ארבעת משולשי המתכת הענקיים ריחפו בגובה של כמה אלפי מטרים מעל למימיו השחורים של מפרץ עומאן, לא הרחק מה"שפיץ" עליו יושבת מסקט, בירת הנסיכות עומאן. זו הייתה שעת לילה מאוחרת מאוד, ובגובה כזה, אין סיכוי שמישהו ישמע את זמזום מנועי הבוכנה שלהם. אם בטעות כלי טיס אחר היה עובר בסביבה ואיכשהו מבחין בהם, המקסימום היה כנראה דיווח על מפגש עם ארבעה עב"מים מוזרים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
בינתיים, במוצב הפיקוד של חיל האוויר והחלל בטהרן, הקצינים של משמרות המהפכה שישבו מול מסכי הענק ידעו היטב שהמשולשים המעופפים הללו הם ממש לא עצמים בלתי מזוהים. זה ה"שאהד 136", המל"ט החדיש של משמרות המהפכה, ויש לו מטרה אחת: להתאבד.
5 צפייה בגלריה
ספינה אונייה מרסר סטריט mercer street ב בעלות אייל עופר ש הותקפה תקיפה איראן ב נמל מחוץ ל נמל איחוד המפרץ פוג'יירה איחוד האמירויות
(צילום: AFP)
במוניטורים שמשדרים את מה שמצלמות המל"טים קולטות, החלו להתגלות אורות סיפון מטושטשים של אוניית ענק מרוחקת, וארבעת המשולשים החלו להנמיך טוס באיטיות לעברם. הלילה הם יכתבו פרק חדש במלחמה החשאית בין איראן לישראל.
עשרה ימים קודם, ב־21 ביולי, הורה הקברניט הרומני של ה"מרסר סטריט", להרים עוגן ולעזוב את הנמל הענק בדאר-א-סלאם שבטנזניה. ה"מרסר" היא אוניית-מכלית חדשה יחסית – בקבוק השמפניה נופץ על חרטומה ביפן ב-2013 – והיא יכולה לשאת כמעט 50 אלף טונות. הפעם היעד שלה היה נמל פוג'יירה שבאיחוד האמירויות, שם הייתה אמורה להעמיס נפט. על פי חישובי הניווט, ה"מרסר" הייתה אמורה לעגון בנמל ביום ראשון השבוע, באחת בצהריים. היא לא תגיע לשם.
חברת־האם של ה"מרסר" היא תאגיד ספנות יפני, שאין לו שום קשר לישראל ולציונות. אבל לפני כמה שנים האונייה הוחכרה ל"זודיאק מאריטיים", שהיא החברה שמפעילה את הצי של אייל עופר, אחד מבניו של סמי המנוח. אחיו, עידן, מפעיל צי גדול נפרד משלו. מכיוון שהאחים עופר ואנשי עסקים נוספים – כמו רמי אונגר ואודי אנג'ל – הם טייקוני ספַנות עולמיים, לעיתים קרובות נכון וחכם יותר להצניע את הקשר הישראלי לאוניות הללו. "בגלל החשש מהחרם הערבי", מסביר גורם בכיר ותיק מאוד בענף, "יצרו חלק מהחברות עולם שלם של בעלויות משוּרשרות על חברות שרשומות בכל מיני מקומות בעולם, כדי שמי שירצה בשירותים שלהן לא יסתכן בנזקים כלכליים ושיוכלו לעבוד באופן חופשי. כולם ידעו כמובן מי הבעלים האמיתיים בראש הפירמידה של החברות ושמדובר בישראלים. אבל מפעילי החרם לא ידעו, או לפחות עצמו עיניים". זו הסיבה, למשל, שספינה שנחכרה על ידי חברה בבעלות ישראלית, יכולה להיכנס באין־מפריע לנמל נפט במפרץ הפרסי.
כמעט באין־מפריע. כי בחודשים האחרונים, לכל מי שעוסק בספנות בעולם, ברור שפרצה מלחמה ימית חשאית בין איראן לבין ישראל. גם ב"זודיאק", החברה של אייל עופר, ידעו זאת היטב. ביוני האחרון הותקפה ספינה אחרת שהייתה בבעלותם על ידי יחידת קומנדו איראנית. הקצינים של משמרות המהפכה אמנם הכינו מבצע תקיפה מדוקדק, אבל שכחו דבר קטן אחד: לעשות גוגל על שם האונייה. זמן קצר לפני התקיפה, הספינה נמכרה לחברה שאין לה קשר לישראל.
