הגבר הכי מפחיד ב'וילה מטריקס' נראה כמו הסיוטים הרגילים שלכם, כמו קלישאה מוחלטת של בריון ישראלי מהצד הלא־נכון של החיים; הוא בגודל מקרר, גופייה ממותגת, שרירים במקומות שלא ידעתם שאמורים להיות בהם, מכנסיים קצרים, כפכפים, שרשרת, שיער קצוץ, פנים מחוטטות; האיש הזה הוא הטיפוס שאתם מעדיפים לחלוף על פניו ברכב ממונע.
ואז, באמצע מפגש ערב רגיל לפני השינה, שבו כל אחד מהדיירים מתבקש לספר איך הוא הרגיש היום ("רק רגש, אל תספרו לי מה עשיתם היום, רק איך הרגשתם", מבהיר להם רכז המדריכים יואל בן־דנון), האיש הזה, הג'מוס הזה, הבטוח־בעסקי־פינוי־בינוי־פסולת הזה, פותח את הפה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני שאול, מכור", הוא אומר בקול גברי עמוק - וכולם עונים לו "אוהבים אותך שאול", או - בגרסה המקוצרת והפופולרית יותר כאן - "אוהבים!" והוא ממשיך: "נקי כבר 215 ימים, אבל זה נשמע הרבה ואני לא רוצה להרגיש טוב מדי עם עצמי, אז אני אומר שאני נקי יומיים ושבעה חודשים".
הם מוחאים לו כפיים. גם זה בנוהל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ואז שאול (שם בדוי, כל השמות בכתבה שונו) ממשיך: "אני עובד את התוכנית. עובד אותה. 30 שנה השתמשתי, והיום כל מה שיש לי זה יחידת דיור קטנה פה ליד, 4,500 שקל לחודש, וטוסטוס, ויש לי חופש. אני ישן בלילה. 30 שנה לא ישנתי לילה. חברים, התוכנית הזאת היא קסם. התוכנית הזאת עובדת. תיכנעו. תיכנעו! התוכנית עובדת, אז סתמו ת'פה שלכם ותקשיבו. אני חסיד גדול של תורת הככות. יודעים מה זה? זה כשאומרים לך פה לעשות משהו - אל תשאל למה. ככה. תעשה, כי ככה. כי התוכנית היא הכי פשוטה. זאת תוכנית פשוטה לאנשים מתוסבכים". הוא משתתק לרגע, ואז מגחך: "אנשים שואלים אם אלוהים נמצא בווילה הזאת. אנשים, אלוהים בנה את המקום הזה! אני רק עוזר לו פה ושם בתחזוקה".
זה חתיכת מונולוג לא צפוי ממקרר תעשייתי, והם מתרגשים לשמוע אותו. גם אני. לא תיכננתי להתרגש. למעשה הגעתי לפה אתמול בבוקר, יומיים לפני המועד המתוכנן. קוראים לי רענן - אוהבים אותך, רענן - ואני לא מכור לכלום; אני פשוט באמצע אוגוסט. בבית. אמרו לי לך לגמילה, ואני אמרתי: כן, כן, כן.
"קחו אותי מפה", זה מה שאמרתי לאבי לידג'י, 50, מנהל המקום - פנים רכות והבעה קשוחה ודיבור פיקודי ומדוד. "תנו לי לא להיות בטירוף של הבית שלי יומיים־שלושה", אמרתי לו, "לעזאזל, אבי, עכשיו אוגוסט, מוות בחוץ, והילדים בבית, וההתחממות הכי גלובלית שאני זוכר, והתחושה שהכל מתערבל במהירות לתוך איזה חור ניקוז עולמי - והכל עלינו, ובחיאת, אבי: אפשר שהכל יהיה על מישהו אחר? נגיד, עליכם?"
אוקיי, את רוב המונולוג הזה לא השמעתי לו בקול רם, אבל אצלי בראש הוא הושמע. כי וילה מטריקס היא המקום שמוכן לקחת ממך את הפיקוד על חייך ולהבטיח שמישהו, סוף־סוף, מטפל בך. בלי סימן שאלה.
"כשאתה מכור, אתה מאבד את החופש באופן מוחלט ויש לך בעל בית חדש - הסם, האלכוהול או ההימורים - שיגיד לך כמה כסף יהיה לך בכיס, עם איזו אישה תהיה, מתי לעשות מניפולציה, מתי אתה יוצא לעבוד או יושב בבית ומסניף - אין לך יותר יכולת להחליט", לידג'י מסביר לי. "וכשאתה נכנס לפה - מה אנחנו מציעים לך? חופש. בוא תחווה איך זה לא להיות תחת ניהול של משהו אחר".
רוצה. עכשיו. ולידג'י מקבל אותי כמו שהוא מקבל את כולם: באהבה. כולל סמס עם "ברוכים הבאים" ואייקון של פרח אדום קטן. אני יכול להתרגל לזה.
הגעתי לווילה מטריקס - היא נמצאת בקצה הרצליה, פשוט תגיעו לעיר, סעו עד הסוף הסופי, עד המקום שבו הרחובות פשוט מתרסקים במפתיע לתוך שדה נטוש - חפשו שער נמוך שלא מסגיר כלום, והגעתם; אתם במכון הגמילה היקר וכנראה הטוב ביותר בישראל. לפניכם היו כאן מפורסמים, בכירי משק, מנכ"לים, סמנכ"לים, הייטקיסטים ועוד מאות ישראלים ידועים פחות, חלקם הגדול על סף מוות, רובם מכורים ל"הכל", כמו שהם מעידים על עצמם לא פעם - קוקטייל כלשהו של סמים, אלכוהול, כדורים ומין - שלא יכלו להרשות לעצמם את ה־29 אלף שקל לחודש, מחיר התחלתי, שהמקום הזה עולה.
