אחרי 50 שנה, והשני, גביע אישי לשחקן הטוב ביותר בסדרת גמר הפלייאוף של ה־NBA. הוא כבר היה קצת שיכור מבקבוקי השמפניה שבהם טבע בחדר ההלבשה, ועשן הסיגר המסורתי שמחזיקים אלופים קצת חנק אותו. אבל גם ברגע הגדול (והמעורפל) בחייו זכר יאניס אדטוקומבו כי אין שום דבר טבעי בדרך של מי שבתוך עשור הפך מפליט עני שמוכר סחורה מזויפת כדי לשרוד – לכוכב שחתום על החוזה היקר ביותר בהיסטוריה של ליגת ה־NBA.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
ואז הוא חייך, הניח בצד את הסיגר, חיבק את שני הגביעים כמו ילדיו האובדים - ופתח את הפה. "לא דמיינתי שבגיל 26 אגיע לכאן. התחלתי לשחק כדורסל כי רציתי לדאוג למשפחה שלי, להורים, לאחים. לא ידעתי מהיכן תבוא הארוחה הבאה שלי. לעזאזל, לא יכולתי להעלות על דעתי שאגיע לכאן. מה שקרה לי צריך לגרום לכל אחד ברחבי העולם להאמין בחלומות שלו. אל תיתן לאף אחד לומר לך שאתה לא מסוגל לעשות משהו".
כדי להבין איך נרקמה האגדה הזאת, שהחלה הכי נמוך שיש והסתיימה בפסגת העולם, צריך לחזור אחורה קצת יותר מעשר שנים. יאניס אָדֵטוֹקוּמְבּוֹ (או כמו שהאמריקאים נוהגים לקרוא לו בטעות - אַנְטֵטוֹקוּמְפּוֹ) הסתובב אז ברחובות אתונה וניסה למכור העתקים של מותגי שעונים, תיקים ומשקפי שמש לתיירים, במטרה להביא עוד קצת כסף הביתה. לא בשאיפה מוגזמת למלא את המקרר, רק את הבטן. המחשבות לא הרחיקו מעבר לארוחה הקרובה ואיך משיגים את הכסף שישלם עליה. הוריו היגרו מניגריה כדי לתת לילדים חיים טובים יותר, רק כדי למצוא עצמם נטולי אזרחות בשל החוקים הנוקשים ביוון. אמו של יאניס עבדה בניקיון מסביב לשעון, אביו נקרע בין עבודות מזדמנות ולא הצליח למצוא משרה קבועה. במעמד של פליטים, בלי דרכון של אף מדינה, האתגר של משפחת המהגרים היה כמעט בלתי אפשרי.
"הם גרו בדירת שני חדרים, שני הורים וארבעה ילדים, כולם ישנים יחד. זה גם מה שהפך אותם למשפחה כזו מאוחדת", מספר ניקוס וארלאס, חברו של יאניס מאז ועד היום, שהוא גם אחד מסוכניו, "לא היה להם אוכל בבית, לא כתיאור מוגזם, פשוט לא היה. יאניס ואחיו תנאסיס התעסקו ברוכלות ומכרו שטויות ברחוב". כדי להשלים הכנסה, יאניס שיחק בליגה השנייה ביוון, בפילאת'ליטיקוס, קבוצה חצי־מקצוענית עם אולם ביתי שמעורר קנאה למתנ"ס במצב גרוע.
"פגשתי אותו לראשונה ב־2011", נזכר וארלאס. "חבר טוב שלי מימי התיכון, ג'ורג' פאנו, היה הסוכן הראשון שלו בקריירה. הוא הכיר בינינו ואז הגעתי לראות אותו בפעם הראשונה. תמיד היה לו מוסר עבודה גבוה, אבל אם היום הוא מפלצת של שרירים - אז הוא נראה כמו ספגטי: גבוה, בלי מסה ובמשקל 70 קילו. ועדיין, אחרי שלוש דקות הוא עשה את המהלך הראשון שהבהיר לי מה הוא מסוגל להיות: רץ מצד אחד של המגרש ועד לסל של היריבה, טס כמו שד ומסר מסירה עיוורת, כשהמבט הולך לכיוון אחד והכדור לכיוון השני. אמרתי לחבר שלי, 'עכשיו אני מבין למה לקחת אותו. הבחור הזה מיוחד'".
