טל רווה
בן 43 מרמת השרון, מרצה לאנטומיה במרכז הספורט בת"א ובעל תפקיד ניהולי במכללת רידמן, אב לבן ועמית, תאומים בני 8
בתחילת שנות השלושים הבנתי שאני רוצה ילדים. כגבר גיי האפשרויות שלי היו הורות משותפת או להביא ילד בהליך פונדקאות עם בן זוג. שתי האפשרויות לא הסתדרו לי כל כך. לא הצלחתי להגיע לזוגיות יציבה, וניסיונות ההורות המשותפת לא צלחו. הגעתי למעין מבוי סתום, עד שפתאום עלתה המחשבה שכמו שזוג גייז יכולים לעשות את זה ביחד, אני יכול לעשות לבד. החלטתי שאני הולך על זה. הייתי בן 33 כשהחלטתי, ובגיל 35 הפכתי לאבא. מהרגע שהחלטתי הכול רץ מאוד מהר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
את הפונדקאות עשיתי בהודו, כשהמסלול הזה עוד היה פתוח ואפשרי. בחרתי בהודו בגלל העניין הכלכלי. בארה"ב לא הייתה לי אפשרות כלכלית לעשות בכלל. זה לא שבחרתי בין זול ליקר, אלא בין אפשרי ללא אפשרי.
ההיריון עצמו היה מאוד מותח, כי אתה מבצע את הכל בשלט רחוק מול מדינה שאנחנו לא מעורים בתרבות שלה. זו הודו. הדברים עובדים שם בצורה הודית. היה לי היריון ראשון עם תאומים, והוא נפל בשליש הראשון. בהחזרה הנוספת נוצרו התאומים שלי. הם נולדו בשבוע 30 והיו בפגייה, מה שאומר המון דאגות והוצאות כספיות.
כשקיבלתי תשובה חיובית התחלתי לקלוט את גודל האחריות שהולכת ליפול עליי. שימח אותי שיש תאומים כי מאוד רציתי בן ובת, אבל זה היה מלחיץ ממש. יש הרבה פחדים כלכליים. לא הגעתי להורות מרקע משפחתי כלכלי מאוד יציב או עם משכורת מאוד טובה. אני בסך הכל בן אדם ממוצע שלקח על עצמו לגדל לבד שני ילדים. מה יקרה אם לא יהיה לי מספיק כסף עבורם? אבל החשש הכי גדול שמלווה אותי מאז שהם נולדו, וכנראה גם ימשיך ללוות אותי עוד הרבה שנים, הוא מה יקרה להם אם לי יקרה משהו. זה לא כמו זוג, שאם אחד הולך אז השני נשאר ולילדים עדיין יש הורה בעולם. הילדים שלי יכולים למצוא את עצמם פתאום לבד. זה מפחיד אותי.
הפערים בין החיים שחייתי לפני לחיים עם תאומים הם עצומים, אבל קיבלתי אותם בברכה. עשיתי את התהליך הזה כי רציתי שינוי בחיים שלי, אז כשהוא הגיע חיבקתי אותו.
השנה הראשונה הוקדשה לטיפול אינטנסיבי בילדים. שכרתי מטפלת צמודה והייתה לי עזרה מסוימת מההורים, וגם הייתי הרבה לבד. היה לא קל, אבל דווקא אחרי שחלפה השנה הראשונה האתגר התעצם. כשהם רק נולדו, במקום העבודה כולם הבינו שמדובר במצב שדורש ממני להיות בבית, אבל כשתמה השנה הראשונה אתה לכאורה נדרש לחזור לתפקוד שלך כמו קודם, רק כשבפועל אין לך באמת את היכולות לתפקד כמו קודם. יש לך שני פעוטות בבית.
