בשעת החסד ההיא לפני כניסת השבת, כשהעולם כולו בין השמשות, הרב שי פירון נזכר לפעמים בידיד ותיק, ומתגעגע. "אחרי שתמכתי פומבית בממשלת אחדות, יאיר החליט שהדבר הזה לא מתאים לו, וזה כואב לי מאוד", הוא מסביר למה נגמרה החברות ההיא -"נפשי נקשרה בנפשו", מדגיש פירון - באבחה אחת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
יאיר הוא יאיר לפיד, האיש שהפך בעבר את פירון למספר שתיים במפלגת יש עתיד ולשר חינוך. המאמר ההוא של פירון הגיע אחרי מאמרים אחרים של השותף לדרך לשעבר, שמתחו ביקורת על יש עתיד, בין היתר על יחסה למגזר החרדי, ולחוק הגיוס בפרט. ללפיד, כך נראה, נמאס להכיל. אז הוא עלה על גדותיו.
"אחרי שכיניתי אותו במאמר הזה שקרא לממשלת אחדות 'יאיר ידידי' קיבלתי ממנו ווטסאפ קצר: 'אל תקרא לי ידידי'. וזהו. מאז לא דיברנו. (נאנח) אחת הסיבות שבגללן אני לא נמצא בפוליטיקה היא שבפוליטיקה אין חברים. ואני לא יודע לחיות בלי חברים".
על הווטסאפ שלו ענית?
"עניתי במשך חודשים ארוכים. כמעט כל יום שישי. הוא לא ענה מעולם".
אוי.
"אני מאוד אוהב את יאיר לפיד ואני חייב לו המון. לא הייתי שר חינוך בלי יאיר לפיד. לא היית מראיינת אותי עכשיו אם הוא לא היה ממנה אותי למספר שתיים ביש עתיד. אבל אם אהוב ליבי לפיד מסתכל על הנאומים שלו בכנסת ב־2013 על החרדים ומצד שני על היכולת שלו להרכיב ממשלה ב־2021 אני חושב שלא מן הנמנע שאם חלק מההתבטאויות בעבר היו אחרות, הסיכוי להקים ממשלה עכשיו היה יותר גבוה. האם אני מבין למה יאיר אמר את הדברים אז? כן. האם אני מסכים? לא עם הכל”.
אולי היית צריך לחשוב לפני שדיברת: חשבת שאתה מדבר מדם ליבך, והוא אמר, מה זה שמספר שתיים לשעבר תוקע לי מקלות בגלגלים? זה חבר?
“אני מבין אותו. ועדיין הייתי כותב את זה שוב, כי המחויבות שלי היא לרעיונות ולאידיאולוגיה. אם חס וחלילה יקרה ליאיר משהו אני אגיע לשם ראשון ואם הוא יצליח אני הראשון לברך אותו, אבל יש גם דברים שמותר לי לחשוב אחרת ממנו. אני אוהב את הבן אדם. הוא עושה דברים טובים. בשבילי זה כאב לב. באמת”.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
והלב היהודי הזה, איבר שפירון מפעיל כל חייו בבזבזנות, עבר זעזועים בקדנציה הקצרה שלו בפוליטיקה הישראלית. הוא התחיל כהבטחה הגדולה במשרד החינוך, שלא לומר הוכתר כגרסה המתקדמת לזבולון המר. גם רב, גם ליברל, גם רהוט, גם מתון. בוננזה, וכמי שיכול להביא ליש עתיד אלקטורט חדש. ההצהרות שלו היו מבטיחות, אבל האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. ההמשך היה פחות מוצלח: הביקורות על פועלו המקצועי התרבו, ובהמשך לקה באירוע לבבי, עוד הרבה לפני הנפילה הגדולה. "אני זוכר שעליתי בעשרה לשמונה לנאום בכנס של רשת אורט בתור שר החינוך", הוא מסביר את הרגע המשפיל שבו נודע לו שפוטר ממשרד החינוך. כשירדתי מהבמה קרן מרציאנו סיפרה לי שאני כבר לא שר החינוך".
לא הבנתי.
"כשהייתי על הבמה פוטרתי. הייתי בהלם. אומרים לי שצריך להגיע לבית של לפיד לכינוס של שרי המפלגה. באותו רגע אתה עוד בהיי ומאבק וננצח. למחרת ללשכה מגיע פקיד בכיר עם ארגזים ואומר, ‘אדוני השר, אם תוכל ב־24 שעות לארוז את הדברים ואת האוטו תחזיר. וגם את המטען’".
מה אתה מבין בדיעבד על העולם הפוליטי?
