בשנת 2010, אחרי שיהודה וינשטיין מונה ליועץ המשפטי לממשלה, הפגישות שלו עם ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, היו נעימות וממושכות. "פגישות איטיות", מכנה זאת וינשטיין בחיוך. "היינו יושבים פעם בשבוע לפחות. בלו"ז הייתה מוקדשת לפגישה שעה, אבל בדרך כלל היא נמשכה שעה וחצי או שעתיים. מנהל הלשכה הציב על השולחן בכל פעם את נס היועץ המשפטי לממשלה, מעין דגלון קטן ויפה ששמור אצלי עד היום. היו מניחים אותו מיד כשהגעתי, ומסלקים אותו כשהייתי עוזב. היינו מסובים ליד שולחן קטן, בפינת הלשכה, ואני הייתי שותה את האספרסו שהיו מגישים לנו באדיבות משרד ראש הממשלה. כמובן שעיקר השיחות היה מקצועי, אבל גם שוחחנו בענייני הזולת ובעניינים אחרים. אלו היו פגישות ארוכות, היה לביבי אמון בי ואני חיבבתי אותו. יחסינו היו טובים והוגנים".
- לא רוצים להחמיץ אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
אלא שהאידיליה המושלמת הזאת נסדקה באחת, ווינשטיין יודע בדיוק מתי זה קרה - 28 בדצמבר, 2015. ההסבר לכך פשוט: באותו יום הוא הורה לפתוח בחקירה נגד שרה נתניהו בפרשת המעונות, זו שכללה הזמנת ארוחות פרטיות על חשבון המדינה. "הוריתי רק על חקירה", מדגיש וינשטיין, "לא על הגשת כתב אישום".
כך או אחרת, זו הייתה רעידת אדמה שאת גלי ההדף שלה הרגישו מבלפור ועד קיסריה. זמן לא רב אחר כך סיים וינשטיין את תפקידו, אבל בינתיים הוסיף להיפגש מדי שבוע עם נתניהו. דגלון היועמ"ש המשיך להתנוסס על השולחן הפינתי במהלך הפגישות הללו, אך לאספרסו היה כעת טעם מר. "באותו רגע הפכו היחסים בינינו מחמים וטובים, לקורקטיים", מעיד וינשטיין. "בישיבת הפרידה ממני נתניהו דיבר בשבחי, למרות שברור לי שבתוך תוכו הוא חשב מעט אחרת. מכל מקום, השיחות שלנו מאותו יום התמקדו בנושאים מקצועיים גרידא, הן לא גלשו עוד לענייני הזולת".
אמרת לנתניהו משהו בעניין הזה?
"ממש לא. זה לא עניין אותי. לא הרגשתי צורך לומר לו דבר, ולא אמרתי".
הוא דיבר איתך על התיק?
"נתניהו כעס וטען שמדובר בעניינים של מה בכך, 'מי אפסיים' הוא קרא להם, ששרה היא אישה מצוינת ושרודפים אחריה ללא כל הצדקה. אמרתי לו שהחשדות נגדה חייבים להיחקר, ובזאת הסתיימה השיחה. באותה תקופה התקשר אליי יעקב וינרוט ז"ל, עורך דינם של בני הזוג נתניהו, וביקש פגישה אישית איתי. כ־20 שנה הלכנו יחד כסנגורים, כִּברת דרך ארוכה ללא ספק, ואני לא מאלה השוכחים. ביקשתי מלשכתי לתאם לנו פגישה. בעת שוינרוט נכנס לחדרי ישבה בו העוזרת שלי, עדי מנחם. וינרוט שאל אם נוכל להישאר בארבע עיניים, כי מדובר בעניין אישי. ביקשתי מעדי לצאת מהחדר. כשנשארנו לבדנו, וינרוט גילה לי שהוא חולה מאוד, וביקש ממני לנהל את עיזבונו הרוחני – שירים, מאמרים, דברים שכתב ונותרו במגירה. הייתי המום ממה שסיפר לי".
אלא שבמהרה, כך לדברי וינשטיין, עבר וינרוט לדבר עסקים. "הוא אמר, 'ביבי ביקש ממני, שכאשר אגיע אליך אחליף איתך גם כמה מילים בעניינה של שרה'. אמרתי לו שאם כך, ניאלץ להחזיר לחדר את העוזרת שלי. לו היה אומר לי בטלפון שהוא מעוניין לדבר איתי על ענייניה של אשת ראש הממשלה, קרוב לוודאי שהייתי מסרב להיפגש".
הניסיון של וינרוט להשפיע על היועמ"ש, אגב ניצול קשרי הידידות ביניהם כדי לקבוע פגישה, לא צלח. לימים, החקירה שעליה הורה וינשטיין תבשיל לכתב אישום, שאותו יגיש מחליפו בתפקיד, אביחי מנדלבליט. במסגרת הסדר טיעון הורשעה שרה נתניהו בקבלת דבר בניצול מכוון של הזולת ללא מרמה, וחויבה לשלם קנס. "חרף שיגיונותיה בענייני ניקיון וחיסכון, שרה היא אישה אינטליגנטית ותמיד חיבבתי אותה", אומר השבוע וינשטיין בראיון מיוחד וגלוי לב.
ומה לגבי נתניהו? גם לו יש שיגיונות בענייני ניקיון וחיסכון?
“אני לא משוכנע שהוא לוקה באהבת ניקיון במידה מוגזמת”, משיב וינשטיין.
הוא מכיר אותם לפני ולפנים. את כל השיגיונות שלהם. הרבה לפני שמונה ליועץ המשפטי לממשלה, כבר שימש וינשטיין כפרקליטו האישי של נתניהו. ב־1999, אחרי הפעם הקודמת שבה נאלצו להתפנות מהמעון בבלפור, נפתחה נגד בנימין ושרה נתניהו חקירה משטרתית ביחידה הארצית לחקירות הונאה. על פי החשד הראשוני, ניסו בני הזוג להוציא במרמה כספים בסכומים ניכרים ממשרד ראש הממשלה, לטובת עבודות פרטיות שביצע עבורם קבלן ההובלות אבנר עמדי. החקירה העלתה גם חשדות כי לאחר שעזבו את בלפור, שרה נתניהו התכוונה לקחת, בניגוד לחוק, כ־700 מתנות שבעלה קיבל בעת כהונתו כראש הממשלה. מתנות בסכום מצטבר של מאות אלפי שקלים.
מי שנחלץ לעזרתם של בני הזוג היה סנגור הצמרת יהודה וינשטיין, כבר אז עורך הדין של אצולת הצווארון הלבן והאיש שהפוליטיקאים מרימים אליו טלפון כאשר הם נמרחים בבוץ השחיתות. "לפני כ־20 שנה, באותה תקופה של ראשית היכרותי עם נתניהו, הוא היה טעון מאוד", מגלה וינשטיין. "שרה, מרירה וטעונה ככל שהייתה, הייתה חדה וממוקדת בעת החקירה".
