גיל: 49 / יוצר שותף ב'פאודה' וב'פגע וברח', הסדרות הישראליות המצליחות ביותר בנטפליקס. שחקן ראשי בשתיהן. בעל חברת הפקה.
עד כמה ישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך?
"בכל היצירות שלי הישראליות היא הקו המנחה, בין אם העשייה היא בחו"ל או בארץ - ישראל תמיד נוכחת. ב'פאודה' הצגנו את הישראליות על כל גווניה. גם את אלה המוסתרים. ב'פגע וברח' מראים את תל־אביב ואת ארץ ישראל. התעקשנו לצלם בישראל, להראות את הארץ, את יופייה ואת מורכבותה ולדאוג לפרנסה לאנשי תעשייה ישראלים".
הישראליות סייעה לך בדרך או הייתה גורם מפריע?
"הישראליות לא סייעה ולא היוותה גורם מפריע. במקומות מסוימים היא פתחה דלת ובמקומות אחרים היא פשוט חלק מהמארג".
מרגיש פרגון בארץ?
"רוב האנשים מפרגנים מאוד, אוהבים, מחבקים וגאים במה שאנחנו עושים, ויש מיעוט קטן שלא - שאנחנו מכבדים את דעותיו ואוהבים אותו גם".
בראיון ל’7 לילות’ ב־2017, אחרי מכירתה של ‘פאודה’ לנטפליקס, אמר רז: “אני לא סטאר, אבל כן, חי את החלום. ואני רק בהתחלה שלו. תשמע, לפני שבוע וחצי היה לי יום הולדת. והשחקן סר בן קינגסלי מגיע לקרוואן שלי כדי לברך. ‘ליאור, באתי להגיד מזל טוב וכל הכבוד, ורוצה לספר לך שהתחלתי לראות את פאודה’. אז מה עוד בן אדם יכול לבקש? בן אדם, זה גנדי!”".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
גיל: 56 / יו"ר ומנכ"ל ענקית הצעצועים מאטל, שאחראית בין היתר על המותג ברבי. בעבר כיהן, בין היתר, כמנכ"ל חברת ההפקות אנדמול ושימש גם כמנכ"ל ויו"ר פוקס קידס אירופה, לאחר שהשתלב בקבוצת סבן קפיטל גרופ בראשות ישראלי מצליח אחר, חיים סבן.
עד כמה הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך?
"הישראליות היא חלק אינטגרלי ממי שאני וממה שאני. היא באה לידי ביטוי ברמה היום־יומית. אני לא חי בישראל מזה כ־30 שנה אבל לאורך השנים מגיע לארץ בכל שנה מספר פעמים. ההורים, המשפחה המורחבת וחברים קרובים גרים בארץ. אני בקשר שוטף וכמעט יום־יומי עם המשפחה והחברים ועדיין מרגיש שאני חוזר הביתה כשאני נוחת בנתב"ג. יש לנו דירה בתל־אביב, ענת אשתי גם ישראלית בכל הווייתה, עם הרבה חברים ועבר מפואר בתור ספורטאית שייצגה את ישראל כשייטת בשתי אולימפיאדות. הילדים נולדו בלונדון, אך הם מדברים עברית בינם לבין עצמם וזה המבחן האמיתי".
מתעניין במה שקורה פה?
"אני צופה בכל יום בחדשות ישראליות בטלוויזיה וקורא עיתונות ישראלית. אוהב סדרות ישראליות ומאוד מעריך את העשייה הטלוויזיונית הישראלית. כמובן שכל אלה עוזרים לי להישאר מחובר ולשמור על קשר חזק עם כל מה שקורה בארץ. אני מאוד גאה בהצלחה של היוצרים והטאלנטים הישראלים בעולם".
כמה הישראליות היא חלק ממרכיבי ההצלחה שלך?
"חלק מרכזי מהישראליות, כמו שאנחנו מכירים אותה, הוא הקונספט של תכלס וההתמקדות בשורה התחתונה. בחברות שאני מנהל חשובה לי גם הדרך, לייצר צוות מגובש וקהילתי ולבנות קונצנזוס. המוטו שמלווה אותי הוא השילוב של שיתוף פעולה, חדשנות והתוצאה הסופית שהיא השורה התחתונה, התכלס. כמובן שעם השנים לומדים לעדן את הישירות הישראלית ולהתאים אותה לתרבויות השונות, כל זאת מבלי לאבד את ההתמקדות במבחן התוצאה".
היו לך מקרים של משהו ש"אבד בתרגום", הבדלים תרבותיים?
"כשעברתי לארה"ב לקחתי מורה ללימוד מבטא אמריקאי. מה שקרה הוא שבתוך חמישה שיעורים היא התחילה לדבר אנגלית עם מבטא ישראלי, אז החלטנו לוותר על הרעיון".
למה אתה הכי מתגעגע בארץ?
"משפחה, חברים, ים וחומוס".
גיל: 36 / “וונדר וומן"
הפנים הישראליות הכי מוכרות בעולם הצליחה היכן שניסו הרבה לפניה - ועדיין אין מי שיגיד שכל זה עלה לה לראש. יגידו שהיא לא מייצגת מספיק את ישראל, יגידו שהיא מייצגת יותר מדי את ישראל, שלא התייחסה לדבר אחד או התייחסה יותר מדי לדבר אחר. ככה זה כשאת אחד האנשים המוכרים ביותר בעולם. אבל אף אחד לא יגיד שהיא לא זוכרת מאיפה באה. או כמו שאמרה בעבר בראיון לרז שכניק: “כשלבשתי בפעם הראשונה את התלבושת של וונדר וומן אמרתי לעצמי, ‘הו אלוהים, מי היה מאמין שאני, הילדה הקטנה מראש־העין שבמדינה קטנה במזרח התיכון, תגיע להיות וונדר וומן”.
התרגלת למעמדך כאייקון?
“אני באמת לא חושבת על זה, על מילים גדולות כאלה, ורק מנסה להיות אני, עד כמה שזה נשמע קלישאה. אני מנסה לחשוב על זה שאני עושה את מה שאני רוצה ושאני עובדת עם האנשים הטובים. כל התהילה היא בפירוש רק תוצר נלווה. אני לא חושבת על התהילה, לא עבדתי מעולם בשביל פרסום, גם לא בתחילת הדרך”.
קשה להתמודד עם הצלחה כזו גורפת?
“השנים שבהן הייתי מפורסמת בישראל הרגילו אותי לכל זה. אני מרגישה עכשיו בארה”ב את אותו הדבר שהרגשתי בישראל. קודם הייתי מפורסמת רק בישראל, עכשיו אולי בכל מקום”.
גיל: 64 / בכירה בארגון הבריאות העולמי, שבו היא נמצאת כבר 17 שנה. רופאת ילדים ודיאטנית, מתמחה בבריאות הציבור. בשנים האחרונות מנהלת מערך שעת חירום - כולל הקורונה - באזור אירופה של ארגון הבריאות העולמי (מכסים 53 מדינות, כולל ישראל).
עד כמה הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך בחוץ?
"אני ישראלית בכל נימי נפשי. העובדה שאני ישראלית לא הפריעה לי בשום שלב. ייתכן שהיא מסייעת בחשיבה של מחוץ לקופסה עם העזה, יוזמה וחריצות תוך קיצור פרק הזמן בין התכנון לביצוע".
באיזו תדירות את תופסת את הראש ואומרת, “אני הבחורה מראשון עכשיו ביג שוט בעולם”?
"אני אף פעם לא מרגישה את עצמי כ'ביג שוט' לא כאן ולא שם. ובכל זאת, בכל יום אני מרוכזת ואחראית על מתן סיוע לאלה שנמצאים מאחור ובשוליים בעקבות מצבי החירום ובהכנה לקראתם. כתוצאה מכך אני נוגעת בנימי הנפש של אזורים מורכבים בעולם שאף פעם לא הייתי מגיעה אליהם כישראלית".
מה שואלים אותך הכי הרבה בארץ על העבודה שלך?
"איך הגעת לשם?"
את חושבת שזו טעות שישראל לא הולכת כעת לסגר?
"יש שיאים בנדבקים ועלייה במספר החולים קשה וזה נורא לומר אבל העניין הוא שאין ברירה, אי־אפשר כל הזמן לפתוח ולסגור. צריך להסתגל לחיים עם הווירוס הזה, מסכות, שמירה על מרחק, ללא התקהלויות. כולנו השקענו את הכל בחיסונים ומתברר שזה לא הכלי האולטימטיבי כרגע, לא לבד לפחות".
איפה היית כששמעת לראשונה על הנגיף?