"יש משהו אצל כל האנשים האלו כמעט על גבול המשיחיות. התחושה שאלוהים נגע בהם. אם אין לך שיגעון גדלות והערכת יתר של עצמך אתה בבעיה. חסר לי הדבר הזה שבטוח שאני יודע טוב יותר. אם היו מציעים לי להיות ראש ממשלה הייתי אומר שאני לא אעמוד בלחץ, אני אבכה, לא יהיה לי זמן לקרוא, לא מתאים”.
הבנת את זה גם כשהיית שם?
"אחרי הפיטורים ממשרד החינוך עולמי חרב עליי. התמוטטתי נפשית. לקח לי שנה להתאושש מהאירוע הזה. הרי חלום חיי היה להיות שר החינוך של ישראל. אני לא שר שפעם נותנים לו את משרד הפנים ואחרי זה הוא עובר למשרד אחר. מבחינתי לקחו לי את הבית”.
מה זה אומר בפרקטיקה?
“שהייתי עצוב הרבה מאוד זמן. היה לי שיברון לב פנימי עמוק, ובעיקר תחושה שזה היה יכול להיות אחרת. יש געגועים בלתי פוסקים למשרד החינוך. הרגשתי שזה חלק ממני במובן העמוק של המילה. כאילו מישהו ישן בחדר השינה שלי. לקח לי זמן להשתחרר מזה. ישבתי ושאלתי את עצמי, מה אני עושה עכשיו? לאן אני הולך? ברמה הכי אישית הרגשתי שאיבדתי משהו ממני”.
עברת את כל שלבי האבל?
“וגם את הטיפול הפסיכולוגי, שהתחלתי אחרי שעזבתי את הכנסת. הייתי בשבר עמוק. היה לי חלום שנקטע אחרי פחות משנתיים. מעולם לא רציתי להיות משהו אחר, אני רוצה להיות שר חינוך”.
בגלל זה התפטרת?
“התפטרתי כי הבנתי שאני לא הכי טוב בפוליטיקה. נסעתי להודו בפגרה של הכנסת לשבועיים, הייתי אצל המאמא המחבקת. מאם אוף האגס. וחזרתי כשאני יודע שזה מה שאני צריך לעשות. היה גם רגע של נאום בכנסת כשאני ח"כ, אחרי רצח שירה בנקי. אני זוכר את רובי ריבלין עם דמעות בעיניים. אחר כך ציטטו נאומים של אחרים בכל מקום ואת שלי לא הזכירו. אז הבנתי שאין לי מה לעשות שם. והיה עוד רגע: שלושת הנערים, שאין יום שאני לא חושב עליהם. 15 ימים הלכתי למשפחות ולא אמרתי להן מה שאני יודע. דיברנו על לנסוע לאו"ם. על חמאס. וכל הזמן אני יודע שהם לא בחיים בסבירות כמעט מוחלטת. ולא אומר להם מילה. וזה התפרץ אחרי זה. אני כל הזמן עוסק בשאלה אם הייתי בסדר או לא איתם. בא לי שתהיה תחיית המתים רק כדי לגאול אותי שהתנהגתי כמו שהתנהגתי”.
כמה זה הרס אותך מבפנים?
“שם אמרתי, אני לא עומד בזה. תנו לי לרדת מהאוטובוס. בטיפול הבנתי שלא חייבים להיות פוליטיקאים כדי להיות מנהיגים. אני חושב שאנשים צריכים לעשות את מה שהם עושים הכי טוב: תנו לי למשל לכתוב מאמר”.
תיזהר עם המאמרים האלה.
“מה שקרה לי עם יאיר זה שיברון לב. אבל לא הייתי עושה שום דבר אחרת, לטוב ולרע. (חושב רגע) אולי פה זה היה פחות טוב”.
מביתו המטופח באורנית, פירון לא מביט אחורה בזעם. השנים שעברו מאז, הטיפול הפסיכולוגי והעשייה טישטשו את הטראומה. כיום הוא מעדיף להישאר מאחורי הקלעים, כנשיא תנועת ‘פנימה’ העוסקת בפתרונות מעשיים לקיטוב בחברה הישראלית. שם הוא גם מפתח את בית היוצר, מעין חממה רוחנית לדור הבא של אנשי הרוח והפוליטיקאים הישראלים. במקביל הוא גם משמש כרב קהילת היכל משה. ספרו החדש 'ישראל השלישית' מנסה לייצר סיפור ישראלי וציוני חדש, בזמן הזה, בו נדמה שישראל מתפצלת לשבטים. אבל עם כל הכבוד להצטנעות הנוכחית שלו, סקירה מהירה של המרכז הפוליטי תגלה שפירון מושך בלא מעט חוטים. מי שהתחיל כשני ברשימת יש עתיד המשיך כשגנץ ואשכנזי חברו אליו ב'פנימה', הרבה לפני שנכנסו מתחת לאלונקה של נתניהו. "מאחורי הקלעים סייעתי בחיבור של יש עתיד וכחול לבן, כולל הליכה לבוגי הביתה ובקשה ממנו לזוז ממקום כזה לאחר. ועשיתי את זה בתחושה של פעמי משיח. הספר הזה נכתב לא מעט בגלל הכישלון שלי לייצר מרכז ישראלי שיצליח לספר סיפור אחר".
