מה הכי מצחיק את טרנטינו לגבי ישראל? בעיקר, זה שפעם קראנו כאן בעברית ל'ביג מק' – 'מק דיוויד'. "מק דיוויד! זה נשמע כמו רשת של מל ברוקס: 'מק דיוויד - מיליון יהודים לא טועים'". וכן, הוא הספיק לאכול גם ספרדי חריף בבורגראנץ' וחשב שזה לגמרי בסדר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טרנטינו עף על המדינה שלנו בערך כמו שאנחנו עפים עליו. וגם שנה וחצי שבהן עבר מגפה עולמית ואת לידת בנו הראשון - ועל הדרך, גם מלחמה עם חמאס וטילים על תל־אביב - לא ממש הצליחו להרוס לו את האידיליה. "זה היה די מטורף, נכנסנו לממ"ד והקשבנו לטילים שהתפוצצו בשמיים", הוא מספר. “כל מה שאני יודע זה שלא עשיתי שום דבר לאף אחד, והם יורים עליי טילים. החברים הישראלים שלי אומרים לי, ‘עכשיו אתה יכול להגיד שאתה ישראלי באופן רשמי’”.
יצאת החוצה לראות את הטילים?
"קצת. יותר הקשבנו להם".
ואיך הרגשת?
"הפעם הראשונה הייתה די מטורפת, אבל זה לא היה הבליץ בלונדון. זה היה שונה לגמרי, אפילו טרגי, אם הייתי יוצא אחרי השיגורים ומגלה שהמסעדה ליד הבית שלי, 'זוריק', הופצצה ובניינים בשכונה נהרסו לגמרי. אבל זה לא היה כך בכלל, ואלמלא כיפת ברזל - היינו חווים טרגדיה נוראית".
כיפת ברזל עשתה עבודה מדהימה, ועדיין, טילים יכולים להרוג.
"כן, אבל לא נראה לי שהייתי קרוב למוות. רק אם כמה דברים אקראיים היו משתבשים".
חשבת לעזוב את ישראל לכמה חודשים מחשש שהמלחמה תימשך?
"לא, בזכות כיפת ברזל, בשלב מסוים אפילו לא נכנסתי לממ”ד. דניאלה נכנסה עם התינוק, אבל אני לא".
התרגלת.
"כן, התרגלתי. חברים אמריקאים שאלו אותי, 'באמת? זה המצב אצלכם?' אם הייתי יוצא החוצה ומגלה פתאום בור גדול מחוץ לבית, זה היה אחרת. אם הייתי מגלה במרחק הליכה מהבית שלי ארבעה בתים שהופצצו, זה היה מצב שונה לגמרי. אבל זה לא המצב".
קוונטין (58), אשתו דניאלה פיק־טרנטינו והבן הצעיר שלהם, ליאו בן השנה וחצי, גרים בבית פרטי נחמד באזור כיכר המדינה בתל־אביב. המיקום יוקרתי אבל הבית לגמרי לא מנקר עיניים, כזה שמשקף את האנשים הקוּלים שחיים בו. הקורונה הכריחה אותם להשתקע בישראל ולא לחיות על קו תל־אביב־לוס־אנג'לס. ופיק, שדוברת את שפתו וגם את המנטליות שלו, עוזרת לו עם כל מה שצריך. זה מתחיל מלקבוע לו פגישות - מהסיבה הפשוטה שהוא מסתובב בלי טלפון נייד, והוא בז לאנרגיות המושקעות בהיצמדות לסמארטפון - ועד להזמין אוכל ממסעדות ולקבוע חיסונים נגד קורונה.
פיק גם העניקה לו משפחה, לראשונה בחייו. טרנטינו לא זכה להורים שנכחו בילדותו; אביו, שחקן כושל בשם טוני טרנטינו, נטש את המשפחה והגיח להיכרות רק אחרי שבנו התפרסם. הוא מעולם לא הכיר אותו באמת; אמו ילדה אותו בגיל צעיר מאוד, כך שבשעות שבהן היא עבדה - הוא גדל אצל סבתו.
כשאתה עושה דברים קטנים עם הבן שלך, כמו לשחק בפארק, אתה חושב על כך שלך לא הייתה הזדמנות כזו עם אביך? יש ניסיון לעשות תיקון?
"אני לא חושב על זה כשאני משחק עם הבן שלי בפארק, אבל אתם יודעים, אמא שלי הייתה מאוד צעירה כשהיא ילדה אותי. בשנתיים הראשונות לחיי, היא העבירה אותי לסבתא שלי שתגדל אותי, כי היא בדיוק סיימה את הלימודים שלה בבית הספר לסיעוד. אחרי קבלת הדיפלומה היא נישאה לאבי החורג ויחד הם נסעו לטנסי, ואז הביאו אותי ללוס־אנג'לס. כך התחלנו את חיינו".
לא פשוט לגדול ככה כילד.
"כשאני רואה את ליאו עם דניאלה, אני רואה את היחס שלו אליה ואיך היא מגיבה אליו בשנתיים הראשונות לחייו. וכשאני חושב על כך שלא הכרתי את אמי בשנתיים הראשונות לחיי, זה עונה על השאלה מדוע אני לא קרוב יותר לאמא שלי. סבתי טיפלה בי בתקופה הזאת, וכעת כשהבן שלי בן שנה וחצי אני מבין עד כמה חשובות השנתיים האלה, וכמה חשוב הקשר בין האם והילד. ואני בכלל לא מאשים את אמא שלי, היא הייתה בת 15, אבל תמיד היה בינינו קיר זכוכית גדול. ועכשיו אני מבין, זה בגלל השנתיים האלה".
ואביך?
"טוב, מעולם לא הכרתי את אבא שלי".
בתור ילד, לא היה לך רצון לגלות עליו יותר פרטים?