"ב־31 בדצמבר 2019 המשרד שלנו בבייג'ין הוציא הודעה על דלקת ריאות ממקור לא ידוע. אני הייתי בארץ ובאופן מצחיק או מוזר, כמה ימים אחר כך היה לנו תרגיל גדול באיכילוב יחד עם הטכניון וקונל טק אוניברסיטה בניו־יורק ובו דיברנו על האפשרויות לפנדמיה בלי קשר לקורונה.
"כשזה הגיע לצרפת בפעם הראשונה הבנתי שזהו, מפה אנחנו בתוך סערה, אבל לרגע לא חשבנו שזה יהיה כל כך ארוך. אני מניחה שאנחנו הולכים לקראת זה שהווירוס ימשיך להיות איתנו ונצטרך לחיות איתו ולהתחסן מדי תקופה. אולי אני טועה. שם המשחק עכשיו זה צניעות. אנחנו לא מכירים את הווירוס. צריך להפסיק לשמוח כשהוא הולך ולהפסיק לכעוס כשהוא חוזר".
גיל: בני 35 / במאים. בעיקר של קליפים ופרסומות. יצרו, בין היתר, קליפים לדואה ליפה, להקת קולדפליי (כולל זכייה בפרס MTV על אפקטים ויזואליים) ובוב דילן, ופרסומות לחברות כמו פפסי קולה, אמריקן אקספרס וטויוטה.
עד כמה הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלכם?
היימן: "ברור לי שאני סוחב איתי את כל מה שגדלתי עליו ואת המקום שממנו באתי, אין לי איך להתחמק מזה. המבטא הישראלי כשאני מדבר באנגלית, המנטליות, הרפרנסים, סוג ההומור, צורת התקשורת, הפרובינציאליות הטבועה בנו מלידה, זה הכל קשור".
כמה הישראלית היא חלק ממרכיבי ההצלחה שלכם, עוזרת, מפריעה?
מוג'ה: "אני חושב שבישראל יש מנטליות של היררכיות לא נוקשות שמאוד השפיעו על תפיסת העולם שלי. אתה יכול לאכול עם חבר פרלמנט בפלאפל או לעמוד בתור בסופר עם סלב־על. יש תחושה של פמיליאריות. אז כשיוצאים לעולם לא בהכרח קופאים מול 'כוחות גדולים' או שמות זוהרים, קל יותר להרגיש כבין שווים, וכפועל יוצא מזה לנהל דיאלוג, להציג רעיונות בלי חשש ולהתהלך עם תחושת ביטחון".
היימן: "לרוב זה לא אישיו, בדרך כלל אנשים שאני עובד איתם חוששים בכלל לשאול שאלות על ישראל או על הסכסוך אבל מדי פעם זה מתפלק להם כשההיכרות מבוססת יותר והם מרגישים בנוח. אני נוטה להאמין שלא סגרו בפניי דלתות בגלל הישראליות שלי. היה מקרה אחד של פרסומת לרכב במצרים שבוטלה אחרי שסיפרתי למפיק המצרי שאני ישראלי אבל זה היה די מזמן ולשמחתי זה היה מקרה חד־פעמי".
מוג'ה: "מה הכי קשה לי בלהיות ישראלי? לחיות באזור זמן GMT+3 (ישראל!) בשבוע שמתחיל בראשון ונגמר בחמישי. כלומר כשעובדים עם ארה"ב נשארים ערים כל הלילה ועובדים גם בשישי. שלא לדבר על ג'ט־לגים, חוץ מזה לא הרגשתי שום הפרעה".
על הזכייה בפרס בטקס של MTV סיפר היימן כי מוג’ה והוא הגיעו עם ציפיות נמוכות לאירוע: “האמת שהייתי לא מרוכז כשזה קרה”, סיפר ל־ynet, “זה חלף מהר. הגשמתי חלום, זה נפלא. שמחנו והתרגשנו”.
איך מגיבים להצלחה שלכם בארץ?
היימן: "רוב האנשים נוטים להיות חמודים ולהחמיא, ולרוב הבאמת גדול של האנשים אין מושג מי אני וטוב שכך".
גיל: 45 / היסטוריון ופרופ' להיסטוריה. הוציא את רב־המכר 'קיצור תולדות האנושות', שתורגם לכ־60 שפות והפך לרב־מכר בשורה של מדינות ולתופעה עולמית. הוציא אחריו גם את ה'היסטוריה של המחר' ו־'21 מחשבות על המאה ה־21', שזכו להצלחה גדולה אף הם. מרצה ומופיע בכל רחבי העולם.
קשה להפריז בגודל התופעה שהיא יובל נח הררי בעולם. הילד מקריית־אתא, שהשלים תארים בנושאים כמו אספקה לוגיסטית במלחמות ימי הביניים, זה שכתב ספר היסטוריה שאף אחד בארץ לא רצה תחילה לפרסם, מצא עצמו מוצב במקום של כבוד בספרייתם של גדולי עולם, בהם, למשל, נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה.
'קיצור תולדות האנושות' הפך את הררי להיסטוריון הישראלי החי המפורסם בעולם, מעין רוקסטאר של המדע, דמות שהוא לא פעם מתקשה להכיר בעצמו. "יש שתי ישויות", סיפר בעבר בראיון למוסף זה. “אחת עדיין אני, והשנייה היא איזשהו מותג שהופך יותר ויותר עוצמתי, משפיע, מפורסם, עשיר, ויש לי איתו יחסים מורכבים מאוד. מצד אחד, אני יצרתי ומטפח אותו, אבל מצד שני, בהרבה מקרים אני מתחיל לשרת אותו, והאינטרסים שלו נהיים חשובים יותר משלי".
אחד האינטרסים האלה, לדוגמה, הוא הוליווד. הזכויות לעבד את 'קיצור תולדות האנושות' למסך הגדול נרכשו על ידי הבמאי המוערך רידלי סקוט ('בלייד ראנר', 'תלמה ולואיז') והדוקומנטריסט הצעיר אסיף קפדיה ('איימי'), שעובדים על זה בשיתוף עם נח הררי עצמו.
טוב לך בישראל?
"בוא נגיד ככה: יותר טוב לי מאשר בכל מקום אחר שבו אהיה. אילו הייתי צריך לבחור מראש איפה להיוולד אולי הייתי בוחר אוסטרליה. אבל ברור לי שאם אעבור לשם עכשיו, אז הייאוש יהיה יותר נוח, הטלוויזיה יותר טובה, והחיים יהיו פחות טובים. כשאתה מהגר אחרי גיל מסוים אף פעם לא תרגיש שייך למקום שאליו היגרת ולא באמת תתקבל. זה
להיות בתלישות, בניכור ובמנותק מהרשת החברתית שלך".
גיל: 20 / שחקן כדורסל בקבוצת הוושינגטון וויזרדס באן־בי־איי.
עד כמה הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך?
"הישראליות היא העוגן, הזהות שלי, הזכות שלי לייצג את ישראל בליגה הטובה בעולם היא אדירה".
עד כמה הישראליות היא חלק ממרכיבי ההצלחה?
"הישראליות שלי היא לא פקטור להצלחה או לכישלון. העבודה הקשה, ההחלטות, הבחירות הנכונות, האנשים הנכונים במסלול, ההתבגרות וההתקדמות הם כן".
ההתחלה הייתה, כמובן, מרגשת. "זה באמת היה וואו", סיפר אבדיה ל־'7 ימים' במרץ השנה. "נכנסתי להיכל שלנו ואני כזה מסתכל מסביב ואומר לעצמי, 'פעם ראשונה אני במגרש אן־בי־איי'. ישר לקחתי את הכדור ורציתי לעשות את הסל הראשון שלי. מה עוד יכולתי להגיד? נזכרתי שבאתי מהרצליה לשחק כילד במגרשים בחוץ, אחר כך בנוער של מכבי תל־אביב בהדר יוסף ומשם בהיכל ביד אליהו, שזה האולם הכי טוב שיש, שתמיד יישאר בלב שלי. חוויתי שם הרבה רגעים טובים. פתאום לעבור ל'קפיטל וואן ארנה', הבית שלנו, היה דבר עצום. ותחשוב שעוד לא ראיתי אותו בשיא תכולתו. עדיין אין קהל אצלנו במשחקי הבית".
איך אתה עם זה?
"באסה שזה ככה. אני אוהב קהל, את המגע עם האוהדים ולראות אנשים חדשים ואיפה כולם יושבים, וזה מאוד חסר לי. יצא לי לשחק בחוץ מול קהל וזה פתאום היה כיף לא נורמלי".
מה קורה באימונים הראשונים?