"אדם מן היישוב שנמצא תחת חקירה משטרתית אינו האדם מתמול שלשום", ממשיך וינשטיין, כשהוא נזכר בתקופה שבה ייצג את בני הזוג נתניהו כסנגור. "הוא יודע שאמינותו ויושרתו מוטלות בספק. הוא יודע שאם לא ישכנע את החוקר בניקיון כפיו צפויות לכך תוצאות קשות מבחינתו. במקרים שבהם החשוד הוא נבחר ציבור, העלבון וההשפלה גדולים כפליים. הסנגור רואה לפניו אדם שעולמו חרב עליו. במצב כזה, שיקול הדעת מתפוגג, וזה נכון גם לגבי אנשים נבונים ומנוסים מאוד".
למרות הלחץ בחקירה, וינשטיין הפעיל את קסמיו והציל את בני הזוג נתניהו מהתסבוכת המביכה שאליה נקלעו בפרשת עמדי. התיק נגדם נסגר מבלי שהוגש כתב אישום.
אגב, קיבלת מנתניהו תשלום?
"שכר טרחתנו שולם במלואו, גם לי וגם לוינרוט, שעשה במלאכת הסנגוריה יחד איתי".
השכר שוינשטיין מדבר עליו, שולם מקרן שהקים נתניהו לשם מימון הגנתו המשפטית, ואשר נוהלה בידי עורך דינו, דוד שמרון. הקמת הקרן והשימוש בה נעשו באישור מבקר המדינה.
כשהצ'ק בכיסו של האחד וסגירת התיק בכיסו של השני, נפרדו וינשטיין ונתניהו כידידים. "שמונה חודשים עבדנו יחד במהלך החקירות בצורה מאוד אינטנסיבית, אבל לאחר מכן הקשר בינינו היה רופף למדי", מספר וינשטיין. "אמנם הוא הופיע בחתונות של בתי ובני, ואני הייתי בבר-המצוות של יאיר ואבנר. פה ושם, אולי פעם או פעמיים, הוא התייעץ איתי בסוגיה שלא הייתה כנראה כבדת משקל, שכן זו פרחה לחלוטין מזיכרוני. אבל לא היינו חברים, לא ישבנו בבתי קפה ולא אכלנו ארוחות בוקר דשנות".
ובכל זאת ב־2009, בפעם הבאה שנתניהו נבחר לראשות הממשלה, הוא פעל כדי למנות את וינשטיין לתפקיד החזק והחשוב ביותר בשירות הציבורי, אולי במדינת ישראל כולה: היועץ המשפטי לממשלה. האיש שאוחז בידיו את המפתחות לשלטון החוק, ראש התביעה הכללית, מי שמייצג את המדינה בבית המשפט, ובעיקר - האדם היחיד שיכול לאשר חקירת משטרה או הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה.
היועץ המשפטי נבחר על ידי ועדה ציבורית, וממונה בידי שר המשפטים. לנתניהו כראש הממשלה הייתה השפעה על בחירתך לתפקיד?
"יעקב נאמן ז"ל, שר המשפטים דאז, כותב בספרו כי מלכתחילה הייתי האיש שהוא רצה לתפקיד, אך בשל שיקולים טקטיים לא ראה ליתן פומבי לרצונו זה. אינני כופר בכך, אך נוכח העובדה שיעקב לא הכיר אותי באופן אישי והעובדה שיעקב וביבי היו קרובים מאוד, אני מוכן להסתכן בסברה כי נתניהו תרם תרומה מסוימת לרצונו של שר המשפטים לראות אותי מכהן כיועץ המשפטי לממשלה", מודה וינשטיין. "אין סיבה שראש הממשלה יתמוך במינוי של אדם שאותו אין הוא מכיר ואותו אינו רוצה. אילו ראש הממשלה היה מתנגד למינויי, לא היה לי סיכוי להיבחר. אגב, בהליך מינויו של היועמ"ש טבועה הנחת היסוד כי ראוי שהמינוי יהיה על דעתו של ראש הממשלה. משכך, דומה בעיניי כי מי שרואה פסול בכך שראש הממשלה תמך בי לתפקיד היועמ"ש, הוא נאיבי או צבוע".
העובדה שסנגורו לשעבר של ראש הממשלה נתניהו מונה לעמדה הקריטית, לא חמקה גם מעיני הציבור, והציתה ביקורת ארסית. וינשטיין הדף אותה אז, והודף אותה גם היום. "עובדה שבשעה שהייתי צריך לקבל החלטה על פתיחה בחקירה נגד רעיית ראש הממשלה, לא היססתי אף לדקה אחת", הוא אומר. "לאחר שבדקתי וגיליתי שהחומר מצדיק חקירה, הוריתי עליה. יחסו של ביבי אליי לא יצר אצלי כל קושי, כי היה לי מושג ברור ומגובש על תפקידי".
אבל עם כל הכבוד להחלטה בעניין הגברת, המקרה שעורר את הביקורת החריפה ביותר לגביו היה פרשת ביביטורס. התנהלותו האיטית של וינשטיין בתיק הזה, גרירת רגליים של ממש, הותירה טעם ציבורי רע וכתם על כהונתו, והידהדה גם בזמן אמת את הטענות נגד מינויו לתפקיד: הנה, סנגורו לשעבר של נתניהו, מסייע לו שוב לחמוק מהדין.
ב־2011 פירסם רביב דרוקר את התחקיר שבמסגרתו עלו טענות באשר למימון נסיעותיו של נתניהו לחו”ל. מבקר המדינה פתח בבדיקה, ורק כעבור שנתיים(!) נדרש אליה וינשטיין.
התחקיר שודר במרץ 2011. איך יכול להיות שאתה לא מטפל בנושא במשך שנתיים? וגם לאחר מכן, מסתפק בבדיקה בלבד ולא בחקירת משטרה שיכולה הייתה להגיע לחקר האמת. בתיק הזה היו, לכאורה, ראיות לקבלת דבר במרמה וליצירת “מפעל נסיעות” משפחתי. זה לא מצדיק חקירת משטרה?
