הסיפור הזה יכול בקלות לשמש כבסיס לתסריט לסדרה בנטפליקס: צוות של שלושה "אינדיאנה ג'ונס" יהודים, קצת נאיבים ומלאי אידיאלים, שיוצא לצלם קהילה יהודית אבודה בניגריה ומובל במהרה לצינוק על ידי אנשי ביטחון רעולי פנים. זה בהחלט לא היה הסרט שיצאו להכין שלושת גיבורי הדרמה. ההרפתקה המסוכנת אמורה הייתה להיות צילומי הפרק הראשון של סדרה דוקומנטרית עצמאית שהפיקו - We Were Never Lost - על אודות קהילות יהודיות נשכחות ברחבי העולם, שרובן אינן זוכות להכרה או לתמיכה של מדינת ישראל. אלא שאז, במפתיע, הם הפכו לגיבורי התסריט.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- דור העתיד של לבנון מספר על החיים במדינה קורסת
- הסעיף שזדורוב בונה עליו: מה הסיפור של הספק הסביר?
- "כשאתה רב עם חני אתה גמור": אשת הצללים של הזוג נתניהו
רודי רושמן (27) הוא כוכב רשת עם 186 אלף עוקבים בפייסבוק ועוד 98 אלף באינסטגרם. כשלמד באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בארצות־הברית הוא ייסד את אגודת "סטודנטים למען ישראל", ומאז הוא פעיל בהסברה ציונית ברשת בשגרה וגם בזמן המתקפות הקשות על ישראל כמו למשל בזמן מבצע "שומר החומות". נועם ליבמן (27) הוא במאי סרטוני הרשת של רושמן ביוטיוב, והכוכב השלישי בתסריט הוא דוד בנעים (46), עיתונאי מנוסה שהיה מועמד בשנת 2016 לפרס האמי היוקרתי, עבור כתבתו לרשת הטלוויזיה i24 על מסע הבחירות של דונלד טראמפ. רושמן וליבמן חיים בישראל. בנעים מחלק את חייו בין פריז, תל־אביב וארה"ב.
בחודש שעבר יצאו שלושתם יחד למסע, שאמור היה להביא אותם לרחבי אפריקה ואסיה.
3 צפייה בגלריה
שלושה ישראלים עצורים מעצר ב ניגריה לאחר ריאיון עם מנהיג חבל ביאפרה נחשב מתנגד משטר
(מתוך חשבון הפייסבוק של רודי רושמן)
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו, כשהוא מפקיר את פניו לאור השמש שכל כך חסר לו בתא החשוך והמטונף שבו נכלאו הוא וחבריו במשך שלושה שבועות, נזכר רושמן בתחילת המסע: "התחלנו את הצילומים בניגריה, כי ידענו שהקהילה שם מרתקת", הוא מסביר. "יומיים לפני הנסיעה, נועם, הבמאי, חשב שאנחנו צריכים להביא להם ספר תורה. הצלחנו לגייס תרומה מארה"ב ומצאנו באוקראינה ספר תורה עתיק, בן 200 שנה, ששרד את השואה. ביקשנו מאמן ציורי הקיר סולומון סוזה שיאייר את קופסת העץ שבה שמורים הגלילים. סלומון הוא זה שצייר את כל דיוקנאות גיבורי ההיסטוריה היהודית על תריסי הבסטות בשוק מחנה יהודה בירושלים. על קופסת ספר התורה הוא צייר שני אריות שתומכים בעץ החיים". את התמונה של שלושת החברים בנתב"ג, כשרושמן חובק את ספר התורה שממנו מיאן להיפרד גם בטיסה, הם העלו מיד לאינסטגרם.
איך נכנסתם לניגריה?
"הקשבנו לעצתו של ה'פיקסר' שלנו. הוא איש שמלווה כבר שנים רבות צוותי צילום זרים", מסביר העיתונאי, בנעים. "הוא הדריך בעבר נציגים של סוכנויות הידיעות AP ו־AFP והמליץ לנו לא לבקש ויזת עיתונאים, כי אנחנו מצלמים סרט דוקומנטרי".
ב־6 ביולי, כשנחתו השלושה בשדה התעופה באבוג'ה, בירת ניגריה, התקבצו סביבם בהתרגשות אנשי משמר הגבול. "כולם, גם המוסלמים, רצו לנשק את המגילה שהגיעה מירושלים הקדושה ולראות את הגלילים. הם האמינו שהתורה היא קמע למזל טוב", נזכר בנעים, שלא תיאר לעצמו באותם רגעים שהמפגש הבא שלו עם השלטונות יהיה מפחיד הרבה יותר. מהבירה אבוג'ה יצאו השלושה לנסיעה ממושכת לכפר בשם אוגידי, שבו שוכנת קהילה יהודית בשם איגבו, והתקבלו על ידי חבריה בזמר "אשירה לה' כי גאֹה גאה", ממעמד קריעת ים סוף.