בספר אתה טוען ש"מפלגות המרכז בישראל נכשלו בגלל שלא הציעו חזון לתפיסת עולם אחודה (...) שהיו בליל של רעיונות פשרה חלולה בין ימין לשמאל". אולי זו הסיבה לקריסתה של כחול לבן?
“הכישלון של כחול לבן הוא לא ברמה הפוליטית אלא הרעיונית. פוליטית זה לא נכשל. הם זכו בבחירות האחרונות בכמות מנדטים שאף אחד לא חשב שהם יקבלו. רעיונית הם לא הצליחו להגיד לחברה הישראלית ‘הבאנו בשורה של נורמליות וחיים משותפים’. כי לא היו מספיק רעיונות. ואז זה נהיה מפלגת מרכז במובן הישן של המילה”.
גם מיתוגית זה נכשל. אחרי שנה עם נתניהו, גנץ נתפס בציבור בדיוק כמו שהליכוד קרא לו בקמפיין לפני שנה: לא אפוי.
“בני הוא אחד האנשים המקסימים שפגשתי. כמעט הכי טוב, ברמה המוסרית. הייתי נורא רוצה שהוא ירצה יותר. הוא פשוט לא מוכן לשלם את המחירים שהדבר הזה מחייב. אני לא סתם אוהב אותו, יש הרבה משותף בינינו”.
כמו משה, שזכה לראות את הארץ המובטחת אבל מעולם לא זכה להיכנס, גם פירון - ששמו השני הוא משה - החמיץ את הרגע הגדול של יש עתיד ב־2021, ששיאו הקמת הממשלה. "אם הייתי רוצה הייתי שר היום, ולא בחלומות אלא בהצעות מעשיות שקיבלתי", הוא מסרב לקנא "אני לא חושב על זה אפילו דקה ביום. התפקיד שלי היום הוא לתרום להיווצרותה של יהדות כפי שאני מבין אותה כל חיי. יש לנו מספיק פוליטיקאים, ולא מספיק אנשים עם רעיונות".
בלשכתו היפה בקומה התחתונה, קודש וחול משמשים בערבוביה: אוסף גיטרות מנמנם לצד ספרות הלכתית. על הפסקול: שולי רנד. על הקיר: שמעון פרס. בצד מתחבא פסלון של הנסיך הקטן, מתנה מתלמידיו לשעבר. פירון, גם בגרסתו הצנומה פוסט־ניתוח לקיצור קיבה ואימוני כושר, הצליח לשמר משהו מהבייבי פייס שאפיין אותו בעבר. כמי שלמד על בשרו בפוליטיקה שאנשים נחמדים מסיימים אחרונים, הוא מתעקש על דימוי יותר לוחמני, ומיד מציע בנחמדות משהו לשתות.
נחמד־נחמד, אבל פראייר הוא לא. "בספר של בן כספית הוא כותב על חבורת שרים בממשלה שבכל נאום של נתניהו עשו תחרות בקבוצת ווטסאפ מי מהמר נכון על תוך כמה דקות הוא אומר 'איראן'. דקה. שתי דקות. שלוש” הוא אומר בממזריות. “אז עכשיו אני מודה שאני הקמתי את הקבוצה". המרכז הפוליטי והאידיאולוגי בדמיונו של פירון הוא שילוב בין הממלכתיות למסורתיות, שיאחד את החברה הישראלית. התוצאה היא ספר שנע בין האישי, הרעיוני והפוליטי, בין בן־גוריון לרב קוק, וכתוב בתנופה רטורית מרשימה, מהסוג שיצליח לרתק קהלים שרוצים להבין את צורת המחשבה של אחד ממנסחי המרכז בישראל. אבל במקביל עולה מבין הדפים תחושת דחיפות גדולה. בשנה וחצי האחרונות פירון מסתכל על ההתפוררות הלאומית לקהילות ולתת־קהילות בחסות משבר הקורונה, וחרד מאוד מהפרק הבא. "זאת תקופה שבה אין רעיונות אלא רק אנשים. מדברים יותר על ביבי, בנט, יאיר, בני, אבל מה הרעיונות שאנחנו הולכים לאורם? כשהרעיונות הישנים מתמוטטים, יש שתי אפשרויות: להוליד רעיון חדש או להתעסק בשוליים של החיים. ומדינת ישראל עברה בשנים האחרונות להתעסק בשוליים של החיים”.
