קצין בריטי נתן תדרוך לפני יומיים על המראות שלוחמיו רואים בנמל התעופה בקאבול. מטר או שניים מפרידים ביניהם ובין אנשי הטליבאן, שמקיפים את השדה, אך לא כובשים אותו; נזהרים לשמור על כללי משחק עדינים מול הפולשים הזרים שסילקו מארצם, אחרי 20 שנה. למעשה, אמר הקצין, אלה הטליבאן שמונעים הסתערות של עשרות אלפי אפגנים שרוצים לשעוט לעבר מסלולי ההמראה, להיכנס בכל מחיר אל המטוסים הצבאיים, ואם צריך – להיתלות בהם במעופם. הטליבאן לא מאפשרים את ההסתערות, יורים באוויר אם צריך, מעכבים את הנמלטים. הבריטי נשמע אסיר תודה על כך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
טורים קודמים של נדב איל:
זו תמונה שתיזכר מנפילת קאבול: המטוס האפור והגדול של חיל האוויר האמריקאי, 1109, כאשר הוא מתחיל את ההמראה ועליו תלויים עשרות אפגנים נואשים. ולאחר מכן, בשמיים, מה שנראה כמו גוף, ועוד גוף, ואולי עוד אחד, נופלים מהמתכת הצבאית החזקה, האמריקאית כל כך, צונחים אל מותם. נאלצנו לשים גדרות תיל, אמר הקצין שלא לייחוס – אימפריות נסוגות לא רוצות שייחסו להן את ההשפלה והייאוש – בשל הלחץ הגובר של הפליטים. "זה היה נורא, נשים זרקו את התינוקות שלהן מעבר לגדרות התיל, מבקשות מהחיילים לקחת אותם, ואחדים מהתינוקות נלכדו בתיל", הוא אמר לכתב של "סקיי ניוז", "אני מודאג לגבי החיילים שלי, אנחנו מעניקים סיוע לחלק, כולם בכו אמש".
ב-2008, פחות משבע שנים אחרי מתקפת אל־קאעידה בארה"ב וכיבוש אפגניסטן, ביקר ברנרד לואיס המנוח בישראל ונשא הרצאה באוניברסיטת תל־אביב. הנושא היה "אפשרויות עבור המזרח התיכון". השיחה כולה נמצאת ביוטיוב. היא ממחישה עד כמה מבקריו של לואיס טרם למדו את מה שהוא הספיק לשכוח. מה יהיה על מעורבות ארה"ב במזרח התיכון, הוא נשאל. "זהו כנראה הדבר הקשה ביותר לצפות, תפקידה של ארה"ב בעתיד באזור", אומר לואיס בזהירות. "באופן כללי, סביר יותר שארה"ב לא תהיה בעמדה מרכזית באזור מאשר שתיטול עמדה שכזו". הוא הזכיר את הדחייה הגוברת של אמריקאים מ"מעורבות באזור רווי הבעיות הזה, חרדה גוברת מריבוי המקומות שארה"ב מעורבת בהם, מבט שהוא בראש ובראשונה על איך לצאת מכאן".
היה לו סיפור לספר, ללואיס, על גנרל טורקי שדיבר בארוחת ערב לרגל הצטרפותה של ארצו לברית נאט"ו בשנת 1952. "אני זוכר את הרגע הזה בבהירות", הוא אמר, "הגנרל הטורקי אמר שהבעיה עם האמריקאים כבני ברית היא שאף פעם לא תדע מתי הם יתהפכו וידקרו את עצמם בגב". הקהל הישראלי צחק. נדמה לי שהם לא הבינו – הבדיחה עשויה להיות על חשבון כולנו.
היא לבטח על חשבון האפגנים. לכאורה, הטליבאן מאפשר פינוי משדה התעופה שנותר בשליטת כוחות הקואליציה. מעשית, הודתה השבוע תת־שרת החוץ וונדי שרמן, המשטר החדש מונע מאפגנים ששיתפו פעולה עם ארה"ב גישה לשדה התעופה. מתורגמנים, פקידות ופקידי ממשלה בכירים, עיתונאיות, אנשי חברה אזרחית שהפעילו תוכניות סיוע במימון זר – כולם על הכוונת של הפונדמנטליסטים. הטליבאן נהג בחוכמה בשבוע האחרון, מנסה להדגיש כי לא יהיו נקמות ומבטיח לפקידי הממשלה חנינה מלאה, מבקש מהם לבוא לעבודה כרגיל. אך במערב מעריכים שהנקמות וההוצאות להורג ההמוניות פשוט נדחו מעט.