יש מומחים, לא רק מהרבנות, שמפקפקים ביהדותה של קהילת האיגבו שבה ביקרתם.
"לא מעניין אותי לקבוע מי הוא יהודי על פי ההלכה", מצהיר רושמן. "נוגע לליבי שקיימות בעולם קהילות רבות שמרגישות שהן יהודיות ומקיימות מצוות. הם שומרים על כשרות באזור שאין בו כמעט מה לאכול, חוץ מחזירים ושרצים. הם עורכים ברית מילה. אחד מהם הגיש לנו טליתות שארג במו ידיו. אנשים שואלים למה בכלל נסענו לשם, ואנחנו אומרים: למה לקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע אליהם?"
"לבקשתם עליתי לתורה", נזכר בנעים. "התרגשתי כמו בבר־מצווה שלי מהבקיאות הנדירה שלהם בקריאת טעמי המקרא".
מעט רקע: קהילת האיגבו היהודית היא מיעוט בתוך שבט שדורש עצמאות משלטונות ניגריה. רבים זוכרים את הרעב הנורא בחבל ביאפרה, בין השנים 1967־1970, בתקופת המלחמה שבה הפסידו המורדים לשלטונות.
לאחר שנים של סטטוס־קוו החלה ממשלת ניגריה לרדוף את חברי ארגון "ילידי ביאפרה" - IPOB, שצבר פופולריות ודרש עצמאות. מנהיג המורדים, נאמדי קאנו, נעצר ביוני 2020 ומאז הסלים הסכסוך בשטח בין שבט האיגבו המקומי לבין ממשלת ניגריה, עד לכדי שביתות והפגנות המונים של התושבים, רציחות ומאסר של מנהיגים מקומיים על ידי השלטונות, ובאזורים מסוימים גם קרבות.
חברי הקהילה היהודית תקועים בדיוק באמצע: בין המוסלמים שאינם מכירים כלל בקהילה, לבין הממשל הניגרי שאינו מבדיל בינם לבין המורדים. "בחודשים האחרונים נרצחו 500 מבני השבט", מספר רושמן, "ותשעה בתי כנסת נהרסו על ידי הממשל, כי המורדים איחסנו בהם תחמושת".
במהלך הביקור נפגשו השלושה עם מלך שבט האיגבו, אזה צ'וקוואמקה ארי, ורושמן העניק לו ציור שבמרכזו מנורה, שמייצגת את 12 השבטים. המלך סיפר להם שהאיגבו הם צאצאי שבט גד, שהיגרו ממצרים לניגריה ואף לקח אותם לראות את העץ האיתן שתחתיו קבורים אבות אבותיהם של זקני השבט. רושמן מיהר לפרסם את התמונה המרגשת באינסטגרם.
כאן החלו הצרות: התמונות שהעלו רושמן וליבמן לאינסטגרם עוררו ציוצים רבים, שהאשימו את מדינת ישראל בסיוע למורדים ואת השלושה כנציגי ישראל באזור. השלושה, מצידם, מיהרו לפרסם תגובה שבה הבהירו שמטרת הסרט היא אך ורק תיעוד של חיי הקהילה היהודית.
לא חששתם לפרסם תמונות ברשת כשאתם עדיין במדינה?
"מבחינתנו הצילומים לא היו פוליטיים", מסביר בנעים. "לא חשבנו שהם יפריעו לממשל הניגרי".
אבל מתברר שהם הפריעו ועוד איך. בחמישי בערב, שלושה ימים לאחר שנחתו בניגריה, ישבו השלושה עם נציגי תנועת הנוער היהודית באזור, לגמו בירה ותיכננו את קבלת השבת הנפלאה שיערכו למחרת ושאליה יגיעו צעירים מכל האזור. פסגת המפגש צפויה הייתה להיות הרגע שבו תקבל לידיה תנועת הנוער את ספר התורה הקסום, שבעזרתם הוא יחל במסעותיו ברחבי ביאפרה, מקהילה לקהילה.
אלא שלמחרת, בשעה 07:30, העיר אותם ה"פיקסר" והורה להם לרדת מיד עם דרכוניהם לכניסת המבנה שבו שהו. 15 גברים חסונים, חבושים במסכות סקי שחורות, המתינו להם שם. "למרבה האירוניה", מספר רושמן ששירת בצנחנים ומבין דבר או שניים בכלי נשק, "הם היו חמושים ברובי תבור ישראליים".