שוליים משמע קיצוניות?
“כן. בתפיסה שלי קיצוניות היא תופעה של אנשים חסרי ביטחון עצמי שהדרך שלהם להתמודד היא להיות יותר קיצונים. הם יודעים שבאידיאולוגיה שלהם יש חורים והדרך שלהם להגן על התיאוריה שלהם היא להראות שהחורים של הדרך השנייה יותר גדולים. זה מה שקורה עכשיו”.
כל רעיון המרכז: הבין ובין, גם וגם. קל למתג אותך כהיפי. זה שרק רוצה שכולם יסתדרו.
“אפשר להגיד שמרכז זה פשרה ואני לא סגור על עצמי ולוקח קצת מפה וקצת מפה. אבל יש אפשרות שהימין והשמאל עשו אהבה והמרכז זה מה שנולד מזה”.
כבר אמרתי היפי.
“זה לא אומר שהמרכז הוא פשרה, נחמד, או בינוני. מה שעשה הכי הרבה חטא לרעיון המרכז זה כל עולם הלאבי דאבי: (מרביץ חיקוי של מנחת מעגלי נשים) ‘בואו נעשה מעגלי שיח, בואו נדבר, בואו רק נסתדר אחד עם השני’. (צועק) לא! אני לא רוצה שנסתדר במובן הזה. אני רוצה שניאבק כדי להוליד דבר חדש”.
איך אתה מגדיר ממלכתיות בישראל 2021?
“הממלכתיות כפי שניסח אותה בן־גוריון לא קיימת. אין כבוד, אין כללי משחק ואין רעיון מאחד. ברית ישראלית לא תוכל להיווצר בלי החרדים ובלי הערבים ובלי המתנחלים ובלי השמאלנים. אין פה רוב מובהק לצד אחד. תראי את הקואליציה”.
יש לה סיכוי להחזיק מעמד?
“קודם כל היא מעניינת כי היא התחלה של סיפור חדש. זה שניצן הורוביץ ואיילת שקד יושבים יחד באותה ממשלה זה יפה בעיניי”.
מה עם אנשים שאומרים שהדבר היחיד שמחבר את האנשים האלה זה השנאה לנתניהו?
“אני פוגש המון אנשים מכל הסוגים והם אומרים לי משפט שאני לא יודע להסביר אותו: ‘בחודשיים האחרונים שקט לי פה’. וזה לא אנשי שמאל. אז זה לא רק ביבי. אני לא מסכים עם כולם בקואליציה אבל אתה רואה את השרים, שומע אותם מדברים, זה אחרת. מצד שני, להגיד שזה רק נתניהו זה יהיה לא נכון. אני לא הצלחתי לפתח שנאה תהומית לאיש”.
בוא נדבר על הראיון של מירי רגב שהתפרסם אצלנו לפני שבוע. מה אתה חושב על השימוש שלה במזרחיות?
“בכל פעם שאני רואה את מירי רגב אני יכול להגיד יש פה ציניות, מישהו מזהה יכולת להביא קולות, או להגיד שיש פה כאב מאוד גדול”.
למה לא גם וגם?
“השאלה שלי למירי רגב ואחרים היא ‑ מה עושים עם זה עכשיו? עכשיו תעשו לאשכנזים מה שעשו לכם? רבים פגועים ובצדק מכור ההיתוך של בן־גוריון שאמר, ‘לא מעניין אותי מאיפה בא סבא שלך ומה המורשת שלו’. ואז בא הרב גורן ועשה את זה לדתיים. אין נוסח אשכנז. אין נוסח ספרד. יש נוסח אחיד. ושנים התפללו בישיבות התיכוניות באיזה נוסח שלמזרחים סיפרו שהוא של כולם אבל זה היה נוסח של אשכנזים עם כמה שפצורים קטנים. ואז בא הרב עובדיה יוסף, שבכלל היה אמור להיות הגיבור של כל הסיפור המזרחי, ואמר: אין עיראקי, אין מרוקאי, אין תוניסאי, אין מסורות מזרחיות, יש רק מה שאני אומר. מה עובדיה יוסף עשה לספרדים? את אותו כור היתוך שבן־גוריון עשה לכל החברה הישראלית. אז זה לא מספיק להסתכל על הדברים האלה ולהגיד 'זה לא בסדר', יותר חשוב להגיד, 'כשאני אגיע למקום שאתה נמצא בו, אני לא אעשה אותו דבר לאחרים'”.
בעבר אמרת שאריה דרעי פיספס את הייעוד ההיסטורי שלו להיות גשר בין אשכנזים למזרחים. מה קרה לו בדרך?