כל הורות היא לא קלה, על אחת כמה וכמה הורות יחידנית, ועוד יותר כשמדובר בתאומים. הורות יחידנית גובה מחירים, ואני משלם אותם עד היום. לא בגלל שאני לא יכול לצאת בערב למסיבות, אלא כי תמיד-תמיד ללא הפסקה אתה צריך לדאוג לשני החבר'ה האלה. אין לי יום אחד בשנה שבו אני לא צריך לדאוג למי יאסוף אותם מהקייטנה ומי ילביש אותם ומי יאכיל אותם. זה תמיד עליי, וזה הגיוני ומתבקש שזה יהיה ככה, אבל אין ספק שזה מחיר. הרגעים הכי קשים מגיעים כשאתה חולה או מצוברח ולא יכול לטפל בהם. אין לך את החופש מזה. אף פעם לא.
אני לא מיסיונר של הדרך הזו. לי זה התאים, אבל אני לא חושב שכל מי שלא נמצא בזוגיות ורוצה ילדים צריך ללכת על הדרך הזו. בעיניי כדאי שיבדקו קודם אופציה של הורות משותפת ויחליטו. הרבה פעמים אומרים לי שאני אמיץ שעשיתי את זה לבד, ואני חושב שאני לא אמיץ בכלל. להיפך, אני פחדן. פחדתי ממה שיהיה אם אני לא אסתדר עם האמא המיועדת. חששתי מהתסריט הזה והוא הלחיץ אותי. הלכתי על הורות יחידנית כי האדם היחיד שהצלחתי לסמוך עליו הוא אני עצמי.
הקמתי קבוצת פייסבוק לאבות יחידניים, כי רציתי שיהיה לכל הגברים במצב שלי מקום פרטי להחליף חוויות ולשוחח על הקשיים. כיום יש בקבוצה כ-200 חברים. אני מעריך שמחציתם אבות יחידניים, וכל היתר אלו גברים שמתכננים להיות או סקרנים לגבי זה.
אנשים עדיין מופתעים לשמוע שאני אב יחידני. אני מקבל הרבה תשואות מהקהל נוסח "כל הכבוד", כל מיני תגובות שאני מניח שאמהות יחידניות לא מקבלות למרות שהן עושות את אותו הדבר בדיוק. אנחנו חיים בחברה שוביניסטית, שבה הורות זו עבודה של נשים והן חייבות להצליח בה. ייתכן שבגלל זה אנשים אומרים לי כל הזמן "וואו, איך אתה מצליח ככה לבד?", כאילו מראש גבר לא אמור להצליח לעשות את זה. גם יסלחו לי יותר על פשלות מול הילדים כי מה לעשות? נולדתי עם הנכות הזו שנקראת "אני גבר".
רפאל פינטו פלג
בן 52 מגבעתיים, מלווה זוגות בתהליכי פונדקאות, אב לעמית בת 7 ועלי בן 3.5
מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות אבא, אבל האפשרויות לא היו רבות. ניסיתי הורות משותפת עם ידידה שהכרתי. בהתחלה עפנו על זה ורצנו בראש עם התוכניות, ואז איזה יום אחד אמרתי משפט לא במקום והיא התפוצצה עליי: "מי אתה חושב שאתה?", "אתה לא מחליט עליי" וכו', ואני אמרתי לעצמי "יואו, למה אני מכניס את עצמי עכשיו? למה אני צריך את זה? אני רוצה להיות אגואיסט. אני רוצה להחליט על הילדים שלי בעצמי". אז החלטתי לעשות את זה לבד.
בגיל 45 התחלתי תהליך של הורות בפונדקאות בתאילנד. הייתי אז במערכת יחסים ארוכה בת שש שנים, אבל בן-זוגי דאז לא רצה ילדים. החלטתי לפרק את החבילה ולגשת לתהליך לבד. זה לא היה קל. גם מבחינה כלכלית ידעתי שאני יורד ברמת החיים, וגם מבחינה רגשית - ידעתי שאני נשאר בלי בן זוג והולך להתמודד עם כל זה לבד. זו הייתה חתיכת תקופה, אבל חד-משמעית הייתי חוזר על זה שוב.