“אילו היו בידי ראיות שהיו מצדיקות הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, לא הייתי מהסס אף לא לרגע להגיש”, הוא טוען, “לא הגעתי לתפקיד היועמ”ש כדי לעשות שקר בנפשי. הפרשה הגיעה אליי בשנת 2013 ממבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס ז”ל, ששלח לי מידע על חשד למימון כפול של נסיעותיו של נתניהו מצד גורמים שונים. לא היה מדובר באירועים סדרתיים, אלא במידע שהתייחס לשתי טיסות בלבד - אחת לארצות־הברית ואחת ללונדון - שבע שנים קודם לכן, בשנת 2006, כאשר נתניהו היה באופוזיציה. הוריתי לפרקליט המדינה, משה לדור, לבדוק את המידע. הוא הפקיד את הבדיקה בידי אורי קורב, מפרקליטות מחוז ירושלים. קורב והממונה עליו, פרקליטת המחוז, היו בדעה שראוי לפנות לעורך הדין של ראש הממשלה, דוד שמרון, ולבקש הסברים. לאחר הפנייה לשמרון התברר כי ישנו הסבר חד־משמעי וברור, המפריך את החשד לגבי אחת הטיסות, אך לא לגבי הטיסה האחרת. התכתובת בין הצדדים נמשכה וגם המשטרה הצטרפה לבדיקה. כעבור זמן מסוים, הגיעה לשולחני המלצת המשטרה, שאליה צורפה גם חוות דעתם של פרקליטת המחוז ושל פרקליט המדינה, כי אין ראיות המצדיקות פתיחה בחקירה. קיבלתי את ההמלצה”.
חודשיים לפני סיום כהונתו, קיבל וינשטיין ממבקר המדינה מידע חדש, לגבי טיסה שלישית, גם היא משנת 2006, שיש לגביה חשד למימון כפול. “ביקשתי לבדוק את המידע החדש שהתקבל ובאספקלריה זו לבדוק גם את הטיסה האחרת שבבדיקתה הגענו למבוי סתום”, אומר וינשטיין. “לאחר פרישתי מתפקידי למדתי שיורשי, אביחי מנדלבליט, הורה על סגירת התיק”.
ומה חשבת על ההחלטה הזאת?
“שהיועמ”ש עשה את עבודתו”.
יש קו מחבר בין פרשות עמדי וביביטורס, שאותן אתה מכיר היטב, לבין תיק 1000, שבו נתניהו מואשם שקיבל מתנות מאיל ההון ארנון מילצ'ן. גם הבקשות החוזרות ונשנות של נתניהו, למימון הגנתו המשפטית מתורמים, מתחברות לקו הזה. לאחרונה פורסם שכאשר המזגן בבית בקיסריה התקלקל, נתניהו ביקש מהמדינה שתשלם עליו, וכשזו סירבה, הוא הלך לישון בסוויטה הנשיאותית במלון בחיפה. מה אתה חושב על ראש ממשלה לשעבר שמתברר כי פעם אחר פעם, מנסה להטיל הוצאות פרטיות על המדינה או נזקק לתרומות של נדבנים?
"מחשבות בלב איש, ומחשבותיי בעניין זה אינן טובות יותר משל כל אדם אחר".
אתה ראית התנהלות דומה לזו בפרשת עמדי.
"נכון, אבל אז הייתי סנגור. וככזה סברתי שאולי זו חולשת אנוש שלפעמים ראויה להבנה".
מה שאינו ראוי להבנה, כך לשיטתו של וינשטיין, הוא התנהלותו של נתניהו במהלך משפטו הנוכחי. כשהוא נשאל על אותה תמונה מפורסמת, שבה ראש הממשלה לשעבר עומד בבית המשפט בפתח משפטו, ותוקף את מערכת אכיפת החוק כששרי הליכוד מאחוריו, הוא לא רואה בכך "חולשת אנוש" אלא מתקפה חזיתית, פרועה וחסרת רסן על שלטון החוק.
"מאוד לא אהבתי את זה", אומר וינשטיין. "ראש הממשלה לשעבר הוכיח בהתנהלותו כי הוא באופן אישי אינו יכול לכהן כראש ממשלה תחת כתב אישום. הוא אינו מצליח להתרומם מעל המצוקה האישית שאליה נקלע והוא מאמין, כנראה באמת ובתמים, על לא עוול בכפו. הוא מגייס את הכוחות המוענקים לו כראש ממשלה להילחם את מלחמתו האישית שנראית בעיניו צודקת. בהתנהלותו זו הוא מוכיח שאינו מסוגל לשים את החיץ הנדרש בין כהונתו כראש ממשלה לבין נשיאתו בתואר הלא־מחמיא ‘נאשם’.
"מה שאין ראש הממשלה יכול לעשות בעצמו, צריך שייעשה בידי אחרים", הוא ממשיך. "יש לשים את החיץ הנדרש ולשים מחסום ליכולתו לשימוש בכוחותיו כראש ממשלה למטרותיו האישיות, ויהיו אלה צודקות בעיניו ככל שתהיינה".
היום זה כבר לא רלוונטי. נתניהו לא ראש ממשלה.
"נכון, הוא יושב ספון בביתו, אבל דין הבוחר הוא שהובילו לשם".
לו היית הסנגור של נתניהו כיום, היית ממליץ לו ללכת להסדר טיעון בטרם נפתח המשפט?
"אינני סנגורו של נתניהו ואני רואה עצמי פטור מתשובה לשאלה זו. אין לי ספק ששלטון החוק יצא נשכר מיחסיי הטובים עם ראש הממשלה; הוא הוביל ביעילות לפסילת הצעות חוק רעות, הוא שמר על ערכי הדמוקרטיה. אבל היו כאלה שסברו שהקרבה בין ראש הממשלה לשומר הסף הבכיר ביותר – 'כלב השמירה' של הממשלה – מזיקה לתדמיתו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה. השבתי לגורסים כך שמאז ומתמיד, גם כשהייתי סנגור פרטי, האמנתי במבחן התוצאה, ומבחן זה מנחה אותי עכשיו שאני היועמ"ש. ובאמת, תמיד האמנתי כי מבחן התוצאה איננו המבחן העיקרי, אלא היחיד. כסנגור יישמתי אמונה זו בהצלחה לא מבוטלת. אבל מבחן זה, שנכון ללא ספק לסנגור, אינו בהכרח נכון ליועמ"ש. אולי כשלתי בהבנת חשיבות מראית העין, אולי המעטתי בחשיבותה של התקשורת. סברתי שדי לי בהגשמת המטרות שלמימושן חתרתי ואין לי צורך ביותר מכך. ייתכן כי לא נתתי דעתי לכך שלעיתים החשיבות היא בעצם המאבק, אפילו אם אתה יוצא ממנו וידך על ראשך. ועדיין, בסוף היום, לא הייתי משנה מדרכי גם היום. זה פשוט נוגד את אופיי".
