אישה גבוהה, בעלת גזרה גבעולית, החובשת כובע שחור עם סרט ורוד, כצבע נעליה המחודדות, נכנסת לבית קפה ירושלמי עם ארומה של דוגמנית ונבלעת בשולחן פינתי. היא יודעת למה בחרה להנמיך פרופיל. אני תוהה מה הסיבה, עד שחולפות דקותיים־שלוש והעלייה לרגל מתחילה.
"הרבנית ימימה?" ניגשת אליה ילדה כבת עשר, "את מוכנה לברך אותי?", והרבנית ימימה מזרחי נעמדת ומניחה את שתי כפות ידיה על ראשה. "שיהיה לנו תינוק", לוחשת הילדה, ומזרחי מברכת גם את אמה של הילדה, המשתוקקת לפרי בטן נוסף. וגם את שתי חברותיה. וגם את המלצרית מהמסעדה הסמוכה. בתום הטקס המאולתר היא שולחת נשיקות באוויר וחוזרת לספל התה שממתין לה על השולחן.
כתבות נוספות למנויים:
את מרגישה בנוח בתפקיד המברכת?
"עכשיו כבר כן. לפני עשרים שנה, כשהתחלתי למסור שיעורים, זה היה לי מוזר. פניתי לרב עובדיה יוסף, שתמיד קיבל אותי בעין יפה, ואמרתי: 'לא נעים לי, מי אני שאברך? אני אישה מרובת חולשות, איזה? אני קנאית, רכלנית, גנדרנית, ועוד ועוד'. הרב עובדיה יוסף הביט בי בעיניו החכמות ואמר שהדבר דומה לשכן שדופק על דלתי ומבקש ממני מקדחה. 'האם תתני לו את המקדחה שברשותך, או שמא תנסי להתחמק בתירוצים כמו מה יקרה אם המקדחה תשמש להתקנת מדף שייפול? במילים אחרות – הענווה שלך היא מידה נאה, אבל היא מעידה על כך שבעיני עצמך את חשובה".
אאוץ', חתיכת נזיפה.
"ובצדק. הגיע לי להינזף. הרב אמר: 'כשעומד מולך אדם במצוקה - תני לו את מבוקשו. אם זה יפעל או לא – זה לא עניינך'. מאז אני מברכת באהבה ובשמחה כדי להעניק לאישה שעומדת מולי חצי דקה של נחמה. בילדותי חלמתי להיות טינקרבל, הפיה שמברכת. גם ביקשתי שעל המצבה שלי יכתבו 'רצתה להיות פיה'. אם הברכה שלי מעודדת ומחזקת – זכיתי. ואני מקווה שההוא, למעלה, יהיה קשוב וישמע".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
היא נולדה בקזבלנקה, מרוקו, "אחרי מלחמת ששת הימים, וזה המקור של שמי". כשהייתה בת שנה עלתה עם משפחתה לבני־ברק, וממנה לירושלים. אחרי שירות לאומי כמטפלת בקשישים היא למדה באולפנת חורב, הוסמכה כטוענת רבנית והמשיכה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית. "פעם רציתי לדעת מהי פרשת השבוע, לצורך מילוי איזה טופס, ומצאתי את עצמי מדפדפת ומחפשת בלוח השנה עד שאמרתי לעצמי 'ימימה, חשומה'. במרוקאית חשומה זה בושה. את יודעת תתי־סעיפים של החוק ואת לא זוכרת את פרשת השבוע שעליה גדלת? כך, לפני עשרים שנה, התחלתי ללמוד בבית עם השכנה. עבר פרק זמן ופנתה אליי נורית אילון־הירש מ'אשירה', האתר הנשי הראשון בעולם. התלבטתי, הערוץ הזה היה זר לי, אבל קיבלתי את ברכתו של הרב יעקב אדלשטיין, הוא אמר 'זה יהיה נפלא' - ונבואתו התגשמה. עשרות אלפי נשים ברחבי הגלובוס – תוניס, מרוקו, דרום־אפריקה, אוסטרליה, מוסקבה, ברלין, ועוד ועוד – נפגשות מדי שבוע, בשני בערב, בהרצאה המועברת בזום. הקורונה, שבעקבותיה נולד הזום, עשתה לי טוב. פתאום ראיתי על המסך נשים שפחות העזו לבוא לשיעורים בגלל קוד לבוש".