המשפחה שלי מאוד התרגשה. בהתחלה אמרו לי "למה אתה לא עושה את זה עם מישהי?", "איזה חבל, לילד לא תהיה אמא" ו"משפחה זה שני הורים" וכו', אבל כשאני מחליט משהו - אני מחליט. הלכתי על זה בכל הכוח. מכרתי את הדירה שלי בתל אביב ועברתי לגור בשכירות כדי לממן את תהליכי הפונדקאות של הילדים שלי. כיום אני שוב חוסך כדי לקנות דירה. אני לא מצטער לרגע, ולא הייתי מצטער גם אם הייתי צריך לגור עם הילדים שלי על ספסל ברחוב.
אני מסתכל על החיים שלי לפני ועל החיים שלי היום ואני נדהם. היו לי חיים טובים, אבל אני לא מתגעגע אליהם. הייתי נער מועדונים. כל היום השתוללתי, יצאתי, ביליתי, סטוצים, טיסות לחו"ל, מלונות... ועדיין, הילדים שלי זה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. אני קם והולך לישון עם חיוך. אני צמא לכל מילה שהם מוציאים מהפה. אני מכור. במקום לסמים אני מכור לילדים.
זה מאתגר אבל שווה את זה. אני קצת מיסיונר של הורות יחידנית, ממליץ לכולם לשקול את זה. אני נתקל בהמון סיפורים של הורות משותפת שלא צלחה. בעיניי זו הרפתקה מסוכנת להכניס אדם חדש לחיים שלך רק עבור המטרה הזו, כשהילד לא נוצר מאהבה ומחברות ואתם בכלל מגיעים מעולמות שונים. מפגשים של חצי שנה לא יכולים באמת להכין אתכם לזה. יחד עם זאת, יש להורות משותפת גם צדדים טובים. אני איבדתי לחלוטין את העצמאות שלי. אני 7/24 עם הילדים. אני לא יכול להחליט פתאום שלא בא לי. אין לי "קחי את הילד, אני יוצא לסיבוב לנשום אוויר". אני לא יכול להרשות לעצמי להתפרק.
כשהם היו תינוקות זה היה קשה ממש. נכון יש את האמרה הזו "בנות בבית - אור בבית"? אז אצלי האור דלק עד מאוחר. הבת שלי סירבה לישון. פשוט סירבה. אפילו יועצת השינה התפטרה. מצאתי את עצמי משתגע. לילה אחד פתחתי את התריס בארבע בבוקר, צרחתי לאוויר "מה עשית לעצמך?" כמו מטורף וסגרתי מהר, כדי שלא יזמינו לי משטרה.
רגע קשה נוסף היה כשהבת הגיעה לגיל שנתיים וחצי ושאלה "למה לי אין אמא?". כל היועצים ממליצים להורים יחידניים להתמקד במה כן יש לנו ולא במה שאין. אז הסברתי לה שיש סבתא ויש דודים ושאנחנו משפחה מיוחדת ואיזה כיף לנו, אבל היא לא הרפתה. במשך חודש שלם היא הסתובבה בבית וייללה: "למה לי אין אמא? אני רוצה אמא". כל מה שניסיתי לא עזר. בלילות היא הייתה בוכה, וזה קרע אותי לגמרי מבפנים. יום אחד היא בכתה במיטה וחזרה על ה"למה אין לי אמא?" הזה שוב ושוב, אז שכבתי לידה ואמרתי לה: "את יודעת מה? מחר לא נלך לגן. נלך לסופר ונקנה לך אמא", והיא התפקעה מצחוק ואמרה לי: "אבל אבא, אי אפשר לקנות אמא בסופר!". אמרתי לה "אוי, את צודקת. אבא מבולבל. נלך לחנות נעליים ושם נקנה לך אמא", אז היא המשיכה לצחוק ואמרה לי "אבל אין אימהות בחנות נעליים". באותו ערב זה נגמר. פתאום נפל לה האסימון, היא הבינה שיש רק אבא והתחילה להתגאות בזה, להסתובב בגן ולהגיד "אני היחידה פה שאין לה אמא". עכשיו כבר כולם יודעים, וזה לא אישיו עבורה.