הוא ראה כמעט הכל, הכיר כמעט את כולם. את הזיכרונות שצבר לאורך השנים צרר עו"ד יהודה וינשטיין במסירות, בספרו "היועץ", שעתיד לצאת לאור בתקופה הקרובה ("ידיעות ספרים"), ואשר מגולל בגוף ראשון את הביוגרפיה הסוערת שלו: מילדותו בתל־אביב כאלוף ישראל לנוער באגרוף, דרך כיבוש החרמון כמפקד מחלקה במלחמת יום הכיפורים - ועד לתיקים שבהם ייצג את האלפיון העליון ואת הפוליטיקאים שנחשדו בשחיתות. וכמובן, ובעיקר, פסגת הקריירה שלו, שש השנים שבהן כיהן כיועץ המשפטי לממשלה.
על פי רוב, יועצים משפטיים לממשלה מתמנים בהמשך לשופטים בבית המשפט העליון. כך היה עם קודמיו של וינשטיין בתפקיד, מני מזוז ואליקים רובינשטיין. "זה המקום היחיד שאתה יכול להתקדם אליו, המסלול הטבעי", אומר וינשטיין. "אבל אני חושב שהתפקיד הזה איננו מתאים לי. אני לא מצטיין בסבלנות ולוקה בחוסר אהבת הבריות – שתי תכונות ששופט בית המשפט העליון זקוק להן במנות גדושות. ובהתעלם כמובן, מהעובדה הזניחה כשלעצמה, שמחסום גילי המתקדם היה מונע ממני כהונה כזו, אפילו אם חפצתי בה".
בשנים האחרונות הצטרף וינשטיין כיועץ חיצוני למשרד ‘דרור, מנצ'ל, וינשטיין’. ה"וינשטיין" בכותרת המשרד שייך לבתו, קארין, עורכת דין גם היא ושותפה במשרד, שמומחיותו ליטיגציה מסחרית, עבירות צווארון לבן ומשפט ציבורי. היועמ”ש בדימוס, משמש במשרד כיועץ בתיקים בינלאומיים ובתיקים ישראליים מורכבים. עד לאחרונה ייעץ גם לממשלת רואנדה, במסגרת ניסיונה להתקבל לארגון ה־OECD, ולממשלת קזחסטן. במקביל לכל אלה הוא ממשיך להתאמן פעמיים בשבוע באגרוף, ומכהן כנשיא הכבוד של איגוד האגרוף הישראלי.
נכנסת פעם לזירה עם יאיר לפיד?
"לא. אבל הוא התאמן כמה פעמים במכון שלי".
אנחנו נפגשים בחדר הישיבות במשרדו, בבניין רב־קומות במרכז תל־אביב, שחולש על קו הרקיע של העיר ורואים ממנו היטב את הים. הוא הגיע לכאן מביתו בהרצליה פיתוח. וינשטיין נראה כאיש חביב, אך מאחורי החזות הנעימה עומד אדם חריף, דעתן, שיודע היטב להיאבק – באולמות בית המשפט ובזירת האגרוף כאחד. בשיחתנו הוא מתבל את דבריו בלשון משפטית, ומספר סיפור כמי שמדבר אל הפרוטוקול. עורך דין, ככלות הכל.
אבל ספרו החדש של וינשטיין, הוא הכל פרט למגילה משפטית משעממת. למעשה, את הספר אפשר לקרוא, במידה רבה, כפנקס חשבונות. כמתאגרף, כמעט כולם סופגים ממנו שם. נתניהו, אביחי מנדלבליט, משה לדור, יעקב וינרוט. סנוקרת אחר סנוקרת. זה לא מסוג הספרים שנכתבו לשם הנימוס.
אחד הבודדים שיוצא נשכר מהספר הוא אהוד אולמרט, שאותו ייצג וינשטיין במסגרת תיק "ראשונטורס", ממנו זוכה בסופו של דבר. "על התפטרותו של אולמרט מראשות הממשלה שמעתי ברדיו", מספר וינשטיין. "התקשרתי אליו ושאלתי האם הבשורה שהתבשרתי בה נכונה. הוא השיב בחיוב. אמרתי לו, 'עשית שגיאה חמורה. אם היה מחסום בינך לבין הגשת כתב אישום, עזרת עכשיו בהסרתו'".
למה?
"כתב אישום נגד אדם מוגש כשמתקיים סיכוי סביר להרשעה וכשיש בכך עניין לציבור. אין הבדל בין ראש ממשלה לבין כל אזרח אחר, כולם שווים בפני החוק והרף שווה לכולם. דא עקא, שההקפדה בקיומו של הרף שונה. לראיה, בעניין הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, היועמ"ש עצמו יושב על המדוכה. אותו רף מתקיים לגבי כל החשודים, אבל במקרה של ראש הממשלה כולם עוברים על חומרי החקירה – מאחרון הפרקליטים עד היועמ"ש – ויש הקפדה גדולה יותר שהרף מתקיים.
"גם זכרתי דברים שהשמיע השופט המנוח מישאל חשין באחד מפסקי הדין, לפיהם רק שוטה שבעולם לא יבין כי בעניינו של ראש הממשלה חייב היועץ המשפטי לממשלה להיזהר עוד יותר. השלכות הרוחב שנדרשות מאליהן עם העמדתו של ראש הממשלה לדין, עלולות להיות כה מרחיקות לכת, שידו של בעל הסמכות תרעד עד שיחליט לחתום על כתב אישום נגד ראש הממשלה. ידעתי, עתה שאולמרט התפטר, שידו של היועץ לא תרעד עוד".
מה אולמרט ענה לך, אחרי שאמרת לו שהוא טעה בכך שהתפטר?
"הוא אמר לי, 'בנוסף להיותי אדם פרטי וחשוד, אני גם ראש ממשלה שחייב לשקול שיקולים ציבוריים. לא מתקבל על הדעת שכל פעולה שאעשה, יבחנו אותה באספקלריה של חשוד ונאשם. עולמי רחב יותר מעולמו של אדם פרטי'".
ובמילים אחרות: אולמרט לא עשה כמעשה נתניהו.
וינשטיין, יליד 1944, גדל בתל־אביב להורים שעלו מפולין. בגיל 14 מצא עם חבריו בבוידעם זוג כפפות אגרוף, וכך נשאב אל הספורט הקשוח. למורת רוחם של הוריו, שסלדו סלידה עמוקה מהאגרוף, הוא התמיד באימונים והתקבל לנבחרת ישראל. "אמי חשבה שמתאגרף וסוחר סמים זה היינו הך", הוא אומר. "מבחינתה, אנשים שמכים איש את רעהו שייכים לשכבות מסוימות, שעליהן היא ממש לא רצתה להימנות".