השלושה הוכנסו לג'יפים נפרדים, שדהרו במהירות מסוכנת, בדרך לא דרך, ליעד לא ידוע. "אפשר רק לתאר מה עבר לי בראש ברגעים האלו", נזכר בבעתה בנעים. עימם נלקחו גם המדריך שליווה אותם ואישה נוספת, נציגת הקהילה. השלושה נחקרו בנפרד, אך ללא לחץ פיזי. למחרת נלקחו השלושה, הפעם יחדיו, במשך תשע שעות נסיעה, בחזרה לעיר הבירה אבוג'ה.
"תכף יגיעו נציגי הקונסוליה שלכם", שיקרו להם השוטרים. השלושה הם כמובן אזרחי ישראל. לרושמן ולליבמן גם אזרחות אמריקאית. לבנעים וגם לרושמן יש גם אזרחות צרפתית. "חיכינו שעתיים ליד כלוב מעצר מטונף ומסריח ואז השוטרים שיחררו מתוכו אסיר ודחפו אותנו בכוח פנימה", מספר רושמן. "בשום שלב לא נעצרנו רשמית כי אחרת ניגריה, שנחשבת לדמוקרטיה, הייתה צריכה לאפשר לנו מפגש עם עורכי דין ועם נציגי הקונסוליות".
התנאים בתא המעצר הצר והחשוך היו מזעזעים: צפוף, מלא בקבוקי שתן מלאים של דייריו הקודמים. על הכתלים נחרתו כתובות: אם איעלם, אנא הודיעו למשפחתי. "ישנו על הרצפה, לא החלפנו בגדים ולא התקלחנו", מתאר רושמן. "המים שבהם היינו אמורים להתרחץ הובאו לנו בדלי שבו השתמשו הסוהרים כבית שימוש". במשך שלושה ימים לא טרחו אפילו להביא להם אוכל. במהלך היום הם עברו חקירות מתישות ובלילה חזרו לתא האפל והמצחין.
"הכי מסובך עבורי היה חוסר הוודאות", נזכר בנעים שכבר צלח כמה וכמה מצבים קשים בחייו המקצועיים. "האם נישאר כלואים חודש, שנה, עשר שנים? האם המשפחות שלנו יודעות בכלל איפה אנחנו?"
רושמן: "ביום השביעי העבירו אותנו לתא קצת יותר גדול עם שני עבריינים ניגרים - רוצח ומבריח. פחדנו שהם שם כדי להרוג אותנו. פעם אחת, כשהתירו לי להוציא מברשת שיניים מנרתיק האמבטיה שלי, הצלחתי להחביא זוג מספריים קטן. חשבתי שאולי נצטרך להתגונן".
נקודת האור שלהם הייתה מי שבנעים מכנה בחיבה "המלאכים המזוקנים" - אנשי בית חב"ד באבוג'ה. "הם הביאו לנו אוכל כשר ודרכם נודע לנו שהקונסולים של שלוש המדינות - ישראל, ארה"ב וצרפת - פועלים יחדיו, מאחורי הקלעים, לשחרורנו".
ואכן, חבריהם של השלושה והעוקבים ברשתות החתימו אלפים על עצומה שקוראת לשחרורם. "המשפחות הגיעו עד לנשיא צרפת מקרון ולאנתוני בלינקן, מזכיר המדינה האמריקאי", מגלה רושמן. גם הישראלים, שלהם קשרים חמים עם ניגריה, הצליחו לפגוש את השלושה, בליווי הקונסול האמריקאי.
הלחץ הבינלאומי עשה את שלו: אחרי שלושה שבועות בתא המעצר, שוחררו השלושה למעצר לילי בבית חב"ד. כל אישום לא הוגש נגדם, ולמחרת ב־28 ביולי הועלו אחר כבוד לטיסה לטורקיה ומשם ארצה. הם עדיין דואגים לגורלם של שני המלווים המקומיים שלהם ומנסים לפעול לשחרורם.
הצלחתם להציל את הקטעים שצילמתם?
רושמן: "הניגרים החזירו לנו אותם כשראו שאין שם מסר פוליטי. אבל זה לא מספיק לפרק".
ואת מה שעבר עליכם אתם מתכננים להפוך לספר או לסרט?
"כל הרעיון בסדרה הוא למשוך תשומת לב לקהילות המבודדות האלו", אומר רושמן. "אם הרבה אנשים שמעו עליהן בפעם הראשונה בגלל החוויה הקשה שעברנו, אולי הן יחוברו שוב לעם ישראל. רוב הישראלים בארץ הגיעו מארצות אשכנז וספרד. נניח שאנחנו היינו נשארים שם והן היו מגיעות ארצה, האם לא היינו מצפים שהן יעזרו? הן המשפחה שלנו. מה שעברנו שלושתנו זה בהחלט לא מרכז הסיפור כאן".