כי בשלב שבו אתם נכנסים פנימה, כל הכסף שלכם כבר הוסנף, נלגם או הופסד, ואתם תזדקקו להורים, לפעמים לחברים מודאגים, שיאספו עבורכם 29 אלף, כפול שלושה חודשים. ואכן, הווילה מציגה לראווה את כל מה שאפשר לשלם עליו, ובמקביל הביקור בה ממחיש את מה שכסף לא יכול לקנות.
תזהו את המקום לפי ארבעת המבנים הגדולים שיושבים סביב חצר גדולה ומוזרה ובה גזיבו שמונח על כמה עמודים רומיים, גדרות במבוק, דשא מלאכותי ובריכת שחייה גדולה וקרירה - היא מככבת באתר וילה מטריקס באינטרנט - ולא יהיה לכם מושג שהבריכה הזאת פתוחה ל־25 הנגמלים כאן למשך שעה אחת ביום בלבד, ורובם לא ישתמשו בה גם בשעה הזאת. רובם יעדיפו לנוח.
כי ביתר הזמן אין להם מנוחה.
הם מתעוררים ברבע לשבע בבוקר בנקישות אלימות על דלת חדרם הפשוט - מיטת יחיד, שולחן כתיבה קטן, מסך טלוויזיה קטן; מקבלים עשר דקות להתייצב בחצר - אחרת, אין קפה; ואז עוד 40 דקות לסידור החדר והתארגנות לפני מסדר הבוקר, שבו ייבדקו כל החדרים, המגירות, המקומות הסודיים. מי שיפספס, מי שייקח משהו מהמקרר או מהמטבח בלי רשות, מי שלא יעמוד בזמנים, מי שינסה לעבור על אחד משלושת איסורי הבית - אלימות פיזית או מילולית, אלכוהול או יחסי מין - יישללו לו הפריבילגיות והוא עוד עלול להגיע למצב שבו יוכרז כ"צוללת". "צוללת" הוא המטופל שמסתובב כל היום בסינר ואסור לאיש מלבד הצוות לדבר איתו, הוא מופקד על כל שטיפת הכלים בווילה עד להודעה חדשה, ואין לו שום זכות לכלום. לחלופין אפשר פשוט לעוף מפה, כמו שקורה כרגע, בזמן שלידג'י מקבל אותי בנעימים במשרדו ורכז המדריכים יואל מפריע לנו: "לשחרר את אורן? הוא צורח פה", ולידג'י עונה לו: "בטח". ואני מודאג: "זה מישהו שאמור לעזוב? למה הוא לא עוזב?" ולידג'י רגוע: "תכף הוא יעזוב. זה חלק מהעבודה, צריך להבין מתי לא תוכל לעזור למישהו והוא יצטרך לצאת לעוד סיבוב, לרדת לעוד תחתית ולבקש עזרה מחדש".
בתשע בבוקר, אחרי שהמטופלים יקרצפו את כל המקום, כולל המטבח - במה שיכלול מוזיקת רקע וריקודים עם המגב - ויעמדו בתור לקבלת כדורי הבוקר שלהם אצל האחות, הם יתחילו בסשנים הקבוצתיים. כולם יחד.
וכשאני שואל את לידג'י מה הקשר בין מכור לקוקאין למכורה לשופינג ולמה שהם יטופלו יחד, הוא עונה: "התמכרות היא התמכרות, והיא תמיד באה מאותו שורש: חוסר יכולת להכיל ולנהל את העולם הרגשי שלך. ומחלת ההתמכרות היא חסך תמידי, ריקנות שאתה תמיד הולך איתה ולא מבין את זה, ואתה מפרק סביבה שלמה ושואב אותה במניפולציות רגשיות ובאנוכיות מוחלטת. אני בגיל 30 התעשרתי מעסקי מזון ונדל"ן, הייתי שווה מיליונים, ובגיל 40 הפכתי להיות חסר כל. ביזבזתי מיליונים, הפסדתי מאות־אלפים בעסקאות שפעם ידעתי לעשות, הגעתי למצבים של שהייה בבית מלון עם זונות במשך חמישה ימים או שפתאום אין כסף לקנות אוכל. בגיל 42 מצאתי את עצמי גרוש, בלי דולר, לא מסוגל לשלם שכירות, גמור. חברים שלחו אותי לטיפול שלא רציתי. אם היה לי עוד קצת כסף, אף אחד לא יכול היה להכניס אותי לפה".
אתה לא נוגע היום בכלום? בירה?
"רק להיום, כמו שאנחנו אומרים. אבל מכור נקי לא ייגע בשום דבר. אין לתוכנית צבעי ביניים: זה להיות או לחדול".