"אתה בא בתור רוקי, אז מסתכלים עליך, בוחנים אותך, מדברים איתך, רוצים לראות ממה אתה עשוי, מאיזה חומר, אם אתה קשוח, מקשיב, אם אתה לא מקשיב. עברתי סדרה של מבחנים כאלה".
איך היה לשחק נגד לברון ג'יימס?
"נהניתי מאוד לשחק מולו. הכל זה בגדר חוויות כי זו פעם ראשונה שאני עושה את הדברים האלה, אבל לקחתי את האתגר וזה לדעת שאתה מצליח ויכול לעמוד בפיזיות. אני לוקח מהמשחק מולו את השלשה ברבע הרביעי שקלעתי, שהייתה חשובה, לפני ההארכה שבסופה ניצחנו. בקבוצה היו מבסוטים בשבילי באותו משחק. סמכו עליי, מסרו לי את הכדור לפינה וקלעתי".
תגובות קשות על הרקע הישראלי שלך קיבלת?
"אני מקבל הודעות לפעמים, פשוט חוסמים, מתעלמים ומתרכזים במטרה האמיתית".
ומישראלים?
"אני מקבל פרגון ענק מהארץ. כיף, לא מובן מאליו".
למה אתה הכי מתגעגע בארץ?
"אני מתגעגע למשפחה, לחברים, לאוכל ולים - אין על הבית".
גיל: 43 / שף מצליח ומבעלי המסעדות 'פאלומר' ו'ברברי' בלונדון, ובפריז 'בלגן' ו'שבור', בעלת כוכב מישלן. פותח כעת מסעדה נוספת בסנט בארטס באיים הקאריביים. שותף בכמה מסעדות בישראל ובראשן 'מחניודה' בירושלים. כוכב תוכניות בישול בטלוויזיה.
עד כמה הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך?
"היא הבסיס של העשייה שלי. כור ההיתוך המבעבע הזה תמיד היה ההשראה שלי. הקסם שבכאוס הירושלמי הוא הסיפור של קבוצת מחניודה. החוצפה והתעוזה הישראלית נוכחות בכל מרכיב בעסקים שלי. מלפתוח מסעדה שבורה ולקרוא לה ‘שבור’ ועד להעלות את ליידי גאגא לרקוד על הבר עם החדש של עומר אדם".
מה אתה שומע מישראלים על ההצלחה שלך?
"העסקים שלי שמים במרכז את ההתנגשות החזיתית הזאת שנקראת הקולינריה הישראלית. הסיפור שלי זה הסיפור של כולנו וקל לישראלים להתחבר לזה. איזו תימנייה לא תתרגש לדעת שהקובנה עליה היא גדלה כובשת את לונדון? מה יותר מספק מחריימה של שישי עם כוכב מישלן?"
טיפ לדרך?
"הסוד שלי לבחירה איזו לפתוח ואיפה, זה תמיד לשאול את ההורים. כשרציתי לפתוח את מחניודה, שאלתי לדעתם. הם אמרו, 'זה לא יעבוד. מסעדה? בשוק מחנה יהודה? ומה זה השם הזה?' היודל'ה אותו סיפור - 'מסעדה מול מסעדה? למה יודל'ה? זה לא יעבוד!', 'לונדון? מה לונדון?', 'מה קשור שבור? זה לא יצליח'. בקיצור - תמיד תשאלו את ההורים קודם".
על הזכייה סיפר בינואר ל־'7 ימים': “ממש לפני הטקס, על ההתחלה, הם מספרים למסעדות שזכו כדי שיעלו בזום בטקס המקוון. כמה דקות לפני התקשרה אליי היחצנית שלנו בצרפת ואמרה לי: 'שף, אני מאושרת לספר לך, יש לך כוכב מישלן אחד'. צרחתי 'יש!' כזה גדול, אבל צרחה ממש. לידי היה הבן שלי ליאו, הוא חיכה כמוני. ואז התיישבתי והוא שפך עליי בקבוק שמפניה על הראש. הדמעות באו כשהייתי ב'מחנה' עם השותף שלי אורי (נבון – ר"ש), התחבקנו ואני בכיתי. הרגשתי כאילו זכיתי באוסקר - כי זה האוסקר של השפים".
גיל: 38 / מנכ"ל אינסטגרם
מוסרי נולד בניו־יורק לאבא רמי, דוקטור לפסיכולוגיה שעלה לארץ ממצרים עם משפחתו כשהיה בן שלוש. הוא שירת בשריון בסיני ולמד באוניברסיטת תל־אביב. בגיל 24עזב לארה"ב ללימודים, התאהב באמריקאית ונשאר. על הבן המצליח אמר אביו בראיון ל'ידיעות אחרונות': "אני בתור אבא פשוט מאוד גאה בו. אני רואה בו גם הצלחה ישראלית, כי אני ישראלי, אז אני רואה בו גם איזושהי נציגות".
מדי שנה הייתה המשפחה מגיעה להעביר את הקיץ אצל הסבתא בבת־ים והחבר של מארק צוקברג היום היה מבלה את כל היום שלו בים. "היינו נוסעים לשם כל קיץ", נזכר בראיון איתו. "סבתא שלי הייתה מצרית, אז הייתי אוכל המון אוכל יהודי־מצרי מסורתי. היא הייתה מכינה משהו שקראנו לו מנינה, עוגיות סוכר ממולאות בתמרים. והיא הייתה מכריחה אותי לאכול אוכל חם בקיץ, שזה משוגע. היא אמרה שאם אתה אוכל אוכל חם כשחם בחוץ אתה תרגיש שקר יותר. 38 מעלות בחוץ ולא הבנתי למה אני אוכל מרק מלוחייה. אבל אהבתי את זה. לישראל יש מקום מיוחד בלב בשבילי ואני מקווה שכשהילדים יגדלו יהיה קל יותר לבוא איתם. אני לא מבין איך ההורים שלי עשו את זה כל שנה".
אחרי התיכון נגמרו החגיגות ומוסרי הלך ללמוד עיצוב וניו־מדיה ב־ ,NYU וכבר במהלך הלימודים, בגיל 20, הקים חברת ייעוץ לעיצוב. המטרה הייתה לממן את שכר הדירה אבל מהר מאוד היו לחברה שני סניפים, בניו־יורק ובסן־פרנסיסקו. כשסיים את הקולג' עבר לחוף המערבי והשיק פלטפורמה לשיתוף בקובצי מוזיקה. בהמשך התקבל לעבודה בפייסבוק והתקדם מהר. אחרי רכישת אינסטגרם, כשמייסדיה נטשו באווירה רעילה, מינה אותו צוקברג, שידוע שאליו הוא מקורב, למנכ"ל - מהלך שספג ביקורת והערות על חוסר העצמאות של האפליקציה.
אילוצים משפחתיים מונעים ממוסרי בשנים האחרונות לבקר בארץ. "אני לא יכול להשאיר את אשתי עם כל הילדים לבד. זה לא נראה הוגן. אבא שלי נמצא עכשיו בישראל. הוא הגיע אליכם אחרי שאחותו נפטרה ונשאר שם כשהמגפה החלה. עודדנו אותו להישאר בישראל. בדרך כלל הוא גר בניו־יורק, וזה היה מקום כל כך רע בחודשים הראשונים של הקורונה. עכשיו הוא גר ביפו ונראה לי שהוא לא יחזור. נראה לי שהוא שב לישראל באופן קבוע".
זה אומר שאתה תגיע אלינו בקרוב?
"כן, אבל זה ממש מפחיד אותי. יש לי שלושה בנים בגילי חמש, שלוש וכמעט שנה. הרעיון לעלות על מטוס מקליפורניה לתל־אביב עם שלושה בנים מעורר בי אימה".
גיל: 42 / אחד ממייסדי החברה הישראלית 'אונבו', שנמכרה ב־2013 לפייסבוק בסכום של כ־200 מיליון דולר. בארבע השנים האחרונות משמש סגן נשיא מוצר ובטיחות בפייסבוק העולמית. במסגרת התפקיד אחראי, בין היתר, לכל בקרת התוכן בפלטפורמות של החברה, ולשמירה על טוהר מערכות הבחירות ברחבי העולם.
עד כמה הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך?
"גרתי קצת בחו"ל בתור ילד, ככה שאני כבר די מתורגל בלהיות רחוק ועדיין לשמור על החיבור לישראל. בבית שלנו מדברים עברית ואנחנו מגיעים לביקורים בארץ, דבר שכמובן היה קל יותר לפני הקורונה. בשנים האחרונות התחברנו מאוד לקהילה הישראלית באזור סן־פרנסיסקו, קהילה שעיקר השיח והפעילות בה, אגב, הוא דרך קבוצת פייסבוק. אני חושב שישראלים מאוד אוהבים להיות זה עם זה, והיה לנו חשוב למצוא לנו סביבה מוכרת".