אז האיראנים אמנם תקפו יעד לא רלוונטי, אבל המסר עבר, ובספינות הישראליות החלו לנהוג במשנה זהירות. בין השאר, הקפטן של ה"מרסר", קיבל למשל הוראה לרגל המצב: לכבות את מתקני ה־AIS. זוהי מערכת המותקנת על כל האוניות האזרחיות בעולם, כחלק ממסקנות אירועי 11 בספטמבר. המערכת משדרת באופן פתוח וגלוי את מיקום הספינה באמצעות ג'י־פי־אס, כך שאם חלילה תיקלע למצוקה, כל כלי בסביבה יוכל לסייע. אבל החשש היה שתוקפים איראנים ישתמשו במערכת כדי לאתר את ה"מרסר".
במשך כמה ימים, ההפלגה של מכלית הענק התקדמה חלק וללא בעיות מיוחדות. בלילה שבין חמישי לשישי האחרונים, התקרבה האונייה אל עבר מצרי הורמוז, שבכניסה למפרץ הפרסי. על סיפונה לא היה אפילו מלח ישראלי אחד – אבל זה לא מה שהפריע למפעילים של ארבעת המל"טים המשולשים שריחפו מעל, להורות לשניים מהם להתחיל לצלול אל עבר האונייה.
לכלי הטיס המתאבד הזה, "שאהד 136", יש צורת כנף דלתא (ולכן המראה המשולש העב"מי שלו), טווח טיסה של בין 2,000 ל־2,200 ק"מ והוא יכול לשאת עד 20 ק"ג חומר נפץ. המפעיל שלו יכול לפוצץ אותו על היעד בדיוק די מרשים. "כלי זה נצפה בתצוגה באיראן לפני שנים אחדות, ובשנת 2020 נראה לראשונה בתרגיל צבאי איראני, כשהוא תוקף מטרות קרקעיות", אומר המומחה לכלי טיס בלתי מאוישים וטילים, טל ענבר, העוסק שנים רבות במחקר של מערכות הנשק של איראן. "הכלי עושה שימוש במערכת הנחיה לוויינית, בנוסף על מערכת אינרציאלית פנימית, ואינו מצויד בראש ביות ש'רואה' את המטרה. ה"שאהד 136" נמצא בשימוש החות'ים בתימן, שם הוא מוצג – מה שלא נכון, כמובן – כמוצר תימני מקורי".
אחרי שהתקרבו לעבר ה"מרסר", שני משולשי המתכת ריחפו בקרבת האונייה. בפעמיים הקודמות שכלֵי טיס מתאבדים של משמרות המהפכה תקפו ספינות ישראליות, הם חיפשו אזורים שבהם אין אנשי צוות. הרעיון היה לשמור על עימות בעצימות נמוכה: פגיעה ברכוש, ללא פגיעה בבני אדם. הפעם זה נגמר אחרת.
בסביבות השעה 4:00 שני המל"טים המתאבדים התנפצו לפתע אל תוך אזור המסדרון, הסמוך למגורים של אנשי הצוות. הפגיעה הייתה מתחת לגשר הפיקוד של ה"מרסר", ממש היכן שנמצא התא של הקפטן. אש תופת פרצה במתחם. שני המל"טים האחרים העבירו בשידור חי את תמונות הזוועה לחמ"ל משמרות המהפכה, שם הם ודאי עוררו שמחה גדולה: הנה כלי טכנולוגי יחסית זול ופשוט להפעלה, שמכה בציונים אלפי קילומטרים מהגבול שלהם.
בשעות שלאחר התקיפה נשמרה אווירה חגיגית בכלי תקשורת ובערוצי טלגרם שמזוהים עם משמרות המהפכה. "האיראנים נכנסו לשלב חדש של הלוחמה המודרנית וימי ה'פגע וברח' של ישראל הסתיימו", נאמר בערוץ טלגרם אחד. האיראנים יודעים שישראל תגיב, אבל, "אם מטוס או טיל ייכוון לאיראן, הוא יפתח במלחמה כוללת", נקבע בערוץ אחר, שידע לספר גם שאיראן מתכוננת למלחמה הזאת כבר 20 שנה. חוסיין דליריאן, אנליסט צבאי שמקורב למשמרות המהפכה, כתב: "ישראל מאיימת כל הזמן על איראן... אבל הם יודעים שהתגובה לכל פעולה תהיה מהירה מאוד".
גם את הניסיון של הספינה "להיעלם" על ידי כיבוי מערכת שידור המיקום, חגגו בטהרן. ערוץ טלגרם המופעל בידי משמרות המהפכה התגאה ביום ראשון כי, "הפעם התכנון והביצוע היו מורכבים מאוד, מבוססי היי־טק, ותוכננו זמן רב מראש. המתכננים זיהו את הספינה הישראלית ועקבו אחריה, למרות שהג'י־פי־אס שלה היה כבוי". בחברת 'זודיאק' סירבו השבוע להגיב לדברים.