שנה לאחר מכן, יאניס עדיין שיחק בליגה כל כך נידחת שאף אחד בארה"ב לא עוקב אחריה. כמעט אף אחד. חוץ מישראלי אחד, ירון ארבל, שעובד בליגה הטובה בעולם ויודע לזהות יהלומים. הוא הבין שיש כאן פוטנציאל למשהו גדול הרבה יותר. "קשה לשכוח את התאריך: 10.11.12", סיפר השבוע ארבל, "הגעתי לכרתים, למשחק בליגה השנייה ביוון, באולם לא מאוד מרשים, בלשון המעטה. בקושי 50 אנשים ביציע. יאניס ביצע חמש עבירות ב־13 דקות ולא עשה יותר מדי במשחק עצמו. אם הוא נראה טוב? לא ממש, אבל הפוטנציאל נשפך ממנו וזה נראה כמו חומר גלם מאוד מסקרן".
ארבל הוא הישראלי הראשון שהשתלב בצוות מקצועי של קבוצת NBA, ומשמש כצייד הכישרונות הבינלאומי של קבוצת ניו־אורלינס פליקנס. הוא גם היה הראשון מהליגה הטובה בעולם ששם עין על מי שיהפוך לסיפור הסינדרלה המושלם, שאמריקה כל כך אוהבת לאהוב.
"על פי חוקי ה־NBA, עד שלב מאוד מאוחר בתהליך אסור לנו לדבר עם השחקנים והמשפחות שלהם, אז אנחנו בונים את ההתרשמות שלנו לפי שיחות עם אנשים שמכירים אותם", מספר ארבל. "יש תיאוריה של פסיכולוג בריטי, שאומרת שלספורטאי־על יש סט תכונות זהה לפסיכופתים, לפחות הצדדים החיוביים שלהם. ליאניס היו כמה כאלו. הוא נשמע כמו נער מאוד מפוקס עם מוסר עבודה גבוה ביותר, אסרטיבי, גאה גם בעצמו וגם במקורות שלו - ניגריה ויוון. עם קשר חזק למשפחה, ונחישות גבוהה לעזור להם לצאת מהמצב שהם נמצאים בו. ילד רגיש שהתמודד לא מעט עם גזענות. מאוד־מאוד נאיבי, אבל גם דעתן. מצד שני היו הרבה מאוד דברים שאי־אפשר היה לדעת עליו, בגלל הרקע הנדיר שלו, אז גם היו המון סימני שאלה שבילבלו כמה קבוצות".
יש כלים אמפיריים שעוזרים לך להעריך ששחקן בליגה חצי־מקצוענית ביוון מסוגל להצליח ב־NBA?
"באותם רגעים במגרש? ממש לא. בתהליך של הדראפט עושים לרוב השחקנים מדידות פיזיות, שיכולות לתת מדד מסוים. עם שחקנים שמשחקים במקומות יותר 'קלאסיים' כמו במכללות או בצמרת של אירופה, יש סטטיסטיקה שקבוצות בונות ממנה מודל מתמטי שאמור לחזות מה ייצא מהם, אבל כמובן שזה רחוק מלהיות מושלם. יאניס לא רק שיחק ברמה מאוד נמוכה אלא גם היה עדיין ממש־ממש לא בשל, אז כל ניתוח סטטיסטי לגביו היה מועד לכישלון, לא כל שכן לנבא הצלחה בסדר גודל כזה".
מתוקף התפקיד שלך כצייד כישרונות, אתה בהכרח פוגש שחקנים לא מלוטשים שעוד ישתפרו. יש תכונות שעליהן אתה לא מוכן להתפשר? כאלה שאי־אפשר לשפר?
"לכל מי שמתעסק בנושא של זיהוי וניתוח כישרון יש את ה'אני מאמין' שלו לגבי מה יותר או פחות חשוב. זה רחוק מאוד ממדע, כי אנחנו לא יודעים בדיוק מה התמהיל הנכון בכל מקרה ספציפי. חייב להיות לך לפחות יתרון פיזי אחד כדי להגיע לרמות הכי גבוהות, וככל שיש לך יותר יתרונות פיזיים ככה הפוטנציאל שלך גבוה יותר. משם זה כבר כל מקרה לגופו. אם יש ילד עם יכולות פיזיות מעולות, אבל הוא חייב לעבוד קשה כדי לשפר את היכולות המקצועיות, אז בלי מוסר עבודה לא ייצא שחקן. מצד שני, אם אתה נוטף כישרון, אז מוסר העבודה פחות קריטי, אבל דברים אחרים יהיו חשובים יותר. הרעיון הוא למצוא את האיזון אצל כל שחקן, וזה מה שעושה את זה לכל כך מסובך".