כמה הישראליות היא חלק ממרכיבי ההצלחה? סייעה לך, הפריעה?
"אנחנו הישראלים בעצם חונכנו להיות יזמים. אנחנו רגילים לקחת אתגרים שנראים בלתי אפשריים במבט ראשון, ואז להצליח - בזכות הרבה נחישות והתמדה. פייסבוק היא אמנם חברה גדולה אבל הרוח היזמית מאוד מורגשת, ולכן עבורי, כיזם, זה היה מקום טוב לצמוח בו. הצורך להביס את הבלתי אפשרי הוא גם הסיבה שבזכותה לקחתי על עצמי את התפקיד הנוכחי שלי. התחום שאני עוסק בו גדול ומאתגר, אבל הרוח של 'הכל אפשרי' היא שעוזרת לי להמשיך לפעול ולהשתפר מיום ליום".
רגע שהרגשת שהנה, זה קורה?
"לפני שפייסבוק רכשו את החברה שלנו, בשנת 2013, באנו לפגוש את מארק. אני זוכר שבכניסה למשרדים בארה"ב קיבלתי תג מבקר. הסתכלתי עליו והיה כתוב 'גיא רוזן, מבקר את מארק צוקרברג'".
התגובות בארץ?
"אפשר להגיד עלינו הרבה דברים אבל הישראלים הם מלאי פרגון. יש הרבה גאוות יחידה ואלו הן התגובות העיקריות שאני מקבל. יוצא לי לא פעם להיתקל גם בהרבה סקרנות - איך יזם מוצא את עצמו כמעט שמונה שנים בחברה גדולה? גם אני חשבתי, כשהתחלתי, שאחזור מהר מאוד לעולם הסטארטאפים. אבל האמת היא שההזדמנות לעסוק באתגרים הכי מורכבים, רגישים, מעניינים וחשובים היא משהו שאי־אפשר לוותר עליו".
למה מתגעגע פה?
"יותר מהכל, כמובן שלמשפחה. אבל מעבר לזה, אני הכי מתגעגע לאוכל הישראלי. אם זה המילקי, שאין שום דבר שדומה לו בסופרים אמריקאיים, או ארוחת הבוקר הישראלית בבית קפה, ובכלל קפה. אין כמו הקפה הישראלי: בלי לפגוע בעמק הסיליקון, אפילו הקפה הכי דלוח בישראל מנצח כל בית קפה מפונפן פה".
גיל: 58 / יוצר ובמאי של סדרות טלוויזיה. יצר את הסדרה 'בטיפול' שנמכרה ל־HBO. היה המפיק של הגרסה האמריקאית וביים כמה פרקים. זכה בגלובוס הזהב על הסדרה 'הרומן' של 'שואוטיים'. מביים את 'תמונות מחיי נישואין' שתעלה ב־2022 ב־HBO.
הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך?
"חשוב, אבל האמת היא שהמרכיב החשוב יותר הוא היהדות שלי - תמיד ארגיש יותר יהודי מישראלי. בחו"ל, למשל, תמיד בשישי בערב אמצא בית כנסת ללכת אליו. יש לי האשטאג באינסטגרם – mysynagougesaroundtheworld".
כמה הישראלית היא חלק ממרכיבי ההצלחה שלך? היא מסייעת או מפריעה?
"היא עוזרת לי כשאני נאלץ להתמודד עם טירוף התקינות הפוליטית באמריקה, עולם ה'ווק' – כל האינסוף תקנות האלו של מה צריך להגיד ומה בשום אופן אסור. זה שאני זר כבר מכליל אותי באיזה מיעוט, וגם יש איזו סובלנות כשאני פולט משהו לא ראוי".
תן דוגמה.
"כשנכנסתי בפעם הראשונה לחדר כותבים בניו־יורק, וכולם שלפו את המחשבים - ראיתי שהם מעיפים מבט מסוקרן אל עבר האסוס שלי. אחרי רגע קלטתי: הייתי היחיד ללא מק־בוק. ושוב הבנתי: בשבילם, אני הטיפוס המשונה הזה מאפריקה שצריך להיות מאוד מנומסים כלפיו".
מה התגובות שאתה שומע מישראלים על ההצלחה שלך?
"’מה, אתה בארץ? חשבנו שאתה גר בחו"ל!’"
מה אתה הכי אוהב או למה אתה הכי מתגעגע בארץ?
"שני ילדיי, ארבע אחיותיי, אמי האחת".
גיל: 51 / מפיק סרטים בהוליווד, בין היתר את הסרט השמיני בסדרה האיקונית של 'מלחמת הכוכבים – אחרוני הג'דיי', 'רצח כתוב היטב' ו'לופר'.
ברגמן יצא מישראל עם השכלה קולנועית של ארבעה קורסים באוניברסיטה הפתוחה שלקח במהלך הצבא. עבד, בין היתר, כעוזר הפקה בניו־יורק ואז טס לאחיו טל, מתופף מצליח, בלוס־אנג'לס, שם עבד כמחנה רכבי יוקרה בחניון בהוליווד. "הייתי מחנה מכוניות של אנשים, ושעות ספורות לאחר מכן נפגש איתם כדי לדון בפרויקטים ובסרטים.
לפגישות הייתי מגיע לבוש בחליפה עם פפיון והם מעולם לא זיהו את הבחור ההוא, שרק כמה שעות לפני כן החנה את המכונית שלהם. אבל זכרתי כל אחד מהם וכמה פעמים גם סגרתי חשבון עם שחקנים שלא נתנו לי טיפ. פעם השחקנית פיי דאנאוויי לא נתנה לי טיפ ואחר כך נפגשה איתי ורצתה מאוד לשחק בסרט שהפקתי. לא נתתי לה את התפקיד".
הוא חבר לבמאי ריאן ג'ונסון ויחד התחילו בסרטים "קטנים" יחסית, כמו 'לופר', שצברו פרסים ומחמאות. ואז באה ההזדמנות מדיסני. "הוליווד היא ביזנס מאוד פשוט, של הימורים", הוא אמר בעבר בראיון מיוחד ל'ידיעות אחרונות'. "אתה מהמר על אנשים. בדיסני החליטו להמר עליי ועל ריאן ג'ונסון והם ידעו שכמו בכל הימור, לפעמים אתה מנצח ולפעמים אתה מפסיד. לא עשינו סרטים ענקיים לפני כן. למרות שקיבלנו הצעה לעשות כל פרנצ'ייז קולנועי אפשרי, דחינו את כולם על הסף. אמרנו שנעשה רק את 'מלחמת הכוכבים' אם יציעו לנו, אבל באותה נשימה חשבנו שלא נקבל הצעה שכזו. ואז הגיעה שיחת הטלפון עם ההצעה ואמרנו: 'הולי שיט, אנחנו חייבים לעשות את זה'".
את הידיעה עיכל ממש רק כשנכנס בפעם הראשונה לדגם החללית האיקונית 'מילניום פלקון'. "נכנסתי לחללית על הסט, יחד עם ריאן, והרגשתי את השערות שלי סומרות מהתרגשות. אמרתי לריאן: 'אתה מאמין שזה קורה?' רק בנקודה ההיא, לראשונה, קלטתי שאני מפיק סרט בסדרה איקונית, על־זמנית. כשאתה נכנס לחללית היפהפייה הזאת, אתה חוזר במנהרת הזמן לילדות שלך. התיישבתי על הכיסא, הבטתי סביב ופתאום היה לי פלאשבק לפעם הראשונה שראיתי סרט של 'מלחמת הכוכבים', בקולנוע נעמן בראשון־לציון.
"אני בקשר עם כל חברי הילדות שלי מראשון. הם באו לבקר על הסט של הסרט והכנסתי אותם לחללית. הם לא הבינו מה הביג דיל וקצת הסתלבטו עליי. אמרתי להם: 'אתם יודעים כמה כסף אנשים מוכנים לשלם בשביל לשבת בתוך החללית? הולי שיט".
למרות השנים הרבות בחו"ל הוא עדיין מתעניין במה שקורה בארץ ומקפיד להתעדכן. "אני עדיין גאה להיות ישראלי וישראל תמיד תהיה הבית שלי".
אמו עדיין מתגוררת בדירת ילדותו, בראשון־לציון. כשברגמן מגיע לביקורים בארץ הוא ישן אצלה, בחדר נעוריו. "למה? כי אמא יש רק אחת. כל מה שהיא צריכה זה לראות אותי. היא דחפה אותנו כל החיים, אז ברור שחלק גדול מההצלחה שלי הוא בזכותה".
