כן סגר, לא סגר. היום יש גן, מחר אין בית ספר. וחגים. וארוחות משפחתיות. ונסיעות, כי אין ברירה, מוכרחים לעשות משהו עם הילדים. עבור רובנו, התקופה הקרובה עומדת להיות עמוסה במיוחד בחוסר ודאות, ולוח הזמנים - מוקפד ומתוכנן ככל שיהיה - צפוי להשתנות כמה פעמים לפחות. "בתקופת הקורונה, העיסוק בכאן ועכשיו מציף תחושות של חוסר אונים", מסבירה אורית אבן שושן-רשף, מטפלת בגישת הביבליותרפיה האותנטית. ביבליותרפיה, אגב, היא כלי טיפולי שמבוסס על המילה הכתובה. "כשיש תחושה של דרך ללא מוצא", היא ממשיכה, "שיח אותנטי מאפשר לכוון את עצמנו לעולמות רחוקים. כשאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בתוך בור, אפשר יחד לנסות ולזרוק לאסו מדומיין אל עבר נקודה רחוקה יותר בזמן, כדי לצאת מתוך תחושת התקיעות ולהתמודד עם הקושי".
לעמוד הספר באתר "עברית"
בספרה החדש "משחק הממלכות" (בהוצאת רסלינג) מציגה אבן שושן-רשף כלי טיפולי המאפשר למטופלים ליצור עולם משל עצמם, ממש בעשר אצבעות, במלאכת יד עם גזירי קרטון. באמצעות מילוי העולם הזה בדמויות מפתח מהחיים, ותוך כדי אינטראקציה יצירתית עם עולמות אחרים, נוצרת המסוגלות להתמודד עם שלל בעיות שהחיים המודרניים מציבים בפנינו, מלחצים, דרך קריירה ועד יחסים וכל השאר.
כתבות נוספות למנויים:
"במובן המקצועי, משחק הממלכות התפתח מתוך צורך אמיתי שעלה בחדר הטיפול", מספרת אבן שושן-רשף. "פעמים רבות הגעתי למצב של תקיעות בחדר הטיפול, שבאה לידי ביטוי בשני דרכים: תקיעות שמקורה בהעברה של תכנים שמעלים מטופלים מורכבים, וגם תקיעות ממשית. תחושה שאין לי כיוון טיפולי, שאינני יודעת כיצד ניתן לפעול בתוך הטיפול וכיצד ניתן להתקדם בו. במקביל לתחושות האלה, התחזקה הגישה הטיפולית שלי בתוך התחום הביבליותרפויטי. ראיתי איך שימוש של מטופלים במילים שלהם, בסיפורים שהם מביאים ובטקסטים שהם כותבים מאפשר לי הבנה טובה יותר של המקום המודע והלא-מודע".
תסבירי.
"ראיתי איך טקסטים שנוצרו על ידי מטופלים אפשרו להם להרגיש הקלה. תחושת ההקלה הזאת נובעת מתוך היכולת למצוא מילים לרגשות קשים, מילים שמגיעות הרבה פעמים מתוך מקום לא מובן. כשכותבים מילים, אפשר לייצר איתן קשר ברמה מסוימת. טקסטים שנכתבו בתוך חדר הטיפול ומחוצה לו הפכו לסיפורים, ומכאן התפתח 'משחק הממלכות' ככלי טיפולי".
ובמובן האישי?
"מצאתי את עצמי מול תחושה של חוסר משמעות בחדר הטיפול. הרגשתי שהסיטואציה הטיפולית מביאה אותי למקומות של חיפוש אחר משמעות. הדיאלוג ביני לבין המטופלים היה משמעותי, ואפשר לנו לעסוק גם בלא מודע, בחשש מסוים אבל ביחד. שמתי לב שכאשר החשש גובר אני מתחילה לשאול שאלות, ולעיתים השאלות מחזקות את תחושת הריקנות. תחושת חוסר האונים התחברה לתחושות שמקורן בסיפור המשפחתי הפרטי שלי; הרגשתי שאני צריכה ליצור יש מאין".
אז מה זה בעצם ביבליותרפיה אותנטית?