גם וארלאס זוכר את מוסר העבודה שבלט באותם ימים, גם כשכל השאר עוד דרש שיפור. "באותה שנה, 2012, הקבוצה שלו הפסידה ב־30 הפרש, האווירה הייתה רעה מאוד ולמחרת היה יום ראשון. המאמן קבע אימון רשות, ואתה צריך להבין דבר אחד לגבי יאניס – הוא תמיד מגיע, לכל אימון, רשות או חובה, בכל מקום ובכל שעה. והפעם הוא לא הגיע, הוא אמר לי שהוא מתבייש להסתכל למאמן שלו בעיניים".
עם המחויבות הזאת לקבוצה והרצון הבלתי מתפשר להיות יותר טוב – היכולת השתפרה במהירות, שעות נוספות בחדר הכושר העלו אותו ב־20 קילו. גם מה שלא היה תלוי בו הצליח לו והוא צמח בשמונה סנטימטרים מאז הגיע ל־NBA. האגדה על ה”גריק פריק” החלה להיכתב.
חצי יממה אחרי שזכה באליפות, כשהעיר מילווקי עדיין חוגגת תואר ראשון מאז 1971, נכנס יאניס לסניף של רשת המזון המהיר 'צ'יק־פילה', וביקש 50 נאגטסים. אחד על כל נקודה שקלע כמה שעות קודם לכן במשחק השישי בסדרה נגד פיניקס סאנס. "ברגע הקסום הזה הוא הראה שהוא גם השחקן הטוב בעולם וגם אותו בחור שאוהב ליהנות מהחיים", אומר סאמר ג'אסר, מנהל מערך האסטרטגיה במילווקי באקס ועוד ישראלי שמכיר היטב את יאניס.
ג'אסר, שבעצמו מגלם סיפור סינדרלה – מהילדות על מגרש הבלטות ביישוב ג'ת במשולש ועד לרגע שבו הפך לישראלי הראשון שזוכה באליפות ה־NBA – אחראי על בניית סגל הקבוצה, בניית אסטרטגיות לצוות האימון מול היריבות הבאות ומעקב אחר שחקני רכש עתידיים. אבל מבחינתו, אפשר לסכם את זה במשפט אחד: "יש לי את השחקן הטוב בעולם ואני צריך לבנות קבוצה שמתאימה לשחקן הטוב בעולם".
הוא מתחיל עונה שישית ב־NBA ושלישית במילווקי באקס. לפעמים הוא צובט את עצמו כדי לוודא שהוא לא חולם כשהוא שואל כוכבי NBA מה אוכלים היום לצהריים. "אני מדבר עם יאניס כל הזמן, בשבילי הוא קולגה. דיברנו הרבה על יוון וישראל, על זה שאנחנו חולקים תרבות, מזג אוויר וטמפרמנט, מתברר שהוא גם מכיר אנשים מהארץ אבל הוא השביע אותי לא לספר במי מדובר. בהיריון של אשתו הייתה לנו שיחה עמוקה על הרצון שלו להיות אבא, הוא איש משפחה מאז ומתמיד".
איך נראית עיר שלוקחת אליפות אחרי 50 שנה?
"יש בעיר הזאת פחות מ־600 אלף איש, ולראות את האוהדים והאנשים פה במהלך הפלייאוף היה מטורף. באולם עצמו יש 18 אלף מקומות, ובגמר היו 65 אלף איש מחוץ לאולם. אתה רואה את כל המכוניות והאוהדים והעיר בהתלהבות, זה משהו מטורף. לקחו אותנו באוטובוסים פתוחים, והתחלנו את התהלוכה, ואתה רואה את הקהל כמו גל של אנשים שלא מסתיים. שאלתי את המארגנים, 'תנו לי הערכה, כמה יש פה?' אמרו לי, 'לפחות רבע מיליון איש'. היו מאה אלף איש רק מול הבמה. זה משהו שאספר לילדים ולנכדים".
החגיגות נמשכות?
"חגגנו משלישי עד חמישי, ובשישי כבר עבדנו 15 שעות. יש לנו את הדראפט בקרוב. אני מדבר איתך עכשיו בשמונה בבוקר, ואני אחרי שעתיים עבודה ותכף יוצא למגרש".