גיל: 58 / מנכ"לית משותפת של ארגון ההנדסה הגלובלי באינטל וסגנית נשיא בכירה בחברה. אחראית לפיתוח כל שבבי המחשבים של אינטל העולמית.
עד כמה הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך?
"עליתי לארץ כילדה קטנה וכל הלימודים והחיים היו בישראל, אז ברור שאני ישראלית. אני מדברת מאוד פתוח וישיר אבל יחד עם זאת מכבד ומנומס. מדברת חד וברור כשזה טוב וגם אם יש 'חדשות רעות'. כתחביב אני מאוד אוהבת ריקודי עם, בכל תפקיד שהייתי ברילוקיישן חיפשתי ריקודי עם, היה רק מקום אחד שלא הצלחתי ונאלצתי ללמוד ריקודים סלונים".
את מחשיבה את הישראליות כחלק ממרכיבי ההצלחה?
"דבר ראשון שהישראליות עזרה בו זה בפתיחות ובישירות, זה פותר הרבה מאוד מצבים מסובכים בצורה מהירה יותר".
היו לך כמה מיני מקרים של דברים של "אבד בתרגום", פדיחות של הבדלים תרבותיים?
"בתפקיד ההשמה הראשון שלי בארה"ב הכנתי אחרי כחודש תוכנית עבודה לכל הקבוצה לרבעון הקרוב. הראתי אותה למנהל. הוא פנה אליי בעברית קלוקלת ושאל 'מה נשמע?' עניתי 'על הפנים'. והוא ענה: Very good, very good. הראיתי לו את התוכנית והסברתי לו בהתלהבות מה עושה כל אדם, מתי ולמה. הוא הקשיב בסבלנות ואז אמר, 'אני במקומך הייתי מחליף בין האנשים שעושים משימה א'... אני במקומך הייתי מקצר פעילות ב' וג', אני במקומך...' וכך הלאה. הקשבתי ובראש חשבתי שאני משאירה את התוכנית כמו שאני רציתי.
"הפגישה הסתיימה וכל אחד הלך לדרכו. כעבור שבוע נפגשים שוב והוא מבקש לראות את התוכנית החדשה. שאלתי בפליאה: 'איזו תוכנית חדשה?'. 'הרי אמרנו בפעם שעברה שאת צריכה לשנות את התוכנית'. 'לא', עניתי לו שבאופן חד, 'אתה אמרת שהיית עושה שינויים כאלה אבל זו תוכנית שלי ואני לא חושבת שצריך אותם'. ואז הוא ציחקק ואמר שכשאומרים באנגלית את הביטוי I would do, כלומר אני במקומך, זו דרך מנומסת להגיד לך לעשות את זה. 'לא התכוונתי שתבחרי אם את רוצה או לא'. מאותו יום אני מבינה את הביטוי הזה היטב.
"יש בעולם הזה עוד כל מיני ביטויים כאלה, של נימוס, למשל כשאומרים ‘מעניין מאוד’, זה יכול להיות באמת מעניין או מאידך ממש לא נכון ולא רלוונטי. אתה צריך להבין את המשמעות מהשיחה או מהקונטקסט. היו פגישות שלא הצלחתי לנחש מה הכוונה אז בדרך ישראלית ישירה שאלתי, 'איזה interesting זה הפעם?'"
גיל: 36 / מעצב האופנה שמלביש את הכוכבות הכי גדולות. השם הבולט - ביונסה.
כמה הישראליות היא חלק מההצלחה שלך?
"זה חלק בלתי נפרד ממני לטוב ולרע, אני חושב שכל מי שיצא לו לגור תקופה בחו"ל, ובטח לעבוד, חווה כמה המנטליות הישראלית שונה מבכל מקום אחר. החום האנושי, החום הכללי, אנחנו הישראלים שגדלים לתוך המון לחץ פוליטי ומתמודדים עם מצבים שלא ממש קיימים באירופה או בארה"ב. אבל זה גם מה שמאחד אותנו ויוצר תחושה של משפחה אחת גדולה".
היו מקרים שהישראליות דווקא הפריעה?
"החוצפה הישראלית והתעוזה הן משהו שנשאר איתך תמיד ובמקרים מסוימים עוזר ובמקרים מסוימים יכול גם קצת לקלקל. ולכן האיזון זאת הדרך המושלמת לנצל את 'הכישורים' הישראליים להצלחה בחו"ל".
מפרגנים?
"לרוב, אומרים לי 'גאווה לאומית'. אני אישית מרגיש שלא משנה כמה מצליחים בחו"ל הכיף האמיתי הוא לקבל את הפידבק מהבית".
זוכר רגע שהרגשת "וואו, אני באמת עושה את זה"?
"2013 הייתה העונה הראשונה שבה הצגתי בשבוע האופנה בניו־יורק, לא ממש ידעתי לאן זה יוביל אותי ופשוט עשיתי את הכי טוב שאני יודע. הגיע לשם איזה סטייליסט של כוכבות שבא לגשש ולגלות כישרונות צעירים. פתאום הוא ניגש אליי בהתרגשות ואמר לי, 'או מיי גאד! אני חייב שטאיי יראה את הקולקציה הזאת!' טאי, מתברר היה הסטייליסט האישי של ביונסה. הוא קרא לו והייתי איתו 20 דקות בחדר, עזרתי לו לבחור פריטים לסיבוב ההופעות העולמי של המלכה. זה היה חלומי וסוריאליסטי ונתן לי המון דחיפה וכוח להמשיך הלאה. כמובן שמאז הלבשתי אותה עוד כמה וכמה פעמים אבל הפעם הראשונה הייתה המרגשת ביותר".
גיל: 28 / שם הבמה של ניר טיבור. צבר מאות מיליוני צפיות לשיריו ביוטיוב ובספוטיפיי ולכד את אוזנם של שדרנים ברחבי העולם. מככב במקומות מרשימים בשלל מצעדים מוזיקליים והטורים שלו בארה"ב, בקנדה ובאירופה הם סולד־אאוט.
כמו הרבה אמנים מתחילים אחרים ניר טיבור ניסה לשלוח את השירים שלו לרדיו וקיבל בחזרה בעיקר דחיות. אז הפסיק לחכות למתווכים ויצא ישר לקהל - ביוטיוב ובספוטיפיי ובכלל לא בטוח שאפילו הוא שיער לאן זה יביא אותו.
הסינגל Nevermind, שהוציא ב־2016 דורג במצעדים וזכה בפרסים ברחבי העולם ואף דורג כשיר הישראלי המושמע ביותר בספוטיפיי. עם יותר מחצי מיליון השמעות. אחר כך באו הכניסה ל–100 האמנים המושמעים ביותר באפליקציה, ראיון ל'בילבורד', הופעה אצל ג'ימי קימל, אלבומי זהב ברחבי הגלובוס והופעות שקשה להשיג אליהן כרטיסים.
"יש הרבה סיבות לבחירה בשם הבמה דניס לויד", סיפר בעבר לראיון ב־ynet. "המרכזית שבהן היא שלא רציתי שפוליטיקה תהיה מעורבת ברושם הראשוני שהמאזין מקבל. קודם תן למוזיקה לדבר, אחר כך תחליט אם העובדה שאני ישראלי מפריעה לך או לא. העובדה שאני מקבל הרבה הודעות תמיכה ממדינות ערביות כמו איראן, דובאי, טורקיה ולבנון מחזקת את הטענה שלי - מוזיקה תמיד תהיה יותר חזקה מפוליטיקה".
גיל: 26 / הייתה מועמדת לפרסי האמי וגלובוס הזהב על תפקידה בסדרה הבינלאומית של נטפליקס, 'המורדת'. זכתה בפרס השחקנית בטקס פרסי הקולנוע העצמאי ובפסטיבל הטלוויזיה של ברלין.
שירה האס הפכה להצלחה מסחררת בעולם דווקא כשכולו היה סגור בבית תחת מכת הקורונה. אפילו הידיעה שהיא מגלמת תפקיד ראשי ב'מורדת', סדרה בינלאומית שמשודרת בנטפליקס לא הכינה אותה נפשית לפריצה הגדולה.