"הכוונה בתפיסה הזו היא שבחדר הטיפול קיימים שני סובייקטים: מטפל ומטופל, או מטפל וקבוצה. החיבור והקשר שנוצרים ביניהם הם שמאפשרים טיפול משמעותי. סיפור משותף לשני הצדדים מייצר נקודת חיבור ביניהם. לסיפור שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו יש פונקציה - הוא מייצר עבורנו מסגרת לדרך החיים שלנו. אם נצליח ליצור סיפור שבו נוכל לחיות טוב יותר עם עצמנו, כך נוכל לשפר את איכות החיים שלנו".
ואיך נכנס כאן המשחק?
"משחק הממלכות הוא כלי של שיח אותנטי שמייצר סיפור שלם, המורכב מפריטי חייו של אדם. השיח האותנטי בתוך חדר הטיפול הוא זה שמאפשר ליצור סיפור שלם, ואילו משחק הממלכות מציג תהליך טיפולי. כלומר, המשחק מהווה למעשה תיאור של התהליך הטיפולי עצמו. הוא מגלם את הדרך שבה המטופל מביא את עצמו לטיפול, מגלה חלקים שונים בתוך עצמו ומייצר סיפור שלם לגבי עצמו ולגבי הסביבה שלו. המשחק נוצר על ידי המטופל, הוא בנוי על תובנות עמוקות ובסיסיות שלו. בספר מתקבלת הצצה לחדר הטיפול ולמה שקורה בתוך טיפול קבוצתי בשימוש בכלי הזה, מנקודת המבט שלי כמטפלת. כמו לצפות בטיפול אמיתי, ללא מסכות".
התהליך של "משחק הממלכות" מזכיר קצת משחקי מחשב: בוחרים אווטר שמייצג אותנו, בונים עולם שלם, מייצרים תקשורת עם משתתפים אחרים. נראה מתבקש לגמרי להפוך אותו לדיגיטלי, גם כי צריך להודות - כל העניין עם קופסת הקרטון וגזירי הנייר מרגיש, איך לומר בעדינות, שייך קצת למאה הקודמת.
"הכנת הממלכה מקיפולי נייר נועדה לתת למטופל את התחושה שהוא בורא את העולם שלו במו ידיו", מסבירה אבן שושן-רשף. "זה יוצר תחושה של בריאה, ממד בראשיתי. המטופל בונה את הממלכה מתוך חומרים פנימיים: כאבים, כוחות וקשיים. כל אותם מרכיבים שבונים את אישיותו של האדם ואת הדרך שלו להתמודד עם החיים. נקודה נוספת שחשוב להדגיש היא שהממלכה נבראת מתוך תהליך משותף של המטופל והמטפל, בשיחה ביניהם. משחק מחשב מפספס את השיח המשמעותי הזה. אפשר לברוא את הממלכה גם באינטראקציה דיגיטלית, למשל בזום. הבנתי את זה יותר לעומק במהלך משבר הקורונה, כשזו הייתה הדרך לתפקד. בסופו של דבר אני לא בטוחה שמשחקי מחשב - מתוחכמים ככל שיהיו - מסוגלים להגיע לעומק נפש האדם".
ברעיון של ממלכה אישית עלול להיות דווקא גרעין של סגירות - מקום שהוא שלי ורק שלי, נעול מפני העולם החיצוני. זה לא מרחיק מהמציאות לעולם אחר?
"לגמרי הפוך. כלומר, היכולת של אדם לבנות את הממלכה האישית שלו היא היכולת שלו להבין בצורה ברורה יותר מאילו פריטי חיים מורכב העולם האמיתי שלו, מהן הבחירות שלו בחיים וכיצד הוא מצליח לחבר בין כולן כדי לחיות חיים מיטיבים. אני מאמינה שכל אחד מאיתנו נדרש קודם כל להכיר את המקום שלו עצמו. ברגע שזה קורה, נוכל לייצר מפגש טוב יותר עם המציאות. דווקא הממלכה האישית היא זו שמאפשרת תקשורת טובה יותר ופתיחות גדולה יותר".