"חשבתי שאבי החורג הוא האבא שלי, הוא היה האבא היחיד שהייתי זקוק לו. אז אהבתי אותו, הוא היה נהדר. ביליתי איתו יותר זמן מאשר עם אמי, כי הוא היה מוזיקאי שניגן בפיאנו בר. הוא עבד כל הלילה בברים, אבל במשך כל היום הוא היה בבית. התפקיד שלו היה לטפל בי, אז הוא היה האדם שביליתי איתו כשאמא הייתה בעבודה".
פגשת את אביך פעם אחת כשהוא נכנס לבית קפה. זיהית אותו מיד?
"לא, אבל הרגשתי את זה. חיצונית אני לא דומה לו, אבל הייתה לי תחושה שזה הוא. כשהוא הופיע, ידעתי".
הוא היה שחקן, ואחרי ההצלחה שלך הוא עשה קריירה בזכות שם המשפחה שלו.
"זה כמעט חמוד, העובדה שנתתי לשם המשפחה שלו איזושהי פופולריות. הוא תמיד רצה להיות שחקן, ופתאום בערוב ימיו הוא מתחיל לשחק בסרטים מטופשים שהולכים ישירות לספריות וידיאו. אבל אילו הייתי צריך לעשות הכל מהתחלה, לא הייתי משתמש בשם המשפחה טרנטינו".
אז באיזה שם?
"קוונטין ג'רום"
זה השם האמצעי שלך.
"כן".
נשמע צרפתי מאוד, לעומת טרנטינו שנשמע איטלקי.
"בארה"ב קוונטין ג'רום נשמע כמו בחור שחור, כי היחידים מלבדי שקוראים להם קוונטין הם שחורים. גם ג'רום הוא שם מאוד פופולרי אצל שחורים. חוץ ממני, אנשים בשם קוונטין הם בריטים או אפרו־אמריקאים".
מה חשבת כשראית לראשונה את בנך הבכור?
"אבות אחרים יספרו לך דברים כמו 'הפעם הראשונה שבה תראה את הבן שלך, תהיה משהו אדיר' - אל תאמין להם. האמא תרגיש ככה, אבל אתה תסתכל עליו ותחשוב, 'מה זה היצור הקטן הזה?'. ככל שהזמן חולף הוא נעשה יותר ויותר בן אדם, ומתחיל להכיר אותך, וזה נעשה משמעותי יותר. הוא היה מתוק ומקסים, אבל כשהוא גדל והתחיל לפתח לאט־לאט אישיות, זה היה הרגע שבו הוא התחיל לרגש אותי בצורה עמוקה".
נדמה שלרוב האנשים לא צריך לספר מי זה טרנטינו ומה היו הנגיעות הנכונות בסרטים שלו, אלה שהפכו אותו לבמאי הגדול של זמננו, ויש שיטענו לבמאי הגדול ביותר מאז ומעולם. טרנטינו הוציא בניינטיז את עולם הקולנוע מתרדמתו הדוגמטית, ויצר מציאות שמעט מאוד במאים יכולים להתגאות בה: לא משנה איזה כוכב קולנוע ענק השתתף בסרטיו - והיו שם המיטב של המיטב - הקהל חיכה להם בשקיקה, לפני הכל, בזכות שם הבמאי. ובעוד עולם הקולנוע מצפה לשמוע מה צפוי בסרטו האחרון של טרנטינו, הוא הוציא ספר חדש - גרסה ספרותית לסרטו האחרון, 'היו זמנים בהוליווד', שהופץ ב־25 שפות, בהן גם עברית. לכל מי שאוהב את טרנטינו, מדובר בחגיגה של ממש; זהו ספר קולח ומצחיק, שמביא סיפורים מעולים ועומק נוסף לדמויות הראשיות - ריק דלטון, כוכב המערבונים; קליף, הפעלולן שלו שבספר מתגלה שהוא אכן רצח את אשתו, לא רק אותה; צ'ארלס מנסון וחבורת ההיפים המטורפים שהתקבצה סביבו; וכמובן, שרון טייט ורומן פולנסקי. והכל שזור במונולוגים על סרטים שרק אדם כמו טרנטינו - אחד שבאמת ראה הכל - יודע לתת.
מהוליווד של 1969 לעומת היום, נשאר - פחות או יותר - רק השלט ההוא על הגבעה. זה לא רק הסרטים של טרנטינו, שכמותם לא עושים יותר, אלא גם האווירה הכללית בעיר. למשל, תנועת מי־טו, שפרצה לתודעה באוקטובר 2017, אז התפוצצה פרשת התקיפות המיניות של המפיק הארווי וויינשטיין, שעבד עם טרנטינו בכל סרטיו, עד שנחשף כאנס ונכנס לכלא.
אמרת בראיון ל'ניו יורק טיימס' שידעת “מספיק” על מעשיו של וויינשטיין ושהיית צריך לפעול אחרת. אתה עדיין מרגיש כך?
"כבר אמרתי הכל בראיון ל'ניו יורק טיימס'".
דיברת עם וויינשטיין אחרי התחקיר?
"לא ממש".
נפגשתם?
"לא, לא ראיתי אותו מאז שהכל התחיל".
נראה לך שצריך להפריד בין האמן ומעשיו לבין העבודה שלו, כמו במקרה של וודי אלן?
"אני לא יודע, זה לא ענייני. אם אתה מאמין שהוא עשה את זה, בסדר. אם אתה לא מאמין שהוא עשה את זה, גם זה בסדר. אני אפילו לא יודע אם אני רוצה להגיד את זה. אני יכול לגבש דעה, אבל היא לא בהכרח דעה שיש לפרסם בציבור".
ובכל זאת, הוליווד משתנה בעידן מי־טו?
"זה להגיב על משהו שהוא לא ענייני, ושעד עתה לא השפיע עליי".
אתה מרגיש שהתקופה האחרונה סיימה עידן בהוליווד?