לא ברור האם השמחה באיראן המשיכה גם כשהתברר כי מתוך הריסות אגף המגורים חולצו שתי גופות: האחת של הקפטן הרומני, והשנייה של מאבטח בריטי. על פי מקור מודיעיני אחד, האיראנים דווקא חיפשו דם, ורצו לנקום את מותו של סיד אחמד קוריישי, קצין בכיר במשמרות המהפכה שנהרג ככל הנראה בתקיפה המיוחסת לחיל האוויר הישראלי בנמל התעופה בדאבא שבסוריה, כמה ימים קודם. מקור אחר מעריך שמדובר בטעות בהפעלת הכלים המתאבדים, ושהדבר האחרון שהאיראנים רצו זה לגרור את רומניה ובריטניה לטובת ישראל. כך או כך, בטהרן, בירושלים ובבירות עולמיות נוספות, היה ברור: אלו החללים הראשונים במלחמה הימית החשאית הזאת בין ישראל לאיראן. אבל ממש לא בטוח שהם האחרונים.
לנוכח הגינויים הדיפלומטיים העזים למתקפה נגד האונייה – במיוחד של לונדון ו־וושינגטון – פירסמה איראן הרשמית הכחשה למעורבות שלה. המאמץ הדיפלומטי נגד איראן הובל בידי שר החוץ יאיר לפיד, כשראש המוסד החדש, דוד ברנע, חולק את המודיעין על אודות המעורבות האיראנית עם שירותי הביון של ארה"ב, מערב אירופה ורומניה. במקביל לפעילות הדיפלומטית, ישראל לא פסלה גם תגובה צבאית, ולא מן הנמנע שתקיפה כזו תצא לפועל בקרוב "המטרה בתקיפה הזאת אינה נקמה", מסביר גורם ביטחוני בכיר, "אלא לוודא שהאיראנים לא יצליחו במשימה המרכזית שלהם – לנסח מחדש את כללי המשחק".
ומהם הכללים החדשים?
"לצמצם את חופש הפעולה של ישראל נגד איראן בכל העולם, בידיעה שאם היא תמשיך, הם ימשיכו לתקוף כלי שיט שבבעלות ישראלית".
השאלה שלא מעט בכירים במערכת הביטחון והמודיעין שואלים את עצמם בחודשים האחרונים היא אחת: איך בכלל נקלעה ישראל למלחמה הזאת? בין האנשים שעימם שוחחנו השבוע, יש לא מעט המשוכנעים שישראל בעצמה העניקה לאיראנים את המתנה האולטימטיבית: שיטה חדשה להכות בה את עצמה.
אבל כדי להבין למה, צריך קודם להבין איך בכלל החזית הימית החדשה עם איראן נולדה.
ישראל היא מעצמה צבאית־אזורית. אבל כשבוחנים את העימותים הרבים שהיא ניהלה, מתגלה שהיא מעצמה צבאית אווירית, ומעצמה צבאית יבשתית. היא גם מעצמה מודיעינית, ללא ספק. אבל מעצמה ימית? בלשון המעטה, פחות.
"באופן כללי, זרוע הים של ישראל נתפסה במשך שנים כמשנית בהשוואה לזרועות היבשה והאוויר", אומר ד"ר אהוד ערן, ממייסדי המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה. "בעשורים הראשונים, מפקדת חיל הים אפילו שכנה בחיפה, ולא בקריה בתל־אביב. בעוד שבמדינות רבות המרחב הימי נחשב לאורך ההיסטוריה כמקור לאיום, הרי שבישראל, זולת בתקופות קצרות מאוד, לא היה איום ממשי מן הים. אתגרים ביטחוניים במרחב הימי, כמו חסימת מצרי טיראן, ב־1956 ואחר כך ב־1967, קיבלו מענה מלחמתי שעיקרו התנהל ביבשה ובאוויר".
לאיראן, לעומת זאת, יש לא מעט ניסיון במערכות בים. במהלך מלחמת איראן־עיראק בשנות ה־80, טהרן החלה לתקוף מכליות של מדינות המפרץ שתמכו בעיראק, בייחוד כווית. ד"ר ערן: "ארה"ב עשתה אז דבר חסר תקדים: היא הציבה דגל שלה על כל המכליות, והודיעה שהן אמריקאיות, ושפגיעה בהן היא כמו פגיעה בכלי שיט אמריקאיים. האמריקאים גם שיגרו עשרות כלי שיט, כוחות אוויר וכוחות מיוחדים בכדי להגן על המכליות".
זה עזר: האיראנים הורתעו בזירה הימית לשנים רבות. ואז הגיע טראמפ.
באפריל 2019, הנשיא טראמפ – עם לא מעט לחץ מישראל – הטיל על איראן סנקציות כבדות במקום שכנראה כואב לה יותר מכל: יצוא הנפט שלה.