“אני ואריה גדלנו יחד בבת־ים. ברבות השנים אני כנראה נשארתי יותר קרוב לבת־ים והוא התקרב יותר לבני־ברק, בתפיסה התרבותית. האם ש"ס הפכה להיות מפלגה ליטאית־מזרחית או מפלגה שמביאה את המסורת המזרחית? התשובה גלויה לכל. ומדינת ישראל הפסידה מזה. כי אם אריה דרעי היה מצליח, מירי רגב לא הייתה אומרת את הדברים שלה השבוע. עצם העובדה שש"ס קיימת כל כך הרבה שנים ואנחנו עדיין במקום ההוא מעלה שאלה לגבי האנשים שב־15 השנים האחרונות עדיין נושאים את הדגל הזה. ההסבר לזה כואב: אריה דרעי הבין שזה מפתח הכניסה שלו לחרדיות האשכנזית. הוא היה צריך שיגידו, אתם חכמים כמונו, חרדים כמונו והציבור הספרדי שילם מחיר. סבא במרוקו הלך עם מגבעת בורסלינו וחליפה? זה לא לבוש של מזרחים! בש"ס דור 3.0 זה עולם אחר: מגיעים ינון אזולאי ומשה ארבל ובוסו וזה עולם אחר כבר. אם בעבר קולות כמו יגאל גואטה שהעבירו צליל מזרחי ולא ליטאי הופרשו בדרך כזו או אחרת, לאט נוצרת סיטואציה שבה הכוח המזרחי והספרדי תופס מקום אמיתי. אבל אם דרעי לא יתעשת הוא יאבד את הבכורה. זה הזמן שיקבלו הכרעה אם הם מתחפשים לליטאים עם שמות משפחה מזרחיים או שהם מביאים את המסורתיות והאותנטיות המזרחית”.
דוד אמסלם קרא לממשלה הזאת ממשלה של צפונבונים אשכנזים. זה לא ממש משקף את המציאות.
“אם בוחנים את הממשלה הזאת מהצד: איזה יופי מאיר כהן, קארין אלהרר, אורנה ברביבאי, עיסאווי פריג’ שכני האהוב מכפר־קאסם. אחלה! אבל מאיר כהן? הוא לא ספרדי כבר. קארין אלהרר? השתכנזה. אני קורא לה ממשלת טיהור אוויר. זו לא ממשלה שיכולה להנהיג את ישראל בטווח הארוך בגלל המחלוקות, אבל צריך שקט רגע. להגיד שזו ממשלה של תל־אביבים? של אשכנזים? זה מטריף אותי. כי יש בשורה להגיד, בואנה, אנחנו יכולים לחיות יחד ולא רק למות יחד. נתניהו היה ביטוי מוקצן לזה אבל הבעיה היא לא הוא. הנה עכשיו הוא לא שם אז מירי רגב לא אומרת את מה שהיא אומרת? דודי אמסלם אהוב ליבי לא אומר את מה שהוא אומר?”
אהוב ליבך?
“כשאתה יושב איתו הוא אחד האנשים הכי נעימים ואוהב אדם, ואז הוא עולה על הבמה ואתה רק רוצה להכניס את הראש מתחת לשולחן. השיח הגיע למקום שאם לא תגיד מילים כאלה לא תהיה מסוקר. אתה צריך להעלות את סף הגירוי. ודודי אמסלם צריך שיכתבו עליו”.
בימים הנוראים האלה ישראל בוערת בכל המובנים. דווקא המגפה, אויב שהיה אמור לאחד את הכל ואת כולם מאחורי תכלית משותפת, הייתה הרמת מסך לכל מה שרקוב בנו חברתית. כולם לא מאמינים לכולם: חילונים לחרדים לדתיים־לאומיים לערביי ישראל למתנחלים. "זה הרבה יותר מעליב ממה שאמרת", פירון מודיע. "פעם הדרכתי באושוויץ את נתניהו. והיינו רק שנינו יחד. בדיעבד הוא גם חלק מהסיבה שאני נראה ככה עכשיו. דיברנו על המשמעות של השואה והוא מסביר לי על אנטישמיות והעולם כולו נגדנו. ולכן הסכם שלום הוא איום אסטרטגי על העם היהודי, כי אם יהיה שלום לא יהיה לנו שום דבר משותף או מאחד. ואתה הולך שם באושוויץ, בין הביתנים ואתה שומע שלעולם לא נוכל לחיות טוב יחד בלי שיהיה לנו איזשהו אויב חיצוני. אני לקחתי את השיחה עם נתניהו כל כך קשה נפשית שבדך חזרה מאושוויץ קיבלתי מעין התקף לב. אלמלא העוזר שלי, אז חילי טרופר, (שר המדע והספורט) שהחזיק לי את היד והמכשירים שיש במטוס ראש הממשלה, לא בטוח שהייתי פה היום”.
