אפגניסטן הייתה ונשארה בית קברות לצבאותיהן של מעצמות: במאה ה-19 היו אלה הבריטים ששלחו לקאבול עשרות אלפי חיילים – ורק 16 חזרו בחיים; במאה ה-20 היה זה הצבא האדום של ברית המועצות שנאלץ לברוח מאפגניסטן; ובמאה ה-21 אלה הצבא האמריקני ובעלי בריתו מנאט"ו שנמלטים ממנה.
אפגניסטן של הטליבאן – עוד כותרות:
• תושבי קאבול מבוהלים, הטליבאן: "מחכים להעברת השלטון"
• הטליבאן נכנס לקאבול: "בדרכו לארמון"
• בסוף השבוע: "בירת הצפון" נפלה
• לפני הקריסה: השמדת מסמכים בשגרירות ארה"ב
לאמריקנים קרה באפגניסטן בדיוק מה שקרה לנו בהרפתקה הלבנונית שלנו, שהתחילה במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 והסתיימה בנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000. להם לקח 20 שנה להבין שאין להם מה לעשות שם, באפגניסטן; לנו לקח קצת פחות, "רק" 18 שנה – אבל הסיבות שבגללן האמריקנים בורחים מאפגניסטן הן בדיוק אותן סיבות שבגללן אנחנו ברחנו מרצועת הביטחון: ניסיון להשיג יותר ממה שאפשר להשיג באמצעות כוח צבאי ובעלי ברית מפוקפקים, ונכונות הולכת ופוחתת לספוג אבדות.
ארה"ב תאבד מעט מיוקרתה כמעצמה עולמית בעקבות הכישלון באפגניסטן, אבל בסך הכול האמריקנים רק ירוויחו. הם לא ייאלצו להחזיר לוחמים הביתה בשקי גופות ולא יזרקו עוד מיליארדים לבור האפגני שאין לו תחתית. נוכחותם באפגניסטן שירתה את איראן, רוסיה וסין, שלכולן היה עניין שבאפגניסטן תכהן ממשלה יציבה, ושלא ישלטו בה הקיצונים המוסלמים שמאיימים לערער את היציבות בשלוש המדינות הללו. עכשיו, כשהאמריקנים יוצאים והטליבאן משתלט – הסינים, הרוסים והאיראנים חוששים וממהרים לנסות לקשור קשרים עם הטליבאן, שהקיצוניות האיסלאמית שלו מאיימת עליהם.
היתושים נשארו בביצה
לארה"ב לא היה עוד מה להרוויח מההישארות באפגניסטן, אבל הדרך שבה נעשתה הנסיגה – נטישה מבוהלת – לא הוסיפה נקודות למעמדה כמעצמה עולמית. הנשיא ג'ו ביידן בסך הכול סיים את מה שטראמפ התחיל, ואחרי שארה"ב השקיעה באפגניסטן שני טריליון דולר ואיבדה בה 2,400 חיילים אמריקנים, היא מפנה גם את המאחז הזה במרכז אסיה, מאחז שבו היא החזיקה במשך עשרות שנים, אולי בצדק – אבל ללא מטרה ברורה.
צריך לזכור: ארה"ב נכנסה לאפגניסטן ב-2001 בעקבות מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, כשהמטרה שלה היא לעקור את ארגון הטרור הג'יהאדיסטי אל-קאעידה מהמקלט שקיבל באפגניסטן ממשטר הטליבאן, ובאותה הזדמנות להפיל מהשלטון את הטליבאן עצמו, שבמהותו הוא – כמו אל-קאעידה – ארגון ג'יהאדיסטי סוני קיצוני. על-ידי כך ביקשו האמריקנים "לייבש את הביצה", כלומר להיפטר מהיתושים, שהם הטרוריסטים.
אלא שהאמריקנים למדו באפגניסטן שבמדינה שבטית, סגורה והררית, שבה השבט והמשפחה הם הגרעין שעליו נלחמים ומגינים, אי אפשר להקים מדינה דמוקרטית מתפקדת ולא-מושחתת. אפגניסטן, הספקית הראשית של סם האופיום בעולם, היא אחת המדינות היותר מושחתות והפחות מתפקדות שיש, ולכן לא היה סיכוי לאמריקנים ולבעלי בריתם האירופים בנאט"ו לייבש את הביצה הזו. מקץ 20 שנה, אפגניסטן חוזרת היום להיות מה שהייתה תמיד – מקום פרוע וחסר משילות, המנקז אליו פשיעה וגורמים קיצוניים.