וילה מטריקס, שהוקמה לפני 11 שנים על ידי אייל קארו - בעצמו מכור שנגמל - ומנוהלת כיום על ידי לידג'י ומדריכים שכולם מכורים לשעבר, רובם בוגרי הווילה, מחזיקה צוות ענק של יותר מ־20 מטפלים, פסיכולוגים, רופאים, מנחי פסיכודרמה, NLP, כתיבה, מה שתרצו. הכל כדי להבטיח ששלושה חודשים ואינספור טיפולים קבוצתיים ופרטניים אחרי שתגיעו לפה, יהיה לכם הסיכוי להמשיך להיות חולים במחלה חשוכת מרפא. כי התמכרות היא לכל החיים, השאלה אם אתם מסוגלים שלא להיכנע לה ולהעביר, בכל יום, עוד יום נקי, "רק להיום", כמו שהם מקפידים לענות בתשובה לכל שאלה על מצבם. ולפתוח כל יום - כמו שהם עושים פה - ב"אסירויות תודה" של בוקר, שכוללות כתיבה של כל הדברים שהם מודים עליהם היום, ושיוכלו להקריא לכולם מיד עם ההתכנסות הקבועה, בבוקר ובערב, בנוסח הבא: "אורנה, מכורה". "אוהבים אותך אורנה!". "נקייה 55 יום". "אוהבים!". ומכאן אסירויות התודה, שכוללות, במקרה של אורנה - בחורה דקיקה, עם רקע של הפרעות אכילה קשות ושלל התמכרויות - "תודה על התחזקות נפשית יום־יומית, תודה לטבע ולחיות הלא־שיפוטיות, תודה על המוזיקה".
בתשע בבוקר, אחרי טרטורי ההשכמה, סדר היום האמיתי מתחיל; כולם מתכנסים בחלל המרכזי הנוח - ספות, כיסאות, מזגן, מטבח צמוד - לסשן קבוצתי ראשון, והבוקר: פסיכודרמה עם המדריכה יפעת. כמו כל סשן, גם זה מתחיל בהפקדת כל הטלפונים הניידים - של אלה מהם שבכלל הורשו להחזיק אחד, כי מכורי המסכים, הפורנו והקשרים החיצוניים ההרסניים השאירו את הטלפון בקבלה לצמיתות. ואז פותחים בתפילה קבוצתית בנוסח אשכנז: "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי, והתבונה להבחין בין השניים. אמן".
ואז, בנוהל, מישהו מתנדב להקריא את רשימת הכללים הקבועה לכל סשן קבוצתי, כולל חובת השתתפות, אין שירותים, אין לישון בזמן הקבוצה, לשבת נורמלי, בלי שמיכות - ועוד־ועוד איסורים שתכליתם להשאיר את כולם דרוכים.
ואז אני מתפנה להסתכל עליהם יושבים שם. שבעה גברים צעירים, שלושה גברים מבוגרים יותר, גבר מבוגר בחולצת כפתורים מחויטת עם כתמי זיעה בבתי השחי - תכף יתברר שמדובר במחמוד, איש עסקים ערבי אמיד מנצרת - וגם דתייה צעירה ויפה במטפחת, ואישה בלונדינית גבוהה, ירוקת עיניים, מרשימה מאוד, ואורנה האנורקטית - רגלי הילדה הדקיקות שלה מטופפות בתוך קבקבי עץ ענקיים - והטיפוס המקועקע בכל הגוף עם כובע המצחייה ההפוך, אבנר, וגם הבחור החדש, היפה - שחר - שמקפיד להיראות תמיד משועמם ובלתי מעוניין. לעזאזל, לידג'י צדק: זה לגמרי 'האח הגדול' בגרסת תוכנית ה - לשם שינוי - מציאות, כשהליהוק מצליח לסמן וי בכל הרובריקות הצפויות: ילד טוב, ילד רע, בריון מאיים לכאורה אבל רך מבפנים, בלונדינית מושלמת, אנורקטית מגולחת בחצי ראש, ערבי מבוגר ומבוסס מנצרת, דתייה, דתל"שית - כולם כאן. אה, וגם התושב החוזר - אריה, בחור בן 30 וקצת, חובש כיפה וטוב לב שמתגורר בצרפת. "הגעתי לפה במקור אחרי שעישנתי גראס".
כמה גראס צריך לעשן כדי להגיע לפה?
"30 ג'וינטים ליום. והמשכתי לתפקד עם משפחה וילדים. לפני חצי שנה שוב נפלתי ובאתי לחודש".
אין פה מפורסמים כרגע. זה לא הסיפור, למרות שזמרים, שחקנים וספורטאים מוכרים כבר עברו פה (בהם ראובן עובד ואנה באומן, שסיפרו בעבר על המקום). סלבס, לידג'י אומר לי, לא נופלים בהתמכרויות יותר מאחרים, אולי מלבד יוצא דופן אחד: "התחום של המטבחים והשפים. משם מגיעים הכי הרבה מכורים. גם שפים מוכרים. זה תחום שאני בוודאות יכול להגיד לך שהוא מוטרף לגמרי. יש שם הרבה סמים, אלכוהול ולחץ, חיים מסרוויס לסרווויס, מקבלים קצת שיגעונות גדלות, מישהו מתפרסם ופתאום הכל עולה להם והם לא יודעים להחזיק את כל הדבר הזה".
אבל גם בלי עונת וי־איי־פי, לידג'י מסכים איתי: "חופשי זה 'האח הגדול', ואם תהיה איתנו מספיק זמן תראה פה את המין האנושי בשיא שפלותו ובשיא גדולתו מול העיניים".
אפשר להתחיל.
יפעת, מדריכת הפסיכודרמה, שואלת "מי רוצה לעשות עבודה?" ובכל סיבוב קם מתנדב ובוחר שני דיירים נוספים - אחד מהם יגלם בדקות הקרובות את "הרצון לשינוי" והאחר את "המחסום", והם יאחזו וימשכו, כל אחד, בזרוע אחרת של המתנדב, ויתמללו עבורו בקול רם את המחשבות הקשות ביותר שלו ("המחסום"), ואת הרצון והסיכוי להחלמה ("השינוי"). בסוף האיש יידרש להכריע "איזה קול נשמע לך יותר חזק", ולדבר אל השינוי וגם אל המחסום ולהגיד להם מה הוא חושב עליהם.