"יותר מאי פעם. ייתכן ש־2019 תירשם כשנה האחרונה של הקולנוע כפי שהכרנו אותו וצפינו בו. הסרטים שנוצרו ב־2019, הצליחו להתחמק רגע לפני שהחלון נסגר. הרעיון שסרט כמו 'היו זמנים בהוליווד' – שזה מרגיש כאילו עבר עשור מאז שהוא יצא - יכול לצאת לאקרנים ולהרוויח 370 מיליון דולר ברחבי תבל, רק מהאנשים שקונים כרטיסים לקולנוע - לא נראה לי שזה יכול לקרות עכשיו. אולי זה עוד יחזור, לא כרגע".
בגלל הקורונה?
"בגלל הסטרימינג".
ואם אני בוס של ענקית סטרימינג, ואני מציע לך - בוא נעשה סרט?
"המון אנשים עושים את זה, כל הזמן. והתשובה היא 'לא, לא, לא, ברור שלא'. אם הייתי רוצה לעבוד עם נטפליקס, הייתי יכול. הם מנסים להשיג אותי כבר המון זמן!"
קשה לומר לא להצעות?
"קל לומר לא! כלומר, ממש קל לומר להם לא".
אולי הם היו מציעים לך יותר כסף.
"יש לי כסף, ועשיתי אותו ביושר. אנשים לא חייבים לאהוב את הסרטים שלי, אבל בכולם קיימת יושרה בזכות מה שהם".
כבר בסרט הראשון שלך, 'כלבי אשמורת', עמדת על שלך. הארווי ווינשטיין לא רצה את הסצנה הגדולה, שכללה הרבה אלימות.
"הוא הרגיש שסצנת העינויים דחקה את הסרט לשוליים, ובכנות, אולי הוא צדק בקשר לזה. בלעדיה, הוא היה יכול להיות סרט מיינסטרים, כל אחד יכול היה לצפות בסרט. עם סצנת העינויים, אתה הופך את הסרט לקאלט".
וכשאתה בתחילת הדרך שלך, אתה מתעקש מול מפיק כמו וויינשטיין?
"כן, כמובן שהתמודדתי עם זה. לא הייתה לו זכות לערוך את הסרט, לכן הוא היה צריך לשכנע אותי לעשות את זה. והוא לא שיכנע".
ואם הוא היה אומר לך, "אוקיי קוונטין, אני שומע אותך, אבל אני הבוס"?
"אז הייתי מוכר את הסרט למישהו אחר. הם קנו את הסרט, אבל בלי הזכות לערוך אותו. הוא היה עושה את זה כל הזמן, קונה סרטים ומשכנע את הבמאי - בדרך של בריונות או הפחדה - לערוך אותו. אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה איתי".
הוא לא רצה שג'ון טרבולטה יופיע בסרט 'ספרות זולה'.
"אף אחד לא רצה את ג'ון טרבולטה. אף אחד שהיה מעורב בסרט, חוץ ממני, לא רצה אותו".
למה?
"רצו שחקן גדול, והיו המון שחקנים גדולים בעיר שרצו את התפקיד".
אתה יכול להגיד לנו מי?
"בעיקר דניאל דיי לואיס".
ואיך שיכנעת את כולם שטרבולטה הוא האדם המתאים לתפקיד?
"טוב, במקרה הזה, הוא (ווינשטיין – ר"ש, ר"ג) אמר שלא נראה לו שטרבולטה שחקן טוב מספיק, ואז אמרתי לו, 'טוב, הארווי, אם ככה, אתה צריך לצפות בסרט 'התפוצצות' של בריאן דה פלמה. ואם אחרי זה עדיין תחשוב שהוא לא שחקן טוב מספיק, לא נעשה יחד את הסרט, כי אנחנו לא מסכימים'".
היו עוד מקרים שבהם הוא לא רצה מישהו ואתה התעקשת עליו?
"מפיקים תמיד רוצים שחקנים גדולים. במקרה של 'קיל ביל', הארווי היה מעדיף את ברוס וויליס בתפקיד ביל. ואם לומר את האמת, ברוס היה יכול להיות ביל די מוצלח, אבל אהבתי את הרעיון של דיוויד קאראדין".
וג'ון טרבולטה התאים יותר מדניאל דיי לואיס ל'ספרות זולה'?
"לתפקיד הזה, כן. וברגע שליהקתי את ברוס וויליס ל'ספרות זולה', הייתה הרגשה שאוקיי, השגנו את הכוכב הגדול (שהיינו צריכים), אנחנו בסדר'".
ואומה תורמן הייתה כמעט אלמונית.
"זו קצת הגזמה, לא אלמונית. היא אולי הייתה אז בתחילת דרכה בהוליווד, אבל היא הייתה אחת הנשים הצעירות, המובילות, והמשמעותיות באותה תקופה".
כשפרצה המגפה, היו הרבה בדיחות ברשתות החברתיות, שזה מרגיש שכולנו בסרט של טרנטינו. הרגשת ככה?
"לא הרגשתי כמו באחד הסרטים שלי, אולי יותר בסרט כמו 'שחר המתים', זה היה כמו סרט זומבים".
מה הדבר הראשון שחשבת בקשר לקורונה?
"זה היה הזוי, אבל כולנו היינו יחד בסירה. הטירוף שאליו נכנס העולם היה באמת מצער, והתרחשו המון טרגדיות, בין אם זה היה שאנשים חלו – או גרוע מכך – וגם מקרים שבהם אנשים איבדו את עסקיהם. אבל מבחינתי, 2020 הייתה השנה שבה הבן שלי נולד, אז זו הייתה שנה נהדרת".
איך הרגשת לחיות בארץ זרה בזמן מגפה?