אתה מדבר בספר על ממלכתיות ומסורתיות, שביניהן ייווצר הסיפור הישראלי החדש. מהי מסורתיות בעיניך?
“יש בשנים האחרונות ערבוב בין שני מושגים והם מסורתיות ומזרחיות. זה קרה בגלל שרוב המסורתיים הם מזרחים אבל מסורתיות היא לא מזרחיות ולהפך. מסורתיות מבחינתי היא קודם כל 'למסור' כהורה. שנית מסורתיות היא 'מסר', רעיון מרכזי. שלישית, משפחה. הטקסים שלנו סביב שולחן האוכל. מסורתיות זו צורה שבה אני מתבונן על העולם. היחס שלי לאחר. היכולת להסתכל על הצד השני בלי לפחד. להגיד שמסורתיות כמו מפלגת מרכז נולדה מפשרה זה טעות. והמסורתיות היהודית הייתה קיימת גם באנגליה, בצרפת ובגרמניה. המזרחים חייבים לשחרר את הבעלות על המסורתיות, כי היא שייכת לכולם. ואם ממלכתיות זה טופ־דאון ומסורתיות זה בוטם־אפ, זו תנועת מלקחיים שמספרת את הסיפור החדש של הארץ. זו ישראל שאני חולם עליה”.
הסיפור הזה, של לרקוד על שתי החתונות – הדתית והחילונית – הוא הביוגרפיה של פירון. כמה נ"צ הכרחיות: נולד וגדל בבת־ים לאב חירותניק ממוצא מצרי ואם, בת לניצולי שואה מרומניה, פעילה במפלגת העבודה וסגנית ראש העיר הנצחית. בנעוריו חזר בתשובה, בלהט האידיאולוגי שמאפיין טינאייג'רים. בספר הוא כותב על אביו, שעשה קידוש כל יום שישי. בעצת המדריך מבני עקיבא הוא סירב בשישי אחד לשתות מהיין, "כי יין שמחלל שבת נגע בו הוא טמא. עד היום אני זוכר את הסטירה שחטפתי ממנו. מבחינתו אמרתי לו אתה לא יהודי", הוא אומר. "הסטירה ההיא הבהירה לי את הסתירה הפנימית בחיים שלי. אבא שלי זכר את האירוע ההוא עד יומו האחרון. את הביזוי שביזיתי אותו. אולי לכן אני מרגיש שהוטלה עליי משימה להוכיח שמסורתיות וממלכתיות הן לא עמדת ביניים אלא רעיון חדש".
הוא התחנך במיטב הישיבות של הציונות הדתית. נשוי לברוריה, מורה להיסטוריה. יחד הם הורים לשישה ילדים. השבוע הוא גם חוגג 30 שנות רבנות. זה לא מפריע לו לבקר את בית הגידול שלו, גם על רקע מכתב הרבנים להפיל את הממשלה שהתפרסם בשבוע שעבר. "את שואלת אם מבחינת האינטרס היהודי נכון שרבנים יהיו מזוהים עם צד אחד? לעניות דעתי הקטנה לא. מצד אחד הרבנים כתבו שצריך להפיל את הממשלה הזאת, אבל שבוע אחרי מנהלי המוסדות הדתיים של הרבנים האלה כתבו מכתב תודה בעיתונות הדתית על התקציבים שהם קיבלו. זאת אומרת שהממשלה הזאת לא כזו גרועה".
למה בנט מקבל על הראש דווקא מהאלקטורט שלו?
“קרה פה איזשהו שינוי בציונות הדתית. יש מחלה שנקראת מחלת רדיפה, שאומרת כולם נגדי. אבל אפשר לקחת כדור וזה עובר. יש עוד מחלה שנקראת שיגעון גדלות, שאומרת אני הכי טוב, אנחנו המתיישבים היחידים - וגם לה יש כדור. אבל אין כדור שיעזור למי שחולה בשתי המחלות האלה יחד. אתה לא יכול להגיד, ‘אני הכי טוב אנחנו מובילים אבל כולם נגדנו’. ובוא אני אגלה לך סוד: אתה לא הכי טוב ולא כולם שונאים אותך”.