לאנשים אחרים זה עדיין אישיו. כשהילדה הייתה צריכה לעבור טיפול שיניים בהרדמה דרשו חתימה של שני ההורים. אמרתי "אין אמא, אני יחידני". אמרו לי "אין דבר כזה". אני מסביר שהיא נולדה בפונדקאות, אז המזכירה שם אומרת לי "לא מעניין אותי, אז תחתים את הפונדקאית. אין דבר כזה אין אמא". אמרתי לה "בבקשה שאת צוחקת עליי". היא שאלה: "הפונדקאית מתה?" אמרתי שהיא לא מתה אבל אין בינינו שום קשר, אז היא התעקשה שאחתים אותה. אחר כך הם כמובן התקשרו להתנצל.
לפעמים אנשים מנסים לשחק אותה נאורים, אבל אז נפלט להם "כן אבל ילד צריך אמא. גבר זה לא כמו אישה". אני לא חושב שיש באמת הבדלים בין אם יחידנית לאב יחידני. ברגע שהילד שלך נולד מופרש הורמון אהבה. נקודה. זה לא קשור לשאלה אם זה גבר או אישה או שתי נשים או שני גברים. אני אבא בכל רמ"ח אבריי. כשאני ישן אני שומע את הילדים שלי מסתובבים לצד השני. בעצם, על מי אני עובד? אני לא יכול ממש להרשות לעצמי לישון. אני מת לישון.
החשש הכי גדול הוא מה יקרה אם חס וחלילה יקרה לי משהו. זה כל הזמן בראש. ממש כל הזמן. אני חושב עשרים פעם לפני שאני עושה דברים. בנהיגה אני יותר זהיר. לפעמים בא לי לשים אותם אצל ההורים, ללכת למסיבה ולהשתכר עד הבוקר, אבל אני לא עושה את זה. אני מפחד שיקרה לי משהו, ואז הם יישארו לבד.
אני עדיין רווק היום. בשנים הראשונות הייתי עסוק בטיטולים, גנים וקופות חולים, ולא היה לי זמן לשום דבר אחר. רק לאחרונה הרצון בזוגיות מתחיל לדגדג. שוחחתי על זה עם הבת שלי. אמרתי לה: "עמית, מה דעתך שיהיה לי בן זוג?", והיא אמרה: "אבל למה אתה צריך?". אמרתי לה: "כדי לשוחח עם מישהו, לדבר, לשתף...", והיא אמרה "אבל אבא, אתה יכול לדבר איתנו!". הסברתי לה שלדבר עם מבוגר זה אחרת, אז היא שלחה אותי לדבר עם סבתא שלה. צחקתי ושאלתי: "ומה אם בכל זאת אני ארצה בן זוג?", אז היא מיד ירתה: "הוא יהיה אבא שלנו?". הבהרתי שממש לא, והיא אמרה "טוב, אז בסדר, אם אתה מתעקש". איזה כיף לי, קיבלתי אישור.
עוז גברא
בן 45 מהוד השרון, אב לשלושה, 8, 10 ו-13
בינואר הקרוב ימלאו ארבע שנים לאלמנות שלי. אשתי נפטרה מסרטן בגיל 38, אחרי התמודדות של שנתיים וחצי עם המחלה. כבר אמרו לה שהיא נקייה, אבל אז גילו גרורות בכבד ונתנו לה חודש וחצי לחיות. היא החזיקה מעמד חודשיים, ונפטרה במהלך טיפול מציל חיים במקסיקו. חזרתי לארץ להתמודדות עם הורות יחידנית, לא מבחירה.