"בכנות, זה כנראה החלק הטוב ביותר בשהות בישראל - זו המדינה שהתמודדה בצורה הטובה ביותר בעולם עם הקורונה. הייתי במדינה שבה, בדרך כלל, לא היו חילוקי דעות בעניין החיסונים, נראה כאילו כולם קיבלו את החיסון ברגע שזה התאפשר. העניין הוא, שאלמלא הקורונה, בשנה הראשונה שלנו כהורים טריים היינו כנראה נוסעים וחוזרים כמה פעמים מלוס־אנג'לס. ואז נתקענו כאן בערך תשעה חודשים, ונאלצתי לחזור כמה פעמים, לחודש או לשלושה שבועות".
איך נראית לך ישראל אחרי כל כך הרבה זמן?
"בתל־אביב היה פרק זמן, לפני שבעה חודשים בערך, שבו פתאום כל המגזרים נפתחו שוב, בבת אחת. זה לא קרה בארה"ב, וכשסיפרתי על זה שם - אף אחד לא האמין לי. הם היו המומים, 'המסעדות פתוחות?' ואתה אומר, 'כן, הן פתוחות, ומבקשים ממך לשבת והכל'. 'הברים פתוחים?', 'הברים פתוחים'. אני לא מכיר אף אחד שנהנה מחלון כזה, אלא אם כן היית בישראל".
ותל־אביב זו עיר כיפית מבחינתך.
"כן, זו עיר מאוד כיפית. אילו הייתי מגיע משיקגו, מניו־יורק או מדאלאס, או מאיזשהו מקום כזה, היא בוודאי הייתה נראית לי שונה. אבל תל־אביב מאוד מזכירה לי את לוס־אנג'לס - מזג האוויר, האקלים ואפילו חיי הלילה. ההבדל הוא שלוס־אנג'לס ענקית. אבל העובדה שתל־אביב קטנטונת מוצאת חן בעיניי. אני לא אוהב את העובדה שאל־איי ענקית".
ואולי לסרט האחרון של טרנטינו יקראו 'קיל דביל', והוא יספר על במאי הוליוודי שמצא את עצמו בארץ קטנה במזרח התיכון, מתמודד עם העובדה שכל אדם עם טלפון הוא צלם פפראצי שרוצה רגע של תהילה ברשתות החברתיות. "זה מטרד", הוא מסביר, "אני יכול לשחק בפארק עם הבן שלי ואיזה אידיוט יצלם אותי ויפרסם את זה בעיתון. הם לא חושבים שהם עושים משהו לא בסדר. אבל כאילו, אני משחק עם הבן שלי".
אבל זה משהו שהיה קורה גם בלוס־אנג'לס, נכון?
"לא, לא. זה ההבדל. אני לא חושב שמישהו היה עושה את זה שם. זה יכול לקרות, אבל לא בתכיפות כזו. חלק ממני חושב, מה לכל הרוחות לא בסדר איתך? אתה משחק עם הילד שלך, אני משחק עם הילד שלי, ואתה מצלם ושולח את התמונה לעיתונים? מה אתה חושב לעצמך? מה יוצא לך מזה? אני לא יכול אפילו לבלות רגע עם הבן שלי בלי שאתה תצלם בשביל איזושהי 'תהילה', וכדי שתוכל להעביר את זה לעיתון. וזה ההבדל הגדול. אז אני משחק עם הבן שלי בגן השעשועים, הולך ברחוב, או נכנס לקניון בדרך למסעדה ומחכה למעלית, ומישהו מצלם. טוב, זה החומר שממנו עשויים העיתונים, אבל ההבדל הגדול הוא שפה זה החומר שממנו עשויות תוכניות הבוקר. ועכשיו זה משהו שמדברים עליו. הבן שלי ואני על הסולמות בגן השעשועים מופיעים עכשיו בתור אייטם בתוכנית הבוקר. ושתבין, הם כולם נחמדים. באמת כולם נחמדים".
אתה אטרקציה אדירה בישראל, אתה הכוכב הכי גדול פה.
"הבעל והאישה שמגישים את תוכנית הבוקר נחמדים (פאולה וליאון - ר"ש, ר"ג). אז הם אומרים: 'הו, תראו את קוונטין. הוא עושה חיים! נחמד לראות אותו עם הבן שלו!' ודברים כאלה. כולם ממש חמודים בקשר לזה. זו באמת עיתונות חיובית, אבל זה רגע פרטי. הוא לא צריך להתפרסם. אלה לא חדשות".
האהבה ניצתה ביניכם לראשונה בשנת 2009, והתאחדתם שוב כשבע שנים לאחר מכן. מה שמר על הקשר ביניכם בתקופה הזו?
"יש בינינו אהבה אמיתית. וכך, אחרי כמה שנים כל אחד הושיט יד לעבר השני. שמחנו לשמוע זה מזה. ומיד, כשהתחלנו לדבר שוב בטלפון, זה היה מקסים. עם צחוקים והמון אהבה. אני מאוד בר מזל, היא יפהפייה־מדהימה".
מהצד אתם נראים כמו זוג מושלם.
"כן, אנחנו נהנים יחד. היא רעיה נהדרת, וגם אמא נהדרת. יש לנו את המושג הנכון של 'זוג', אנחנו דואגים זה לזה ואנחנו יחידה אחת".
10 צפייה בגלריה
''הוא סבא נהדר, ליאו אוהב אותו מאוד''. צביקה פיק והזוג טרנטינו-פיק
(צילום: אלבום פרטי)
חמך, צביקה פיק, עבר תקופה קשה לפני שלוש שנים. מה שלומו?
"טוב מאוד, ממש מצוין. הוא קופץ בערך פעם בשבוע, לארוחת צהריים או למפגש אחר".
הוא סבא טוב?
"כן, נהדר. ליאו אוהב אותו והוא אוהב מאוד את ליאו".
ליאו מאזין לפעמים לשירים שלו?
"עוד לא (צוחק)".