7 צפייה בגלריה
''אתה לא יכול להגיד 'אנחנו מובילים אבל כולם נגדנו'''. פירון ורה"מ נפתלי בנט
(צילום: אלכס קולומויסקי)
פירון היה מינוי אידיאלי לשר חינוך, כביכול: מורה ומנהל שצמח במערכת. בדומה לו, גם שרת החינוך הנוכחית שאשא־ביטון שהגיעה מתחום החינוך מייצרת ציפיות גבוהות. בין שניהם משתרעת שממה רעיונית בדמות יואב גלנט, שהקשר הכי קרוב שלו לחינוך הוא מור”קים משירותו מצה”ל ונפתלי בנט, שכמו שנכנס לתפקיד כך גם יצא ממנו, לכיבוש היעד הבא. פירון, מנהל בית ספר לשעבר, נכנס לתפקיד מלא עזוז וחזון, שלא עמדו בנטל המכונה מציאות. האוטופיה שפירון ראה בדמיונו והושתתה על למידה שמקדשת יצירתיות ואת האינדיבידואל לא חילחלה לשטח והביקורת הייתה בהתאם. דיברו על ניהול בלגניסטי, הרבה יחצנות ומעט מעשים. במקביל הוא הצליח להסתבך בגלל אמירות פזיזות כאלו ואחרות, מה שהכניס אותו לצרות לא פעם. "בראיון לעיתון 'בשבע' נשאלתי, ‘האם תאפשר לזוגות חד־מיניים להינשא?’ עניתי - בשביל זה יש ברית זוגיות. שאל, אבל חתונה? אמרתי חתונה אזרחית כן דתית לא. ואז אמרתי את המשפט, 'כי במושגים היהודיים זו לא משפחה'. הדתיים קרעו לי האמ־אמא של הצורה למה אני מסכים בכלל לאפשרות לתת להם להיות זוגות. החילונים קרעו אותי שמי אני שאגיד להומואים שהם לא יכולים להיות משפחה. זה בשבת. אני לא שומע חדשות. אתה לא יודע שאתה הכוכב של ‘אולפן שישי’".
נטען שאתם רצים מהר מדי לעומת השטח, שיש בלגן אטומי באופן קבלת ההחלטות.
“יכול להיות שהיום הייתי עושה את זה בקצב אחר. היו שם כמה טעויות. חד־משמעית. אבל כדאי שמבקר המדינה יבדוק היום אם למידה משמעותית הצליחה (הרפורמה ‘ישראל עולה כיתה’ שהחיל ‑ גב”ח). יש שינוי בערכי ההערכה והמדידה? יש. עובדתית. המונח למידה משמעותית מדובר? מדובר. יש תוכנית התנדבות לכולם? יש. האם זו הצלחה פנומנלית? ממש לא. האם יש לי דמעות כאב על התקופה הקצרה ומה היה יכול להיות? ממש כן”.
שאשא־ביטון היא שרת החינוך הראשונה מאז כהונתך שמגיעה מתוך המערכת. מה אתה חושב על התפקוד שלה בכל הקשור לסוגיית החיסונים?
“מה ההבדל בין חיסון טטנוס לחיסון קורונה? אני באמת לא מבין. יצא לי להיתקל בדילמות חברתיות שיותר העסיקו את הילדים מאשר חיסון קורונה כן או לא. ובלי קשר, למה לא עשו את מבצע החיסונים עכשיו והתלמידים היו מגיעים לבית הספר מחוסנים? זה כל כך פשוט”.
האמירה ההיא שלה שחיסונים זה פשע היא משהו שאתה מסכים איתו?
“אני חושב שזו התבטאות שלא מתאימה. שר החינוך הוא כמעט כמו נשיא המדינה מבחינת ההיבטים המלכתיים. צריך לבחור מילים בזהירות, כדי שלא ליצור כאוס. מזה כבר יש לנו מספיק”.
האם בתי הספר צריכים להיפתח ב־1 בספטמבר?
“בנתונים של היום כן. אני לא יודע מה יקרה בתחילת השבוע”.
מה היית עושה אחרת?
“הייתי עושה מבצע חיצוני של חיסונים. שנית לא הייתי מתראיין עד שיש לי תוכנית מהודקת וברורה, שכבר חתמו עליה ארגוני המורים, השלטון מקומי ונציגי ההורים. והכי חשוב: בלי דרמות. למה להגיד שהלימודים ייפתחו ב־1 בספטמבר חד־משמעית? המצב כל כך נזיל. אפשר גם להגיד שאם זה ייפתח אחרי החגים זה לא אסון. עברנו שנה וחצי אז תשעה ימים יהרגו אותנו?”
גם לך היו רגעים שחרגו מההתנהגות המקובלת של שר החינוך. למשל בראיון שלך עם אברי גלעד. הודעת שם שסוביבור, מחנה השמדה כן? הוא מקום משעמם, ושכדי לעבור את הטקס לקחת ריטלין, אבל מחברים ובלי מרשם. האמירות האלו ראויות בעיניך?
“בן אדם יושב ארבע שעות במינוס שלוש מעלות ומקשיב לנאום בשפה שהוא לא מבין. לא סוביבור משעממת. ושר חינוך הוא גם בן אדם”.
