כולנו באותו הטעם
איש אחד (לא נגלה מאיזו עדה) נכנס לחנות פיצוחים ביום שישי בצהריים. התור היה ארוך, והוא המתין בסבלנות. כשהגיע לדלפק ביקש מהמוכרת "בוטן קלוי". "אחד?!" תמהה המוכרת, "בשביל זה חיכית כל כך הרבה זמן? קח שקית שלמה. שיהיה לך לשבת". "למה לי?" השיב הקונה. "אמרו לי שלכולם יש אותו טעם".
נזכרתי בבדיחה הזו כשראיתי את הפרסומים המרהיבים למופעי "צלילי קיץ" שארגנה עיריית ירושלים (הקרדיטים המלאים: הרשות לפיתוח ירושלים ומשרד ירושלים ומורשת). 12 אירועים מוזיקליים גדולים יעלו ברחבי העיר, ונחשו מה? בעשרה מתוכם יחרכו את הבמה זמרים גברים. מופע אחד בלבד יהיה בהובלה של אישה.
השורות הקטנות
היח"צנית של האירוע הסבירה לי, בשיחת טלפון ארוכה, שאני לא רואה נכון את התמונה. היא ביקשה שלא אהיה קטנונית ושאקרא את השורות הקטנות. יקרה, עשיתי זאת בשמחה. לאחר קריאת "השורות הקטנות" יתווספו למניין המון גברים ושלוש נשים. שתי נשים שיפגשו את הבמה באופן חלקי כאורחות של זמרים גברים, וזמרת נוספת שהיא חלק מהרכב. הנה, זה מה שיוצא מקריאה נדיבה של הפרוספקט: 4 נשים מתוך 26. עזבי, לא כדאי לך. החרפה נותרה במקומה וטעמו של הבוטן מריר כפליים.
חמסין דאשתקד
זוכרות שבשנה שעברה נעזרתי בבמה הזו על מנת לברר מדוע דוד דאור מארח במופע הסליחות שלו, שמתקיים בבריכת הסולטן בירושלים, רק זמרים ממין זכר? מה לא חטפתי בתגובה לכך שהעזתי לטלטל את שולי את עזרת הגברים? חבר אחד מההפקה התקשר להסביר לי שזו לא הדרת זמרות וזה יצא בתמימות ובמקרה - והיח"צנות של האירוע לא הרפתה ממני. דבר אחד הם לא עשו: הם לא תיקנו את העיוות. הם הוסיפו חטא על פשע, וגם השנה הם לא מזמינים את האחיות שלהם לשיר.
זו לא טעות, זו מדיניות
נודרת שהייתי מעדיפה להפסיק לספור נשים באירועי תרבות, אבל זו לא אופציה, שכן לא מדובר בטעות אלא במדיניות. בשבוע שעבר התפרסמו ב"ידיעות אחרונות" דברים מכאיבים אודות הפגיעה המתמשכת במעמדן של זמרות ישראליות, והקושי שלהן להישאר במקצוע.
שתי סיבות מובילות לקיפוח הזמרות בישראל, ואת שתיהן אנחנו חייבות לתקן: האחת היא שבכל תחומי החיים, חלק מההתקדמות המקצועית נעשית בשיטת "חבר מביא חבר". רוב המפתחות נמצאים בידיים של גברים שקיבלו אותם מגברים בדור שלפניהם. הם רגילים לראות סביבם גברים ונוח להם כך. בשביל לשנות הרגלים יש צורך להתאמץ, ובשביל המאמץ אנחנו כאן.
הסיבה השנייה צעירה הרבה יותר. היא עלתה לגדולה במאה העשרים, למרות שמנסים להדביק לה שורשים עתיקים: שימוש ציני שנעשה במושג תלמודי "קול באישה ערווה", והוא הפך לחוד החנית במאבק פטריארכלי-דתי בפמיניזם. כל דרדק ודרדקית יודעות שהדרך למכירת כרטיסים נסללת על ידי הדרת זמרות.
