אברהים ראיסי הושבע אתמול לנשיא איראן בעיצומו של משא ומתן רגיש, מתוח והרה גורל בין העולם והרפובליקה האיסלאמית. לכוח ריבוני יש אפקט מטהר, מלבין; ההיסטוריה שלו כחלק מוועדות המוות שהוציאו להורג אלפי אסירים פוליטיים לא מנעה ממדינות רבות (וגם האיחוד האירופי) לשלוח נציגים לטקס ההשבעה החגיגי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
טורים קודמים של נדב איל:
המשא ומתן עם האיראנים על הסכם גרעין מחודש מתנהל בקושי רב. כל דיאלוג עם האיראנים קשה. לכן בוושינגטון, בפריז ובלונדון לא התרגשו במיוחד מהתחושה העקבית שייתכן שטהרן איננה מעוניינת כלל בהסכם. האיראנים עצמם תמיד גאים בקלישאה של בזאר פרסי. אך משהו השתנה לאחרונה: במערב החלה לחלחל הכרה כי ייתכן שהפעם זה לא בלוף טקטי. שהמנהיג הרוחני כה צרוב מהחוויה של ההסכם הקודם, שהוא מעדיף לשחק ולעולם לא לחתום. וונדי שרמן, מי שהייתה הנושאת והנותנת של האמריקאים בסיבוב הקודם, כאשר הושג הסכם, ציטטה בספרה על הסכם הגרעין משפט של ג'ון קרי על היחסים בין ארצות-הברית לאיראן: "לפעמים צריך להיפגש ולא להגיע לשום מקום כדי שיום אחד נגיע לאיזשהו מקום". הם עדיין לא הגיעו לאיזשהו מקום, נאמר זאת כך.
בעוד כמה שבועות ייצא ראש הממשלה בנט לוושינגטון. אם יהיה הסכם עם האיראנים, מתווה השיח ברור. האמריקאים הבטיחו הסכם שיהיה "ארוך טווח וחזק יותר" (Longer and stronger) כלשונו של שר החוץ בלינקן. הישראלים יגידו – לא משנה מה תהיה התוצאה – שהוא איננו חזק ואיננו ארוך טווח מספיק עבור ביטחונה של מדינת ישראל. אם ייחתם הסכם, תקיפה ישראלית עצמאית כמובן תרד מסדר היום ובנט ירצה להשיג תמורות מדיניות וביטחוניות; הבית הלבן, שמאוהב לפי שעה בממשלה הנוכחית בירושלים, ייטה ללכת לקראתו.
אך כרגע אין הסכם ובמפרץ הפרסי הייתה השבוע הסלמה חמורה עם תקיפה קטלנית של כלי טיס בלתי מאויש נגד ה"מרסר סטריט", ספינה שהבעלות עליה מיוחסת למשפחת עופר. ראיסי, טוענים הדיווחים לראשי המערב, הוא שבלם את ההתקדמות במו"מ בשבועות האחרונים – מעמדת הנשיא בהמתנה. בלונדון לוחצים על האמריקאים להתחיל להכין את האפשרות לתוכנית חלופית, PLAN B, למקרה שייכשל המו"מ הגרעיני עם איראן; גם אם יש להם תוכנית, האמריקאים מסרבים עד כה לעסוק בכך עם בני בריתם. ישראל הייתה רוצה לראות איום אמין אמריקאי לאפשרות של תקיפה צבאית נגד מתקני הגרעין. זהו הרקע להצהרותיו של שר הביטחון גנץ השבוע, האחרונה שבהן מציינת כי חיל האוויר מוכן לפעול לבדו באיראן.
הנה שורה תחתונה: במערכת הביטחון הישראלית ובחשיבה המדינית המקומית בכלל גובר קולם של אלה שסבורים שדרושה הפעלת כוח. מול האיראנים, ולא רק מולם; גם חמאס בעזה על הפרק. ההנחות ששררו במשך שנים כי ניתן להסדיר, להתאים ולנהל מו"מ שימתן את הקיצוניים, לדחות את הקץ עד שזה לא יגיע – מתפוררות. קו המחשבה הזה גורס שהציבור האיראני כלל איננו משלם מחיר על הפצת הטרור האזורית של מדינתו. המלחמה החשאית שמנהלת ישראל באמצעות המוסד משפיעה בעיקר במעגלים מדיניים-ביטחוניים ברפובליקה האיסלאמית, אך לא מחלחלת לנזק פוליטי עבור המשטר. גביית המחיר, אומרת התפיסה הזו, חייבת להתרחב אל מעבר למדעני הגרעין, אדריכלי הטרור ועוזריהם.