שאת מכתיבה?
"חלילה. אני לא מכתיבה קוד של בית כנסת ושל דוסית, אלא הופעה צנועה. בזום גיליתי הרבה פנים חדשות וזה שימח אותי מאוד. ישבתי מול המסך עם הריבועים ולרגע דמיינתי שאני מול הכותל המערבי. רציתי לדחוף פתקים. תמיד אמרתי שנשים הן לא מגזר, אנחנו מגדר. לכולנו יש אותן שאיפות, אהבות, רצון למימוש עצמי ותשוקה לשופינג. הלימוד המשותף מוכיח לנו עד כמה אנחנו דומות זו לזו. ההבדל היחיד הוא בדרך שבה אנו מתלבשות".
איך את יודעת באיזה תחום האישה זקוקה לברכה?
"אני כבר מזהה. חז"ל אמרו 'אין חכם כבעל ניסיון', וזה נכון. כשיש לך ניסיון כל כך ממושך כבר אין צורך בחוכמה. אני מתבוננת במבקשת ורואה בעיניה את הצער על זוגיות או על פוריות וקוראת אותה. כשהילדה ניגשה ולחשה 'שיהיה לנו תינוק' הבנתי שאמא שלה עומדת מאחורי הבקשה. אחרי עשרים שנות ניסיון אני כבר קוראת את הקמטים, שבעיניי הם מדליות זהב כמו של לינוי אשרם".
סליחה על הבורות, או על מה שעלול להישמע כמו פקפוק, אבל "רבנית" זה מקצוע?
"לא. זה נשמע נורא פמיניסטי וזה הכי לא. רבנית היא, בסך הכל, אשתו של הרב. היום קוראים כך למי שמלמדת תורה. האם התואר הזה מחייב? כן, מאוד. אני סקולית, לימודית. אבא, הרב נתן רוטשילד ממשפחת רוטשילד השווייצרית, גידל אותנו ללמוד ולהיות אוטודידקטים. בכל קיץ למדנו שפה אחרת. אנגלית, צרפתית, לטינית, ואני גם יודעת לקרוא את התנ"ך בערבית. אבא הטיף לי 'תלמדי ותלמדי'. מהצד השני, של אמא, אני נכדה לרבי חיים שושנה ממרוקו שהיה דיין גדול, בלשן ומי שכתב סדרת ספרים על פיוטי המזרח. המילים האחרונות שאמר לפני שעצם את עיניו היו 'קרע, קרע', שזה 'תלמדי, תלמדי'. קיבלתי את המורשת הזאת חזק מאוד, משני הצדדים, וזה מחייב אותי להיות אישה לומדת".
את בעלה, הרב חיים מזרחי, ראש ישיבת המקובלים "לשם" בשכונת נחלאות, היא הכירה בפקולטה למשפטים, והם הורים לשמונה, פלוס "אחד שבשמיים", כהגדרתה. יוסף־חי, השישי במניין צאצאיה, נפטר לפני 16 שנה כשהוא בן 13 חודשים בלבד.
"באולטרסאונד, במהלך ההיריון, אובחן מום בלב ואמרו לי שהוא לא יחיה", מצטעפות עיניה. "הקשבתי לרופא ואמרתי 'הוא יחיה'. הבנתי את המשמעות, אמרתי שאם השם לא רוצה להעניק לו אריכות ימים זה שלו, ולא רציתי שידי תהיה במעל, במובן של הפלה יזומה. קראתי לו יוסף מפני שגם על יוסף הצדיק נאמר 'טרוף טורף'. הוא היה תינוק כחול, חולה לב, עם מד סטורציה נצחי על האצבע ואסור היה לו לבכות. בפעם היחידה שבכה הוא הוציא צעקה מרה ועצם את עיניו. לקחו אותו להדסה עין כרם, הרדימו אותו על מנת לאפשר ללב שלו להתאושש. הגיע יום שישי והדלקתי נרות שבת במחלקה. לימיני עמדה סוהא הערבייה ולשמאלי עמדה נגה הקיבוצניקית. אני עדיין מחכה שבאחת ההרצאות שלי מישהי תקום ותגיד 'זו אני'. זה היה רגע נדיר. היינו שלוש נשים ללא פערים של דת והשקפה, שלוש אחיות לצרה, ברגע ההוא הבנתי שנשים הן אלו שיצילו את העולם, אבל זה לא עזר. שלושת ילדינו מתו באותו השבוע, בזה אחר זה, וכל אחת מאיתנו חזרה לחייה ולעולמה".