"ראיתי לפני את הפרקים, התרגשתי, ואז הסדרה עלתה", נזכרה האס בראיון ל־'7 ימים' ביוני האחרון. "הקורונה התחילה כבר להיות עניין מסוכן וכל הטקסים והפסטיבלים שהיינו אמורים להופיע בהם בוטלו בזה אחר זה. זו הייתה ההתחלה של הקורונה, ההארדקור, כשלא יצאנו מהבית, כשכל הטלוויזיות של כולם היו פתוחות, בין אם רואים את ביבי נואם או סדרה בנטפליקס, פתאום התחילו להגיב על הסדרה ברשתות החברתיות. אמרתי, 'משהו קורה'. עלתה לי כמות העוקבים בבת אחת, ואנשים מכל העולם כתבו לי. אבל בסדר, נטפליקס וכולם בבית. אבל אני זוכרת את הרגע שנפל לי האסימון. יצאתי למרפסת לתלות כביסה. היה כבר מאוחר. תל־אביב, פלורנטין, המון בניינים צפופים. אני מסתכלת החוצה ורואה טלוויזיות פתוחות, ופתאום קולטת שבכל הטלוויזיות שאני רואה מולי, הפרצוף שלי על המסך".
מה עובר ברגע כזה?
"אין לי מילים לתאר כמה שזה היה ביזארי. הייתי פשוט בשוק. חושבת שנפלו לי האטבים. אמרתי לבן הזוג שלי, 'עידו, בוא רגע'. רציתי לוודא שאני לא מדמיינת. צילמתי את זה ושלחתי לכל החברים בקבוצת ווטסאפ של 'המורדת' מסביב לעולם. גם הם היו בשוק. שם פתאום הבנתי שקורה פה משהו מיוחד. זה היה כמו סצנה מסרט. קאט. בום. הפיצוץ".
לפני ההצלחה של 'המורדת' האס כבר הספיקה להיות פרצוף מוכר למיטיבי לכת בתעשייה העולמית עם תפקיד בסרט הוליוודי מדובר ('אשתו של שומר גן החיות') ובזכות משחקה בסדרה 'שטיסל' ששודרה בנטפליקס אף היא. אבל ההצלחה חסרת התקדים של 'המורדת' הפכה השנה את האס לכוכבת הישראלית המדוברת ביותר בעולם אחרי גל גדות. היא השחקנית הישראלית הראשונה שהייתה מועמדת לפרס האמי, והראשונה, זה 50שנה, שקיבלה מועמדות לגלובוס הזהב. היא לא זכתה, ובגלל הקורונה, גם נחסך ממנה הכיף על השטיח האדום. את הפיצוי קיבלה עם רשימת פרסים לא פחות מכובדת: פרס השחקנית בטקס פרסי הקולנוע העצמאי ובפסטיבל הטלוויזיה של ברלין.
"אני זוכרת", סיפרה, "שבאמי, רגע לפני השידור בזום, שאלה אותי אחת המפיקות באוזנייה, 'איך זה לעשות את האמי מישראל?' אמרתי לה, 'תשמעי, אין לי כל כך אמי אחר להשוות אליו, אז אני סבבה'".
ראש חטיבת המוזיקה של יוטיוב, בעבר מנכ"ל ויו"ר וורנר מיוזיק ודאף ג'אם. אחראי על גילוי ועבודה עם כמה מהאמנים הגדולים בעולם. רשימה מקוצרת מאוד: ג'יי־זי, קניה ווסט, צ'אק די מ'פאבליק אנמי', רד הוט צ'ילי פפרז, מריה קארי.
בתעשיית המוזיקה הוא נחשב לאגדה. לאיש עם מגע הקסם. למחולל ניסים שיודע להמציא את עצמו ואת האמנים שלו מחדש בכל פעם. והוא ידוע גם באימה שהוא מטיל על סביבתו, אולי הסמל המסחרי החזק ביותר שלו, שזיכה אותו בכינוי לנסקי, על שם המאפיונר היהודי מאיר לנסקי. ארבעה עשורים שהוא מטיל אימה, יראה וגם הערכה וכבוד, שמגיעים עם ספר קבלות ארוך ורשימת אמנים ארוכה עוד יותר. אם תשאלו אותו, הוא יסביר שהכל נעוץ בשורשים הישראליים, בהם הוא אוהב לנופף גם אם הוא בקושי מדבר עברית.
הוא נולד בניו־יורק לזיוה סירקיס, "כולם בישראל מכירים את המשפחה", ולאלישע כהן, איש עסקים ישראלי, שנתיים אחרי שהוריו עזבו את הארץ. יש לו אח בכור, הראל, שמתגורר בישראל, ועוד אחים ואחיות שנולדו מנישואיהם האחרים של הוריו. הוריו התגרשו כשהוא היה בן שלוש והחלו לנהל מאבק מלוכלך על הגב של כהן הקטן. ליאור והראל נשלחו למשפחת אומנה בישראל. "אבא שלי השתגע. הוא התעקש שאמא תוותר עלינו כדי לתת לה גט. היו לנו כל כך הרבה קרובי משפחה, אבל הוא לא נתן לאף אחד לטפל בנו. אני לא זוכר את השנים במשפחת האומנה, אולי הדחקתי", סיפר בעבר בראיון.
האם נישאה שוב לפיליפ שולמן, פסיכיאטר יהודי, ושני הילדים שבו לארה"ב. בלוס־אנג'לס הוא חווה ילדות מאוחרת, טובה יותר. "היו לנו חיים מעניינים ובית יצירתי. ההורים שלי יצרו סלון של משוררים, אמנים ופוליטיקאים ובבית תמיד התנהלו שיחות אינטלקטואליות על כל נושא. אחד הזיכרונות השמחים ביותר של ילדותי הוא השבתות בבית הוריי. לא משנה מה עשינו, כולנו הופענו לארוחת שבת אצל ההורים. היה שם קסם, שלא ניתן להסביר במילים. מאז, אני הולך לבית כנסת כל חג וכל שבת".
הוא התגלגל לעולם המוזיקה בזמן שעבד בסניף של בנק לאומי בלוס־אנג’לס, בסוף האייטיז. כהן שמע שלהקת 'ראן די־אם־סי' מופיעה במועדון היפ־הופ קטן בדאון טאון אל־איי, אז הוא סגר איתם על הופעה מאוחרת באותו לילה. השקעה של 750 דולר שהניבה רווחים של כמה עשרות אלפי דולרים - וכרטיס כניסה לעולם הצפוף, השחור והמזיע של עולם ההיפ־הופ. הוא התקדם לתפקיד יד ימינו של ראסל סימונס, הבעלים של חברת התקליטים דף ג'אם, עשה סיבוב בוורנר, שם הוביל את חטיבת המוזיקה וב־2014 חבר לקולגות מוורנר והקים את הלייבל '300 אנטרטיינמנט', והחתים בו אומני היפ־הופ וראפ. בשנים האחרונות הוא ראש חטיבת המוזיקה הגלובלית של יוטיוב, שם הוא מנסה להמציא מחדש את האתר בעידן של סטרימינג.
מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים?
"אל תזיע על הפרטים ותגיד ברוך השם".
גיל: 35 / ד"ר מבקר בטכניון והיזמת, יו"ר וסמנכ"ל טכנולוגיות של דיאגנוסטיק רובוטיקס, מתמחה בכריית מידע ובבינה מלאכותית.
במה מתמקד המחקר שלך?
"בבינה מלאכותית בתחום הבריאות. אנחנו מייצרים אלגוריתמים שחוזים אילו פציינטים מידרדרים לפני שזה קורה בפועל כדי למנוע אותה בזמן".
כמה הישראליות היא מרכיב בהצלחה שלך?
"אני מאמינה שאנשים רעבים שיודעים שאין להם ברירה אלא להצליח הם אלה שיעשו את פריצות הדרך הגדולות. מדען נכשל אלפי פעמים לפני שהוא מצליח. ישראל מבחינתי היא מדינה שנוסדה על יסוד של הישרדות. נלחמנו כי ידענו שאין לנו אלטרנטיבה. הוריי, שהיגרו לישראל כשהייתי ילדה, ידעו שאין להם ברירה אלא לשרוד, ללמוד את השפה ולעבוד. הרבה פעמים גם ביזמות ובמדע הכל נראה אבוד אבל אז אני נדהמת בכל פעם מחדש למה שאנחנו מסוגלים".
תני דוגמה.
"בתחילת דרכי באקדמיה רציתי לעבוד עם החוקר המוביל בתחום הבינה המלאכותית שעבד במיקרוסופט בארה"ב. כל קיץ הוא היה מקבל אלפי בקשות להתמחות והיה בוחר מתמחה אחד. ביקשתי מהמנהל שלי במיקרוסופט שיכתוב לו מכתב המלצה - לא ענה. ביקשתי מחוקרים מובילים בארץ לכתוב לו - לא ענה. ואז ביקשתי ישירות ממנכ"ל מיקרוסופט ישראל ואז הוא סוף־סוף הסכים לקחת אותי להתמחות, שפתחה בפניי את כל העולם של בינה מלאכותית ברפואה וחשפה אותי לעבודה ישירה עם ארגוני עזרה בינלאומיים עבורם סיפקתי תצפיות בתחום של מגפות, מהומות ורצח עם. וזו מבחינתי ישראליות. להעז, להמשיך לנסות, ליפול ולדעת לקום".