בסופי שבוע יש לי עזרה מחמי שלוקח אותם אליו, ובמהלך השבוע אני מנהל את הכול בעצמי: בתי ספר, חוגים, קופץ באמצע יום עבודה, נותן להם לאכול וחוזר, כביסות וכו'. אני אמא-אבא לכל דבר. אני מקבל את זה באהבה ולא מסתכל על זה בתור מטלות, לא מסתובב בעולם ואומר "אוי, אני מסכן. מר גורלי". חיים פעם אחת, וכולנו נמות בסוף. כרגע אני חי, יש לי ילדים ואין ברירה אלא לגדל אותם. הייתה לי זוגיות מיליון דולר, אבל אין לנו ערבות למחר. עם כל הקושי, צריך להתמודד. אז לך הצידה, תבכה רגע, תצרח ותקום על הרגליים מחדש. יש ילדים. זהו.
בימי הורים, לדוגמה, אתה צריך להתחלק לשלושה. זה כל הזמן לתמרן, לדעת לוותר על דברים, לתעדף. הכי קשה לי כשהם חולים. אתה מוצא את עצמך בדרך לפגישה חשובה בעבודה, ופתאום מתקשרים אליך מבית הספר ואומרים לך: "שמע, בוא קח את הילד. הוא חולה". אין לך למי להתקשר. אין מול מי להתדיין, "את תיקחי או שאני אקח?", לא. אתה עושה פרסה, מבטל הכול ונוסע לקחת את הילד. יש לי בת שהתחילה את גיל ההתבגרות, ומאוד קשה לי שאין אמא בתהליך הזה. אתה מנסה לקחת את התפקיד הזה, אבל אתה לא יכול לעשות את זה במאה אחוז. אלה דברים שקורעים אותך. אמא זו אמא. הייתי מעדיף שאני אמות ושהיא תישאר בחיים. אני חושב שזה יותר קל לאישה. זה אשכרה נכון שאישה יכולה לעשות כמה דברים בו-זמנית, ולגבר זה יותר קשה. אני חד-משמעית חושב שאישה הייתה עושה עבודה טובה יותר פה.
יש ימים קשים במיוחד, נגיד בימי הולדת של הילדים הכול נופל עליך. איך אני מארגן את כל זה לבד? אין למי לבכות, ואין בת זוג שתיקח קצת על עצמה, ולא בא לך שהילדים יתבאסו, אז אתה נותן בראש כמה שאתה יכול ומייצר את הכי טוב שאפשר. בהתחלה הם כן התבאסו עליי. אמרו לי: "אמא עשתה ככה וככה ואתה לא". בשנים הראשונות יתומים עסוקים המון בהשוואות בין ההורה שחי לזה שמת. הבן הקטן שלי כעס עליי במשך שנתיים, ולא הבנתי למה עד שנפל לי האסימון שהוא כועס עליי שלא הצלתי את אמא שלו. הייתי צריך להסביר לו שאני לא כל-יכול, שלא הייתה לי האפשרות להציל אותה.
כששומעים שאני מגדל אותם לבד אומרים לי "וואו, שאפו" או "שלושה?! איך אתה מסוגל? יש לך זמן לעצמך?". כשנשים שומעות שיש לי שלושה ילדים שאני מגדל לבד, יש להן הרבה שאלות: "האם אתה מסוגל לאהוב שוב? האם אני אהיה מספר 2? אתה רוצה עוד ילדים?" או "איך יהיה לך זמן בכלל להיפגש איתי?". לכל דבר יש זמן אם אתה מספיק רוצה. יש גם את אלה שאתה אומר להן שאתה אלמן שלוש שנים, והן אומרות "וואי, זה טרי". אין טרי בכאב. זה תמיד שם ולומדים לחיות איתו. אני לא מחפש עבורם אמא. אני מחפש חברה לחיים. לאמא אין תחליף. היא יכולה להיות שם, אבל היא לא יכולה להחליף את אמא שלהם.