בראיון האחרון, סיפרת לנו שאתה מתכוון ללמוד עברית. איך זה התקדם?
"למדתי קצת... אני לא יודע מספיק, נכון?"
אתה יכול לנהל שיחה בעברית?
"אני לא יכול, אבל אני לומד עם ליאו דברים של תינוקות. אז הקטע שלי הוא שאני יכול לומר שמות של בעלי חיים - סוסים, חתול, פרה. המילה העברית לג'ירף היא ג'ירף".
כשאתה לבד עם ליאו, אתה גם מחליף חיתולים?
"לא, דניאלה עושה את זה. לא בגלל שאני לא רוצה, היא פשוט אומרת, 'היי, אני מטפלת בזה. אתה יכול לעזור לי עם האמבטיה או לשחק איתו בכיף’. יש לו עכשיו קטע כזה, שהוא רוצה את כל צעצועי האמבטיה בתוך האמבט. ואז הוא מבלה את כל זמן האמבטיה כשהוא לוקח אותם, אחד־אחד וזורק אותם החוצה. ואז אני מחזיר אותם, והוא זורק אותם החוצה ואני מחזיר אותם שוב".
באיזה סוג של סרט תרצה לצפות לראשונה עם ליאו?
"אה, כבר ראינו יחד את הסרט הראשון, 'גנוב על המיניונים'. כבר נראה שהוא אוהב אקשן".
אתם צופים בסרטים ובסדרות בעברית?
"אנחנו על ערוץ הפעוטות בעברית או על יוטיוב באנגלית. בדיוק התחלתי להראות לו את סנופי ואת צ'רלי בראון, וזה מוצא חן בעיניו. אבל אני חושב שהתוכנית האהובה עליו מבין הסדרות הקבועות היא 'סמי הכבאי'. ודרך אגב, הדיבוב בעברית מוצא חן בעיניי הרבה יותר. הגרסה באנגלית הורסת את הסדרה, לדעתי".
10 צפייה בגלריה
''אם הייתי מצלם סרט בסין היא והתינוק היו באים איתי''. הזוג טרנטינו-פיק בחתונתם
(צילום: קורטיס דאל)
עכשיו אתה אחראי למשפחה. זה משנה משהו בהשקפה על החיים?
"אני אפילו לא יודע מה זאת אומרת שאני אחראי. אני מניח שאני באמת אחראי (צוחק)".
אתה לא יכול לחשוב רק על עצמך; אתה לא יכול לבלות שנתיים בצילומים בגואטמלה.
"אני יכול, דניאלה תבוא איתי. במקרה אני כבר לא עושה דברים כאלה, אבל אם הייתי מצלם בסין את 'קיל ביל', היא וליאו היו באים לסין, בדיוק כמו שאומה (תורמן) והילדים שלה נסעו לסין לצלם את הסרט הזה; אם הייתי מצלם את 'ממזרים חסרי כבוד', כולם היו באים איתי לגרמניה; אם הייתי מצלם את 'שמונת השנואים', הם היו באים איתי לקולורדו; דניאלה אומרת: 'זו לא בעיה, לך תעשה סרט ביוון. אנחנו שם'".
ואולי לכן הוא הולך לעשות רק עוד סרט אחד אחרון, מספר 11, ואת השנה האחרונה הוא בילה בכתיבת ספר שמוסיף רבדים לסרטו האחרון, 'היו זמנים בהוליווד'. למי שאהב את הסרט ולמי שאוהב את הכתיבה של טרנטינו - איך אפשר שלא? - מדובר בחגיגה אמיתית. עוד דיאלוגים מעולים, עוד סצנות עוצרות נשימה והמון דיבור על קולנוע שיוצא מהפה של הדמויות אבל ישר מהמוח של האיש שכנראה יודע משהו על כל סרט שנוצר אי פעם.
"אחד המאפיינים של סרט הוא שיש לו התחלה, אמצע וסוף, והוא נועד לכך שיצפו בו בישיבה אחת", הוא מסביר את ההבדל. "וספר שונה מכך, אין לו סיום כזה. באחד הפרקים הטובים ביותר לדעתי בספר, בפרק 'היכל התהילה של השתיינים', ג'יימס סטייסי וריק הולכים לבר, והם פשוט מדברים שטויות על הקריירות שלהם ועל כל מיני דברים. בסרט אין מצב שתשלח אותם לבר במערכה השלישית ותיתן להם לדבר שטויות במשך 20 דקות, זה פשוט לא קולנוע. אבל בספר, נראה לי שזה נפלא".
כתבת שברוס לי היה המאמן של המפורסמים, זה נכון?
"ברור, ככה הוא התפרסם. הוא היה מורה לאמנויות לחימה (של השחקנים) אצל רומן פולנסקי, הוא לימד את כל החבר'ה האלה שהזכרתי: סטירלינג סיליפנט, סטיב מקווין, ג'יימס קובורן".
אתה זוכר מתי עלה בדעתך לראשונה הרעיון לכתוב ספר?
"כן, זה היה מתישהו ב־2019, בזמן עריכת הסרט 'היו זמנים בהוליווד'. בילדותי קראתי ספרים שהיו עיבוד של סרטים, אז חפרתי ומצאתי כמה ספרים כאלה, שהיו אצלי הרבה זמן, והתחלתי לקרוא - ונהניתי. עד כדי כך שחשבתי, 'זה כיף. אני צריך לכתוב ספר כזה שיתבסס על אחד מהסרטים שלי'. המחשבה הראשונה הייתה לכתוב ספר על 'כלבי אשמורת'. ואפילו כתבתי שני פרקים. אבל אחרי זה חשבתי, 'רגע מה אני עושה?' יש לי כמות עצומה של חומר שאפשר להשתמש בו מהסרט, זה רומן הוליוודי, ואני יודע שאני מומחה לנושא הזה ולאופן שבו צריך לנסח את זה".