הוא התגייס לצנחנים, יצא לקורס קצינים, וכאיש מילואים היה על המסוק השלישי שנחת על פסגת החרמון במלחמת יום הכיפורים. "סחבנו את הפצועים על אלונקות במעלה התלול עד שהגענו להליקופטרים", הוא מתאר בספרו. "לעיתים נדירות בחיים אתה עומד בפני אירוע שאתה מאמין באמונה שלמה שלא תצא ממנו חי. לעיתים נדירות עוד יותר, בוודאי בשדה קרב, נקרית בפניך האפשרות למלט את עצמך ולהציל את נפשך. שתי ההזדמנויות הללו נקרו בדרכי באותו יום. מול הלוע הפעור של ההליקופטרים חלפה בראשי המחשבה הבלתי נמנעת, שאני יכול להיבלע בקרבם עם הפצועים ותוך דקות להיות בבסיס מחניים ולצפות משם במשקפת על הקרבות בחרמון. אז אולי לא ייפול בחלקי כבוד גדול, אבל אשאר בחיים". הקצין וינשטיין לא עלה בסופו של דבר על מסוק הפינוי. הוא המשיך להילחם.
אל עולם המשפט נקלע לאחר שנתפס חומק מהבסיס ללא אישור. אחרי שהועמד לדין בפני מפקד הפלוגה, והצליח איכשהו להציל אותו ואת חבריו מעונש, החליט ללמוד עריכת דין. הוא למד באוניברסיטה העברית, שם חלק כיתה עם מי שיהיו לימים שר המשפטים דן מרידור, נשיאת העליון מרים נאור, שופט העליון אורי שהם, מבקר המדינה יוסף שפירא ופרקליט המדינה משה לדור.
"במהלך ההתמחות הבנתי שאינני מוכן לשמש סנגור לעברייני 'הצווארון הכחול'", הוא אומר. "קשה מאוד במשפטים מסוג זה להציב קו הגנה קוהרנטי, והתוצאות לרוב ידועות וקשות. אינני מתגאה בהחלטה זו שלי, כי בסופו של יום המשפט הפלילי על שלל תקדימיו מעוצב דווקא במשפטים אלה. טובי הסנגורים צריכים לעסוק בעבודה הזאת. אני בחרתי שלא לעשות כן. אינני גאה בכך אבל גם אינני מתחרט על כך".
וינשטיין התמקד בעברייני הצווארון הלבן. בראשית שנות ה־80 ייצג את שמואל דסקל, יהלומן עשיר שהואשם כי נתן כספי שוחד לשר הדתות, אהרון אבוחצירא, שמשפטו טילטל את המדינה. יחד עם עורך דין צעיר אחר, יעקב וינרוט, הצליח לזכות את לקוחו וזכה אגב כך לפרסום תקשורתי נרחב. בתום המשפט הדביק לו אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", את התואר "פלילן".
ב־2010, אחרי קריירה מרשימה כסנגור, מונה כאמור ליועץ המשפטי לממשלה, על אף שלא היה לו רקע במשפט חוקתי הממלא חלק נכבד מתפקידו של היועץ. עובדה זו עוררה ביקורת, אך לא מנעה מוינשטיין לקבל על עצמו את התפקיד. "כל עורך דין שמחזיק מעצמו לא יכול לסרב לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה", הוא אומר כעת. "זה התפקיד העוצמתי ביותר לדעתי שקיים במדינה, המשפיע ביותר על מערך המשפט, ויש הגורסים גם מעבר לכך.
"אהרן ברק, איש שאני מאוד מחבב ומעריך, אדם שנולד עם המשפט ביד, אמר לי פעם, שאם הייתה לו אפשרות לחזור לאחד משני התפקידים הבכירים שבהם נשא בגאון, היועץ המשפטי לממשלה ונשיא בית המשפט העליון, הוא היה חוזר בכל רגע נתון לתפקיד היועמ"ש, לא היה מהסס אפילו שנייה", ממשיך וינשטיין. "אני בהחלט מבין על מה הוא מדבר. לבית המשפט אין אלא את אשר עיניו רואות. הוא לא יוזם, הוא דן במה שמובא בפניו. היועמ"ש חולש על כל שלטון החוק. תפקידו יותר מגוון ופחות סביל".
ובכל זאת, יש לך חרטות שהסכמת לקחת את התפקיד?
"אין לי שום חרטה, ולו גם לרגע אחד, שלקחתי את התפקיד הקשה וכפוי הטובה הזה".
איפה אתה חושב שאנשים שהסתכלו מהצד, לא פירשו בצורה נכונה את קבלת ההחלטות שלך כיועמ"ש?
"בתיק ליברמן, למשל".
ב־2006 החלה המשטרה לחקור את פרשת חברות הקש, שבה היה מעורב אביגדור ליברמן, שהיה אז שר לשעבר וחבר כנסת. על פי החשדות, בין השנים 1999־2006 הפעיל ליברמן שורה של חברות על מנת להזרים בחשאי כספים לכיסו, מאנשי עסקים כמיכאל צ'רנוי, שהיו להם אינטרסים בישראל.
"כחמישה חודשים לאחר שנכנסתי לתפקידי, הונחה על שולחני חוות הדעת המסכמת ביחס לתיק ליברמן, שהכינה המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה והשתרעה על פני מאות עמודים", כותב וינשטיין בספר. "בראש המחלקה הכלכלית עמדה אביה אלף, ומתחתיה היו אנשים צעירים, מוכשרים אך חסרי ניסיון ברובם, שעסקו במלאכה עם מוטיבציה גבוהה. הם אלה שהיו אמורים להופיע בתיק".
הטענות על חוסר כישוריה של אלף, שניסתה להתמודד עם התיק המורכב, שחצה מדינות ועירב אנשים רבי־עוצמה, חוזרות גם בהמשך. "משה לדור (פרקליט המדינה) הביע חוסר הערכה מוחלט לאביה אלף, סבר ששאר האנשים בצוות צעירים מדי ונטולי ניסיון מכדי לעסוק במלאכה", כותב וינשטיין. "יואב סגלוביץ' (ראש אגף החקירות) אמר לי: 'מרגע שנודע לי שהתיק הופקד בידיה של אביה אלף, ידעתי בביטחון שברכה לא תצמח ממנו. לא החליפו אותה בשל אי־הנעימות שכרוכה בכך, אבל שכחו שיש לנו גם מדינה לדאוג לה'. ואילו אנוכי", אומר וינשטיין, "לאחר שצפיתי בגברת אלף במהלך ישיבות רבות והקשבתי לטיעוניה, לא נמצאה לי עילה של ממש לסתור את דבריהם של סגלוביץ' ושל לדור".