הילדים שלי כיום כבר לא מדברים על אמא. הם מאוד רוצים שתהיה לי זוגיות חדשה, כי הם רואים שקשה לי. אני מתפקד, אבל יש לי רגעים קשים נפשית. לפעמים אני עוצר הכול ואומר להם: "היום אבא לא במצב וואו. תנו לי את הזמן", והם נותנים. הם למדו לתת, לחיות עם הדבר הזה.
דורון סבח בן 51 מיפו, בעל חברה לליווי בקבלת אזרחות פורטוגלית, אב לנעמה בת 6 ולנדב בן שנתיים ועשרה חודשים
הבת שלי נולדה בפונדקאות בנפאל בדיוק ביום שבו הוציאו צו מניעה לפונדקאות במדינה. כשהתקשרתי לחברה ואמרתי להם שאני רוצה עוד ילד, הם הסבירו לי שאי אפשר יותר, וגם אי אפשר לקחת את העוברים שהקפאתי. נאלצתי להתחיל את כל התהליך מחדש בארה"ב עם תרומת ביצית של אישה אחרת, בעלות של פי שלושה ממה שעלה בהודו, אבל אני לא מצטער. כסף הולך וכסף בא. הבן שנולד לי חמוד הורס, וכל ילד מביא את המזל שלו. אולי אם הייתי עושה בהודו היה נולד ילד אחר בכלל. אז נכון, אני אמשיך לשלם משכנתה על הליכי הפונדקאיות האלה עוד 20 שנה, אבל אני מבסוט.
כשהתחלתי את הליך הפונדקאות הראשון עוד הייתי בזוגיות, עם גבר שלא רצה ילדים. לא נפרדנו, פשוט אמרתי לו "אני לוקח את הכול עליי. אני לא מבקש ממך כלום, ואתה לא צריך לגדל אף אחד". כשהילדה נולדה הוא דווקא התאהב בה, אבל בסוף הזוגיות התפרקה, ולא מסיבות שקשורות בהורות. לא גרנו ביחד, הוא לא עזר בגידול שלה ולא שינה את אורח חייו כשהיא נולדה, כך שאי אפשר לומר שהיה לו קשה ולכן זה נגמר.
היריון בשלט רחוק זה קשה. לקבל עדכונים במייל זה אומר לשבת על הטלפון ולהמתין שעות. אני זוכר שחיכיתי לשמוע אם יש היריון או אין היריון, ולמרות שידעתי שהעדכון רק בצהריים חיכיתי מהבוקר. זה היה יום שבת וקבענו עם חברים לארוחה. כל דקה הסתכלתי בנייד ולא קיבלתי כלום. כשבן הזוג הגיע לאסוף אותי, התנפלתי עליו בלי שום סיבה. פשוט הייתי פקעת עצבים. כשהגענו לחניה אמרתי לעצמי שאני פותח את הטלפון בפעם האחרונה כדי לראות אם שלחו משהו, ואם לא אני סוגר אותו עד אחרי שנצא מכאן, כי אי אפשר להיות כל הארוחה עם הנייד. כשפתחתי ראיתי את הסמס: "אני שמחה לבשר לך שיש היריון". בשנייה כל הווייב שלי השתנה. צרחתי מבפנים.
כשהילדה נולדה יצאתי לחופשת לידה והייתי בעננים. זה חלום שהתגשם. אני זוכר שיום אחד הגעתי עם הילדה לאמא שלי, והיא אמרה לי: "דורון, תראה איך אתה נראה, כבר שבוע לא התגלחת". אמרתי לה "נכון. בכלל לא שמתי לב". זה עד היום קורה לי. לא התייחסתי לעצמי. מאוד קל בחופשת הלידה לגלוש לתוך הטרנינג והבירקנשטוק.