בירושלים ובוושינגטון אולי קיוו שזה ישנה משהו אצל האיראנים, אבל זה לא מה שקרה. גורם מודיעין ישראלי: "ואז המליץ קאסם סולימאני למנהיג הרוחני חמינאי לנהוג כמו בבדיחה על ההוא שנפל מקורס טיס, וביקש לעבור לשרת בנ"מ: אם איראן לא יכולה לייצא נפט – אף אחד לא יוכל להוציא נפט מהמפרץ הפרסי".
המודיעין הישראלי העביר שורת התרעות דחופה לארה"ב כי אונייה בשם "סאוויז", שמוסווית ככלי שיט אזרחי תמים, היא ספינת־אם לפעולות קומנדו של משמרות המהפכה. לפי ההתרעות, על סיפונה מתרחשות הכנות לפיגועים נגד מכליות, בעיקר של סעודיה ואיחוד האמירויות. מטרת הפיגועים: "להעלות את מחירי הנפט בעולם". ראש המוסד יוסי כהן טס בדחיפות לוושינגטון ודיווח לשר המדינה פומפאו ולנשיא טראמפ כי "האיראנים מנסים לשדר שאינם חוששים מהסלמה".
זמן קצר לאחר מכן, האזהרה התבררה כמדויקת. צוותים קטנים מיחידת הקומנדו שמוצבת על ה"סאוויז", הגיעו בחשיכת לילה והצמידו מוקשים קטנים למכליות. הפיצוצים תוכננו כך שמצד אחד יורגשו, אבל מצד שני לא יביאו לאסון גדול, כמו זיהום סביבתי או טביעה של המכלית.
במקביל, עסקה איראן בפרויקט הגדול השני שלה, חוץ מפרויקט הגרעין: ההתבססות הצבאית בסוריה, כמה ק"מ מהגבול עם ישראל. את הפרויקט הזה ניהל עבורה כוח אל־קודס של משמרות המהפכה, בפיקודו של קאסם סולימאני.
ישראל, כמובן, ניסתה למנוע מהגבול עם סוריה להפוך לגבול עם איראן. בסוריה היו מאות הפצצות של חיל האוויר, אם לא למעלה מכך, לצד שורת פעולות בידי המוסד וכאלו שמיוחסות לו. כל הפעולות האלו היו במטרה למנוע מאיראן ומחיזבאללה בניית כוח צבאי אפקטיבי באזור, ובמקביל, לסכל את פרויקט הדיוק של חיזבאללה, לשיפור האפקטיביות של הנשק הרקטי שברשותו.
סולימאני, שרצה לחמוק מההפצצות הישראליות, ניסה הכל. ב־2018־2019, הוא העביר חלק מבסיסיו עמוק לצפון סוריה, ואת הציוד קיבל דרך שדות התעופה חאמה ו־T4 שבחומס. ישראל תקפה גם שם.
הצעד הבא היה לנסות לעבור לנתיב יבשתי. סולימאני החל להסיע אמל"ח ברכבים מאיראן, דרך עיראק, לבסיס של משמרות המהפכה צפונית לבגדד. שם בדרך כלל הוחלפו רכבים ונהגים, כדי לחמוק מעיני המודיעין הישראלי, ומשם להמשיך לצפון סוריה.
גם זה לא ממש עבד. לראשונה מאז הפצצת הכור ב־1981, תקפו ב־19 ביולי 2019, כך על פי פרסומים זרים, כלי טיס ישראליים מעל אדמת עיראק, שיגרו טילים לעבר הבסיס האיראני, והחריבו משלוח גדול של טילים מדויקים.
סולימאני ניסה לתקוף בחזרה מוצבים של צה"ל ברמת הגולן באמצעות כלי טיס מתאבדים, אבל ספג בתגובה הפצצה קשה של חיל האוויר. אחר כך, בזכות מודיעין סופר־מדויק, תקפו קוואדקופטרים (רחפנים בעלי ארבעה רוטורים) בלב הדאחייה רכב שבתוכו היה מערבל פלנטארי, רכיב טכנולוגי חשוב לייצור דלק הטילים.
סולימאני חש חשוף.
הדרך שנותרה בפניו היא הים. ואז, סולימאני הגה פתרון יצירתי: מצד אחד, על איראן כאמור, יש חרם נפט אמריקאי, וקשה לה מאוד למכור את מיליוני החביות שהיא מייצרת. מצד שני, סוריה ממש זקוקה נואשות לנפט, אבל אחרי מלחמת האזרחים שקרעה אותה לגזרים, אין לה כסף לשלם עבורו. מה כן יש לה? נשק. והרבה. אז איראן תיתן לסוריה נפט, וסוריה תשלם בנשק ובשירותים שהיא תיתן לכוחות אל־קודס ולחיזבאללה. וכך נולדה עסקת "תן נפט־קבל נשק".