מעניינות ככל שיהיו, המחשבות האלה יתייתרו לחלוטין אם יצליחו המעצמות להגיע להסכם עם האיראנים; כרגיל, זה תלוי בעיקר בח'אמנאי.
זה היה אמור להיות השבוע הגדול של הממשלה הטרייה. תקציב מרובה ברפורמות, כמותו לא נראה שנים רבות, עבר את השרים כמו סכין חמים בחמאה רכה. ללא משבר בין סיעות הקואליציה, בלי ריבים ואיומים פומביים, הצליחה ממשלת בנט-לפיד לעשות ב"36 שעות מה שממשלת נתניהו לא הצליחה לעשות ב-36 חודשים", אם לצטט את נאום הניצחון של בנט במליאת הכנסת. לאחריו, הגיע הניצחון במליאה בקרבות על איוש הוועדה למינוי שופטים, ועדת הקאדים ומינוי דיינים. הליכוד והחרדים הפסידו בגדול באירועים האלה, שהמחישו כי הקואליציה מתחשלת. או אז, הגיעה הקורונה ועשתה את מה שהיא עושה לכולנו כבר שנה וחצי: הרסה את הכל. או לפחות – הרבה מאוד. ההצלחה הצנועה בהעברת תקציב בממשלה התחלפה בשאלה מובהקת, הרסנית: האם אנחנו בדרך לשידור חוזר.
אין מה לרחם על הממשלה. במשך שבועות תוארו בעמודים אלה האזהרות ששיגרו אנשי המקצוע השונים לשרים. משרד הבריאות והמומחים החיצוניים למיניהם היו עיקשים: חייבים להוריד את ההדבקה, הסיפור של זן הדלתא משנה את התמונה לחלוטין. מה הם שמעו מהפוליטיקאים? הרבה חשיבה חיובית, אמונה באנרגיות הנפלאות של קואליציית השינוי, שרים שלא ידעו את ההבדל בין וירוס וחיידק נאמו בפני המומחים ההמומים על סדרי עדיפויות. נמסרו תדרוכים על העלויות הגבוהות של הטלת הגבלות כלשהן, על הגירעון התקציבי, כאילו יש ניגוד מובנה בין שליטה במגפה ובין כלכלה צומחת (אין ניגוד כזה, ההפך. המדינות שהצליחו כלכלית בשנה האחרונה הן אלה שהטילו הגבלות חריפות בתחילת התפרצויות – ושמרו על הדבקה נמוכה).
5 צפייה בגלריה
נפתלי בנט ראש הממשלה עונה על שאלות ציבור תדרוך ל תקשורת פייסבוק התמודדות עם תחלואה זן דלתא קורונה
(צילום: "בנוביץ תקשורת")
ועל מה היה המאבק, במשך כמעט חודשיים? על תו ירוק מסכן. כדאי להזכיר: זהו הסטנדרט שאליו כיוונה צרפת, ואליו שואפת בריטניה, ושאותו מתעתדים ליישם בסינגפור. לא עצירת הופעות בחללים סגורים, סגירת מסעדות או בתי מלון, או מניעת פעולה של מועדונים ופאבים. לא, המומחים ביקשו תו ירוק, אולי בידוד למחוסנים שנחשפו לחולה במשך זמן רב. יש לכך סיבות טובות. נתונים מפיקוד העורף השבוע המחישו נתון מרשים למדי: 80 אחוז מהמחוסנים המאומתים לא מדביקים אנשים שאינם בני ביתם. הם הולכים לבתי מלון, מסעדות והופעות – ולא מדביקים שם אף אחד. ומה לגבי הלא-מתחסנים? הסיפור שם שונה לגמרי. ראשית, רובם מדביקים אנשים שאינם משפחתם הקרובה, בניגוד למחוסנים. יתרה מזו, כעשרה אחוזים מהלא-מחוסנים מדביקים יותר מ-20 בני אדם בממוצע. הם מפיצי־על. הם תורמים תרומה עמוקה למגפה. לכן תו ירוק כה הכרחי לדעת אנשי המקצוע; הוא גם מעודד התחסנות.