ומאולץ ככל שזה עשוי להישמע - וכן, בזמן שכל זה מתרחש, מחמוד נרדם על הספה בפה פתוח, ושחר בוהה בריחוק אירוני כלא־מאמין שהוא נאלץ להיות פה - העסק הזה עובד, ודברים משמעותיים נאמרים, והציניות מתפוגגת. האנשים באמת מדברים את עצמם.
"לשמוע את הקול השלילי שבראש שלי בקול רם מגמד אותו. בתוך הראש הוא הרבה יותר מפחיד", מסכם המטופל שלומי, רגע אחרי שאמר לקול החוסם "אני מבקש ממך שתפסיק לזיין את המוח". ואורית, הבלונדינית הגבוהה היפה שאין דרך להתעלם ממנה, מסיימת את הסשן ומבטיחה: "אני אמשיך לתרץ לעצמי תירוצים למה לא להשתנות".
כי אין רק ניצחונות - יש גם הודאות בכישלון ואפילו הבטחות להמשיך להיכשל - וכשהסשן מסתיים אני תופס את אורית כדי להבין מה מישהי כמוה עושה במקום כזה. ומקרוב אפשר כבר להבחין במבט הרדוף בעיניה, ולהיקלע לשטף הדיבור האובססיבי של מי שהגיעה לכאן - ותצא מכאן - עם מניה דפרסיה ועם כפייתיות אינסופית סביב ילדיה, שניים מהם ספורטאים מצטיינים - ואחרי גירושים מבעל עשיר ומכור לקוק.
"הייתי רגילה להיות על אלף קמ"ש בשביל להביא את הילדים לאן שהם הגיעו", היא אומרת לי, "ומתישהו התעייפתי, והייתי חייבת כדורים כדי לחזור לאלף קמ"ש, וכשהגעתי לאלף קמ"ש הייתי מוכרחה כדורים כדי לרדת ולהירגע קצת, ואז שוב הייתי מוכרחה לחזור למעלה. להוריד, להרים, להוריד, להרים, את כל הזמן עם הכפתורים, והמינון עולה, לקחתי פי שניים מהמאושר על ידי משרד הבריאות, והייתי כבר מכורה להכל - בנזואידים, מלא כדורי שינה, קלונקס; ואני משלמת לפסיכיאטר הכי טוב בארץ, והוא רושם מה שאני רוצה; ואני מוציאה גם מרשמים על הילדים, ויש לי בית מרקחת שלם בבית, ממריצים ומורידים, ועם הזמן למדתי להרכיב קוקטיילים".
אמא, זה כל הסיפור. שלא עומדת בלחץ. וכשהקורונה סגרה לבן השחיין המצטיין שלה את הבריכה, אמא איבדה את עצמה סופית, ולילה אחד הגיעה לבאר־יעקב בעקבות ניסיון התאבדות. "לקחתי כדורים וחתכתי ורידים, והבת שלי הייתה איתי לבד בבית והזעיקה אמבולנס, ולא הצליחו לפרוץ, והביאו מכבי אש – אין יותר נמוך מזה. הבנתי שנשברה לילדים שלי החומה: אמא". משם הבת כבר לקחה אותה להרצליה.
מה הדבר הכי טוב שקרה לך כאן?
"התחלתי לקום בבוקר. כי בשנתיים האחרונות השמש הודיעה לי מתי אני הולכת לישון - כשהיא זרחה, אני הייתי הולכת למיטה. להתעורר באור יום זו מתנה בשבילי, ואני בלי כדורים - רק כדורים לא ממכרים".
היא מתכוונת למנה היומית של סרוקוול, שהיא - רובם, בעצם - מקבלים כאן על בסיס בוקר וערב אצל רוקחת הבית. מדובר בנוגד דיכאון, פסיכוזה ומניה דפרסיה אפקטיבי, מלבד תופעת לוואי קטנה של "מאנץ' מטורף", הגדרה של אורית. ואכן, תזרים המאפים, הלחמים והבצקים מכל הסוגים, שעובר ביום־יום במטבח ועל השולחנות, נותן פייט יפה גם לסיגריות הרגילות והלגיטימיות כאן. מדובר בשני התחליפים המותרים היחידים, כי אין להם לאן לברוח מלבד לכל אחד מ־12 הצעדים שהתוכנית מכתיבה, או כמו שיהונתן שאולי, המדריך הבכיר כאן, אומר להם מיד בפתיחת הסשן הקבוצתי הבא: "באתם לפה כולכם עם סמים, אלכוהול, התנהגויות - ובאתי ולקחתי לכם את זה. יש לכם עוד דרכים לברוח? כי אתם מכורים. אני מכור. והתמכרות היא מחלה שלא עוברת. אני, שלוש שנים וחצי אין לי סם, אז אני יכול להיות אובססיבי לכל דבר אחר - אני יכול להיות אובססיבי לשואב אבק, לנג'ס למוכר ארבע שעות איזה שואב לקנות, העיקר לא להרגיש את הריקנות. אחרי הגמילה יכולתי לגמור מגש כנאפה שלם לבד - עד ששירי אשתי התחילה לשפוך פלמוליב על חצי ממנו רק כדי לעצור אותי. אני כפייתי. הבור הפנימי הוא כרוני, הוא לא הולך לשום מקום. מי פה חווה ריקנות כרונית?"