אגב, ביום שני השבוע, התקיימה ישיבת הממשלה האחרונה של רוחאני כנשיא, טרם כניסתו של הנשיא הנבחר ראיסי לתפקיד. בישיבה הזאת אישר סגן נשיא איראן, אישאק ג'האנגירי, כי איראן הפעילה צי סודי של מכליות כדי לעקוף את הסנקציות. "אף אחד לא שאל אותנו איך הצלחתם למכור נפט?" אמר ג'האנגירי בגאווה. "טראמפ ניסה לעצור את הכל ולדאוג שלא נמכור אף חבית".
אבל כשהמכליות הסודיות של איראן החלו לשייט לעבר סוריה, המודיעין הישראלי עלה על התוכנית של סולימאני. ובמערכת הביטחון החליטו להרוס לו גם אותה.
בחיל הים לא חיכו הרבה, והציגו תוכנית מפורטת למאבק בשיירות האספקה האיראניות. התוכנית כללה הפעלה של אמצעים שונים, גלויים וסמויים. לא כולם במטכ"ל ובמערכת הביטחון אהבו את הרעיונות הללו. יש כאלו שעדיין משוכנעים שחיל הים פשוט התקנא באח הגדול הכחול, המוביל מהאוויר את התקיפות בסוריה.
כך או כך, לפחות חלק מההצעות של חיל הים התקבלו. מאז אמצע 2019 תוקפת שייטת 13, בהתבסס על מידע שנאסף בידי המוסד, אמ"ן ומספן המודיעין של חיל הים, את האוניות האיראניות הנושאות נשק ונפט. בכל המקרים, הכוונה לא הייתה להטביע אותן, אלא רק לגרום להן מספיק נזק כדי שיסתובבו ויחזרו לנמל המוצא שלהן. לכן, החבלות בוצעו לרוב במנוע, בחדר המכונות או במדחף של האונייה.
לפחות בשניים מהמקרים נשאו האוניות ציוד צבאי מתוחכם שנועד לפרויקט הדיוק של חיזבאללה והציוד הזה עצמו, לא הספינה כולה, היה המטרה של המבצע. באחת מהפעמים איראן ניסתה להחליף את המערבל הפלנטארי, שהושמד מהאוויר. איראן ניסתה להבריח עוד אחד כזה על אחת מהספינות, וגם הוא הושמד.
גם אחרי חיסולו של סולימאני בינואר 2020, הפעילות של חיל הים המשיכה. חלק מהפעולות פורסמו, חלק נותרו עלומות. על פי כמה מקורות, התסכול במשמרות המהפכה הלך וגבר, ועימו גם הלחץ על המנהיג חמינאי לאשר להם להגיב.
בפברואר האחרון, כך זה נראה, חמינאי נתן את האישור. זה קרה אחרי שהוצגה בפניו דרך חדשה לתגובה: לא הפגזה של חיזבאללה, שתביא לחורבן בדרום לבנון; לא פיגוע נגד שגרירות או מטרה ישראלית בחו"ל, שיביאו למסע חיסולים ישראלי. אלא תקיפה של ספינה אזרחית, שהיא בבעלות ישראלית, עם נזק קל, בלי הרוגים. הדוחף המרכזי של היוזמה הוא האדם החשוב ביותר כיום במשמרות המהפכה, זה שנכנס לנעליו של סולימאני: אמיר עלי חאג'יזאדה.
זה שם שכדאי לזכור: במודיעין הישראלי הוא מסומן כבעל יחס קיצוני מאוד ומשולל רסן כנגד ישראל והוא זה שדוחף לעוד ועוד תקיפות נגדה ונגד ארה"ב. חאג'יזאדה הוא מפקד חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה, והוא זה שעמד, למשל, מאחורי התקיפה של הטילים האיראניים על הבסיס האמריקאי אחרי ההתנקשות בסולימאני. הוא היה מספיק חזק כדי להישאר בתפקידו אפילו אחרי שכוחותיו הפילו בטעות את מטוס הנוסעים האוקראיני ב־8 בינואר 2020, הרגו את כל 176 נוסעיו ועוררו זעם בינלאומי. חאג’יזאדה הוא מאמין גדול בכלים לא מאוישים – רחפנים ומל"טים – והציב בראש המערך הזה את סעיד אראג’יני, הקצין ששמו הוזכר השבוע בתדריך סגור שערכו לפיד וגנץ לשגרירים של מדינות החברות במועצת הביטחון. סביר להניח שבעתיד הקרוב נראה שימוש גובר והולך בכלים כאלו. המודיעין הישראלי עוקב בחודשים האחרונים מקרוב אחרי חאג'יזאדה ופעולותיו.
