לא תואר ולא הדר
חוק מצער שמוטב שלא היה בא לעולם, נכתב בפרשת השבוע, "כי תצא". החוק זכה לשם מתעתע "חוק אשת יפת תואר", והוא סולל ללוחמים דרך משפטית לאנוס נשים ממחנה האויב (דברים כ"א, י'-י"ד):
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף. לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".
במטרה לטהר את השרץ, יש פרשנים המסבירים כי "דיברה תורה כנגד יצר הרע", וכל תכליתו של החוק להגן על נשים באזור כבוש מפני אונס ועבדות. לדידם החוק מחייב את הגבר הכובש לשאת את השבויה כאישה חוקית, והרי אין הגנה טובה מזו עבורה.
מתוך אותה מגמה, יש פרשנים הרואים בתהליך ההכשרה של האישה הכבושה: "וגילחה את ראשה, ועשתה ציפורניה" תהליך שתכליתו לכער את "יפת התואר" ולקרר את דעתו של השובה שישלח לחופשי את האישה שהתכערה.
מחלוקת פרשנים מצערת אך מובנת עוסקת בשאלה האם החייל יכול לבעול את השבויה בעילה ראשונה, כלומר לאנוס אותה בשדה הקרב, ורק אחר כך מתחילה פרוצדורת הנישואים הכפויים (שגם היא אונס) - או שהחוק אוסר על אונס בשדה הקרב.
הרגעים בהם החלום הציוני הופך לפצצה מתקתקת
הציונות החלה כתנועה חילונית שביקשה לממש תשוקות וערכים שיסודם במסורת דתית. עיון במגילת העצמאות מגלה את המורכבות הרבה, אולי אפילו הפרדוקס, שבלב הניסיון לאחוז את החבל האידאולוגי בשתי קצותיו. הדורות המייסדים של הציונות לא יכלו לחזות את הזמן שבו חלקים גדולים של התנועה הציונית יהפכו דתיים-משיחיים והתנועה תפסיק להתבשם מ"חזונם של נביאי ישראל", ותנסה ליישם בארץ הקודש חוקים תלמודיים ומקראיים שנוסחו לפני אלפי שנים ואין לדעת אם אי-פעם קוימו. הניסיון לצקת תכנים דתיים קונקרטיים בחיי עם שלהנהגתו יש כוח כפייה על קהילתו ועל עמים כבושים, הוא פצצה מתקתקת שמאיימת על קיומנו המוסרי והפיזי בארץ הזו.
רוצות דוגמה?
הנה, חוק "אשת יפת תואר" שהוא למעשה חוק למיסוד אונס שבויות, היה יכול להילמד כחוק מצער אך רחוק. אלא שאנשי הענף החרד"לי (חרדי-לאומי) רואים זאת אחרת. רבני החרד"ל מבקשים להחיות את החוק הנוראי הזה במסגרת "התחדשות החיים היהודים בארץ ישראל". את זה הם עושים גם בעזרת פירושים שמבקשים לנרמל את האונס, את האכזריות, שביסוד החוק.
כך הסביר ו"נירמל" את החוק הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית (כן, זה שהמדינה הציונית משלמת לו את משכורתו והוא משתמש בה על מנת לייצר פירושים מסוג זה - וגם על מנת להיאבק בשר הדתות שמנסה להסדיר בצורה מעט יותר פלורליסטית את חוקי הדת במדינה). הדברים פורסמו באתר "כיפה", בשנת 2002, בתגובה לשאלה עיונית של גולש על מוסריות החוק המקראי:
"במצב זה שבו אדם הולך למסור את חייו ואת כל אשר לו למען אחרים נאמרים הדברים. במלחמה על החיים. אם לוחמי ישראל יכשלו - יבואו הנכרים וירצחו גברים נשים וילדים. יאנסו יבזזו וימיטו אסון על העם כולו או על כמה יישובים. אם לוחמי ישראל יצליחו - יינצלו חיים של אלפי אלפים והרע יתמעט בעולם. במצב זה שבו הלוחם רחוק מאשתו חודשים ארוכים והתאוות בוערות בו, הוא עלול לחשוב על נשים במלחמה, להתרפות ולהילחם פחות טוב. למה? כך הוא החייל הזה? בוער לו כשהוא רואה יפת תואר!!
"לא יפה לחשוב על יפת תואר - אבל הוא כזה. עכשיו הוא צריך להילחם ואתה לא צריך להטיף לו מוסר!! תעשה את זה בבית לפני המלחמה, ולא עכשיו באמצע המלחמה. אל תחליש את רוחו!! אם תאסור עליו יפת תואר, והוא יהיה שבוי בקסמה החיצוני, הוא יהרהר בה ועלול להגיע למצב שבו עם ישראל ייכשל. מה תרוויח? שאלפי נשים יהודיות ייאנסו על ידי רשעים ארורים. במצב זה אמרה תורה אם זה בוער לך – קח יפת תואר!!... דומה לדבר זה הוא מה שאמרו בימינו לא לשמוע לכל 'יפי הנפש' שיושבים בביתם ומטיפים מוסר לחיילי צה"ל המסורים. למה הם ירו ופגעו בטעות בילד פלסטיני או ב'חפים מפשע'? אל תשמע להם ואל תשמע לכל מי שדן את חיילי צה"ל על כך שלקחו ארטיק, ולא שילמו מחיר מלא עם מע"מ וכד'".