באת בטענות אל בורא עולם?
"בוודאי. איך לא? מה ההבדל בין הכופר למאמין? הכופר נשאר עם התהיות בליבו, ואילו המאמין מטיח באלוהיו 'למה עשית ככה'. האבל על יוסף־חי היה כבד, עד שראיתי במו עיניי שמותו לא היה לחינם. בכל פעם שראיתי אישה בוכה הייתה נדלקת בי הצ'קלקה, 'אם תבכה היא תמות', ותהיתי אם תהיה לי יכולת מיסטית לתפקד כמד סטורציה כשאני אוחזת בכף ידה. יוסף־חי לימד אותי הרבה על ענווה באימהות. חשבתי שאני יודעת איך ילדיי יגדלו, וכשהוא הפתיע הרגשתי כישלון. גם קודם לכן, בהיריון, כשנאמר לי שאני נושאת יצור פגום, לא הצלחתי להתגבר על התחושה שהגוף שלי בגד בי. הרגשתי שאני אמא שלא יודעת לייצר ילדים בריאים ולהחיות אותם בעת צרה".
אבל כבר היית אמא לילדים בריאים.
"נכון, אבל איך תתווכחי עם אמא שליבה נשבר? כשיוסף־חי תלה בי עיניים גדולות ואילמות זה היה לימוד קשה של ענווה. חשבתי שאמא יכולה לעשות הכל עבור ילדיה, ומסתבר שלא. אַתְּ הכלי שהילד עובר דרכו וממך הוא יוצא למסלול שלו. את יכולה לנופף לו לשלום, לקרוא אליו 'אל תלך לשם' ולהזהיר אותו מסכנות, אבל את לא יכולה לחיות במקומו. זה מסלול חייו".
למה את מגדירה אותו בתור הילד שבשמיים?
"מפני שהוא שם. אני אמא שלו לא פחות ממה שאני אמא לשמונת ילדיי החיים. כבר 16 שנה אני דואגת לו ומעבידה אותו ומטילה עליו משימות. 'לך תגיד לקדוש ברוך הוא ש...'. יוסף־חי ואני בקשר תמידי".
כיום, בגיל 54, היא סבתא ל"ארבעה וחצי נכדים שמשמחים אותי מאוד. כסבתא אני דואגת הרבה פחות ממה שדאגתי כאמא. אני מרשה לעצמי לשמוח איתם ובחברתם. נראה לי שזו מהות הסבתאות, החירות לאהוב בחופשיות ובלי פחד, אולי מפני שיש פחות אחריות על כתפיי. אבל אני לא סבתא של ארוחות ומקלחות".
הפתעת אותי.
"זו האמת לאמיתה. גם בבית אני אמא שמחבקת ומנשקת, אבל בישולים וכביסות הם לא בתחום אחריותי. האיש שלי מבשל בשמחה, והכביסות הן תפקידה של המנקה".
לא נכון!
"עובדה. זה הדבר הכי שמח בחיי, אבל גם הכי עצוב בחיי. אבא שלי גידל אותי כלומדת תורה בחברה שלא תמיד עודדה זאת, ואני גאה בכך, אבל בעלי ממשיך את הקו של אבי וזה מה שמתסכל. אם לאישה אין איש שמאפשר לה את הצעדים האלה, היא לא תעשה דבר. ומה זה אומר? שהעולם שלנו עדיין פטרנליסטי מאוד".
את לא חייבת למנות את מגרעותייך.