ייתכן בהחלט שהחיצים שמכוון וינשטיין לעבר אלף, מגיעים כתגובה לספר שהיא פירסמה לפני כמה שנים על תיק ליברמן. בפרק שכותרתו "השנה האבודה", כותבת אלף: "ביום שנכנס עו"ד יהודה וינשטיין לתפקידו כיועמ"ש, כבר המתינו על שולחנו חוות הדעת הראשונית שהכינה הפרקליטות בנוגע לתיק ליברמן וטיוטת כתב האישום. אלא שלמרות כל ציפיותיי, ציפיותינו, במחצית הראשונה של השנה, מפברואר עד יולי, לא נקבעו כלל ישיבות עם היועץ... ריח כבד של סחבת ריחף באוויר... התחלתי להבין שבפרשת ליברמן, האיחור הגדול יגרום לאי־עשיית צדק".
וינשטיין מסרב להתייחס לדברים שכתבה אלף. הוא אינו מתכחש לכך שהטיפול בתיק ליברמן התארך, אך משוכנע שההחלטה לסגור אותו ללא הגשת כתב אישום, הייתה נכונה. "אין לי שום הרהורי חרטה לגבי התוצאה אליה הגעתי", הוא אומר השבוע. "נוכח מכלול חומר הראיות שהונח בפניי זאת הייתה המסקנה שהייתי מגיע אליה גם היום. אם יש בי חרטה היא על הזמן שלקח לי להגיע לכלל החלטה זו. יש לי, אגב, נסיבות מקילות לרוב. אבל עצם העובדה שאני צריך לעשות בהן שימוש, אומר שהאשמה נמצאת בחצר שלי, ואין לי כל כוונה לגלגל אותה לחצרם של אחרים. אני הייתי צריך לשנס מותניים ולעשות את הדברים בצורה מהירה יותר. נתתי לזמן להימשך, האחריות היא שלי, ועל כך אני מצר ומתחרט".
ממה שכתוב בספר, התחושה שלך הייתה שליברמן אשם.
"אין לי מחלוקת עם מקטרגיי, ואלה במקרה הזה רבים. גם אני רחוק מלהיות משוכנע בחפותו של ליברמן. ברובד האינטואיטיבי, הסיפור שהתגלה בפרשה זו הפנה חשד כבד כלפיו. אך בניגוד אליהם, אני מחויב לעשות משפט ולהוכיח את טענותיי בבית המשפט. כשישנן ראיות, מניחים אותן בפני בית המשפט. בהיעדרן, נולדת התשוקה לחפות על חסרונן בטענות שסומכות על השכל הטוב וניסיון החיים. התשוקה מתנפצת לרסיסים בהגיעה לבית משפט של חוק. בבית המשפט יש גם לטעון וגם להוכיח, ועד כמה שיישמע הדבר משונה, קשה מאוד לעשות כך בהיעדרן של ראיות ובסיוע עדים שגרסתם הפוכה משלך".
בתקשורת היו ציטוטים, שבלשכת היועץ הרגשתם שליברמן נמצא כל הזמן צעד אחד לפניכם.
"עו"ד ענת גרנית, אז ראש האינטרפול בישראל, אמרה בראיון עיתונאי שבכל מקום שאליו הגיעה, כבר לא היה שום סימן, שהיא הרגישה כאילו מישהו הקדים אותה. אני לא הרגשתי את זה, אבל גם לא ירדתי לרזולוציות האלה. אני לא ידעתי מה קדם למה, ראיתי רק את התמונה הכללית כפי שזו הונחה בפניי".
הייתה הרבה ביקורת על ההחלטה שלך לסגור את התיק.
"הביקורת הזאת סומכת על אדני שווא. היא לא נכונה. אני מכיר את העובדות, ונדמה לי שאני בקיא בהלכות משפט. חרשתי חריש עמוק בשדות האלה. ישנם כאלה שלא ראו את הראיות ועדיין מתעקשים ללמדני כיצד מנתחים אותן. יש כאלה שיודעים את מה שקראו ויש מופלאים מהם שיודעים גם את מה שלא קראו. אותם מומחים מטעם עצמם מעולם לא הופיעו בפני שופט, מעולם לא טענו טענה, לא הוכיחו עובדה בבית המשפט. מפיהם אלמד אילו ראיות יבואו בשערי בית המשפט ואילו לא? או האם התקיים הסיכוי הסביר להרשעה או לא? לא התרגשתי מהביקורת למצער, לא יותר מדי. אך לעיתים נעצבתי בגינם של בני משפחתי, שקראו את הדברים ואולי ליבם נחמץ על שכותבים דברים רעים על מי שבעיניהם הוא איש ישר והגון".
אתה רגוע עכשיו, כשליברמן הוא שר האוצר?
"אני רגוע לחלוטין. הסיפור הזה נגמר, ההחלטה שלי הייתה לסגור את התיק, ובזה נסתם הגולל. מבחינתי התיק נסגר. אני הכרעתי אחרי שהגעתי למסקנה, שחומר הראיות אינו מצדיק הגשת כתב אישום ולא מתקיים כאן הסיכוי הסביר להרשעה, ולכן חובתי לסגור את התיק, ואת חובתי מילאתי. אם הייתי פועל אחרת, הייתי מועל בתפקידי".
אתה רומז בספר שנתניהו לא היה מרוצה מסגירת התיק נגד ליברמן.
"זאת הנחה שלי. אני חי בתוך עמי ואני יודע שאהבה גדולה לא שררה בימים ההם בין ליברמן ונתניהו. משום כך, אני מוכן להניח שהחלטתי על סגירת התיק הייתה לצנינים בעיניו. הוא לא אמר לי את זה אישית, אבל נדמה היה לי ששמעתי את קולות הנהי הבוקעים מבלפור. אתפלא פליאה גדולה אם אלו לא היו פני הדברים".
תיק אחר שכן הגשת בו כתב אישום, הוא פרשת ישראל ביתנו.
"אני האצתי את הטיפול בתיק הזה, כי למדתי את הלקח. ולא רק שלמדתי, אלא שבפועל הדברים קרו. לחצתי על דוושת הבנזין כל הזמן".
אחרי ההרשעה המהדהדת של פאינה קירשנבאום, וכל מה שידוע לנו כעת על מה שנעשה במפלגת ישראל ביתנו - יכול להיות שליברמן לא ידע מה מתרחש מתחת לאפו?
"בפועל, לא נמצאו ראיות הקושרות את ליברמן לפרשה".
ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד ליברמן בפרשת חברות הקש, הסתדרה היטב עם גישתו של וינשטיין כיועץ משפטי לממשלה. "כשהופעתי בפני הוועדה הציבורית לבחירת היועמ"ש, שאלו אותי החברים לעמדתי באשר לשחיתות השלטונית", הוא אומר. "אמרתי שיש להילחם בשחיתות השלטונית גם בחרב, גם ברומח וגם בכידון, אך יש להיזהר שלא לברוא שחיתות היכן שזו אינה קיימת. מי שנלחם בשחיתות הדמיונית, סופו שאינו נלחם בשחיתות האמיתית. עוד אמרתי לחברי הוועדה, שאינני מוצא בזיכויים כלי יעיל במיוחד למלחמה בשחיתות. יש להימנע עד כמה שניתן מהם ולהעדיף על פניהם, אם אפשר כמובן, את דרך ההרשעות. זו הדרך היעילה יותר להילחם בשחיתות. זו, בין השאר, הסיבה שיש להגיש כתב אישום רק כשמתקיים הסיכוי הסביר להרשעה. בהיעדרו, אין להגישו. אמרה זו קיפלה בתוכה את בסיס אמונתי וליוותה אותי מאוחר יותר בכל מהלך כהונתי".