זה לא אותו הטליבאן, אבל
ומה יקרה באפגניסטן עכשיו? שלטון הטליבאן נודע בשתי תופעות המאפיינות אותו: קנאות דתית קיצונית – ואכזריות כלפי מי שאינם מצייתים לציווי הדתי. מי שייפגעו הם אותם אזרחים שבתקופת השהות האמריקנית התרגלו לפתיחוּת ולתרבות מערבית. מדובר באנשים מהמעמד הבינוני-עירוני, שעסקיהם שגשגו בתקופה שבה האמריקנים שהו בארצם, אבל מי שייפגעו יותר מכל הן הנשים, שאפשר לשער – על סמך הנהלים שאכף הטליבאן בתקופת שלטונו הקודמת – כי מעתה ייאסר עליהן לצאת מביתן בלי ליווי בעל, אח או לפחות בן דוד, וכי הן יצטרכו ללבוש את הבורקה שתכסה אותן מכף רגל ועד ראש, ולראות את העולם שוב דרך סורגי בד קטן בחלקה העליון. על תושבי אפגניסטן, אפשר להניח עוד, ייאסר לשמוע מוזיקה בפרהסיה, ובמקומות מסוימים ייאסר עליהם גם להשתמש בטלפון סלולרי. עונשי הסקילה המפורסמים של הטליבאן כנראה יחזרו לתמונה.
צודקים מי שיאמרו כי הטליבאן של היום כנראה פחות קיצוני מהדגם שהאמריקנים הפילו ב-2001: גם אנשי הטליבאן למדו לקח והם פתוחים יותר לביקורת עולמית. הם יזדקקו לעולם כדי להעניק לאזרחים שיהיו עכשיו תחת אחריותם את הצרכים החיוניים הבסיסיים שלהם – מים, חשמל, מזון וכדומה. לאפגניסטן אין משאבי טבע כמו נפט או מחצבים אחרים בכמויות שהיא יכולה להסתמך עליהן, והסחורה העיקרית שהיא משווקת היא קנאביס ומוצרי אופיום למיניהם. אפגניסטן גם משמשת מרכז הברחה, אבל לשם כך היא צריכה גבולות פתוחים, ולפיכך יהיה על הטליבאן לשמור לפחות על קשרים אלמנטריים עם סביבתו, ולכן אפשר להניח שהוא ישאף לקבל הכרה מצד שכניו ולמנוע גלי פליטים שייצאו לארצות אחרות.
ובכל זאת – הטליבאן הוא טליבאן, וגם אחרי שמת המייסד והמנהיג של הארגון, מולא מוחמד עומאר, אנשיו ימשיכו לחתור לשתי מטרות: הקמת מדינת הלכה איסלאמית באפגניסטן והקמת אמירות איסלאמית סונית עולמית. בהיבט הזה יש כעת מתחרה לטליבאן: דאעש. שני הארגונים מתחרים זה בזה בקיצוניות האיסלאמית ובאלימות הברוטאלית שהם מייצרים, אבל הטליבאן, בניגוד לדאעש, נהנה מתמיכה עממית מכיוון שהוא נשען על הקבוצה האתנית הפשטונית, שהיא הרוב באפגניסטן, בעיקר בדרומה ובמזרחה. דעאש לעומת הטליבאן מורכב מערב רב של לוחמים, אבל גם לו יש יכולת פעולה במדינה הזו.
הלוחם האפגני ונפלאות ה-RPG
המשטר הדמוקרטי שהאמריקנים ניסו להקים באפגניסטן התמוטט במהירות מפני שהיה מושחת ומפני שפשוט לא הצליח לתפקד למרות המיליארדים שארה"ב שפכה עליו. זו גם אחת הסיבות העיקריות לכך שהצבא האפגני, שהאמריקנים אימנו וציידו אותו והשקיעו בו סכום דמיוני של 86 מיליארד דולר, לא הצליח לעמוד בפני הטליבאן, ואפילו לא ניסה להתנגד לו כראוי. הצבא הזה איבד מזמן את האמון בממשלה, שלא העבירה לאנשיו משכורות ומזון וששלחה אותם למקומות מרוחקים שבהם לא היה שום קשר בינם לבין האוכלוסייה.