"בחברה הדתית שמחים מאוד לגלות שאני לא רבנית לדוגמה ושיש בי חולשות. הנשים שמקשיבות לי אומרות 'היא משלנו', וחלקן אף אומרות 'אנחנו טובות ממנה', וכך אני יכולה להישמע ללא התנגדויות. זו הסיבה שאני לא מסתירה. בשעה הפנויה שעומדת לרשותי אני יכולה להכין עוגה או להכין שיעור. אם אכין עוגה - רק בני ביתי יאכלו ממנה, ואילו השיעור שלי יאכיל המון לבבות. לא חראם?"
מרוקאית נשארת מרוקאית.
"לחלוטין. למרות שהאיש שלי מתעקש שהצד הגרמני שבי התעצם עם השנים".
לכל מפגש של הרבנית מתלווה יקרת פרידמן, השותה את דבריה בצמא וגם מקליטה ומתעדת כל שיחה. "הרבנית תמיד מפתיעה אותי", היא מספרת, "השליחות שלי היא לאסוף את כל המילים שלה לדף 'פרשה ואישה' שנשלח במייל מדי שבוע, כבר עשרים שנה. זו גם שליחות וגם מפעל".
"יקרת היא השבת של המון־המון אנשים", מעידה הרבנית. "היא אחראית על הצד הכתוב, 'אשירה' זה הצד הוויזואלי, והצלע השלישית זה 'תהל הפקות' - אילה אדרי ושרי פרקש שמטפלות במופעים. ויש לי גם עוזרת אישית, אסנת הירשנזון, שמרכזת את כל הפעילות".
אומרים שכל הופעה שלך היא ערב סטנד־אפ.
"אומרים", היא מצטנעת. "אני משתדלת שהערב יהיה גם אקטואלי וגם מצחיק. ולפני כל הופעה או כנס אני מתגנדרת, מתאבזרת, מרהטת את עצמי. ההופעה החיצונית חשובה מאוד. אם אתחיל לשעמם את הנשים, יהיה להן מה לעשות – להסתכל על הבגדים".
ועכשיו ברצינות.
"אני כל הזמן רצינית. אני רוצה להיות הפרזנטורית הכי מוצלחת של התורה. השמלה והצמיד הם הסאב־טקסט של השיעור. גם אם מסיבות כאלה ואחרות לא תקשיבי לאף מילה - אל תתנהגי כסמרטוטית. שמרי עלייך, שמרי נפשך, שמרי על גופך, אל תזניחי את נתונייך הטבעיים. ביום בו תרגישי שאיש לא אוהב אותך, ויש הרבה ימים כאלה, תאהבי את עצמך. רק את יודעת כמה את שווה. אישה מטופחת היא אישה סולחת – לפגעי הזמן, לכל מה שקורה סביבה".
מירי מסיקה נכחה באחד הכנסים של הרבנית ימימה והתאהבה בקונספט של מופע נשי. יחד עם קרן פלס היא זוממת מופע נשי שיתקיים בבריכת הסולטן ושהרבנית תישא בו את דברי הפתיחה. גם טובי המרצות, כמו סיון רהב־מאיר ועדן הראל, מחכות לשיעורים השבועיים שלה ויונקות מתורתה. לאחרונה נבחרה הרבנית לאחת מחמישים הנשים המשפיעות של "גלובס".
"אבל בואי נדבר קצת על הפרויקט שלשמו התכנסנו", היא מבקשת בנועם ומצביעה על ספרון סגלגל. "שנה וברכותיה", יומן לשנת תשפ"ב בעריכת יקרת פרידמן, שאחראית על המפעל של ספרי הרבנית.
"הכל באשמתה", מתלוננת הרבנית בחיוך קונדסי. "יקרת האיצה בי להוציא לאור ספרים ולא רציתי, אות כתובה היא קודש הקודשים עבורי. גם טענתי שדברים שנאמרים בעל פה נכנסים ישר ללב, לעומת הדף שמהווה מסננת מעיקה. אבל יקרת נידנדה ונידנדה, היא טובה בלנדנד, עד שאמרתי לה 'קחי את השיעורים ועשי מהם דברים אחרים, כרצונך'. והיא יילדה אותי בוואקום. כל שנה היא מיילדת אותי מחדש".