רוב הזמן עשיתי הכול לבד. אמא שלי אישה מבוגרת, ולא יכולתי לדרוש ממנה להוציא ילדה מהגן או לישון איתה בלילה. בהתחלה עברתי דירה מיפו לבת ים כדי להיות קרוב לאחים שלי, כי חשבתי שאולי אזדקק לעזרה. מהר מאוד גיליתי שאני לא באמת נעזר בהם, אז חזרתי ליפו. עד היום אני עושה כמעט הכול לבד. פשוט נשאבתי להורות, לטוב ולרע. אני כל כך נהנה מזה שאני אומר לעצמי "בסדר, אני אוותר על הבילוי או מה שזה לא יהיה בשביל להיות בבית".
הפתיע אותי כמה ילודה היא משהו שחוצה מגזרים. בתקופה שבה גרתי בבת ים שמתי את הבת שלי במסגרת דתית-חרדית שקיבלתי עליה המלצות, ולקחתי בחשבון שיהיו קשיים, ושאני אתקל בהורים שיגידו שהם לא מקבלים את צורת החיים שבחרתי. באופן מפתיע, קיבלתי שם תמיכה גורפת. כולם התעניינו בי והציעו עזרה. ברגע שנולד ילד והוא כבר קיים, לאף אחד כבר לא אכפת מהדרך, כלומר שואלים שאלות ומביעים עניין אבל לא שופטים.
בשבוע שעבר אמרתי לשכנה של אמא שלי שעשיתי הזמנה מהסופרפארם, והיא שאלה אותי "מה קנית?", אז אמרתי לה "את יודעת, מה שצריך לקנות... משחת שיניים, שמפו, כל מיני דברים כאלה". אז היא אמרה לי: "כל הכבוד! אתה לא מחסיר מהם כלום". נקרעתי מצחוק. כאילו, באמת מגיע לי כל הכבוד כי אני קונה לילדים שלי משחת שיניים?
יש כל כך הרבה רגעים של קושי. לפני כמה ימים הבן שלי בכה ויילל במשך שעות בלי שום סיבה. אמרתי לעצמי בלב "יואו, אני לא יכול יותר לשמוע את הצרחות האלה באוזן. אני לא מסוגל". גם המרתון של הערב גומר אותי כל פעם מחדש - ארוחת ערב, מקלחת, סיפור, שינה. לפעמים אני תופס את הראש שלי ואומר "יואו, כמה עוד ערבים כאלה אני אצטרך לעבור". לפעמים אני מותח את הזמן כי אין לי חשק להתחיל עם זה. אני קולט שכבר 18:30 ושואל את עצמי, מה יקרה אם אני אתחיל ב-19? ומדריכת ההורים שאני הולך אליה אומרת "לא, אתה חייב להכניס אותם לישון מוקדם כי הם צריכים מספיק שעות שינה". תמיד יש מאבק בין לעשות את זה עכשיו ללדחות קצת.
לצד הקטעים המאתגרים יש גם כל כך הרבה רגעים מרגשים. אני בוכה מכל דבר קטן. תמיד הייתי רגשן אבל לא ברמות האלה. הילדים הצליחו להוציא ממני הרבה דברים שלא היו שם קודם ובעוצמות גבוהות. כשלקחתי את הבן לבדיקת שמיעה, התברר שהוא זקוק לניתוח כפתורים. זה ניתוח קל ופשוט שעושים הרבה ילדים, אבל ברגע שהרופא אמר לי את זה פרצתי בבכי היסטרי. זה קרה בקליניקה שלו כשיש עוד עשרה אנשים בתור. לא הצלחתי לשלוט בזה.
יש בי הרבה יותר חמלה והכלה ממה שהיה קודם. אני גם רואה את זה בהשוואה לחברים שלי שלא הביאו ילדים, הם יותר מתעניינים בעצמם. אני לא שופט את זה, אני פשוט במקום אחר. בקרב גייז זה מאוד נפוץ להתרכז בעצמך, וכשאין ילדים זה בולט עוד יותר. יש לי חבר שמתקשר אליי קבוע בשבע וחצי בבוקר ומתחיל לשפוך, וכל פעם מחדש אני אומר לו "שמע, אני מבין שאתה לא יודע את זה אבל זו לא שעה שאני יכול לדבר בה".