בתגובה, חלק מהמומחים ספגו השמצות אישיות. הייאוש בדרגים המקצועיים היה עמוק. "אני לא בעסק יותר של לתת עצות לממשלה", אמר לי מומחה אחד, "יש פה רוח שוודית. לא מקשיבים לנו". בדיונים הראשונים, הציע ראש הממשלה בנט בידוד להורים מחוסנים שנחשפו לילדים שנדבקו; הוא הבין די מהר שאין עם מי לדבר. גם היוזמה למניעת יציאה מהארץ של קטינים לא מחוסנים לנופשונים (להבדיל מטיפול רפואי, או משמורת הורים) נבלמה. בנט הבין לאן הנתונים מכוונים, ובאמצע יולי היה הראשון להגיד את המילה "סגר". זה לא עזר. השבוע פירסם מיכאל שמש ב"כאן" כי ראש הממשלה החליפי לפיד לא משתתף בישיבות קבינט הקורונה ("ראש הממשלה המכהן נפתלי בנט מנהל מצוין את משבר הקורונה", אמר לפיד), ושר האוצר ליברמן נעדר אף הוא. ראשי המפלגות האחרים מביעים התעניינות מוגבלת. מצד אחד, זה מובן. בניגוד לממשלה הקודמת, ליברמן ולפיד נותנים גיבוי מלא לבנט; הממשלה לא תשותק סביב חיסונים או הגבלות בגלל קרבות קואליציוניים, כפי שהיה לפני כמה חודשים. ובנוסף, ובנימה מעט זדונית יותר – למה להם להתעסק במגפה? זה אזור פוליטי מוכה אסון. בנט זכה לפופולריות גדולה וכתב על זה ספר? שהוא יעסוק בכך. ראש הממשלה מצידו העדיף בשבועות האחרונים להאזין למומחים האופטימיים יותר, להתמקד בנזק הכלכלי ולהימנע ממלחמות עם שריו. שר הבריאות הורוביץ לא הציג גישה לוחמנית למען הגבלות. אלה היו טעויות. ובמילותיה של פרופ' סיגל סדצקי, לשעבר ראש מערך בריאות הציבור – הממשלה לא עשתה כמעט דבר להוריד את ההדבקה בשבועות האחרונים.
הנה התוצאה: מי מהשרים שלא רצה לשקול בידוד למחוסנים כלשהם ביוני, מי שסירב לתו ירוק קל בתחילת יולי והסביר מדוע אסור תו ירוק בכלל בסוף יולי – נאלץ לדבר עכשיו על סגר בחגי תשרי. הממשלה מקפצת ממשק פתוח לגמרי לאפשרות של אי־פתיחת שנת הלימודים כסדרה בספטמבר; מפיזור שאננות חפוזה לזריעת לחץ וחוסר ודאות במשק. זו שיטת ממשלת נתניהו שהוא כינה "האקורדיון". פותחים, וסוגרים. הציבור לא התלהב, בלשון המעטה.
"זה חרטא", אמר שר אחד בממשלה אתמול, "הגבלות לא עוזרות בישראל ובזה נתניהו בהחלט צדק. תו ירוק לא עוזר לבלימת התפשטות. מה שעוזר הוא או סגר או התחסנות. יש לנו כנראה דעיכה או היחלשות של חיסונים, דלתא מידבק פי עשרה. זה הסיפור. בנט המנהיג הראשון בעולם שהחליט לאשר זריקת דחף שלישית למחוסנים. אם צריך ללכת לסגר, נלך, וגם נספוג נזק ציבורי. אבל מה יש לעשות חוץ מזה?" לבנט נפל עוד אסימון השבוע: שלא ייתכן שהממשלה מדברת בקולות שונים ומשונים. לכן בבוקר רביעי קיבלו השרים לראשונה דף מסרים בנושא הקורונה. מעניין כיצד תגיב שרת החינוך, הד"ר יפעת שאשא-ביטון.