"היומן הראשון של הרבנית יצא לאור לפני עשר שנים", מספרת פרידמן, תלמידתה. "כמה נשים שאלו אותי למה הרבנית לא מוציאה לאור יומן, ובעקבות זאת צץ בי רעיון פסיכי – להפתיע את הרבנית לכבוד יום הולדתה. על היומן הראשון עבדתי במשך שנה שלמה ואז התגלה לי שהרבנית לא סובלת הפתעות".
"נכון", הרבנית מודה באשמה, "הרי עיקר השמחה הוא בהכנות. בהפתעה אין את ההתרגשות של הדרך, שהיא לא פחות חשובה מהתוצאה".
"היומן הראשון נמכר בכמה אלפי עותקים ולאחר מכן זנחתי את הרעיון", ממשיכה פרידמן. "מה הטעם להמשיך אם הרבנית לא איתי? אבל לרבנית יש תכונה חשובה - היא מאוד אוהבת לשמח אנשים, בעיקר נשים. כששוב התעורר ביקוש אמרנו 'טוב, ננסה עוד פעם'. החלפנו את הפורמט, דייקנו את עצמנו וחזרנו לפעילות. היומן הזה, שאנחנו קוראות לו 'יומנית', יוצא לאור בפעם השישית".
"ומדי שנה הוא יוצא לאור באיחור", מעירה הרבנית, "בדקה התשעים. אין למה, ככה. הלוואי שיכולנו להוציא אותו יותר בקלות. מדי שנה יקרת ואני כותבות את כל התכנים מההתחלה - פרשת השבוע, חג, זה נראה קל מאוד, אבל זה מסובך. רק 180 מילים עומדות לרשותי וזה חייב להיות מאמר עם ציר ועם ציטוטים. זו תורתנו. זה לא הגיגים. היומן שלי הוא לא עוד ספר הדרכה. לדעתי, הציבור כבר חדל מלבקש 'תני לי עצה זריזה'. אני לא רוצה לרדד את המטרייה שבעיניי היא קדושה וענקית ולא רוצה לרדד את הנשים. אני רוצה לשמור עליהן כקהילה לומדת ומתאמצת".
כדי להחזיר אותן בתשובה?
"ממש לא. אני מבקשת להחזיר אישה לעצמה וליומה, וסומכת עליה שהיא תמצא לבד את אלוהיה. ב'יומנית' יש פחות מקום לכתיבה אישית, ולכן הוצאנו השנה גם יומן גדול, עם עמודות ריקות שמזמינות כתיבה. הציבור החילוני נוטה ליומן דיגיטלי, אבל נשים דתיות זקוקות ליומן כרוך עם תאריכים ושעות מדויקות, אישה שטובלת צריכה לראות את שעת השקיעה, ביום שישי עליה לראות מתי נכנסת השבת".
מה את תכתבי ביומן הזה?
"בשנים האחרונות אני יותר קוראת ופחות כותבת, בעיקר מפני שאין לי זמן. אני עובדת הרבה שעות ביממה מפני שאני לא יכולה לסבול זמן ריק וחוסר פעילות. אבא, שגידל אותנו עם משטר ייקי, טען שיש מילים גסות שאסור להגות בבית – 'משעמם לי'. אני עוד שומעת אותו צועק 'אין דבר כזה משעמם'. בזכותו אני חייבת למלא את היום שלי בלימוד ובהכנת שיעורים, ובין לבין אני עונה על המון מיילים ומתמסרת לאופנה של 'צלמי לי ברכה, סבא שלי בן 90, הבת של השכנה חוגגת בת־מצווה'. ברכה היא ברכה, אני כותבת ומצלמת מהלב, אבל לעיתים זה כבר הופך לקצת כבד".
קצת מוזר לי שאת מזכירה שוב ושוב את אביך ולא את אמך.