כולם מרימים ידיים, מלבד שחר, הבחור החדש והאדיש. "אין לך ריקנות?" יהונתן מגחך מולו. "אז אתה בהכחשה".
יהונתן הוא רוקסטאר. נגמל רזה במראה קאובוי של חצות, חולצה ומכנסיים שחורים, זרועות מקועקעות לכל אורכן, מוקסינים - האיש הזה, בנם של חוה לוי ורפי שאולי, יודע להפנט אותם במבט ולהגיד את הדברים שהם הכי לא רוצים לשמוע בדרך שגורמת להם להקשיב.
"כל החיים, ההכחשה הרגה אותי" - הוא מטיף לקבוצה כמו כומר אוונגליסטי שראה את האור, לא לפני שצלח אוקיינוסים של חושך - "ומשהו בי סיפר לעצמי שאין לי מחלה, שאני יכול, שאני חזק, שאין לי כלום. מתי הרגשתי חופש בנשמה? כשהפסקתי להילחם. כשאמרתי לסם: 'בוא, אח שלי, ניצחת'. אני יהונתן ואני מכור".
ואז הוא מסתער עליהם בבודדים. "אבל אומרים לך שאת יפה!" הוא תוקף את אורית. "התחתנת עם בעל עשיר, מה הבעיה שלך?! הבעיה היא שאף אחד לא יודע להבין אותך. רק מכור אחר יבין כשתגידי: 'אני מכורה, יש לי בור בנשמה'. כי אנחנו אנשים לא שפויים. כל יום אנחנו הורגים את עצמנו ואת כל סביבתנו, ואנחנו חושבים שזה בסדר".
הם יוצאים משם מסוחררים, משוכנעים, ויהודה, הבחור הרזה, הממושקף והחנוני למראה, חרדי לשעבר, שמסתובב כבר שלושה ימים עם הסינר בתפקיד "צוללת" אחרי התפרצות זעם - זה שיהונתן אמר לו: "הרצון והאגו שלך ענקיים, והאמונה שלך קטנה. אתה נקי כבר 73 יום, ותוכל בקרוב לראות שוב את הבת שלך. האמנת שזה יקרה?" - האיש הזה עומד ליד הכיור, ומדבר איתי בשקט. "על זה שלא נתנו לי לראות את הילדה שלי היה לי התקף זעם. וזה הגיע למצב של תלך או תישאר. אבל זה מה שלמדתי פה עם הזמן: רק אל תצא מהשער. יצאת מהשער - נפלת".
עד לא מזמן הוא סחר בסמים ועשה סמים - אסיד, קוקאין, אם־די, גראס; הוא נעצר שלוש פעמים, איים ברצח על אשתו ובתו בת הארבע, עד שבתום מעצרו השלישי, "באו חברים ואמרו לי: 'אספנו כסף כדי שתוכל להיכנס לגמילה לשלושה חודשים. לא תדע מי וכמה כדי שלא תרגיש חייב - אבל יש את הכסף'. וזו המתנה הכי גדולה שאי פעם קיבלתי. זה לקבל את החיים שלך במתנה".
אנחנו אוכלים צהריים עם כולם - השולחן עשיר בבשרים, תוספות וסלטים שהמבשלות טרחו עליהם - ואנחנו נחים צהריים או מעשנים בחצר בשעות הלוהטות ביותר של היום, ועוקבים במבט אחרי רוי, בן 27 אבל נראה כמו ילד. הוא על הספקטרום האוטיסטי ומכור לפורנו ויודע להגיד, תוך הקפצת ידיים בלתי פוסקת, ש"להביע רגשות בשבילי זה נורא קשה. ואני רוצה שיעזרו לי פה להוציא את הרגשות שלי כמו שאני מרגיש".
ליד השולחן אנשים מדברים על ההוא שהגיע היום כמעט בחשאי מטבריה, עם חבורת בריונים ענקיים בכיפות שחורות, שליוו אותו והעלו אותו כל הדרך לקומה העליונה. טוענים ששם הסוויטות המאובזרות באמת, שהמחירים שם יכולים להגיע ל־50 אלף לחודש, ואנחנו יודעים שלא נראה את האיש הזה בימים הקרובים; הוא יהיה, כמו רובם בימים הראשונים, בקריז. בחדר שלו. רק מנסה להישאר בחיים.
"לך תדבר על זה עם עופר", אומר לי הבחור המקריח שמסתובב בחצר עם משקפי שמש שחורים ענקיים בכל זמן ומנענע בראשו כאילו יצא מסט הסרט 'לילות בוגי' - "הסיפור שלו הוא הסיפור הכי טוב במקום הזה".
אבל עופר לא כאן. הוא נקי כבר תשעה חודשים ו־12 יום, וגר עם נגמל נקי נוסף בדירה סמוכה לווילה. כשלמחרת אני נפגש איתו, הוא עושה את מה שלא מעטים מהם עושים: מראה לי בנייד איך נראה כשהגיע לפה, "תראה אותי לפני תשעה חודשים: גובה 1.85, שקלתי 50 קילו, נראיתי כמו נרקומן תחנה מרכזית והייתי מזריק לעצמי בגרון".
התמונה מראה בדיוק את האיש ההוא.
אין דרך לזהות אותו עכשיו. הוא מזוקן קלות, היפסטרי למראה, עדיין רזה מדי. ירושלמי במקור, אבא אורתופד, אמא עובדת סוציאלית – רק שמתישהו בתיכון הסתבך עם בריונים ותקיפות ו"בחורה שהכניסה אותי לסרטים והכירה לי את הסמים הקשים ביותר", מה שהתלבש נהדר על האישיות ההתמכרותית שהוא זוכר אצל עצמו מאז גיל ארבע, כשהתחיל להתעניין בקלפים. "אני זוכר את הפעם הראשונה שעשיתי סם, ומיד הייתי באובססיה".