הפטריארכיה הדתית, ככל פטריארכיה, לא פראיירית של אף אחת, ולכן ביסוד החוקים המדירים שלה נמצאת קביעה "ביולוגית" ולפיה נשים יכולות לגרות מינית גברים, וגברים לא עושים זאת לנשים.
אנחנו חזקות, אתן מבינות את זה? אבל התחכום הוא להסגביר לנו שאנחנו כל כך חזקות והגברים כל כך חלשים, ולכן עלינו להדיר את עצמנו מהמרחב הציבורי.
ולמה שימוש ציני?
הקביעה "קול באישה ערווה" מיוחסת לחכם בבלי בשם שמואל, ומופיעה בתלמוד בשני הקשרים בלבד: קריאת שמע ודיבור יומיומי עם אישה. להבנתי, אמרה זו נוצרה כאמרת כנף חסרת תוכן הלכתי, ומעמדה דומה למעמד הקביעות, "טוב שברופאים לגיהינום והכשר שבטבחים שותפו של עמלק" - אמרות גורפות ולא ממש מוצלחות.
אם יש לאמרה זו נפקות הלכתית, אין לה קשר לשירה והיא חלה על כל דיבור של אישה. אלא שבעידן המטלטל שבו אנו חיות, יש מנהיגים שיאחזו בכל אמרה מצערת כאילו היא קרן מקרנות המזבח. הם מבינים שכבר איחרו את האפשרות לסתום לנשים את הפה, והם מזנבים בשוליים ומקפחים את חלקן של הזמרות.
אבל אנחנו לא נוותר. כפמיניסטיות שמבינות דבר או שניים בהלכה, נשמור גם על התרבות היהודית וגם על הזכות של הבנות והבנים שלנו לשיר ולשמוע זימרת נשים.
תגובת הרשות לפיתוח ירושלים
"פסטיבל צלילי הקיץ יארח השנה ארבע זמרות נפלאות ולא זמרת אחת, כפי שנטען: את דורון טלמון, סולנית להקת ג׳ין בורדו, את הזמרת נרקיס, ואת שפיטה וקרולינה במופעים משותפים. באופן טבעי בתהליך בניית הרפרטואר, זמרות נוספות שרצינו לא יכלו לקחת חלק בשל אילוצי לוחות זמנים ותקציב. אנו גאים בתוצאה הסופית והמגוונת, ומזמינים את הציבור הרחב ליהנות מסדרה של מופעים איכותיים ופתוחים, במחיר שווה לכל נפש".
המבחן המוסרי
אני מבינה את הזמרים שחוששים ששיתוף פעולה עם זמרות יפגע בפרנסתם. אני מבינה את המארגנות והמארגנים של "צלילי קיץ" שרוצות להצליח ולמכור כרטיסים. אתן עומדות במבחן קשה. ברגעים של קונפליקטים מסוג זה, אנחנו יכולות לשאול את עצמנו מה נזכור בעוד עשר שנים, ומה נרצה לספר לנכדות ולנכדים שלנו.
אני מאמינה שגאוותנו תהיה על הרגעים שבהם עשינו את המעשה הנכון וויתרנו על המעשה המשתלם. יקרות ויקרים, המאבק לשוויון אנושי הוא קשה ודורש ויתור וסולידריות. הלוואי שאפשר היה להצליח בו בלי לשלם מחיר.
לשון ופוליטיקה
השבוע זכינו לתקדים מרגש שיצרה חברת הכנסת איבתיסם מראענה, שקבעה כי בוועדה שבראשה היא עומדת (הוועדה המיוחדת לעובדים זרים, שהלוואי ותצליח להקל על חייהן של העובדים והעובדות הזרות), הלשון הסתמית תהיה לשון אישה. שכוייח, איבתיסאם.