עברה גוררת עברה
ביקורת מסוימת על חוק "אשת יפת תואר" נמצאת בפרשנות תלמודית, הקושרת בינו לבין סיטואציות משפחתיות קשות, המקבלות מענה חוקי בפרשת השבוע: "כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה". אני חושבת שאפשר להמשיך את דרשת סמיכות הפסוקים הזו, ולתאר את סוגיית ההידרדרות המוסרית בצורה רחבה יותר.
האמונה שמותר לפגוע בחיי הזולת היא אם כל חטאת. תולדה שלה היא היציאה למלחמה שהורגת, פוצעת ואונסת נפשות. יש חשש שמי שיחנכו על ערכים אלה, יגדלו בנות ובנים שעולמם הרוחני פצוע.
יפת תואר
הצירוף "יפת תואר" או "יפה תואר" מופיע במקרא כמה פעמים, וברובם יש לו ריח של סכנה. ריח של ניצול וסכנת אונס. כשהתואר "יפה" עומד בפני עצמו, יש לו גם משמעות תמימה, כמו הופעותיו ב"שיר השירים". אבל "יפה תואר" הוא תואר מאיים; יוסף מכונה "יפה תואר" ומיד לאחר הכינוי מובא ניסיון האונס שלו על ידי אשת פוטיפר. אסתר שנלקחת לבית המלך אחשוורוש, מכונה "יפת תואר". אביגיל, אשתו של נבל, היא "טובת שכל ויפת תואר", והיא זקוקה לשילוב של אלה על מנת להציל אותה ממוות שוודאי שהיה מתקיים לו הייתה רק יפת תואר או רק טובת שכל.
אפילו הפרות השמנות בחלום פרעה מכונות "יפות תואר" - ומיד הן נבלעות על ידי הפרות הרזות. אישה יפה או איש יפה יכולים לזכות בגורל מגוון. "יפה תואר" זה שם מבשר רעות, ועל כך מעידה גם פרשת השבוע.
הסיפור הנסתר של רחל
לכאורה, ההצעה הפרשנית שלי נעצרת כבר בראשית דרכה, שהרי זו הפעם הראשונה שבה מופיע הצירוף "יפת תואר": "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". תמיד למדנו על האהבה הגדולה שהייתה בין יעקב לרחל, אז היכן נמצא כאן "ריח הסכנה" המתלווה ל"יפת תואר"?
התורה אכן מציינת את יופייה של רחל ואת אהבתו של יעקב אליה, אך היא מעולם לא מתארת את הרגשות האלה כהדדיים. אנחנו לא יודעות מה מרגישה רחל ביחס ליעקב. בסופו של סיפור, רחל מצטרפת למשפחתו של יעקב לאחר נישואי יעקב ללאה. במשך חיי הנישואים הקצרים שלה, היא נמצאת בתחרות ילודה, ואנו לא שומעות את יעקב אומר לה משפטי נחמה כגון: "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (שאמר אלקנה לחנה).
יתר על כן, הדיאלוג היחיד בין רחל ליעקב הוא דיאלוג מנוכר ופוצע: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן".
אני רוצה להעלות את האפשרות לקריאה חדשה בסיפורי רחל ויעקב, ולפיה רחל מעולם לא אהבה את יעקב ונישואיה אתו היו אסונה. אולי רחל לא נעצבה אל ליבה כשלאה ניתנה ליעקב. אולי היא שמחה. אולי לא היה לה יום אחד של נחת בחיי הנישואין, ואולי גם במקרה שלה, "יפת תואר" הוא ביטוי מטרים להחפצת הגיבורה ולסבל שייגרם לה כתוצאה מיופייה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
כמה חברות וחברים בבית המדרש של הטוקבקים הצטרפו לדברי הביקורת שלי על המופע מדיר הנשים של דוד דאור ועל המופעים של עיריית ירושלים ,"צלילי קיץ", שמשתפים זמרות במשורה. כך כתבה רוני: "גם לי הפריע לראות בפרסומת בטלוויזיה רק את אחוות ה'אחוקים'. הפתיע אותי שהם בעצמם הזמרים לא התרעמו על זה. אבל היי, למה לייצר פרובוקציה אם מקבלים צ'ק כזה יפה? בקיצור, אחיותיי, אל תקנו כרטיסים".
אם כולנו ננהג כמו רוני, תסתיים הדרת הזמרות המבישה.
במקביל, יצאו זמרות-פייטניות ביוזמה שעליה נכתב במדור זה, של שירת נשים ל"אדון הסליחות". היוזמה והתוצר הסופי, נפלאים. כדאי לשמוע. ולא, זה לא פותר את הבעיה של הדרת זמרות ולא משחרר את כל הנוגעים בדבר מאחריות.
שבת שלום!