איזה סם?
הוא צוחק: "דבק, בגיל 14. שמים את זה בשקית ושואפים וזה סטלה".
בגיל 16 הוא כבר היה על אלכוהול והרואין - "מהבחורה הזאת, פעם ראשונה בהרחה ואז בהזרקה, וכבר הייתי אז לגמרי שבור, בריונים הרביצו לי, הבחורה ההיא הביאה אותם עליי ועמדה בצד וצחקה בזמן שחטפתי מכות, ואני הייתי מאוהב בה".
הוא ברח איתה לאמסטרדם לבקשתה, "ההורים לא הסכימו אז לקחתי 700 שקל מהארנק של אבא שלי ופשוט שילמתי על כרטיס טיסה", ומשם לניו־יורק, ומשם לשדות אלכוהול לנצח. "כל יום, זה היה השימוש העיקרי שלי. והגעתי למצב של עצמות שבורות. פעם ניסיתי גמילה ביתית וקפצתי מהקומה השלישית כי לא יכולתי לסבול את זה יותר ושברתי את האגן. פעם נפלתי ושברתי את הלסת, ואז את היד - לא זוכר איך, פשוט קמתי בבוקר עם יד שבורה, למזלי אבא שלי אורתופד. קרו לי זוועות עם אלכוהול, התעוררתי בבתים זרים בלי לדעת מה בכלל קרה שם בלילה. אלכוהול זה סם המוות".
בגיל 27 הצליח לחתוך מאלכוהול לכדורים. אופיאטים, בעיקר אוקסיקונטין, "שזה הרואין בכדור, הרבה יותר חזק ממורפיום. חצי שקל למיליגרם - זה כלום. שני כדורים כאלה מסדרים אותך ליום, ואתה בעיקר לא חווה את הכאב. אנשים נכנסים למשככי כאבים מכאב פיזי, אבל זה מעלים בעיקר כאב רגשי. לא מקהה אותו, פשוט מעלים אותו! בשנייה אחת. ומישהו שחווה את העולם כמקום רע או פוגעני, פתאום מרגיש הקלה. זו הסיבה שזה כל כך ממכר".
בראש השנה שהגיע לאחר מכן, הוא נכנס לבית ההורים בהחלטה להיגמל. "פשוט לא להשתמש כמה ימים, ונכנסתי לקריז טוטאלי, לא ישנתי חמישה ימים" - ואז, מבושה, הוא פשוט התפזר בעולם. "ארבע שנים הסתובבתי בעולם עם הכנסה פסיבית מאיזו דירה שבבעלותי, ובכל מקום מצאתי את הסמים של המקום. יום אחד הייתי בקטמנדו בהימלאיה, גן עדן אבל לא יכולתי לסבול את זה יותר - הזמנתי כרטיס טיסה לארץ ותוך 24 שעות הייתי בתחנה המרכזית. באירופה כל שלושה שבועות הייתי טס ב'ריינאייר' לישראל, 50 דולר, אורז קופסה של אוקסיקונטין וחוזר לשם".
ואז, כשהכסף נגמר, כשלא נשאר כלום ושום דבר, הוא נאלץ לפנות למרפאת מתדון במימון המדינה. "אתה עדיין משתמש, רק שהמדינה נהיית הסוחר שלך, וכל יום הם מתחזקים את הקריז שלך. ומתדון זה לכל החיים".
בגיל 33 - שנת הקורונה - הוא נגמר סופית. "התחלתי שוב להזריק בכל הגוף, נגמרו לי הוורידים, הייתי מזריק חגיגת כי נגמר לי הכסף לקריסטל, ואז מישהי בתחנה לחלוקת מזרקים בדרום תל־אביב הציעה לי לבוא לפה לפגישה עם יהונתן, ואפילו הסיעה אותי. בהתחלה חשבתי שהם מלוקקים ומגעילים, ואז יהונתן בא ואמר לי: 'אני נקי שבע שנים'. אמרתי לו: 'אני מטופל מתדון, יש לי סטמפה מהמדינה שאני נרקומן, זה מי שאני'. הבאתי לו סטטיסטיקות, והוא אמר: 'עזוב אותן. אם אתה מוכן לזה ורוצה בזה, זה יעבוד'. הייתי כל כך אבוד, שכשביקשתי מאמא לשלם כדי שאבוא לפה היא לא רצתה. היא כבר ויתרה עליי. התחננתי ליהונתן שישכנע אותה ובסוף היא השתכנעה. וזאת הייתה התחתית האמיתית שלי: שאמא שלי ויתרה עליי. הרגשתי שאני יכול למות. חמישה ימים ראשונים פה לא יצאתי מהמיטה, אני זוכר שזחלתי לשירותים, עזרו לי להתקלח, החליפו לי מצעים פעם ביומיים. הייתי 50 קילו, מקופל במיטה בתנוחה עוברית. עכשיו אני גר בדירה עם חברים ומחכה כל ערב לסשן הקבוצתי. הערב אני הולך להופעה של אביתר בנאי בירושלים".
זה לא סיפור יוצא דופן במיוחד - אני שומע עוד כמה כאלה, נגמלים אוהבים לספר את סיפורם. "תאמין לי, ל־90 אחוז מהאנשים פה הייתה פגיעה מינית בילדות", אומר לי שרון אלגרבלי, 48, מדריך שמגיע למשמרת לילה, בעצמו נקי חמש שנים - אבל לא, לא מפה, "לי לא הייתה הפריבילגיה להיות פה, אם היה לי את הסכום הזה הייתי משתמש בו לסמים".