בתיקי נתניהו אתה חושב שיש סיכוי סביר להרשעה?
"אינני מכיר את התיקים. אך אם כך לא היה חושב היועץ המשפטי לממשלה, כתב האישום לא היה מוגש לבית המשפט".
מה שמביא אותנו למנדלבליט, היועמ"ש הנוכחי ומי שקיבל את ההחלטה הדרמטית להגיש שלושה כתבי אישום נגד ראש ממשלה מכהן. בספרו, וינשטיין אינו מתייחס לכהונתו של מנדלבליט כיועמ"ש, וכעת הוא מגבה את החלטתו להגיש כתבי אישום נגד נתניהו בתיקי האלפים. ואולם, וינשטיין בהחלט מותח ביקורת על תפקודו של מנדלבליט בפרשה אחרת שהכתימה אותו - פרשת הרפז.
ב־6 באוגוסט 2010 פורסם בערוץ 2 מה שזכה לכינוי "מסמך הרפז", שחשף את הפוליטיקה הכוחנית שמאחורי תהליך מינוי מחליפו של הרמטכ"ל, גבי אשכנזי. יומיים אחר כך נערכה שיחה בין מנדלבליט, אז הפרקליט הצבאי הראשי, לבין רז נזרי, המשנה ליועמ"ש וינשטיין. במהלך השיחה, אמר מנדלבליט לנזרי כי הוא אינו מכיר את המסמך המדובר, וכי אם הפרקליטות רוצה להשיג אותו, עליה לפנות לערוץ 2. אלא שמאוחר יותר יגיעו לידי הפרקליטות ראיות על כך שמנדלבליט לא רק ידע על קיומו של המסמך, אלא גם ידע שהוא נמצא מזה זמן רב בידיו של הרמטכ"ל, גבי אשכנזי.
"על פי הראיות שהובאו בפניי, הרי שקודם לשיחתו עם רז (נזרי), נפגש הפצ"ר עם הרמטכ"ל ונודע לו ממנו על הימצאות המסמך בידיו", אומר וינשטיין. "חרף ידיעה זו, נטל מנדלבליט חירות לעצמו להתקשר לרז ולעודדו ללכת בדרך המלך, קרי להמשיך בהליכים שכבר החלו בהם, ולעתור לקבלת המסמך מהערוץ השני, בלי להזכיר כי המסמך נמצא בידי הרמטכ"ל".
לדברי וינשטיין, "גרסתו של מנדלבליט באשר למועד שבו נודע לו על כך שאשכנזי מחזיק במסמך השתנתה מספר פעמים. תהא הגרסה הנכונה אשר תהא - ואפילו תהא זו של ד"ר מנדלבליט הנכונה, ובשעה ששוחח עם רז לא ידע כי המסמך מצוי אצל הרמטכ"ל - אך הנה לא חלפו שעות הרבה מאז שוחח עם רז, והרמטכ"ל מגלה לו כי המסמך על אודותיו דיבר עם רז נמצא בידו. מסמך שידוע לו, גם מרז, שהמשטרה מחפשת אחריו. אך הוא אינו מורה לרמטכ"ל למוסרו מיד וללא כל דיחוי למשטרה. הוא, חרף זאת, מבקש 'לישון על זה לילה'".
"מה הטעם בבקשת הפצ"ר 'לישון על זה לילה'? אילו חלופות מבקש הפצ"ר לשקול? אילו חלופות ישנן בכלל בנמצא?" ממשיך וינשטיין. "השתהותו של הפצ"ר מלדווח על המסמך היא כשל שאין להפריז בחומרתו ושבעטיו, בין השאר, המליצה המשטרה על העמדתו לדין, בחשד לשיבוש הליכי משפט והפרת אמונים. התלבטנו האם לסגור את התיק, ואם נסגור, באיזו עילה. רצינו לסגור מחוסר אשמה, אך לא יכולנו - חומר החקירה עמד לנו לרועץ; מחוסר ראיות יכולנו לסגור, אך לא רצינו. חשבתי שעילה זו אינה מידתית, כי בסופו של יום לא פעל מנדלבליט ממניעים אישיים. הוא חש שהוא חב חובת נאמנות לרמטכ"ל. זו חולשת אנוש שראויה להבנה, ולהבנתי היא זכתה; כך שבסופו של יום, התיק נסגר בעילה של 'מכלול נסיבות העניין'".
האם ראוי שמי שביצע "כשל שאין להפריז בחומרתו", כדבריך, יהיה היועמ"ש?
"לאחר שנבחר ד"ר מנדלבליט על ידי ועדת האיתור, חיוויתי את דעתי בפני הממשלה כי מינויו ראוי. אותן עובדות שלא היוו מכשול למינוי של מנדלבליט לכהונת היועמ"ש, מועלות עכשיו מן האוב - ומשמשות לניגוחו. ההבדל היחיד בין אז לעתה, הוא החלטתו של היועמ"ש להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה".
אתה כותב בספר שמנדלבליט גם עידכן את אשכנזי בתוכן הישיבות שהיו אצלך בנוגע לחקירת מסמך הרפז.
"נוכחותו של מנדלבליט בדיונים אצלי לא עברה ללא התלבטות. היו שסברו, ופרקליט המדינה שי ניצן ביניהם, שטוב לו לפצ"ר שלא ייטול חלק בדיונים. על פני הדברים, הוא נגוע בניגוד עניינים ומשכך הם אמרו – 'לא ראוי לו שיבוא בקהל המתדיינים'. עמדתי הייתה שונה. אמרתי כי הפצ"ר הוא ידי הארוכה בצבא. הוא נאמן עליי לחלוטין והוא ישתתף בדיונים. לו ידעתי שבסיום הדיונים הללו מעדכן הפצ"ר את הרמטכ"ל במה שהיה, לא הייתי מתיר את השתתפותו. אמנם אשכנזי לא היה חשוד באותה עת בפרשה, אך עדיין היה מעורב בה נוכח החזקתו את המסמך המזויף במשך כמה חודשים".
יכול להיות שטעית?
"נראה ששגיתי. לו ידעתי שמנדלבליט מעדכן את הרמטכ"ל, לא הייתי מתיר את השתתפותו. אבל בסופו של דבר, סגרתי את התיק נגד מנדלבליט".