5 צפייה בגלריה
שר הבריאות ניצן הורוביץ נותן הצהרה ב שיבא קהילה קהילת טרנסג'נדרים ב ישראל להט"ב קורונה וירוס הקורונה וריאנט הודי דלתא
(צילום: אוראל כהן)
בסתר ליבם, מקווים השרים שמבצע החיסון ייתר את הסגר; המומחים לא שוללים זאת על הסף. בישיבת קבינט הקורונה ביום שלישי בלילה, דיבר ראש הממשלה על האפשרות שבקרוב תתקדם ישראל לחיסון בני 40־60 בזריקות דחף שלישיות. שרים אחרים הצטרפו, אבל ד"ר אלרעי־פרייס, כהרגלה, הייתה ברורה מאוד. היא הבהירה לקבינט שגם חיסון בני 60 ומעלה בזריקת דחף איננו מובן מאליו, לאור זה שאין די מחקר בנושא, ובעוד ההחלטה לגבי בני 60 פלוס על זריקה שלישית הייתה סבירה בהתחשב בסיכון הנשקף לאוכלוסיות המבוגרות, הרי שחיסון צעירים במנה שלישית הוא סיפור אחר לגמרי. למעשה, היא אמרה דבר חריף יותר לראש הממשלה ולשרים: זו איננה ההחלטה שלכם. "זו לא החלטה מדינית, זו החלטה רפואית", אמרה אלרעי־פרייס, "ומי שיחליט בה הם מומחי ועדת החיסונים של משרד הבריאות".
להגנתם של מקבלי ההחלטות הישראלים, זהו רגע של מבוכה ברחבי העולם, לא רק פה. השיחה העולמית הפכה להיות סלט של האלפבית היווני, עם הזנים אלפא, ביתא, גמא ודלתא. בעיקר: עם תחושת האכזבה האדירה שעתידה להתרחב מכך שהחיסון לא סיים את המגפה. כל המדדים בארה"ב – מקרים, אשפוזים, תמותה – הכל בעלייה. דבר אחד בטוח ומובע יפה בגרף המוצג כאן, שמבוסס על מאושפזים בבתי חולים בסינגפור: גופם של מחוסנים נאבק טוב יותר בנגיף, בהרבה, מהלא־מחוסנים. החיסון היה ונותר הברירה הטובה ביותר, לדעת המדענים, למאבק במגפה ולהגנה על חיי אדם.
אם לממשלה מגרד בידיים, היא יכולה לפתור בעיות פשוטות ודחופות, כבר עכשיו. לדוגמה, ילדים (בריאים לחלוטין) שלא יוכלו להגיע לבית הספר בחודש ספטמבר הקרוב, כי בן משפחה קרוב שלהם סובל מדיכוי חיסוני או ממצב רפואי אחר שיכול להוביל אותו לסכנת חיים מיידית אם יחלה בקורונה. מדובר במאות תלמידים לפחות, וכנראה יותר. ליאור הוא אב לנער שעבר השתלת כליה לאחרונה (הוא ביקש שלא להזדהות בשמו המלא, נ"א). בתו הלכה לבית ספר בתחילה בתקופת הקורונה, ואז הפסיקה מחשש לבריאותו של אחיה. זה היה לפני שנה וחצי. בתו גם ספגה חרם, וזה "לא הסתיים למעשה עד היום – כנראה בגלל שהעירה לחברות לא להשתעל לידה, כי אחיה מושתל כליה". לא רק שמערכת החינוך איננה מספקת פתרונות – תשמחו לשמוע שהוקמה ועדה, היה מתווה, והוא נקבר – אלא שההורים נאלצים לספוג ביקורים של קציני ביקור סדיר ואיום בהליכים משפטיים אם לא ישלחו את ילדיהם לבית הספר, ובכך יסכנו את חייהם שלהם או של ילדיהם האחרים. בשעתו הציע משרד החינוך כי מורים יציבו מצלמות בכיתות, ולטענת גורמים במשרד היו אלה ארגוני העובדים של המורים שסיכלו זאת. אמא אחרת, מפרנסת יחידה, דיברה איתי על בעלה, שסובל מסרטן בבלוטת התריס. יש להם ארבעה ילדים והם משתדלים להישמר ושילדיהם לא יגיעו למוסדות החינוך בעת התפשטות הקורונה; הם חוששים מפעולה משפטית נגדם. הסיפור הזה אולי נראה מצומצם בהיקפו, אך הוא סמלי; סמל לדרך שבה כמה ממשלות שהתמודדו עם הקורונה לא לומדות מהניסיון, ולא פותרות בעיות מובנות מאליהן.
ציטוט
"הדבר האחד ששמר על שפיותי לאורך כל התהליך הזה הוא אהבתי לסריגה, קרושה, וכל מה שקשור לרקמה"
(מדליסט הזהב האולימפי טום דיילי, בפוסט באינסטגרם שמסביר מדוע סרג סוודר לכלב ביציעי האצטדיון בטוקיו)