"אמא שלי, שתיבדל לחיים ארוכים, היא אישה מופלאה שאני מעריצה, אבל היא הייתה הגבולות והמשמעת. עד היום היא זו שתגיד לי 'את נראית נורא'. עד היום יש לי סימן כחול בכתף, מהצביטה שנתנה לי כדי שאשב זקופה. עם אבא היו לי יחסים של אמון ופרגון והוא העריץ את המקום שבו דרכו כפות רגליי. אבא קנה לי חוברת עם כריכה קשה שעליה כתב 'שירת ימימה'. הוא נתן לי את הכותרת ואמר 'עכשיו לכי תהיי מלכה'. אמא הורידה את הכתר מראשי ועזרה לי לשמור על שפיות כדי שלא אתחיל לעוף על עצמי".
בימים אלה, ערב השנה החדשה, הרבנית ממלאת אולמות וזומים בכנסי ענק ומופעי סליחות, וגם כותבת הקדשות לאלפי היומנים שכבר הוזמנו. אין לה נוסח אחיד. תשפ"ב, היא כותבת, זה תהא שנת פתיחת בשורות. לנשים זרות, שפונות אליה כאילו הייתה חברתן הטובה, היא כותבת "יהי רצון שיתמלאו דפי היומן שלך במילים של שמחה".
לצד חידושים בפרשת השבוע היומן מביא ציטוטים של דמויות משפיעות במרחב הישראלי: גל גדות ("גברים הם בני מזל, מתחילת עידן הקולנוע הם הגיבורים שמצילים את היום, אבל כאמא לשלוש בנות חשוב לי ללמד אותן שהן יכולות להיות גדולות מהחיים"), ריטה ("יש לי יד ימנית ויד שמאלית ולשתיהן אני זקוקה"), וגם אביתר בנאי, מיכל אנסקי, אביב אלוש, סטטיק, ועוד רבים וטובים.
5 צפייה בגלריה
''אני מבקשת להחזיר אישה לעצמה וליומה''. הרבנית ימימה מזרחי עם ספרה ''שנה וברכותיה''
(צילום: עמית שאבי)
משכורתה של הרבנית מופקדת בחשבון הבנק של "אבני קודש", ישיבה לנוער נושר שהקימה לפני חמש שנים עם בעלה. "האיש שלי ראה אותם זרוקים בכיכר החתולות ובמקומות נוספים ואסף אותם, אחד־אחד, באהבה מדהימה. נכון לעכשיו יש לנו 40 תלמידים ויש רבים שמבקשים להצטרף, אבל המקום צפוף, אנחנו מחכים לתקציב מהמדינה או מאיזושהי רשות ובינתיים פועלים בזכות תורמים מופלאים. כבר יש לנו יותר ממאה בוגרים, כולם דתיים. גם מי שלא חובש כיפה הוא מאמין. וחלק מהחניכים שלנו כבר משרתים בצה"ל כמפקדים".
האיש שלך הוא ראש הישיבה, ומה תפקידך?
"התפקיד שלי מתחיל כשהאיש שלי מתייעץ איתי בעניין תלמיד מסוים שהוא רוצה להעיף. ברור שאני מתנגדת. אני אומרת לו 'לא פתחתי ישיבה לבחורים, פתחתי ישיבה לאמהות. האמא הזאת, מספיק לילות היא לא ישנה מפני שהבן שלה גורש מאין־ספור מקומות. אני לא אתן לה לילה נוסף של נדודי שינה'. בדרך כלל בעלי נוטה לקבל את דעתי. דווקא הבחורים שנלחמתי עליהם התגלו כמדהימים. כל אחד זקוק למישהו שיאמין בו".
מה צפוי לנו בתשפ"ב?
"נשים, בהכללה, לא יודעות לנוח. הן לא יודעות להרים את הרגליים ולומר 'שיסתדרו בלעדיי'. אבל בתשפ"ב זה יהיה אחרת. שנת ה־7 מתקרבת, שנת השמיטה, זו השנה שאומרת לאישה 'שבי, הכל ימשיך לצמוח, אולי פחות מסודר, אבל כל כך מלא חסד. לא את תצטרכי לקטוף ולצלחת ולהגיש. פשוט תנוחי. העולם יסתדר".