אילו תגובות את מקבלת?
"חלק מפרגנים וחלק ספקנים. חלק מעליבים וחלק מחזקים. כולם מושפעים מהסביבה, אבל הרבה מהעבודה שלי עם עצמי זה להתעלם מהצלחות העבר ולהיות בפוקוס על מטרות העתיד. צריך להיות ממוקד בביקורת עצמית ובשיפור עצמי".
גיל: 69 / מעצב ובעל חברת אופנה, פועל כ־50 שנה מניו־יורק.
אתה עדיין מגדיר את עצמך כישראלי?
"אמנם אני חי כמעט 50 שנה בארה"ב אבל אני מרגיש יותר ישראלי מאמריקאי. ישראלי תמיד יישאר ישראלי ולא משנה איפה הוא בעולם".
איך הישראליות עזרה לך?
"התחלתי את הקריירה שלי עם פריט אחד: חולצת הסטרפלס. ייצרתי כמה דוגמאות והלכתי לתערוכת קניינים על מנת לקבל הזמנות, שם נאמר לי כי יש להירשם שנה מראש ושאחזור שנה לאחר מכן. יצאתי למסדרון והקמתי שם דוכן. בסופו של היום קיבלתי הזמנות של משהו כמו מאה אלף דולר. אני חושב שאם לא הייתה לי את התושייה ואת החוצפה הישראלית, לא הייתי מעז לעשות את זה. מעולם לא נמנעתי מלציין את הזהות הישראלית ואני גאה בה. וגם קיבלתי הרבה עזרה וסיוע מהקהילה היהודית פה".
בישראל אתה לא ממש מוכר.
"כי מעולם לא פתחנו חנות בישראל, דבר שתמיד רציתי לעשות ולצערי לא התממש (כיום רוב הפעילות היא באונליין) אבל אני מכיר הרבה ישראלים ודרכם עוד ועוד, שתמיד גאים לראות שיש ישראלי שהצליח בחו"ל".
למה אתה מתגעגע בארץ?
"אני מאוד אוהב את חוף הים בתל־אביב, את האוכל ובעיקר את החום האנושי של הישראלים, דבר שתמיד גורם לי להרגיש בבית".
גיל: 40 / מנכ"ל כללטק, גוף השקעה בחברות טכנולוגיה של המיליארדר לן בלווטניק. משקיע בחברות טק ישראליות, שבע מהן עשו אקזיטים. בנוסף כיהן בדירקטוריונים של כמה חברות ענק גלובליות ומטעמו של בלווטניק. שירת במודיעין ביחידה 8200. סופר, מחבר רבי־המכר 'שמים אדומים' ו'בית הפגודה'.
עד כמה הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך?
"חד־משמעית רכיב מאוד מרכזי ומהותי, אולי המהותי ביותר. הישראליות ואפילו הירושלמיות. גם כשהיו הזדמנויות מפתות לעבור למדינה אחרת, העדפתי לבלות על מטוסים ולהישאר פה. אין כמו הבית".
עד כמה היא חלק ממרכיבי ההצלחה שלך?
"כל העשייה שלי, גם בכתיבה וגם בהשקעות, נובעת מהישראליות ונשענת עליה. הספרים הם מותחני ריגול שנכתבו בהשראת השירות הצבאי שלי, וההשקעות שאני עושה הן בעיקר בישראלים או באנשים שהכרתי דרך ישראלים".
האם השירות שלך במודיעין עזר לך?
"חד־משמעית. גם מה שלמדתי וגם האנשים שהכרתי. לדוגמה, ירון אינגר ממייסדי 'לייטריקס' שירת במקביל אליי. באותה תקופה היה לי רעיון למערכת טכנית־מבצעית אבל לא הצלחתי לקבל עבורה תקציב מהמערכת. אמרו לי שזה יהיה שנה עבודה של המון אנשים ולא אישרו. הכירו לי את ירון שאהב את הרעיון והצליח לגייס אנשים נוספים שבכמה שבועות הרימו את המערכת שבמשך כמעט עשור שירתה מאות אנשי מודיעין ביחידות שונות וזכינו עליה בהרבה פרסים. כשעשור מאוחר יותר שמעתי שהוא אחד היזמים של החברה, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להשקיע. לשמחתי, השקענו ו'לייטריקס' היא אחת החברות המרשימות שקמו כאן לטעמי".
איפה הישראליות באה לידי ביטוח בהשקעות שלך?
"הדרך להגעה להשקעות היא מאוד ישראלית. מבין שלוש ההשקעות האחרונות שלנו, לדוגמה, אחת הוקמה על ידי אבא של ילדה מהגן של הבן שלי, השנייה על ידי חבר שלי מהאוניברסיטה העברית והשלישית על ידי בחור ששירת במקביל אליו בצבא. אלה דברים שיכולים לקרות גם בחו"ל, אבל פעם אחת, לא שלוש פעמים בחצי שנה.
"אפילו הכתיבה עוזרת להשקעות: הייתה חברה שרדפתי אחריה והם לא ענו - לא לי ולא למשקיעים אחרים. יום אחד היזם מתקשר אליי ואומר, 'אנחנו לא צריכים כסף אבל מאוד אהבתי את שמים אדומים אז אשמח להיפגש לצהריים'. בסוף זה נגמר גם בביזנס.
"זו לא הפגישה המעניינת היחידה, כמובן שהספרים זימנו לי. אחרי יציאת הספר הראשון התקשר אליי ערב אחד מספר חסוי ואמר, 'ערב טוב דניאל? שמי כך וכך'. זה היה ראש ממשלה מפורסם לשעבר. הוא רצה להגיד שקרא את הספר ונהנה מאוד ושאל אותי כמה שאלות. אני לא חושב שזה דבר שקורה במדינה שאינה ישראל".
גיל: 58 / סגן נשיא בכיר לטכנולוגיות חומרה באפל. בעבר בכיר ב־IBM ישראל ובאינטל ישראל.
ג'וני סרוג'י, ערבי־ישראלי שגדל בחיפה, למד תואר ראשון ושני במדעי המחשב בטכניון. "חיפה היא אחד המקומות הכי מעורבים בישראל", סיפר בעבר לאתר 'בלומברג'. "יש לך נוצרים, מוסלמים, יהודים, בהאים, יש לך כל דת שתרצה, וכולם חיים יחד בשלום ובהרמוניה. האינטגרציה הזאת עבדה בשבילי".
לחברת אפל הצטרף ב־2008, וכיום הוא אחד מאנשי המפתח הבולטים בה ונחשב לחלק מהכוורת המצומצמת המקיפה את המנכ"ל טים קוק. כבר לא מעט שנים שסרוג'י אחראי על פיתוח השבבים לאייפון, לאייפד ולאפל ווטש, אבל בשנים האחרונות הוא אמון על משימה לא פחות מדרמטית. תחת פיקוחו נפרדת אפל מענקית השבבים אינטל אחרי 15 שנה, ומתחילה לייצר בעצמה את המעבדים של מחשבי המק על בסיס טכנולוגיית ARM.
סרוג'י נחשב לאדם חביב ושקט, שמקפיד לשמור על סודיות מוחלטת בנוגע לפרויקטים שהוא מעורב בהם. באותו ראיון ל'בלומברג' נשאל סרוג'י על האפשרות שאפל תייצר שבבים למחשבים ולא רק למכשירים הניידים והלבישים שלה. "אם ננסה לעשות כל דבר, אני לא חושב שזה יהיה מאוד חכם", השיב. כעת מתברר שבאפל חושבים שזה דווקא כן יהיה חכם - ומבחינתם סרוג'י הוא בדיוק האיש הנכון למשימה.
גיל: 24 / מתעמל קרקע ומכשירים. אלוף אולימפי טוקיו 2020, אלוף אירופה 2020, פעמיים סגן אלוף עולם ופעמיים סגן אלוף אירופה.
עד כמה הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך?
"למרות שגדלתי באוקראינה ועליתי לארץ כשכבר הייתי נער, אני מרגיש לגמרי ישראלי וגאה לייצג את מדינת ישראל. אפילו עכשיו, כשהייתי כל השבועיים האלה בראיונות בתקשורת, היה לי יותר נוח לענות בעברית. אני גם גאה לומר שלמרות אינטנסיביות האימונים שלי הצלחתי לעשות צבא ולמלא את חובתי למדינה, כישראלי".