אתה מזכיר לי את שמעון מזרחי, שכשהיו שואלים אותו אחרי ניצחון על ברצלונה אם הוא שמח הוא היה עונה, "הראש במשחק נגד קריית־אתא ביום ראשון". תרשה לעצמך לחגוג, אתה הישראלי הראשון שמרגיש על בשרו זכייה ב־NBA.
"(צוחק) אני מרשה לעצמי, אבל מישהו צריך לבנות את הסגל לעונה הבאה וצריך לעשות את זה עכשיו. יהיו עוד חגיגות כשנקבל רשמית את הטבעות, במשחק הראשון של העונה הבאה. זה לוקח זמן, מעצבים אותן אישית לכל שחקן ולכל איש צוות".
היית שחקן בנבחרות הצעירות של ישראל. למה, להבדיל מהכישרונות שגדלים בכדורגל, לא צומחים בישראל כדורסלנים ערבים?
"כשילדים ערבים מתחילים לשחק כדורגל יש להם מודל לחיקוי. יש לך את בני־סכנין, אחי נצרת, קבוצות מכובדות. יש לך שחקני עבר כמו וואליד באדיר, נג'ואן גרייב, בירם כיאל, כאלה שעשו משהו בארץ וגם המשיכו לאירופה. לי לא היה מודל לחיקוי, בכדורסל אין קבוצה בשתי הליגות הבכירות בישראל מהמגזר הערבי. בג'ת לא היה לנו אולם, שיחקנו בחוץ על הבלטות. אתה משחק גם כשיש גשם והמים מציפים את המגרש, זה קשה. אתה לא רואה את הדברים האלה בחיפה, בגליל או בעפולה".
כבר הגענו לפרובינציאליות אז בוא נשאל ככה, יש שמות ישראליים בפנקס של מילווקי?
"יש כמה ישראלים שאנחנו עוקבים אחריהם, אבל את השמות אני לא נותן לך כי ירון ארבל יחטוף לי אותם".
ב־2012 יאניס עדיין היה במעמד פליט ונואש לדרכון יווני כדי להיבחר בדראפט ה־NBA. מעמד הפליט איים לעצור לו את הקריירה, וזו הייתה התקופה הגרועה ביותר לפליט ביוון לבקש בה אזרחות. המדינה התמודדה עם שיאו של המשבר הכלכלי, ועל גבו המריאה מפלגת הימין הקיצוני "השחר המוזהב" להישג שיא בפרלמנט, כשמנהיגה הוא טיפוס מהסוג שמכחיש את קיומם של משרפות ותאי גזים במחנות ההשמדה.
ובדיוק אז יאניס, בן למהגרים, פליטי עבודה, שמשחק בליגה השנייה ולא בקבוצת פאר, מבקש דרכון. ברמה הפוליטית, הימין הקיצוני חשש מתקדים - כמו יאניס היו כמה מאות אלפים ביוון, אם לא מיליון. אם הוא יקבל, גם הם ירצו. יאניס ומשפחתו היו הכי יוונים שיש, הוריו קראו לארבעת ילדיהם שנולדו ביוון בשמות מקומיים, אבל בלי סחף בדעת הקהל שאליו הצטרפו איגוד הכדורסל היווני והאוהדים שנולדו תוך כדי המאבק - זה לא היה קורה.
עד קבלת הדרכון, קבוצות רבות ב־NBA חששו להתקרב אליו. "להיות פליט בלי מעמד ודרכון בטח לא עזר, אבל עיקר הבעיה היה שהוא היה מאוד מוגבל על המגרש כששיחק מול שחקנים בוגרים", מסביר ארבל. "אבל הוא עשה התקדמות גדולה תוך כדי העונה, והמעבר מ'עוד לא ברור מה יש פה' ל'טוב, נו. זה בטוח NBA, היה מאוד מהיר".
הדרכון המיוחל הגיע ויאניס נבחר במקום ה־15, רק במקום ה־15, על ידי מילווקי בדראפט 2013. דני אבדיה, לשם השוואה, נבחר בדראפט האחרון במקום התשיעי. הבחירה ה־15 הייתה הוכחה כי קבוצות ה־NBA סקפטיות מאוד לגבי יאניס, ומילווקי פשוט החליטה להמר. שנים אחר כך יחזיר לה יאניס בנאמנות מוחלטת.