מיד קפצו הפטריארכים ושלפו את נשק יום הדין: קדושת האקדמיה שקידשה את ה"סתמי זכר". אז בואו נאמר משהו על הסתמי זכר - הוא לא נולד בחלל הריק, אלא בחלל מבוהל. הבחירה העברית ב"סתמי זכר" משאירה אותנו, הנשים, מבולבלות באופן קבוע: האם פנו אל הגברים והתכוונו גם אלינו - או שהפעם פנו אל הגברים והתכוונו רק אליהם? אם נגזר עלינו להתנהל בתוך שפה סקס-מניאקית, כלשונה של יונה וולך, מדוע לא נתמודד כולנו עם האתגר שהשפה מעוררת?
רגע של מחיר
פרשת השבוע, "שופטים", מביאה לעולם חוק מונותאיסטי יסודי: "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה. וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ".
האל המונותאיסטי דורש בלעדיות נטולת פשרות. ייתכן שעל מנת להדגיש את חומרת הדרישה, נאמר בה במפורש "איש או אישה". אלא שבשני עניינים נוספים לפחות טורח המחוקק המקראי לציין שפנייתו היא לאיש או לאישה: בענייני צרעת ונזירות, והקשר בין שלושת הנושאים מעורר מחשבה.
האם העובדה שרק בחוקים אלה נמצאת פנייה מפורשת לנשים, מלמדת שנשים פטורות מכל החוקים האחרים? ומדוע טוענים החכמים שיש חוקים שנכתבו בלשון זכר ומכוונים רק לגברים, ואילו ביתר המקרים חוקים בלשון זכר מתייחסים לשני המינים? כן, עיניכם הרואות שמבלבל להיות אישה בשפה העברית. ההיגיון שלי אומר שכשהחברה משתנה גם האתגרים צריכים להשתנות. טוב יעשו הגברים אם יכירו את הערפל הלשוני שבתוכו חיות נשים כבר אלפי שנים. לאחר שכולנו נתנסה בערפל, חזקה עלינו שנדע למצוא פיתרון הגון לאתגר הלשוני.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר שאל אותי בועז שאלה מאתגרת: "יש לך הערכים שלך, והם ערכים טובים. חיי לפיהם. צרי יצירה חדשה לפיהם. אבל מה הטעם להתאמץ למצוא אותם בטקסטים עתיקים?... את סבורה (ובצדק) שאלה בסך הכול טקסטים שנכתבו על ידי בני אדם כמוך, רק לפני יותר שנים, מה הטעם לחפור בהם?"
בועז יקר, אני מסכימה עם כל מה שכתבת - מלבד עם הקביעה המקטינה, "בסך הכול". ואולי התמונה הבאה תנהיר את החוויה שלי: לפני כמה שבועות ביליתי עם חבורה נהדרת בריטריט בערבה. באחד הימים, לקראת שקיעה, עמדנו על מרפסת עץ. האוויר היה חם ויבש ומולנו ראינו את ההרים הולכים ומכחילים. התפללנו וקראנו פרק מתהילים.
פתאום חשבתי לעצמי שפעם, לפני כמה אלפי שנים, עמד מול נוף מאוד דומה מישהו (אולי מישהי) והביא לעולם את המילה "הללויה". היא לא הייתה קודם והוא המציא אותה. בהתלהבות הוא רץ לספר לחבורה מצומצמת של אוהביו שהנה, הנשיפות והשאיפות שלו הביאו לעולם ניגון חדש. צליל. אולי מילה, הללויה. ואני, במאה ה-21, עם מכנסי ג'ינס ונעלי ספורט, עומדת בקרב חבורה של דוברות ודוברי עברית ושרה: הללויה. פתאום צמחו לי שורשים מכפות הרגליים, פתאום לא הייתי לבד. דמיינתי את שרשרת הדורות ממנה באתי לעולם בכל השנים והארצות, אומרת איתי הללויה.
בשביל רגעים כאלה, בועז, לא בשביל אלוהים.
שבת שלום!