אנחנו מטפסים לקומת הגג להוציא לי מצעים ללילה, ואלגרבלי, במקור מבת־ים, נזכר איך חי 12 שנה ביפן, "איבדתי את האישה, הילדים, הבית והעסק שלי. הייתי בשני מאסרים באוסקה, ואחרי שיפן הקיאה אותי חזרתי לישראל והתחלתי להשתמש בטירוף בקראק, בזריקות".
רצית למות?
"לא. תדע לך, מכורים הם אנשים פחדנים, הם לא רוצים למות. התמכרות היא התאבדות איטית. תמיד פחדתי על עצמי, אבל ההרס העצמי והאובססיה סביב הסמים, זה היה אצלי מאוד קיצוני. התמכרות מוציאה אותך למסע שאתה אף פעם לא יודע איפה הוא ייגמר. כל האנשים שהכרתי - קברתי אותם, הם כבר מתים. בגיל 42 שקלתי 42 קילו, ואחרי שנפלתי מכמה קומות הגעתי לגמילה על כיסא גלגלים. היום אני אומר תודה לאל שהשתמשתי בסמים, כי סם זה תרופה, אתה יודע; אחרת הייתי יוצא רוצח שכיר או פדופיל או מה. אז הסם הרדים אותי, כמו את כולם כאן, טישטש את הילדות הקשה והפגיעות שעברתי. פשוט התנתקתי מהנשמה שלי ומהאני שלי, והסמים ייצרו לי איזו משמעות. פתאום היה לי תפקיד, עיסוק. זה פול־טיים ג'וב להשתמש, למצוא דרכים, אמצעים, לסחור, לגנוב, לקמבן".
אבל תראה, אני אומר לו, רובנו המכריע הרי סוחב פגיעות מפעם. רובנו מגיעים בחיינו לדיכאונות או לחרדות - תראה אותי, נניח - אבל רובנו לא נהפוך למכורים. אלגרבלי לא לגמרי מסכים: "אז אתה תפנה לדברים הרסניים אחרים. לא התמכרת לסמים? תתמכר לבני אדם, לרגשות, לבושה, לאשמה, לקניות, לפורנו, למערכות יחסים הרסניות שבהן תהיה שבוי או שובה, או לבדידות ולריקנות. אנשים סובלים. דווקא אלה שהשתמשו בסמים ואלוהים ריסק אותם, זכו להגיע לעשות איזה טיפול פנימי".
לרגע זה נשמע כמעט מעורר קנאה – אבל הרגע הזה חולף מהר. אני חולק הלילה חדר עם ירון, שלא מעוניין להיכנס לנבכי הטראומה שהביאה אותו לפה מלבד, "תמיד היו לי דיכאונות ושתיתי מגיל 14, אבל לפני שנתיים התחלתי לשתות יותר".
הוא איש מצוין, ירון. "אחד מהילדים הטובים פה - לא סמים, לא כדורים, רק אלכוהול", כדבריו. הוא חובב ספורט ואקטואליה כבד, ואפילו ההתמכרות לא הצליחה לגמול אותו מיונית לוי. "הייתי מתחיל לשתות כל ערב בשמונה - אבל בול בשמונה, מתיישב מול יונית ומוריד בקבוק וויסקי או וודקה. ואמרתי לעצמי: לפחות אני לא שותה בשעות היום".
מתי הבנת שאתה צריך עזרה?
"כשהתחיל היורו ולא היה לי כוח לראות. הבנתי שאם כדורגל אני כבר לא מסוגל לראות, יש בעיה. בסוף ראיתי את היורו, ואיך שנגמר נכנסתי לפה".
החדר שלנו מסודר בקנאות - ירון מעיד על עצמו שהוא כפייתי לסדר - והלילה מתחיל מוקדם. ב־22:30 כולם אמורים להיות בחדרים והאזעקה מופעלת, כך שכל יציאה לחלל הציבורי תפעיל אותה. אנחנו נרדמים מהר - לידג'י צדק כשאמר לי ש"חבר'ה שמסיימים פה יום די מעולפים, טיפולית ותפקודית" - וישנים היטב עד הדפיקה המקפיצה על הדלת בבוקר. וכשהיא מגיעה, אנחנו יורדים מרוטים למטה לחצר, לוקחים את הקפה הנמס שלנו, מסדרים את החדר המסודר ממילא, ומתיישבים בסלון הווילה - על הספה הענקית, כדי להגיד את אסירויות התודה שלנו הבוקר וגם לקבל את הבחור החדש שהגיע, ושכל אחד נדרש להגיד לו משהו. "אתה במקום טוב", הם אומרים, "אתה מוגן", ו"כל מה שאתה צריך - אתה מוזמן להיעזר בי". הם כנים. אין ציניות בבית הזה; נדמה שהשימוש בה נאסר, ואולי זה פשוט שאחרי שאומרים לך "אוהבים אותך" חמש או עשר פעמים ביום, משהו בך מתחיל להיסדק ולהשתכנע. קל להרגיש כאן שייך ואהוב; השפה היא הכלה מדוברת, פרגון ועזרה ללא תנאי, ואם אבנר פורץ בבכי עצבני ולא מוסבר באמצע סשן אסירויות תודה ויוצא החוצה, שאול הענק - האגריד של הבית - ייצא אחריו, ודרך הזכוכית נראה אותו מקיף את הילדון הבוכה והרועד הזה בזרועותיו העצומות ומחבק אותו.