אחרי שקיבל את המשכורת הראשונה במילווקי, הדבר הראשון שיאניס עשה היה ללכת לסניף המקומי של ווסטרן יוניון ולשלוח את כל הכסף למשפחה שעדיין הייתה ביוון. אחרי ששלח הבין שנשאר בלי כסף למונית שתסיע אותו לאימון. הוא התחיל לרוץ לכיוון האולם. אחרי כמה דקות עצר לידו רכב עם זוג מבוגרים, אוהדי הבאקס, שלקח אותו טרמפ לאימון. כשהג'נרל מנג'ר של הקבוצה שמע על כך, הוא נתן ליאניס את המספר שלו. "בכל פעם שאתה צריך משהו תתקשר אליי".
חוץ מצעיר צנוע שלא היה לו נעים לבקש שמישהו יבוא לקחת אותו לאימון, מילווקי קיבלה בוסר, שחקן ספסל צעיר שהשתפר בהדרגה, אבל השתפר כל הזמן. "יאניס הוא דוגמה למישהו שברובד האתלטי היה מרשים ברמות הכי גבוהות. היו לו המון דברים שאי־אפשר לשפר, ומה שהיה חסר לו – כוח – אפשר להוסיף", מסביר ארבל את הדרך שבה כוכב כזה נולד, "גובה, מבנה הגוף, גודל יד ומוטת הידיים הם נתונים. ניתור, זריזות ושאר דברים אתה יכול לשפר עד גבול מסוים. כל עוד יש לך מבנה גוף מתאים, וברוך השם ליאניס היה כזה, כוח זה הדבר שהכי קל לשפר עם עבודה נכונה בחדר כושר. היה די ברור שהוא הולך להיות מפלצת אתלטית, ואז הוא גדל עוד יותר".
בעונתו הראשונה בארה"ב, מעבר לקשיי ההסתגלות הטבעיים, הוא גם נקרע לראשונה ממשפחתו. הוריו ואחיו לא יכלו לבקר אותו כי להם עדיין לא היה דרכון. בהמשך, כל המשפחה תקבל אזרחות יוונית בזכות המעמד שלו ותעבור לגור לידו במילווקי, ויאניס עצמו יקים לעצמו משפחה בעיר עם אישה מקומית, מריה, ויביא איתה לעולם את בנו, ליאם־צ’ארלס בן השנה וחצי. אחרי כמה שנות התאקלמות, שכללו גם עונה של 15 ניצחונות ו־67 הפסדים ב־2014, הכוכבים הסתדרו ליאניס. המאמן מייק בודנהולצר הפך את הבאקס לכוח של ממש, יאניס זכה פעמיים בתואר ה־MVP של העונה וגם בשחקן ההגנה של העונה. לאורך השנים שמע ביקורות על היכולת הטכנית שלו והזריקה לסל, הואשם בחד־ממדיות ובפסיביות. את כל זה הוא ניפץ בסדרת גמר אישית מהטובות בהיסטוריה.
רגע לפני המשחק החמישי בסדרת הגמר, הוא הסביר בתמצית את מהות היאניס. "מהניסיון שלי, כשאתה אומר לעצמך כמה אתה נהדר ואיזה מדהים מה שהשגת, הימים הבאים שלך יהיו די גרועים. כי כשאתה מתמקד בעבר, האגו שלך מדבר: 'עשיתי את זה', 'הצלחתי בזה', 'ניצחנו את הקבוצה ההיא'. כשאתה מתרכז בעתיד, הגאווה שלך מדברת: 'כן, במשחק הבא אעשה ככה וככה'. אז אני מנסה להתמקד בהווה, ברגע הזה. זה אומר להיות צנוע, בלי ציפיות. זה אומר ליהנות מהמשחק, מזה שאני מתחרה ברמות הגבוהות. היו אנשים בחיי שעזרו לי בזה ואני מנסה לשלוט בזה, ועד עכשיו זה עובד לי - אז אני לא מתכוון לעצור".
הוא לא עצר.
כדי להבין כמה גדול יאניס, צריך לצלול קצת למה שהאמריקאים הכי אוהבים: סטטיסטיקות. רק שלושה שחקנים בהיסטוריה של ה־NBA זכו בקריירה שלהם בשחקן ההגנה של העונה, ב־MVP של העונה הסדירה וגם ב־MVP של סדרת הגמר. יאניס האחרון שבהם, קדמו לו האקים אולאג'ואן האגדי ואחד, מייקל ג'ורדן. בסדרת הגמר נגד פיניקס קלע יאניס בשני משחקים רצופים יותר מ־40 נק' (42 ו־41 במשחקים 2 ו־3). רק שלושה עשו זאת לפניו: לברון ג'יימס, שאקיל אוניל וגם, ניחשתם נכון, ג'ורדן.