ואחרי שמנדלבליט מונה ליועמ"ש הוא רדף אחרי שי ניצן, פרקליט המדינה שכיהן תחתיו, כדי שישנה את עילת הסגירה של התיק לחוסר אשמה.
"איתי הוא לא דיבר על כך".
מנדלבליט לא תמים.
"מדוע שיהיה?"
איך היחסים שלכם היום?
"עד כמה שידיעתי מגעת, טובים".
הוא מתייעץ איתך?
"לא, וזה גם לא נהוג שיועמ"ש מתייעץ עם קודמיו".
כשראית את עוצמת האש שמופנית כלפיו לאחר ההחלטה להגיש כתב אישום נגד נתניהו, מה חשבת?
"אני חושב שההתקפות שלוחות הרסן עליו צריכות לקומם כל אדם הגון, ואני מאמין שאנשים הגונים חונים בכל צידיו של המתרס הפוליטי".
מה חשבת על ההתנהלות של גבי אשכנזי בפרשה?
"הוא לא ידע שהמסמך מזויף. ככל שהחקירה העמיקה, כך המסקנה הזאת התבהרה יותר ויותר. אני לא יודע מדוע הוא החזיק אותו כל כך הרבה זמן אצלו, כמה חודשים. אבל הוא לא ידע שהמסמך מזויף".
אשכנזי אולי לא ידע שהמסמך מזויף, אבל התנהלותו בפרשה הייתה רחוקה מלהיות נקייה. בספרו מספר וינשטיין על "שיחת מעיינה", כפי שכונתה בפרקליטות, שכן זו התקיימה בין אשכנזי להרפז מטלפון קווי בביתה של "מעיינה", חברת רעייתו של אשכנזי. מאוחר יותר יטענו אשכנזי והרפז כי במהלך אותה שיחה בת 17 דקות, אמרו זה לזה כי עליהם לשתף פעולה עם החקירה ולומר בה רק את האמת הצרופה. בפרקליטות התקשו לקבל את הגרסה הזאת.
"לא אכחד, 'שיחת מעיינה' הטרידה אותי", אומר וינשטיין כעת. "באחת הישיבות אמרתי שזה נשמע לי כמו שיח עברייני. שי ניצן, אמר לי, 'לאט לך היועץ, אתה מדבר ברמטכ"ל'. השבתי לו שצר לי, אבל זה מה שאוזניי שומעות, כשבא אדם ואומר, 'בוא נדבר מטלפון כזה וכזה – לא מהטלפון שלי – בשעה כזו וכזו' והשיחה הזאת נמשכת 17 דקות, כשכל מה שיש למעורבים בה להגיד עליה, זה שהם החליטו לדבר אמת'".
בכל מקרה, לבסוף הגיעה המשטרה למסקנה שלא נעשתה במהלך "שיחת מעיינה" עבירה פלילית כלשהי.
בימים אלה לוט עתידה של משרת היועץ המשפטי לממשלה בערפל, ולא רק בגלל הקמפיין שניהל נתניהו נגד מנדלבליט בחודשים האחרונים. אחד הטיקטים של שר המשפטים החדש, גדעון סער, הוא פיצול עמדת היועמ"ש. בכך, מבקש סער לקדם את האג'נדה המשפטית של הימין הישראלי, הדורש להגביל את כוחה של מערכת המשפט. "גדעון סער טועה לדעתי", אומר וינשטיין. "דיברתי איתו, התנגדתי לפיצול ואמרתי לו את דעתי".
וכיצד הגיב?
"הוא אמר, 'תמיד תענוג לעשות איתך עסקים'".
הרעיון לפצל את תפקיד היועמ"ש עלה כבר בעבר, זמן קצר לאחר שוינשטיין מונה לתפקיד. לדבריו התנגד לכך אז, והוא ממשיך להתנגד לכך היום. "הדואליות שבתפקיד - היועץ המשפטי לממשלה מצד אחד, ראש התביעה הכללית מצד שני - היא זו המעניקה לו את ייחודיותו, והיא זו המאפשרת לו לשמש מגן אמיתי לשלטון החוק ולערכי היסוד של הדמוקרטיה בישראל", הוא מסביר. "עם זאת, לא נעלמו מאוזני הקולות המושמעים, ולאחרונה יותר מתמיד, בדבר 'הכוח המוגזם' שניתן, לטענת האומרים, בידיו של אדם אחד, שאף איננו נבחר. 'פקיד', בלשונם. הם טוענים שאין לתפקיד במתכונתו המקומית אח ורע בשיטות המשפט האחרות, ומדובר לטענתם בגידול פרא ייחודי שצמח לו בערוגות המשפט הישראלי. ריכוז הסמכויות בידי היועץ הוא ייחודי אמנם, אך ניסיון העבר מלמד שלא עשו בו היועצים המשפטיים לדורותיהם שימוש, אלא לביצור שלטון החוק והדמוקרטיה בישראל, ולא נעשה בו עד כה שימוש למטרות אחרות זולת אלה שצוינו".
וינשטיין גם לא מבין מדוע דווקא הפוליטיקאים הם אלו שדורשים את פיצול התפקיד. בעיניו, בכך הם פוגעים בעיקר בעצמם. "זו בקשה המבקשת הלכה למעשה להסיר את הבלמים והאיזונים מדרכו של התובע, בהגשת כתב אישום נגד אותם פוליטיקאים עצמם", הוא טוען.
מדוע?
"מפני שלא היה ולו מקרה אחד בתולדות המדינה שבו פרקליט המדינה סבר שאין מקום להגיש כתב אישום נגד פלוני, ואילו היועמ"ש החליט על הגשתו. אבל מקרים הפוכים - שבהם פרקליט המדינה סבר שיש להגיש כתב אישום, ואילו היועץ פסק אחרת - היו למכביר".
ממה זה נובע?
"ראייתו של היועץ רחבה יותר מראייתו של התובע, שברגיל היא חד־ממדית ואין לו אלא את אשר עיניו רואות. הדרישה לפיצול, מפי המבקשים זאת, מבקשת לנטרל את כוחו של היועץ המשפטי לממשלה בתחום המשפטי הפלילי, שדווקא בו עמדתו המאוזנת וראייתו הרחבה יותר הן שמספקות את הבלמים והאיזונים הדרושים כל כך לפעולת התובע. מוקשה בעיניי שהבקשה לפיצול באה בעיקר מפי פוליטיקאים. היא מגלה קוצר ראות מובהק ומטריד. לו אני פוליטיקאי, הייתי מחרף את נפשי כדי למנוע את הפיצול המדובר".
סנגור, ככלות הכל.
פורסם לראשונה: 07:27, 27.08.21
