"סוויפינג" ו"ביטינג" אולי נשמעים כמו מושגים שלקוחים מעולמות אפלים, אבל עבור לייבעלע פרידמן, חוקר החיפושיות היחיד בישראל (וכנראה גם במזרח התיכון), מדובר בסך הכול בטכניקות שגרתיות לאיסוף חרקים. על גדת הנחל, שם פגשנו אותו, הוא מדגים: "הדרך הטובה ביותר היא להכות את הצמחים קלות ולנער אותם, כך שהחיפושיות ייבהלו וייכנסו לרשת. את החיפושיות בעלות הכנפיים לוכדים בתנועת הסוויפ. הדרך הפחות טובה היא לנסות להתקרב אליהן ולהתבונן".
הכירו את לייבעלע פרידמן, חוקר החיפושיות
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- תשכחו מ"מלתעות": יצאנו לים עם חוקר כרישים
פרידמן הוא אנטומולוג שמתמחה בחיפושיות, ובאופן ספציפי יותר בחדקוניות, ומנהל את אוסף החרקים במוזיאון הטבע שבתל אביב. ב-15 השנים האחרונות הספיק לאסוף יותר מ-53 אלף חרקים, חצי מהם חיפושיות. "בעיניי הן פשוט חביבות", הוא מסביר את ההיקסמות הפרטית שלו. "כשאני מסתכל על חיפושית הלב שלי מתחמם. הן כל כך יפות ומגוונות, יש להן התנהגויות מרתקות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אף שמנעד המינים המוכרים לציבור הרחב נע בין פרת משה רבנו (שבכלל נקראת "מושית השבע") לבין חיפושית זבל, בישראל מצויים לא פחות מ-6,000 מינים של חיפושיות. ההבדלים, אגב, לעיתים קטנים כל כך עד שניתן להבחין בין המינים רק באמצעות ניתוח של האיברים הפנימיים. למרות שטחה הקטן יחסית של מדינת ישראל, המגוון הגיאוגרפי הכולל מקומות נמוכים לצד פסגות הרים מאפשר בתי גידול נרחבים עבור זנים רבים של חיפושיות. כך, ביום טיפוסי על גדת הנחל הוא משער שנוכל לאתר כמה עשרות מינים, וביום איסוף בשדה הוא מסוגל לאתר כ-500 מיני חרקים.
מהמראה הבלתי שגרתי של פרידמן קשה להתעלם: כך, עם כיסים עמוסי מבחנות, כובע ורשת לכידה ענקית, הוא מתרוצץ בין הצמחים ומחפש חיפושיות. לא רק בשעות העבודה, אגב, אלא כמעט בכל הזדמנות: "גם כשאני מטייל באופן הכי משפחתי, אני עדיין פוזל לצדדים כי אולי יגיח איזה חרק מעניין. זה פשוט חלק ממני".
במשך שנים הקפיד על איסוף מוגבר בעונת האביב ובשעות היום. אלא שפעם אחת, דווקא כשהחליט לחרוג ממנהגו, גילה כי החמיץ איסוף של מינים, כאלה שאפשר למצוא למשל רק בקיץ: "אם לא אספת עכשיו - יכול להיות שכבר לא תמצא אחר כך", הוא אומר. "היו מקרים שהצטערתי שלא אספתי יותר מכמה פריטים בודדים - ולא מצאתי אותם יותר".
עבודת האיסוף כמובן לא מסתיימת בציד חיפושיות, כי מרגע שנלכדו והוכנסו למבחנה - אז מתחילה העבודה האמיתית, ויש שיאמרו האכזרית: "מיד אחרי האיסוף מוכרחים לטפל בהם בחומר מיוחד, אחרת החרקים נמעכים, נדבקים ומתפרקים", מסביר פרידמן. השלב הבא כולל שיפוד של החרקים אל לוחות קרטון קטנטנים, והצמדת פתקיות מידע המכילות פרטים כמו מקום האיסוף, התאריך ושיוך לאוסף הרלוונטי.