כרגיל במקרים של קריסה מהירה ומבוהלת, מיד הופנו האצבעות המאשימות כלפי קהיליית המודיעין ש"לא חזתה". אך בעצם, לא הייתה ממש בעיית מודיעין; אם היה פה ליקוי, הוא נעוץ לא במה שהפוליטיקאים ידעו, אלא במה שעשו. הסי־איי־אי אמר לבית הלבן לפני כמה חודשים שהוא צופה התמוטטות כזו, ומקבלי ההחלטות בוושינגטון – כולם, מאז ג'ורג' בוש – קיבלו דוחות חוזרים ונשנים שהתריעו כי משטר הבובות שהקימו חלוש, נטול אחיזה עממית ויקרוס לתוך עצמו. הנשיאים האמריקאים ראו נגד עיניהם את התכווצותה של המדינה האפגנית שהקימו, עד כדי כך שנסיעה קצרה מחוץ לקאבול – אפילו של קילומטר אחד – הייתה מסוכנת מדי, והטליבאן שלט מעשית ברוב המדינה. המערב אפילו לא הצליח לשבש את הפיכתה של המדינה – כמו ברוב ההיסטוריה שלה בעת החדשה – למוקד עולמי של גידול אופיום להירואין. הנשיא ביידן נשמע מריר מעט השבוע, כאשר הואשם שוב ושוב בתמונות האימה בקאבול. "הרעיון שהייתה איזו דרך לצאת משם בלי שכאוס יתרחש – אני לא יודע איך דבר כזה יכול לקרות".
ביידן כנראה צודק. האמירות שלו מזכירות את ההסברים של מערכת הביטחון ליממות האחרונות בדרום לבנון לפני הנסיגה בשנת 2000. זהו סיפור שכותב את עצמו, והוא ידוע מראש. ב־2012 פירסם העיתונאי וההיסטוריון הסקוטי וויליאם דלרימפל ספר (Return of a King) על הפלישה הבריטית האסונית לאפגניסטן ב־1839, במסגרת משחקי המעצמות הגדולות של המאה ה־19 ובעיקר האינטרסים של אותו תאגיד אימתני שעיצב את עולמנו, חברת הודו המזרחית. האירוע הסתיים בהשמדה כמעט מוחלטת של כוח המשלוח הבריטי המקומי ובני בריתו – כ־20 אלף חיילים ותומכי לחימה. המלחמות האפגנו־בריטיות היו דוגמה נדירה למדי לתבוסה של האימפריה שבה השמש מעולם לא שקעה. דלרימפל ניסה להבין למה, גם ממקורות אפגניים. במידה רבה, הוא מתאר התנגדות עממית־דתית משולבת, יחד עם היוהרה המערבית שהניחה שניתן לעצב מחדש את החברה המקומית ובפרט את היחס לנשים. הוא מביא אנקדוטה אחת: הימלטותה של משרתת מביתו של שליט מקומי, עבדאללה ח'אן, אל האחוזה של אלכסנדר ברנס, מגלה הארצות מבריטניה. ח'אן מכנס את האצילים המקומיים ואומר להם – "עלינו לשים גבול לבריטים מיד, או שהם ירכבו על חמור התשוקות שלהם אל שדה הטיפשות... אני שם את מבטחי באללה ומניף את נס הקרב של נביאנו מוחמד והולך למלחמה...".
דלרימפל מסיים את ספרו באמירה חד־משמעית למדי: מלחמתו הנוכחית של המערב באפגניסטן "תסתיים כנראה עם ההישגים הפוליטיים המועטים של השלוש הראשונות, וכמו הקודמות תיגמר בנסיגה מביכה אחרי תבוסה משפילה, כאשר אפגניסטן שוב נותרת בכאוס שבטי וקרוב לוודאי נשלטת בידי אותה ממשלה שהמלחמה ניסתה לסלק". זה היה לפני תשע שנים. ביידן, דונלד טראמפ וברק אובמה שונים מאוד, אך ההיסטוריה תסמן אותם כדומים ביחס למדיניות החוץ; הם כולם מבינים שארה"ב כבר איננה יכולה לשחק את התפקיד ששיחקה עוד, כמעצמת־על יחידה, עם עוצמה ללא גבול. יש לה גבול, והשבוע הוא בנמל התעופה בקאבול.