עכשיו חאג’יזאדה ואנשיו חיפשו מטרה. בשעות הערב של 25 בפברואר, שייטה האונייה "הליוס ריי" בים נוח מהמפרץ הפרסי אל עבר הים הערבי. הסיומת "ריי" (RAY) היא סימן ההיכר של איל הספנות הישראלי רמי אונגר, מי שמפעיל את צי הובלת הרכבים הנחשב לגדול בעולם.
ואכן, ה"הליוס ריי" הפליגה כמה ימים קודם לכן מהמבורג, כשעל סיפונה כ־6,500 מכוניות מתוצרת גרמניה: מרצדס, ב־מ־וו, אאודי. היא הספיקה לפרוק קצת יותר ממחציתן בנמלים של ג'דה, דמאם ודובאי. את מה שנשאר, כ־3,000 רכבים, הייתה אמורה לפרוק בסין.
"הליוס ריי" היא אונייה גבוהה, שהגשר שלה ממוקם כ־40 מטרים מעל פני המים. ליושבים שם לא היה שום סיכוי לראות את סירת הקומנדו הקטנה שארבה להם בחשיכה, והמתינה שכלי השיט הענקי יחלוף על פניה. ואז, בשעה 22:16, החלה הסירה הקטנה לנוע בעקבות האונייה, שומרת מרחק קבוע בתוך הזרם השוצף שיוצר המדחף הענק שלה, ובכך הופכת את הגילוי שלה על ידי המכ"ם של ה"הליוס ריי" לכמעט בלתי אפשרי.
כך עקבה הסירה הקטנה אחרי אוניית הענק כרבע שעה, ואז, היא האיצה לפתע את מהירותה, פנתה בחדות שמאלה, ונצמדה לירכתי ה"הליוס ריי". בשעה 22:38 התנתקה, ופנתה צפון־מזרחית לכיוון איראן.
כ־20 דקות לאחר מכן, החרידו שני פיצוצים את האונייה. מבדיקה שערכו מומחים של הצי האמריקאי וגורמים אזרחיים, עולה כי האנשים שעל סירת הקומנדו הצמידו שני מטעני נפץ, ככל הנראה לבנות חבלה, לדופן של האונייה, כמטר מעל קו המים. הפיצוצים יצרו חור בדופן האונייה ונזק מסוים למטען. מאידך, מכמות חומר הנפץ ומהמיקום שנבחר לפיצוץ – הרבה מעל קו המים – ברור כי המחבלים לא התכוונו להטביע את האונייה, אלא רק לשגר מסר.
איראן הכחישה מעורבות באירוע ההוא, אבל חוסיין דלריאן, הפרשן הצבאי המקורב למשמרות, אמר ל"ניו יורק טיימס" כי "לא ישראל ולא איראן רוצות לקחת בפומבי אחריות על ההתקפות, מכיוון שדבר כזה יהווה מעשה מלחמה עם השלכות צבאיות, אך התקפות נגד ספינות ברמה זו לא יכלו לקרות ללא מדינה מאחוריהן", והוסיף כי "אנחנו במלחמה, אבל עם האורות כבויים".
קייס קוריישי, אנליסט שייעץ בעבר למשרד החוץ האיראני בענייני המזרח התיכון, אמר ל"ניו יורק טיימס": "אתם תוקפים אותנו כאן, אנחנו נתקוף אתכם שם. איראן וישראל מביאות את המלחמה החשאית שלהן למים הפתוחים".
ואז, ימים ספורים לאחר מכן, ב־11 במרץ, עשה ה"וול סטריט ג'ורנל" סטרפטיז כפוי לישראל ופירסם את עיקרי ההתקפות החשאיות שלה על האוניות האיראניות. בתחילה היו בישראל שהעריכו כי הפרסום הגיע מגורמים בארץ, שביקשו להאדיר את חיל הים. אבל בהמשך התחדד החשד כי המקורות נמצאים באזורים שהם הרבה יותר קרובים פיזית למערכת העיתון, וגם מדברים באותה שפה: הממשל החדש בוושינגטון. ביידן, כך לפי חלק מהגורמים, מאוד לא שבע נחת מההתקפות הישראליות, מהתגובות האיראניות להן, ומההידרדרות במצב. כל זאת בשעה שהוא חותר להסכם גרעין חדש, והדבר האחרון שהוא צריך זה מלחמה במפרץ.
ישראל הגיבה לפיצוץ באונייה של אונגר בהתקפה על האונייה האיראנית "שאהר א־קורד" בעת שהפליגה כ־80 ק"מ ממערב לחופי הארץ. בתקיפה הושמדו כמה מכולות שהכילו נשק וציוד לחימה שיועדו לסוריה וללבנון. האיראנים לא שתקו, והגיבו ב־25 במרץ בירי טיל על ה"לורי", ספינת מכולות בבעלות איש העסקים אודי אנג'ל, שעשתה דרכה בים הערבי מטנזניה להודו.