בגיל 26 נדמה שהכתפיים שלו מסוגלות לסחוב אולם ספורט על יושביו, אבל למעשה הן חופשיות, כי זו השנה שבה יאניס הסיר את כל הקופים מהגב. אחרי שנתיים רצופות שבהן שלט בליגה וזכה בתואר השחקן המצטיין, אבל ספג ביקורות על ההדחה המוקדמת של קבוצתו מהפלייאוף, נמאס לו לשמוע שהוא שחקן מדהים אבל לא יכול להוביל קבוצה. טענו שהוא יכול להיות רק רובין, אז יאניס הוכיח שהוא באטמן.
"בתקופה ההיא, כשאיש לא הכיר אותו אפילו ביוון, היינו משחקים הרבה בפלייסטיישן במשחק של ה־NBA", מספר וארלאס. "הוא אהב את קווין דוראנט, אני את לברון ג'יימס. היום הוא מנצח אותם על המגרש. הזכרתי לו את זה בפעם האחרונה שנפגשנו, בדצמבר, כשכל העולם רצה לדעת מה הוא מתכוון לעשות".
בתקופה שוארלאס מדבר עליה, מילווקי הניחה בפני יאניס חוזה עתק שגם ב־NBA לא ראו מעולם: 228 מיליון דולר לחמש עונות, שכר בסיס מהקבוצה, לפני חוזי פרסום וכל הנלווה לסופרסטאר. התקשורת האמריקאית עסקה 24 שעות ביממה בשאלה האם יאניס יישאר במילווקי, עם סיכוי נמוך לזכות באליפות, או יחבור לסופרסטאר נוסף בקבוצה גדולה. חברו לקבוצה והרובין שלו, כריס מידלטון, קנה לו עט ליום ההולדת שחל ב־6 בדצמבר. הרמז היה ברור: רק תחתום. ויאניס, נאמן כתמיד, החזיר למילווקי על כך שהאמינה בו וחתם. וארלאס מספר על הרגעים שקדמו להחלטה: "הוא החליט להישאר במילווקי ואמר לי: 'הקדשתי את חיי לזה ואני עובד כל יום קשה מאוד בשביל זה, ואני בטוח שאקח אליפות יום אחד. וכשזה יקרה, איש לא יצפה לזה'".
וארלאס ויאניס מדברים בטלפון על בסיס קבוע. "חוץ מבתקופת הפלייאוף, אז הוא עונה לטלפונים רק מאמא שלו". ג'אסר, שרואה את יאניס מקרוב על בסיס יומי, די נדהם מהקשר עם המשפחה, שהוציאה עוד שני אלופי NBA – ת'נאסיס, אחיו הגדול, שצורף למילווקי בעיקר בגלל ייחוסו המשפחתי, והאח הצעיר קוסטאס שזכה באליפות בשנה שעברה עם לוס־אנג'לס לייקרס. "האחים מאוד חשובים לו, ואמא שלו חשובה יותר מכולם. אתה רואה את הגישה שלו, הוא מקדיש להם כל צעד בקריירה והוא רוצה להיות השחקן הכי טוב בעולם ואחד השחקנים הטובים בהיסטוריה. ולצד כל זה, הכרתי בחור מדהים, מאוד צנוע, אדם בלי טיפת שחצנות".
מבחינת ארבל, סגירת המעגל עם יאניס הגיעה בהפתעה גמורה לפני שנתיים. "הייתי באליפות העולם בסין", הוא נזכר. "הסוכן היווני של יאניס, מי שבאמת גילה אותו, הוא חבר טוב. נפגשנו בלובי של המלון של הנבחרות לדרינק, ואז נבחרת יוון חוזרת מאימון. יאניס נעצר כמה מטרים מאיתנו וזורק משהו ביוונית לסוכן שלו בדרך לחדר. פתאום הוא מסתכל לכיווני, מצביע עליי ואומר, 'אני מכיר אותך...'. שבע שנים אחרי אותו משחק, מבלי שנפגשנו פעם אחת בין לבין, וגם אז הוא ראה אותי רק ביציע. הסוכן שלו אמר לי כבר אז שיש לו זיכרון מטורף, אבל זה הגיע משום מקום. היה שם רגע נוסטלגי, הוא סיפר כמה הוא היה בהלם כשהוא שמע שהגיע מישהו מ־NBA לראות אותו. פרספקטיבה. סגירת מעגל. איחלתי לו בהצלחה וחזרנו לדרינק".
פורסם לראשונה: 07:14, 30.07.21