אפשר לומר שהממלכה היא מרחב מוגן, אזור נוחות, מקום שבו המטופל מרגיש בטוח. זה בעינייך השלב הראשון, או ההכרחי, של התרפיה?
"תחושת מוגנות היא הכרחית במהלך תהליך טיפולי משמעותי. היא מהווה גבול שבתוכו המטופל יכול לשחרר את כאביו, לאבד שליטה, להפליג בדמיון ולהגיע למצבים מורכבים. כל זמן שישנה מוגנות בחדר הטיפול, המטופל יכול להגיע למקומות מורכבים מאוד, ועדיין להיות בטוח שיוכל לחזור למציאות החיצונית ולהמשיך להתנהל בה באופן סביר. המטפל צריך לתפקד כשומר שבונה את הגבולות".
עד כמה חשוב הדמיון להתפתחות האישית? האם לאנשים בעלי דמיון מפותח יותר קל בחיים? או שאולי הדמיון דווקא מאפשר להם להתכנס בתוך עצמם?
"דמיון עשוי להיתפס כחוויה נעימה, כזו שמאפשרת לנו לשחרר את תחושת האחריות שלנו כלפי אתגרים שאנחנו נדרשים להם בשגרת היומיום. מצד שני, ככל שעובר הזמן הדמיון יכול להפוך להיות חלקלק ואפילו מאיים. היכולת לעבור בין מציאות לדמיון היא כוח - להצליח לחוות את הדמיון כשברור שהמציאות קיימת באופן מקביל, ובאותה מידה גם לחוות את המציאות כשברור שהדמיון מחכה מעבר לפינה ואפשר לגלוש אליו בכל רגע. דווקא התחושה שיש עולמות מקבילים לעולם המורכב שבו כל אחד מאיתנו חי עשויה להציל מלשקוע בתחושת ייאוש. דמיון הוא מנגנון חשוב מאין כמותו, הוא זה שמאפשר לנו להתפתח ולפרוח בכל זמן - לא רק בתקופות משבר".
דיברת על תחושת תקיעות שליוותה אותך. איך מייצרים תנועה ונמנעים מתקיעות? איך מביאים שינוי?
"כדי ליצור שינוי צריך להשתמש בשני מושגים נוספים: אמונה ותעוזה. אמונה בכך שאני מסוגלת לייצר שינוי, ותעוזה לנסות ולעשות את השינוי. במצבים כאלה, אני מזמינה את המטופלים לכוון רחוק ככל האפשר את החלומות והתקווה שלהם. כשמצליחים לעשות את זה, אפשר לראות מעבר לחוויה היומיומית התקועה. דווקא מבט אל העתיד עוזר למטופלים להיזכר ברצונות ובחלומות שלהם. כשמדמיינים שאנחנו מתקרבים להגשמה, אפשר להתחיל תהליך של שינוי".
מה למדת על עצמך כמטפלת בדרך?
"לאורך הדרך היה לי חשוב לבדוק את התחושות שעולות אצלי ביחס לכל מטופל וביחס לקבוצה כולה. התהליך הקבוצתי והצורך למצוא מקום בקבוצה העלו בי תחושות וזיכרונות לגבי המאבק שלי למצוא מקום בתוך חברת הילדים במהלך שנות הילדות וההתבגרות שלי. השימוש בחשיפה עצמית במהלך הטיפול - שיתוף בחוויות וברגשות - אפשר לי להגיע עם הקבוצה למקום עמוק. כשאני מאפשרת לקבוצה להכיר את נקודות הפגיעות אצלי, זה מחזק את האמונה שלהם שאני אייצר מקום מוגן ושמור גם עבורם, שבו הם יכולים לחשוף פגיעות וקושי. אני מטפלת מאוד מעורבת בחדר הטיפול. אני מאמינה בתהליכים של חשיפה עצמית של המטפל, ושבעצם הבעת הרגש הפרטי שלי אני מקדמת את התהליך הטיפולי כולו ויוצרת שיח אותנטי ביני ובין המטופלים. זה תהליך של שותפות".
לעמוד הספר באתר "עברית"