הייתי ב-1989 באפגניסטן עם המוג'הידין שנלחמו ברוסים, ו-12 שנים אחר כך עם אנשי "הברית הצפונית" שנלחמו נגד הטליבאן לצד האמריקנים. נוכחתי לגלות דבר אחד: שהאפגני רוצה – ויודע – להגן על משפחתו ועל השבט שלו. הוא לא יודע לפעול בשיטות אמריקניות הרחק מהבית, אבל הוא עושה נפלאות עם הקלצ'ניקוב ו-RPG כשהוא נלחם למען הקבוצה שלו באזור שהוא מכיר. כל זה לא היה בצבא האפגני, ובנוסף לכך הצבא סבל משחיתות ומתלות באמריקנים. כשהאמריקנים עזבו – הצבא פשוט התפורר, והרי זה בדיוק מה שקרה לנו עם צד"ל במאי 2000 בדרום לבנון.
ההתפוררות של צד"ל התחילה כשאהוד ברק כראש הממשלה הודיע שהוא מתכוון לצאת מרצועת הביטחון בדרום לבנון, והיא הושלמה כשבני גנץ סגר מאחוריו את השער בגדר הטובה. זה בדיוק – אבל בדיוק – מה שקורה עכשיו לאמריקנים באפגניסטן. אפשר להעריך שבניגוד לבריחה המבוהלת שלהם מסייגון בסיום מלחמת וייטנאם, הפעם ההשתלטות של הטליבאן על קאבול וההתפנות של האמריקנים משם ייעשו בצורה חלקה יחסית וללא שפיכות דמים רבה מדי.
עידוד לדאעש וחמאס: הסבלנות משתלמת
מובן שלחזרת הטליבאן לשלטון יהיו השלכות מעבר לגבולות אפגניסטן. הדבר הראשון, שכבר קורה, הוא גל פליטים עצום: כ-400 אלף אפגנים כבר עזבו את מקומות מגוריהם שנכבשו על-ידי הטליבאן וברחו – חלקם אל הבירה קאבול לפני שהארגון נכנס אליה, חלקם לאיראן, אחרים לטג'יקיסטן והשאר למדינות נוספות. אירופה חוששת שגלי פליטים אפגנים יציפו כעת גם אותה. היא נאלצת לשקול מחדש אם לשלוח בחזרה לאפגניסטן את אותם מבקשי מקלט אפגנים שהגיעו בגלי הגירה קודמים ושבקשת המקלט שלהם נדחתה; לפי שעה, מדינות רבות באיחוד החליטו להשעות את החזרתם בשל הסכנה שנשקפת להם שם.
השפעה שנייה שתהיה לכיבוש אפגניסטן על-ידי הטליבאן היא זריקת העידוד שיקבלו ממנה תנועות איסלאמיסטיות קיצוניות ברחבי העולם – החל בדעאש ובארגונים החמושים המסונפים לו ועבור לחמאס ולאיראנים. הם קיבלו אישוש לאסטרטגיה שלהם שעל פיה הסבלנות והמוטיבציה הדתית גוברת, ולממד הזמן אין ממש משמעות.
אבל המסקנה החשובה ביותר שצריך להסיק מאירועי אפגניסטן היא שיש גבול ברור למה שאפשר להשיג באמצעות כוח צבאי וטריליוני דולרים ירוקים: בסופו של דבר מנצח מי שיש לו מוטיבציה עודפת. אצל הטליבאן המוטיבציה נבעה ונובעת ממניעים דתיים, וזהו כרגע המניע החזק ביותר שאפשר למצוא ברחבי המזרח התיכון ובמזרח אסיה. מסקנה נוספת היא שמדינות המערב הדמוקרטי החוששות מאבדות בשדה הקרב יצטרכו לגבש אסטרטגיות וטקטיקות חדשות כדי להתמודד עם הטרור האיסלאמיסטי-ג'יהאדיסטי.