איזה שר חינוך אומר אני משתמש בריטלין בלי מרשם?
“לקחתי ריטלין אולי שלוש פעמים בחיי. יש תלמידים שלוקחים ויש להם בעיות חברתיות? שהם מרגישים סוג ב'? נתתי להם להרגיש יותר נורמטיביים. על הבלי המרשם אני מתחרט. על שאר הדברים לא”.
כמו בכתיבה על לפיד, כשאתה עושה משהו שאתה חושב שהוא נכון אתה לא חושב על ההשלכות.
“יכול להיות שלפעמים אני עושה את הדבר הזה, לא במודע. קוראים לי שי משה פירון. הסיפור על משה שראה איש מצרי מכה איש עברי ומתערב. אני צריך להיות שם. זה סיפור חיי”.
תפיסת העולם הזאת היא שגרמה לו ולאשתו לפני 17 שנים לשמש אומנה לילד עם מוגבלות. "הוא נולד עם תסמונת נדירה מאוד בשם ‘טאר’", הוא מתאר את מי שנולד ללא ידיים, וכיום הוא תלמיד מצטיין בכיתה י”א וגולש גלים. "המשפחה שלו החליטה שהיא לא יכולה לגדל אותו. הוא לימד אותי שאין רגילים ונכים. יש הרבה נכים סמויים”.
או נכים רגשית.
“כמו שאני לא יודע לדפוק מסמר בקיר בלי לשבור חצי קיר אבל לא רואים כי התמונה מכסה. ההבדל בין אחרים לבינו זה שלו יש נכות שרואים. זה לא אומר שהוא פגום ואתה שלם”.
איפה היה מבחן הכי גדול שלכם איתו?
“כשאתה הולך בקניון עם הילד ומישהו ניגש אליך בישראלית חצופה ואומר לך, ‘תגיד, לא ראיתם את זה באולטרסאונד?’ זה רגע שבא לך להביא... שמתעורר בתוכך משהו. או כשהרופא מדבר אליו בשפה... הלו, הבעיה שלו היא בידיים! לא בראש! בסופו של דבר כולנו נכים. מה שמפחיד אותי זה מי יכסה אותו בלילה אחרי שאני אמות. כשאהיה רגוע לגבי זה אוכל לעצום את עיניי בשלווה”.
7 צפייה בגלריה
''ההבדל בין אחרים לבינו זה שלו יש נכות שרואים''. פירון לצד בנו נאור פירון ודורון אלמוג
(צילום: ריינר תקשורת)
בתך הבכורה עוסקת בהפקת הלוויות. בראיון היא אמרה שאתה כבר תיכננת את שלך.
“לא ממש. רק את השיר. אני כבר יודע מה הוא יהיה: ‘הולך נגד הרוח’ של שלום חנוך”.
מרתף ביתו מאכלס תצוגה מרהיבה של מכשירי כושר. פירון, לא מזמן 40 קילו יותר, התחיל להתאמן בגיל 45, מאז הוא מסרב לעצור. הירידה הדרמטית שלו במשקל, שסוקרה בהרחבה, היא תוצאה של ניתוח קיצור קיבה ואימונים אינטנסיביים. "מה הסיוט הכי גדול של שר שמן?" הוא שואל ועונה. "שברלד יחקה אותך ב’ארץ נהדרת’! הייתי בחרדה מזה".
מתי התחיל השינוי?
“אחרי הביקור עם נתניהו באושוויץ עלינו על טיסה לארץ. כמה דקות אחרי ההמראה אני מרגיש זיעה קרה. ואז אני מתערפל. משום מקום מגיע אק"ג. בכל זאת, מטוס ראש הממשלה. מפה אני לא ממש זוכר. רק שביד אחת מחזיק אותי חילי וביד השנייה נתניהו ואני מרגיש שאני נוזל החוצה מעצמי”.
אמרת לעצמך אני הולך למות?
“הייתי עסוק בלהילחם. אחר כך כששמעתי את המדדים אמרתי תמשיך ככה ובהצלחה לך חמוד. ואני יושב כמה ימים אחרי האירוע הלבבי ההוא דובי 130 קילו ודופק לאפה”.
אז מה הפריע לך?
“יש לי ילדים ונכדים, ומחשבות ורעיונות והאירוע ההוא היה מפחיד באמת. בשנה וחצי עברתי מלעשות עשרה צעדים ללרוץ כאיילה שלוחה”.
ואז אתה מתראיין ב’מקור ראשון’ ומדברים רק על התמונה שלך בסקיני. לא חשבת על זה לפני?
“(צחוק גדול) עשו לי החפצה! לא הייתי צריך להצטלם ככה. מיותר לחלוטין”.