דיברנו על תקינות פוליטית. אין כזאת בספר.
"אני מאמין באמירת האמת לגבי התקופה שאני עוסק בה, לכן אני לא מלבין את הדמויות ומציג אותן באופן שונה מכפי שהן אמורות להיות. אני לא משקר בקשר לדמויות שלי, ואני לא משקר לגבי התקופות שהן חיו בהן. אם אתה יוצר סרט שמתרחש ב־1969, הדמויות ידברו כמו שדיברו ב־1969, והדעות שלהן יהיו הדעות שבהן האמינו האנשים באותה תקופה. אם אתה יוצר סרט שמתרחש במטע, כשנתיים לפני מלחמת האזרחים, אז הדמויות ידברו כמו שדיברו דמויות במטע שנתיים לפני מלחמת האזרחים. ולא משנה אם הדמויות שחורות או לבנות, נשים או גברים - הן יהיו נאמנות למקור".
אבל כשאתה יוצר סרט כמו 'ג'אנגו ללא מעצורים', אתה חושב על אג'נדה?
"זו שאלה טובה. היה איזשהו היבט כזה במקרה של 'ג'אנגו ללא מעצורים'. אני מאמין שסחר העבדים באמריקה היה רצח עם. לצד השמדת הילידים האמריקאים, זו הייתה שואה בגיבוי אמריקאי ורצח עם בגיבוי אמריקאי - ורציתי לתאר זאת כך ולהציג את המפעל לייצור מוות וסבל שהיה אז. טוב, אני עושה את זה בסגנון של מערבון ספגטי - שנוטה לאלימות, לאכזריות ולסוריאליזם - אבל מנקודת המבט שלנו כיום, המציאות הזאת סוריאליסטית מכדי שנוכל לדמיין אותה. אבל זה היה אדיר, מפני שלא עוסקים כל כך הרבה בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאיים בעבדות".
זה כמו פצע פתוח.
"וגם כשעסקו בזה, זה היה בצורה מאוד תרבותית ומנומסת. כשבני הדור שלי היו ילדים, היו מעט מאוד סרטים על השואה, למשל. יש סרט על אייכמן שנקרא 'מבצע אייכמן', ולדעתי זה הסרט הראשון שהציג ממש את תאי הגזים. ובכנות, בסרט הזה מרחיקים לכת יותר מאשר 'רשימת שינדלר', כי ממש מאריכים בסצנת תאי הגזים. יש סרט נוסף בשם 'ליסה', עם סטיבן בויד, שבו אישה ששרדה את המחנות מנסה להגיע לישראל. ובסרט הזה מתייחסים לשואה ברצינות, באופן שאיש לא עשה בסרטים אמריקאיים בשנות ה־60. בשנות ה־70 וה־80 עסקו בשואה כל הזמן, בטלוויזיה ובעיקר בקולנוע, וגם בשנות ה־90".
גם אתה נגעת בנאצים כמובן.
"כשיצרתי את 'ממזרים חסרי כבוד', עסקתי במצבם של היהודים שחיו באירופה תחת כיבוש נאצי. אבל לא רציתי להראות סצנות של מחנות ריכוז וקרונות מטען, מפני שכבר ראינו אותם בקולנוע, הדימויים כבר קיימים בראש שלנו. לכן, אני יכול רק לאזכר אותם, אני לא צריך לתאר אותם. אבל ב'ג'אנגו', הדימויים הקשים שמתארים את תחושות העבדים בדרום, לא תוארו קודם בהיקף נרחב כל כך. זה לא הפך לטבע שני אצל הצופים. המידע הזה יותר כתוב, ולא הומחז בהיקף כזה. ולפעמים, כאשר הוא הומחז, האלימות רוככה. כל הסבל רוכך. לכן היה חשוב לעשות את הסרט אלים וגרוטסקי עד כדי כך, זה פשוט לדייק".
אחרי שהסרט יצא לאקרנים, קיבלת תגובות חיוביות מהקהילה השחורה?
"כן, הם אהבו את הסרט. יש פה ושם עיתונאים שלא אהבו, אבל הסרט היה להיט בקרב הקהל השחור. יש המון סרטים שהופיעו בהם קאובוי'ז שחורים, אבל הם בדרך כלל מתרחשים אחרי מלחמת האזרחים. רציתי שהוא יהיה צייד ראשים, רציתי ליצור דמות של גיבור מערבונים של ממש, שהוא עבד לשעבר. רציתי לתת לקהל השחור את ההנאה שבצפייה בדמות שמכסחת את הישבן של המפקח על העבדים. לא, זה לא רק סבל, סבל, סבל, שעבוד, שעבוד, שעבוד. רואים אותו משיב מלחמה, רואים אותו עושה צדק בדרכו. זה היה מרגש עבור הקהל. רציתי ליצור סוג של סרט שאבות שחורים ירצו לראות עם הבנים שלהם כשהם יהיו מספיק גדולים, בני 12־13, והאב יאמר: 'אוקיי, בן, הולכים לראות סרט. אנחנו ממש ניהנה ממנו. אפשר לראות המון סרטים, ורובם בטח יתסכלו אותך. הסרט הזה לא יתסכל אותך, אתה תיהנה ממנו'. וזה עבד. 'ג'אנגו' נמצא במקום השני בהיסטוריה של המערבונים בעולם מבחינת ההכנסות ברוטו, אחרי 'רוקד עם זאבים'".
ב'היו זמנים בהוליווד', אחת הדמויות האהובות היא דמותו של קליף. בספר אנחנו מבינים שהוא רצח את אשתו, אבל עדיין קל לאהוב אותו. ובימינו, צריך אומץ כדי לבנות אותו כך.