בן פרידמן
בן 54 מגבעתיים, כלכלן בבנק, אב לאלמה בת 9
הגעתי לגיל 44 כשאני לא נשוי לאף אחת ורוצה מאוד משפחה. פשוט לא מצאתי את בחירת ליבי. יום אחד יצאתי עם ידידה לבית קפה והתחלנו לקשקש שם קצת עם היחצן של המקום. דיברנו על כל מיני דברים, ופתאום ידידה שלי אמרה לו "מזל טוב על הילדה", והתברר שהוא אב טרי לתינוקת שנולדה בפונדקאות. ביקשתי ממנו שיספר לי על זה. ככה גיליתי שזו אופציה בכלל והחלטתי ללכת על זה.
אין לי אמא כבר המון שנים. כשסיפרתי לאבא שלי על התוכנית שלי, הוא נכנס להיסטריה טוטאלית: "איך תסתדר? אתה לא נורמלי. אין לך ניסיון". זה לא שלא הייתה התלהבות בכלל, פשוט ההתלהבות שלו לוותה בחרדה גדולה. לא היה לי שום ניסיון עם ילדים, אבל הייתה לי החלטה מאוד נחושה. פשוט ידעתי שזה מה שאני רוצה, ושום דבר לא הרתיע אותי. התייעצתי עם חברה טובה על הקשיים הצפויים לי, והבנתי שהשד נורא, אבל לא עד כדי כך נורא בשביל לא ללכת על זה. בדיעבד, היה קלי קלות.
לא הייתה לי עזרה בכלל, ועד היום אין לי. הכול עליי 7/24, 365 ימים בשנה. כשהיא נולדה יצאתי חצי שנה לחופשת לידה. הלכתי לכל פעילויות הבוקר עם אימהות בחופשת לידה, ותמיד הרימו גבה בקטע של "מה אתה עושה פה?". כשהיא הייתה בת שמונה חודשים עברתי ניתוח קשה, ולא הייתה לי ברירה. שילמתי למטפלת במשך שלושה שבועות כי לא יכולתי לזוז. מדי פעם אני מזמין בייביסיטריות, אבל בגדול אני עושה הכול וכל הזמן.
השלב הראשוני הוא שלב טכני - אתה קם בלילה, ישן מעט, נותן בקבוקים, מחליף טיטולים... בסדר. זה לא כזה נורא. השלב המאתגר הוא עכשיו, כשהיא כבר בת תשע ויודעת מה היא רוצה ויש לה אופי. לכל גיל יש את האתגרים שלו. בעיניי, האתגרים של גיל הינקות פשוטים. הרבה יותר קשה לי היום ממה שהיה לי לפני תשע שנים.
גברים יותר מחוספסים מנשים. זה לא שאני לא קשוב לילדה שלי, אבל אני לא מאמין שאני ברמה של אמא. לאם יש יותר רוך ויותר יכולת הכלה והקשבה. אין ספק שאם הייתה עוד דמות נשית זה היה יכול לעזור. הקטע הטכני זהה בין גברים לנשים. את זה כולם יכולים לעשות. הקטע הרגשי בעיניי לוקה בחסר אצל גברים. ככה נולדנו כנראה.
כולם תמיד בטוחים שאני גיי, ואני צריך כל פעם מחדש לומר שאני סטרייט ולהסביר שוב ושוב איך הגעתי להורות יחידנית. לפני שהבת שלי נולדה יצאתי לדייטים בכמויות מטורפות. אחרי שהיא נולדה אני יכול לספור את הדייטים שיצאתי אליהם על כף יד אחת, כי פתאום גיליתי עולם אחר לחלוטין. אני מרגיש שהחיים שלי עכשיו הרבה יותר שלווים ורגועים, ואין בי את הלחץ או את הרצון העז למצוא בת זוג. הורות היא הדבר הכי מדהים שיכול להיות. החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה, ואני קצת מצטער שלא עשיתי את זה בגיל 20.