תגיד, חוקר חיפושיות אוהב חיפושיות? זה עצוב שהן צריכות למות כדי להגיע לאוסף.
"כשהייתי ילד, לפעמים לא עמדתי בפרץ הרגשות ושחררתי את החיפושיות, למרות שהיו נדירות ומעניינות. פשוט לא יכולתי להרוג אותן. אבל לצורך מחקר אין הרבה ברירה. אני לא נהנה מזה בשום אופן, אבל תיעוד חיפושיות יכול להיעשות רק עם חיפושיות מתות. מנחמת אותי העובדה שהן לא מאריכות חיים יותר מדי ממילא, כך שאני לא פוגע במערכת הטבעית בשום צורה".
הוא גדל בבלרוס, בבית דתי. כבר בכיתה א' התגאה באוסף חרקים קטן, שאותו תרם בסופו של דבר לבית הספר. תמיד חלם להיות זואולוג או אנטומולוג, אבל המשפחה פחות הבינה. לא פעם חיפושיות שאסף סיימו את חייהן כשנשטפו באסלה לקול הצרחות של אחותו. "עם הזמן הם הבינו שלא מדובר בשיגעון, ושזה נותן לי סיפוק וגם משכורת, אז היחס שלהם השתנה בהתאם", מספר פרידמן.
אל מוזיאון הטבע הגיע לפני כ-25 שנה, כשהועסק בתור מפחלץ בחצי משרה. כשסיים את התואר השני, אחרי שכתב עבודת תזה על חדקוניות, בחר לוותר על המשך קריירה אקדמית לטובת עבודה במוזיאון. בסופו של דבר החל לעסוק בטקסונומיה - שיום ומיון חרקים עבור אוספי המוזיאון השונים - וכמובן באיתור ובאיסוף שלהם בטבע.
פגשת כבר אלפי חיפושיות, זה עדיין מרגש?
"אני מתלהב מאוד בכל מפגש כזה. אם זאת חיפושית שאני כבר מכיר, זה כמו לפגוש חבר ותיק. אם מצאתי חיפושית שאני לא מכיר, או שרק ראיתי ומעולם לא אספתי, או שאני יודע שהיא נדירה - זה כמו לפגוש חבר חדש. כשאני רואה חיפושיות העיניים שלי בורקות, הרבה פעמים אני ממש קופץ מהמקום ורץ לקראתן".
הרבה אנשים בכלל נרתעים מחיפושיות.
"לאנשים יש נטייה להירתע מכל דבר שחור, עם רגליים ארוכות ומחושים. לעומת זאת, הם אוהבים דברים עגולים, כדוריים ועם כתמים. בגלל זה נורא אוהבים את פרת משה רבנו. אף אחד לא נרתע ממנה למרות שהיא חיפושית טורפת, תוקפנית, שמפרישה חומר צהוב ומגעיל".
האתגר הגדול ביותר כיום בעולמן של החיפושיות הוא הרס בתי הגידול שלהן. כמי שנמצא בתחום הזה כבר שנים ארוכות, פרידמן מציע פרספקטיבה היסטורית ומספר כי לפני 30 שנה היו הרבה יותר אזורי מחיה ירוקים שבהם אפשר היה למצוא מינים שונים של חיפושיות - אזורים שלאט-לאט נעלמים לטובת סלילת כבישים ותנופת בנייה: "אני יוצא החוצה וזה מצער אותי". פרידמן מודה כי היה רוצה שיותר אנשים ידעו ליהנות מהמגוון ומהיופי של החיפושיות, וילמדו להעריך אותן: "חיפושיות הן חלק חשוב מהמערכת האקולוגית, הן אחד הנדבכים שעליהם עומדת המערכת כולה. רובן יצורים חיוביים ולא מזיקים. הן משעשעות, צבעוניות וחמודות, ובלעדיהן העולם היה הרבה פחות נחמד".