"זה מה שעשיתי לאורך כל הקריירה שלי. הצגתי את הטיפוסים השליליים האלה, שהם לפעמים ממש דפוקים, ואני מציג אותם עם כל המגרעות שלהם. אלה דמויות של רוצחים, ואתה בסוף מחבב אותם, אבל אני לא מקל עליך. אני לא מעודד אותך, אני לא עושה שמיניות באוויר כדי שאפשר יהיה לחבב אותם – ובסוף אתה מחבב אותם, או אפילו תומך בהם, במעומעם, למרות הכל. למרות הראיות שנתתי לך, שמוכיחות מי הם באמת".
אתה זוכר את הפעם הראשונה שחשבת על 'ספרות זולה'?
"זה היה ממש מזמן, כי מדובר בשלושה סיפורים שונים. אחד מהם היה כשחשבתי על מרסלוס וואלאס, האישה, הדייט וכל זה. הרעיון של וינסנט שיוצא לדייט עם האישה עלה אצלי לפני המון־המון זמן, אפילו לפני שעשיתי את 'כלבי אשמורת'. אבל אז התפתח הרעיון לחבר שלושה סיפורים, ואז זה התפתח, התפתח והתפתח".
ראינו כותרות החודש על כך שטרנטינו החליט ליצור את 'קיל ביל 3'.
"לא, אני רק שוקל. זה העניין, אם תשמע שיחה או ראיון שבהם אמרתי את זה, תשמע בדיוק מה אמרתי ולמה התכוונתי. אבל אנו כיום בעולם שבו מוציאים החוצה כל דבר, שבו כל הרעיון הוא להוביל אותך להקליק על כל מיני דברים. אמרתי, 'אילו הייתי רוצה לעשות סרט טוב'. אני לא רוצה לעשות רק סרט טוב, אני רוצה לעשות משהו שהוא יותר מכך, אבל אילו הייתי רוצה לעשות סרט טוב, וזו הייתה המטרה היחידה שלי, יכולתי לעשות אדפטציה לרומן המקורי של דיוויד מורל, First Blood".
רמבו.
"כן, הספר המקורי. אף פעם לא עיבדו את הספר הזה, וזה ספר נהדר. קראתי אותו לאחרונה וחשבתי, 'וואו, איזה סרט נהדר אפשר יהיה לעשות ממנו, ואני אהיה האיש שיעשה אותו ואעשה עבודה טובה. תוך כדי קריאה, ליהקתי שחקנים לתפקידים בראש שלי, וחשבתי: אדם דרייבר יהיה נהדר בתפקיד רמבו, וקורט ראסל יהיה נהדר בדמות השריף, אבל אני לא רוצה לעשות את זה".
רק היפותטית.
"היפותטית. אבל אז יופיעו 137 מאמרים ברשת: 'קוונטין טרנטינו כבר מת לעשות את 'רמבו' עם אדם דרייבר'".
אז לא יהיה 'קיל ביל 3'?
"אני לא יודע. אני לא יודע מה יהיה הסרט האחרון".
זו אחת החידות הגדולות של עולם התרבות.
"זו חידה גם בשבילי".
אם אפשר להציע, אולי סרט שלם על גוגו יוברי, אולי סרט על החיים של וינסנט וגה מילדותו.
"יש בהחלט כמה וכמה דמויות בסרטים שלי שיכולות להחזיק סרט עליהן. לפני הרבה זמן חשבתי לעשות סרט אנימציה על המקורות של ביל - איך הוא הפך לביל, ושלושת האבות החורגים בחייו".
זה רעיון טוב כי זו חידה.
"ושלוש דמויות האב בחייו: הסרסור המקסיקני, אסטבן ויהאיו, ויש לו גם את האטורי האנזו וגם את פאי מיי. כל שלושת הגברים האלה הפכו אותו לְמה שהוא. אבל הוא השתנה, הוא פנה אל הצד האפל. זו הסיבה לכך שהאטורי האנזו יצר עבורו את החרב, כי הוא הרגיש שהוא שיחרר לעולם מגפה קטלנית כשהוא יצר את ביל".
10 צפייה בגלריה
''עד שליאו נולד בתה הייתה הדבר הכי קרוב שהיה לי לילד משלי''. אומה תורמן
(צילום: יח"צ)
כתבת את הסיפור הזה כסיפור על גירושים? סיפרת לנו שספילברג אמר ש'קיל ביל 2' הוא סרט הגירושים הטוב ביותר שנעשה אי פעם.
"זה מה שהוא אמר, שזה הסרט האהוב עליו בנושא גירושים. טוב, המטאפורה בהחלט שזורה לאורך הסרט".
במיוחד בסוף, כשהיא הורגת אותו אבל בוכה.
"בדיוק, האופן שבו הם מגיעים למסקנה. הם מנהלים בסיום את השיחה, שבה הם אומרים שלעולם לא יהיו להם חיים אמיתיים".
אתה עדיין מתלבט אם זה יהיה הסרט האחרון שלך?
"כן".
מה היחסים כיום בינך ובין אומה תורמן? נטען שהייתה ביניכם מתיחות.
"היחסים בינינו נהדרים. הקשר שלי עם הבת שלה, מאיה, נהדר. היא מצליחה מאוד. לפני שליאו נולד, היה הייתה הדבר הקרוב ביותר שהיה לי לילד משלי. הכרתי אותה כשהייתה בת שלוש, ולאורך השנים. אני ממש אוהב אותה, היא ילדה נהדרת".
אם היית מצלם את 'קיל ביל 3', אומה תורמן הייתה מופיעה בסרט?
"כמובן, זו תהיה הסיבה היחידה לעשות את הסרט הזה".
בעברית יש משפט לפיו לא אומרים את שבחו של אדם בפניו. אנחנו נחרוג ממנו. כשמדברים על קוונטין טרנטינו, הבמאי, אנשים אומרים: "הוא גאון". אתה רואה את עצמך כגאון?
"אני חושב שאני מוכשר מאוד (צוחק)".
תמיד חשבת או רק אחרי שהצלחת?