לישראליות יש חלק בהצלחה שלך?
"דווקא בכל הקשור להצלחה שלי אני חושב שהעובדה שגדלתי באוקראינה ואת כל השנים הראשונות של האימונים עשיתי שם, עזרה לי להיות המתעמל שאני היום. החינוך שקיבלתי בתור ילד והמשמעת עזרו לי בכל מה שקשור ליכולת שלי להתמיד ולהשקיע".
איך מגיבים אליך ברחוב מאז הזכייה בטוקיו?
"מאז שחזרתי אני לא יכול ללכת ברחוב בלי שיעצרו אותי. זה נותן לי הרגשה ממש טובה. אני מרגיש שעם ישראל גאה בי ושמח עם ההישג שלי וזה מחמם את הלב".
גיל: 63 / סגן נשיא להנדסה ומחקר ב־Google העולמית, מנכ"ל מייסד של מרכז ההנדסה של Google בישראל ומנהל קבוצות בארה"ב, בהודו ובאפריקה, הקים את גוגל טרנדס.
במה בדיוק אתה עוסק עכשיו?
"אנחנו עובדים על מתן פתרונות לבעיות עם השפעה בהיקף עולמי באמצעות חדשנות טכנולוגית ומחקר מדעי ויישומי. לדוגמה, אנחנו משנים לחלוטין את חווית השיחה והשימוש בטלפון על ידי מערכות בינה מלאכותית, עובדים על מתן מידע מציל חיים לאנשים במצבי אסון, יוזמה שהתחלנו בעקבות אסון הכרמל. אני גם מנהל את תחום מחקרי בינה מלאכותית בתחום הבריאות בגוגל ולאחרונה הודענו על טכנולוגיה חדשה שפיתחנו עם בית החולים שערי צדק".
עד כמה הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך?
"נולדתי וגדלתי בישראל. אני תוצר של החינוך הישראלי, החברים, הצופים, שירותי כטייס בחיל האוויר. עם השנים נוספו באופן טבעי גם השפעות גלובליות - עבדתי וחייתי בארה"ב ואני עובד תקופה ארוכה עם אנשים במקומות שונים בעולם. אני נהנה מהמיזוג התרבותי הזה".
לישראליות יש חלק בהצלחה שלך?
"הישראליות היא חלק ממני ושמור לה מקום חשוב במסע המקצועי שלי. כנער, אני זוכר כיצד המורה האגדי שלי בתיכון, אורי, כשהיה יוצא לסיבוב עם הכלב אחר הצהריים, היה שורק לי כדי שאצא למרפסת וזורק חידות במתמטיקה ‑ זה היה דוגמה לישראליות שכונתית ולכך שאפשר ללמד וללמוד אחרת, ובכיף.
"ברמה היותר כללית, אני מאמין שהעובדה שכישראלים אנחנו צריכים להתמודד עם אתגרים רבים במדינה גורמת לנו להיות מעורבים יותר, לחשוב מחוץ לקופסה, לא לקבל 'לא' או 'אי־אפשר' כתשובה סופית, ולא לחשוש להסתכל גבוה ורחוק יותר וליזום".
מה התגובות שאתה שומע לרוב מישראלים?
"אני שומע הערכה למוצרים של גוגל שפותחו בישראל. אני חווה בקהילת ההיי־טק שלנו פרגון גדול - זה לא מובן מאליו. אנחנו פועלים יחד עם האקוסיסטם הישראלי בדרכים מגוונות, בין היתר דרך שיתופי פעולה עם סטארטאפים ועם ארגונים חברתיים חשובים שנוסדו על ידי יזמיות ויזמים נפלאות/ים ששמו לעצמם למטרה לשלב אוכלוסיות בתת־ייצוג. יש גם אחווה ושיתופי פעולה בנושאים חברתיים, חינוכיים ואחרים עם עמיתיי בארגון ה־IATI, כולל בין חברות שביום־יום מתחרות זו בזו. יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה לעשות כאן בתחומי החינוך, למשל יוזמת Top15 שאנחנו לוקחים בה חלק יחד עם מעל ל־100 חברות הייטק וארגוני חינוך כדי לסייע לישראל להתאים את החינוך למאה ה־21".
שתף ברגעים שבהם הרגשת שעשית את זה בגדול.
"החודשים הראשונים שלי בגוגל היו מיוחדים מהרבה בחינות - ללמוד איך פועלת חברה שלא דומה לשום חברה אחרת, להצטרף כצופה לאינספור פגישות כולל פגישות עם אריק שמידט, לארי פייג' וסרגיי ברין ולחשוב איך להקים מרכז ייחודי ומצליח בישראל למרות המרחק. נקודה מכוננת הייתה בהשקה משמעותית כשנה לאחר שהצטרפתי, וזה ש־15 שנים מאוחר יותר Google Trends זה עדיין המקום שהולכים אליו לראות את מגמות החיפוש ברחבי העולם".
64 / מעצבת אופנה, בעלת החברה נילי לוטן. מלבישה את מיטב הכוכבות האמריקאיות.
עד כמה הישראליות היא מרכיב חשוב בזהות שלך, ממרכיבי ההצלחה?
"היא מרכיב מאוד משמעותי באישיות שלי. האומץ, התעוזה והיכולת להתמודד עם בעיות בקור רוח, הן תכונות נרכשות של נערה שגדלה והתפתחה בתא משפחתי של הורים ניצולי שואה, דור ראשון בארץ וכמובן המסגרות החברתיות כמו תנועת הנוער והצבא. ישירות היתר שבהחלט מאפיינת ישראלים דווקא עזרה לי בחיים. ההיצמדות לאמת שלי והיכולת להביע אותה ולדרוש אותה מהעובדים או במערכות יחסים בחיים המקצועיים. כשאני מדברת עם העובדים שלי אני דורשת שייתנו לי את הפרטים המדויקים 'ולא יתחבאו מאחורי השיחים'".
הרגע שבו הבנת שעשית את זה.
"האמת שלא היה רגע מסוים. יש מקום שבו הדרך נהיית יותר קלה. כשהקשיים בדרך להצלחה פוחתים והכל זורם ויותר קל ופחות תובעני ואז אולי זה המקום שבו יש את הרגע שאפשר להכיר תודה ולהבין שהגעתי".
בכל זאת, הלבשת את ג'יג'י חדיד, ג'ניפר אניסטון.
"לא רק הן. גם בלה חדיד, קים קרדשיאן, קייטי הולמס, קנדל ג'נר, קרלי קלוס, ריהאנה, היידי קלום, אנג'לינה ג'ולי, ג'ניפר לורנס, שרליז ת'רון ועוד נשים מפורסמות יותר או פחות שבחרו ללבוש את פרי עבודתי ועל זה אני מתרגשת".
למי מביניהן יש לטעמך את הטעם והשיק המשובחים ביותר?
"הכי עמליה דיין! גווינת' פאלטרו קונה ממני שנים ואני אוהבת את הטעם שלה. ג'וליאן מור אוהבת מאוד, טילדה סווינטון, עפרה שטראוס. מה שהכי משמח אותי, שהן אומרות לי שהן מרגישות עצמן, מרגישות מועצמות כשהן לובשות את הבגדים שלי. באיחוד של 'חברים' כששאלו את ג'ניפר אניסטון מה רייצ'ל הייתה עושה אם הסדרה הייתה ממשיכה עד היום היא ענתה שהיא הייתה נילי לוטן".
איך התמודדת עם מגפת הקורונה?
"זו סיטואציה מאוד קשה כלכלית לכל חברה אבל נלחמתי כמו לא יודעת מה. זה לא בא ממקום שאני יודעת שאני אצליח אלא ממקום שאני בטוחה שאני אצליח, כאילו אין אפשרות אחרת. זה לא בא מיהירות, אני לא אדם יהיר, זה בא מביטחון עצמי. וכאן אני באמת נותנת קרדיט להוריי, למשפחה, לבעל (לוטן נשואה לזמר דויד ברוזה - ג"ק), אבל בעיקר מהבסיס של ההורים שנתנו לי אהבה אינסופית, ללא תנאי".
מילה על הסטייל הישראלי?
"לכל מקום יש את תרבות הלבוש שלו, יש משהו מאוד אמיתי ואותנטי דווקא בכפכפים הישראליים, אני גם הולכת עם כפכפים פה. תמיד דויד צוחק שהייתי לובשת מעיל חם מפרווה ולובשת כפכפים באמצע החורף במינוס עשר מעלות בניו־יורק".