הספינה של אנג'ל נפגעה קלות, אבל החזית הימית התחילה לגבות מחיר: אחד המרכיבים היקרים ביותר בעסקי הספנות הוא הביטוח הימי. חברות ביטוח החלו להעלות תעריפים הנגבים מאוניות המשויכות לישראלים. חלק מאנשי העסקים שנפגעו אף פנו לגורמי ממשל ישראלים, וטענו כי הנזק נגרם בשל מדיניות לא אחראית של נתניהו. בצה"ל, לעומת זאת, משוכנעים כי הכנסת המרחב הימי למאבק מול איראן הייתה הכרחית. גורם מדיני בכיר אמר השבוע: “זו מתקפה איראנית על חופש השיט והמסחר הימי הבינלאומי, וכמובן שההרג של האזרח הבריטי והאזרח הרומני מהווה שבירת כלים. זה עניין למועצת הביטחון. אי-אפשר להתעלם מהעיתוי: ערב השבעת ראיסי. צריך לשים לב לסטייט אוף מיינד של המנהיג העליון ומשמרות המהפכה, המעלים את אחד המופעים הקיצוניים ביותר של המשטר מאז חומייני”.
אחרי התקיפה נגד הספינה ששייכת לאנג'ל, ישראל, כך על פי פרסום ב"ניו יורק טיימס", החליטה לפעול נגד אוניית-האם של משמרות המהפכה, ה"סאוויז". אבל הפעולה הזאת נדחתה כשהתברר כי נושאת המטוסים האמריקאיים "אייזנהאואר" נמצאת בקרבת מקום. גורם אמריקאי אומר כי ככל הנראה בישראל לא רצו שאיראן תחשוב שארה"ב הייתה מעורבת.
האם הפעולה הזאת דלפה לאמריקאים? בשייטת 13 משתמשים באמצעי מידור וקשר סודיים ביותר, אבל ממסמכים שהעביר אדוארד סנודן – המדליף שעבד באן־אס־איי, המקבילה האמריקאית ל־8200 – עולה כי המודיעין האמריקאי פיצח את הקשר של השייטת. ישראל מחתה בפני ארה"ב כי הדליפה ל"ניו יורק טיימס" ואולי לגורמים נוספים את דבר התקיפה המתוכננת, כנראה במטרה לעצור אותה. אגב, עד היום, העיתון לא פירסם ידיעה בעניין. גורם אמריקאי מסר שמיד אחרי תקיפת האונייה של משמרות המהפכה דיווחה ישראל בחשאיות לפנטגון על תוצאותיה. איכשהו, הדיווח הזה מצא את דרכו ל"ניו יורק טיימס" ופורסם זמן קצר לאחר מכן (בידיעה שגם הח"מ היה שותף לכתיבתה).
הישראלים התפוצצו. "אם אנחנו היינו עושים משהו כזה לאמריקאים, הם לעולם לא היו סולחים לנו", אמר גורם ביטחוני בכיר. "היו אומרים שזו התנהגות ישראלית טיפוסית. אבל להם מותר הכל".
הזעם אולי מצא אוזן קשבת, ובוושינגטון הסכימו לבקשת ירושלים, כי ספינות חיל הים האמריקאי יעניקו אבטחה ומודיעין לספינות ישראליות אזרחיות בסביבתן. מפקד הצי החמישי, האדמירל צ'ארלס קופר, תיאם אישית את כל זה, ואף ביקר לאחרונה בישראל לצורך כך.
זה עבד: באפריל השנה, הודיעו האמריקאים כי עוד ספינה מהצי של רמי אונגר, "הייפריון ריי" שמה, נמצאת תחת המעקב של משמרות המהפכה. ההתרעה הזאת כלפי האונייה הושמעה עוד פעמיים, והצוות התבקש לשנות מסלול או לנקוט אמצעי התחמקות. במקביל, באוניות החברה עיבו את משמרות הקצינים על הגשר, במטרה לאתר כל אירוע חריג.
בלילה של 13 באפריל התקבלה התרעה מהמודיעין של הצי האמריקאי כי משמרות המהפכה מתכננות פגיעה ב'הייפריון ריי', וכי עליהם להישאר קרוב לחוף פוג'יירה, לערוך תמרוני התחמקות ולא להמשיך במסלול. על פי המודיעין, האיראנים עשויים לתקוף בלילה, אך לא יעזו לתקוף ביום.