"חשבתי שאני מוכשר ככותב, מפני שאהבתי את מה שכתבתי. בין אם אתגלה כבמאי מוכשר או לא - זה היה צריך להתברר רק לאחר שביימתי סרט".
כשהיית תלמיד בבית ספר, כתבת?
"לא, לא גיליתי כל כישרון בבית הספר (צוחק). הרגשתי קצת כמו סופר כשאנשים קראו את מה שכתבתי ועודדו אותי".
10 צפייה בגלריה
בקרוב סיבוב דאווין בשדרות רוטשילד? ‘פוסי וואגון' שכיכבה ב’להרוג את ביל'
(צילום: טוויטר)
מה הישג השיא בקריירה שלך?
"נראה לי שההישג הכי גדול שלי הוא שלא למדתי בבית ספר לקולנוע, אבל בשנות ה־80 ניסיתי ליצור סרט בעצמי. הוא נקרא 'יום הולדתו של חברי הטוב ביותר'. השגתי מצלמת 16 מ"מ וניסיתי לצלם דברים שעבדתי עליהם במשך כשלוש שנים. כל החברים שלי ידעו שאני עובד עליו, חלקם עבד עליו איתי, וזה היה כמעט מה שהגדיר אותי. ואז הגיע הזמן לערוך אותו, והוא לא היה מוצלח כל כך. הדבר שאני הכי גאה בו בקשר לזה, הוא שלא ויתרתי. כולם היו בטוחים בזמנו שאוותר, אחרי שאתה עובד על משהו שלוש שנים ובסוף זה לא עובד".
אאוץ'.
"ההרגשה הייתה 'וואו, אוקיי, יש לי כל כך הרבה תשוקה, אבל הצילומים לא משקפים אותה, אז בטח אין לי את זה'. אז עובדים קשה ואתה מתעשת, אבל אף אחד מהחברים שלי לא המשיך. כולם פרשו. העובדה שלא פרשתי היא ההישג הכי גדול שלי".
לא היינו מנחשים תשובה כזו. הסרט ההוא יצא לקולנוע?
"לא, מעולם לא סיימתי אותו. אבל אחרי שעברתי את הדיכאון שחשתי בגללו, התייחסתי אליו כבית הספר שלי ללימודי קולנוע. בדרך כלל אני נוטה להיות אופטימי, משתדל לראות את חצי הכוס המלאה".
חשבת לוותר?
"הייתי מאוד מדוכא, ביליתי שלוש שנים על משהו שלא היה ראוי לזה. אחרי שבועיים ראיתי את חצי הכוס המלאה: עבדתי על זה שלוש שנים, זה לא סרט, הוא אפילו לא ראוי שאסיים אותו, אבל מה שעשיתי בשנה האחרונה היה טוב יותר בהרבה, באופן דרסטי, לעומת מה שעשיתי שלוש שנים קודם לכן – אז למדתי במהלך העשייה, והשתפרתי".
קראנו שאתה לא נוהג יותר במכונית Pussy Wagon, זו שכיכבה ב'קיל ביל' הראשון.
"לא, אני לא נוהג בה, אבל היא חונה במוסך או בשביל הגישה לבית שלי".
המכונית הזאת עדיין מתפקדת?
"כן, היא פשוט מאוחסנת. אני לא רוצה לנסוע בה לסופרמרקט כדי לקנות חלב (צוחק). אבל אם הייתי רוצה לצאת איתה לטיול בשבת, בהחלט הייתי עושה את זה. יש לי את כל המכוניות מכל הסרטים שלי".
ואת כל החרבות?
"יש לי את כל האביזרים הגדולים מהסרטים שלי".
מהו האביזר החביב עליך?
"כנראה האולר של מר בלונד (דמות ב'כלבי אשמורת') - והארנק, ה־Mother F**** Wallet".
מה הסרט הישראלי האהוב עליך?
"הידע שלי מוגבל, כי לא ראיתי כל כך הרבה, אבל הסרט הישראלי 'מי מפחד מהזאב הרע' היה הסרט האהוב עליי ביותר באותה שנה, פשוט מפני שחשבתי שהוא נהדר. ברור שראיתי את 'אסקימו לימון', ראיתי את 'מאחורי הסורגים'".
בפסטיבל ירושלים אתה עושה מחווה לחברת ההפקות ‘קאנון’, של מנחם גולן ויורם גלובוס. כשמבקר הקולנוע של 'ידיעות אחרונות', בנימין טוביאס, שמע שאנחנו מראיינים אותך, הוא נתן לנו רשימה ארוכה של סרטים שהופקו בידי קאנון ושמעולם לא שמענו עליהם.
"אני מעריץ גדול של סרטי קאנון".
מה הסרט שלהם שאתה הכי אוהב?
"ללא ספק, 'רכבת אל החופש', עם ג'ון ווייט. אני אוהב גם את הסרטים של בועז דוידזון. אחד הסרטים האהובים עליי בהפקת קאנון הוא הרימייק האמריקאי של 'אסקימו לימון' - 'הבתול האמריקאי האחרון'. הסוף הורס, אחד האדירים של סרטי הנעורים משנות ה־80. אני מעריץ גדול של הסרט הזה".
מתרבות ישראלית למסורת יהודית. איך אתה מסתדר עם החגים, יש אחד שאתה אוהב במיוחד?
"יום הגבינות, זה מגניב".
יום הגבינות?
"כן, היום שבו כל מה שאוכלים זה גבינות".
אה, שבועות. אז אתה אוהב גבינות?
"רק מפני שאי־אפשר לאכול גבינה במסעדות ישראליות רוב הזמן, ובחג הזה מגישים לך פלטות של גבינה".
וחגים אחרים?
"ללא־יהודי, נדמה כאילו יש חג כל שבועיים (צוחק). אילו הייתי ילד, בטח הייתי אוהב את זה".