אבל הבוקר כל הצוות מתכנס לפגישה שבועית כדי לדון במטופלים אחד־אחד, וכל מה שנראה במפגשים כמעט תמים - הערה של מישהו, תלונה, ציור שצויר בסשן שבו התבקשו לצייר דברים שעליהם הם מודים, משהו שמישהו אמר בטיפול הפרטני, הכל מנותח מקצועית ומסוכם בפסיקה מעשית של לידג'י. "זה ילד טוב שנזנח שנים, עבר 12 דירות בילדות, הם גרו במלון, ההורים ואחיו עם הפרעות נפשיות", הוא מעדכן לגבי שחר, החדש המרוחק. "מכור קלאסי. מוכר לנו דימוי של ילד טוב, אבל אל תטעו: הוא מנהל עולם של שקרים ורמייה. זה ילד שיצא לסיבוב של מאות־אלפי שקלים. אסור לתת לו לשקוע באזור הנוחות בקבוצות. צריך להתחיל לחלוב ממנו. כשהוא נחבא אל הכלים - לתקוף. לא להתבלבל מהפנים התמימות שלו - זו מניפולציה מהלכת".
הם עוברים ומנתחים אותם בחדות בזה אחר זה ומקבלים החלטות לגבי המשך הגישה לכל מטופל, ומסיימים בדיוק תוך שעה - העמידה בזמנים קריטית - כדי להתפזר לטיפולים הקבוצתיים והפרטניים של היום. גבריאל ישי - המדריך הרזה והמזוקן שיושב איתנו היום לסשן טיפולי - משתף את הקבוצה איך כבר בגיל 14, אחרי התעללות שספג בבית הספר מאז כיתה ב', "הייתי יושב מפוצץ מסמים בבית עם אמא, אוכל איתה צהריים והיא לא רואה את זה בכלל".
כנער בסיכון כבר בגיל 12, ישי עבר את כל המסלול ההרסני, "זו הייתה הדרך היחידה שלי להיות שייך לאיזשהו עולם". כשהגיע לווילה בגיל 32, "לא הפסקתי לבכות שעה, ורק אמרתי: 'תצילו אותי, תצילו אותי, אני מתחנן, בבקשה, אתם יכולים להציל אותי?'" חודש אחר כך, כבר הרביץ וקילל את דרכו החוצה מהווילה, בחזרה לסמים ולכדורים, "שמונה חודשים אני שוכב במיטה, מתפלל כל לילה שאלוהים ייקח אותי כי אני לא יכול לשרוד דקה בעולם הזה. לא יכול לשבת, חייב לשכב, גיהינום ברמה שהנשמה שלי בוערת. ירדתי 30 קילו, רק רוצה להקיא וכבר אין מה. לבד, בלי משפחה, בלי כלום, והראש שלי אומר לי: 'תתאבד, תתאבד, תתאבד, תתאבד'. ואני לבד. לא מאמין באלוהים, לא מאמין באנשים, התעללו בי כל הילדות – במי אני יכול להאמין?"
הסוף? בלתי צפוי; הוא נגמל בלוס־אנג'לס. 2,500 דולר ליום למכון גמילה, "הנוף הכי יפה בלוס־אנג'לס, ואני מסתכל עליו ככה, ואני בן אדם מת", ואז הוא יצא משם כדי להיגמל לבד. "ואין לי חונך, אין לי קבוצות, אין לי עזרה, משפחה, כלום. אבל לקחתי אחריות על עצמי. הולך לעבודה בבוקר, חוזר, מוריד בגדים, מתקלח, וחמש שעות רק כותב. בתשע בערב יוצא, אוכל פסטה שתעזור לי להירדם, נכנס למיטה, הולך לישון - זכיתי בעוד יום. ועוד יום. ועוד יום. מצאתי שפלייסטיישן קונה לי זמן? נכנסתי לפורטנייט, משחק שעות עם ילדים בני 12, לא אכפת לי. אני קונה לי זמן. ועוד זמן. ועוד זמן. רק שאני אוכל להחלים".
והנה הוא פה. וזה יום שמשי, וכולנו מקשיבים לו, ואף אחד לא בטוח שהאיש הזה - גם ממרחק שנות הגמילה שלו - לא יתפלפ מתישהו בחזרה כמו שעשה כבר כמה פעמים בעבר, כמו שרובם פה עשו ויעשו. הסטטיסטיקה לרעתם; יותר מ־90 אחוז מהנגמלים יחזרו מתישהו להשתמש. האנשים האלה הם מי שנגזר עליהם להישאר כל חייהם קרובים לקצה. ללכת כל חייהם על המעקה, מנסים לאזן את עצמם, קרובים ליפול בכל רגע. לא משנה כמה ימים הם נקיים; שום דבר כבר לא יוריד אותם מהמעקה הזה, כי צעד אחד לא נכון, בכל שלב, והם נופלים.
איך הם חיים ככה? איך הם יחיו? יום אחד בכל פעם. ועוד יום. ועוד אחד. עד שאולי יום אחד - יום אחד בעוד המון זמן - הם יסיימו יום שלם ויגלו ששכחו לספור אותו. שהספירה כבר לא משנה. שאין להם מושג כמה ימים בדיוק הם נקיים, כי הימים פשוט חולפים. והם בחוץ. לגמרי בחוץ. הם יכולים להמשיך ללכת על המעקה הזה לנצח בלי ליפול.
והיום הזה בדרך. והדרך הזאת מתחילה כאן.