5 צפייה בגלריה
האונייה 'הליוס ריי', השייכת לצי שמפעיל איל הספנות הישראלי רמי אונגר, אחרי שהותקפה
(צילום: EPA)
הפעם ההתרעה פיספסה. דווקא אחרי שהשחר עלה, מל”ט איראני ירה טיל אל עבר הספינה. הקפטן סיפר כי ראה את המל"ט מרחף במרחק מסוים מעל האונייה שלו. הטיל החמיץ את האונייה – אולי בכוונה – ורק שרט את חרטומה, מבלי לגרום נזק משמעותי. כדי לחמוק מטילים נוספים החלה האונייה לזוז במסלול תזזיתי, ואף קיבלה אישור מיוחד לנוע במהירות גבוהה הרבה יותר מזו המותרת באזור, הנחשב מסוכן ומאוכלס בצפיפות באוניות.
הפגיעה הזאת, השלישית במספר, כבר הכניסה את עולם הספנות ואת סוכני הביטוח שלו לפאניקה. זה גם היה הרגע שבו האיראנים הבינו כנראה את ההזדמנות והאפקטיביות של הפטנט החדש שגילו. ב־23 ביוני תקפו שני קוואדקופטרים ישראליים, כך על פי מקורות זרים, את מפעל ייצור הצנטריפוגות TESA. האיראנים אמנם טענו רשמית ש"לא נגרם נזק" – מה שהיה שקר מוחלט – אבל זה לא הפריע להם ליישם את האסטרטגיה החדשה שלהם, ולצאת לתקוף עוד ספינה אזרחית המשויכת לישראלי. זו הייתה הספינה שבעבר הייתה שייכת לחברה של אייל עופר, אבל נמכרה עוד בטרם התקיפה. האיראנים, כאמור, לא עשו בדיקת גוגל פשוטה לפני שנתנו פקודת אש.
התקיפה האיראנית הבאה כבר הייתה בסוף השבוע האחרון, של ה"מרסר", עם שני ההרוגים. המקורות האיראניים טענו כי היא באה בעקבות ההפצצה על הבסיס האיראני בסוריה לפני כשבועיים, הפצצה שבה נהרג בכיר במשמרות המהפכה. אחרים טוענים כי זוהי תגובה למתקפת סייבר שיוחסה לישראל ופגעה בתנועת הרכבות באיראן. כך או כך, הפעם מדובר בעליית מדרגה. ביום שלישי אירעה תקיפה נוספת של כלי שיט במפרץ הפרסי, אולם עד לפרסום הכתבה לא ברור מה אירע שם. אם יתברר שגם הפעם איראן או כוח מטעמה אחראי לכך, ייתכן שבטהרן מרחיבים את הטקטיקה החדשה שלהם.
"מה שמתרחש בשבועות האחרונים זה שהאיראנים, ביוזמתם, מנצלים את העובדה שישראל הגדירה את הזירה הימית כזירת פעילות נוספת, ומשתמשים בה כדי להגיב אל מול ישראל", אומר ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי. "אם היינו רגילים במשך שנים שיש פעילות בסוריה נגד איראן ותגובה איראנית בסוריה, ואחר כך זה עבר למרחב הסייבר, עכשיו לא רק שזה במרחב שהוא יותר זול ויותר נוח מבחינתם אלא שגם, נודה על האמת, זוהי זירה שיש להם בה עדיפות".
"ישראל ניצבת בפני מציאות חדשה", מוסיף ד"ר ערן, "מדינות יצאו למלחמות במאות הקודמות כדי להגן על רכוש או בכדי לגבות חובות של חברות מסחריות פרטיות. ישראל לא ממש נדרשה לסוגיה הזאת עד לאחרונה. גם כשהוחלט להגן על רכוש פרטי – שדות הגז – היה כאן היגיון ברור של הגנה על מקור אנרגיה לאומי. אבל האם ישראל תחליט להפעיל כוח בתגובה לפגיעה באוניות שזיקתן המדויקת לישראל אינה כה חדה או אינן נושאות מטען שהוא חיוני למדינת ישראל?"
דבר אחד ברור: לצד תושבי הצפון ועוטף עזה, הצטרפו בחודשים האחרונים לחזית המלחמה מול איראן גם כמה אלפי מלחים, כמעט כולם בכלל לא ישראלים, לא מעט אוניות אזרחיות – חמישה אוקיינוסים ואינספור ימים, מפרצים ומצרים.
גורם צבאי ישראלי בכיר אומר השבוע כי המתקפה על ה"מרסר" היא לא חלק מהמערכה האיראנית, אלא פעולת טרור לכל דבר: הספינה היא אזרחית לחלוטין, שייטה ללא הגנה, ותקיפתה עומדת בניגוד לכל כללי המשפט הימי הבינלאומי. "איראן מוכיחה בפעולות הללו", אומר הגורם הצבאי, "שהיא מדינת טרור בלי גבולות ובלי איזונים, שפועלת נגד מטרות אזרחיות, ולא מהססת להרוג אזרחים תמימים".
