"אם היו יורים עלינו, הייתי יורה בלי להסס",
עוזי משולם בראיון לדן מרגלית, ערוץ 2, מרץ 1994
ב-23 במרץ 1994, הגיע קבלן מוכר למשטרת מסובין כדי להגיש תלונה. מערבל בטון שהיה בדרכו לאתר בנייה ברחוב ביאליק ביהוד נחסם על ידי מכלית שאיבה. דרישתו של נהג המערבל לפנות את הדרך לא נענתה, מאחר שבעל הבית שבביתו התבצעה השאיבה, עוזי משולם, טען שפסולת המלט שנשפכה מן המערבל גרמה לסתימת הביוב בביתו. מדובר היה בסכסוך מקומי שגרתי למדי, ואפשר להניח שאפילו די משעמם עבור שוטרי התחנה.
אבל במקרה הזה, שום דבר לא היה שגרתי. למעשה, הסכסוך המקומי הזה הלך והתפתח במשך ימים ארוכים, עד שהפך לאחת הפרשות המרתקות, יוצאות הדופן והדרמטיות בישראל, שאף עלתה בחיי אדם. כזו שעד היום, כמעט שלושה עשורים אחרי, ממשיכה לטלטל את כל מי שנחשף אליה - פרשת עוזי משולם.
באותו יום, ימים ספורים לפני ליל הסדר, יהוד הייתה עיירה שקטה במרכז הארץ ובקצה רחוב ביאליק, רחוב קטן, לא סלול, ללא מוצא, בבית קרקע שהכניסה אליו היא דרך עפר, גר אדם, שכעס על כך שהביוב שלו נסתם.
סמוך לשעה 13:00 בצהריים הגיעו למקום שוטרי תחנת מסובים, שהתלוו לקבלן המתלונן. את פניהם קיבל עוזי משולם שהשתמש במכשיר הטלפון הסלולרי שבידיו, כדי להזעיק עוד מחסידיו. רבים מהם הגיעו חמושים. "הגיעו כוחות משטרה בסדר גודל שאתה אומר, וואו, מה קורה פה? מה ההיגיון?" משחזר עמי, בנו של משולם. לדבריו, "הרבה מהחברה שהגיעו גרים בשומרון, אז הם חמושים ברובים להגנתם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עמי היה אז בן 14 בלבד. "התחילו מכות רצח", הוא משחזר. "המשטרה ניצלה את המצב כדי ליצור פרובוקציה. אני הייתי העצור הראשון בפרשה. גררו אותי ארבעה יס"מניקים". בתקרית נעצרו, יחד עם עמי, עוד שישה מתומכי משולם. עמי הבן שוחרר עוד באותו הערב.
"כשהגעתי הביתה, הבית היה מלא תלמידים. תחושת המתח באוויר הייתה מאד חזקה. אבא כבר הרים את השלט בחזית הבית (שעליו נכתב 'תוקם ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות לחקירת מכירת ילדי תימן, מזרח והבלקן', מ"ש), כדי שיבינו על מה מדובר. שלא יפרשו את זה כמו סכסוך שכנים".
למחרת נמשכו הניסיונות לפנות את הדרך, אך ללא הועיל. בקבוק תבערה נזרק לעבר ניידת משטרה. אז הבינו במשטרה שכנראה שיש כאן בעיה. למקום הגיעו כוחות גדולים, בראשם מפקד מחוז תל אביב דאז, גבי לסט, ומפקד מרחב דן, יעקב רז. את פניהם קיבלו קריאות במגפון שאיימו: "אם תתקרבו יישפך דם".
אחרי דין ודברים הם נכנסו אל הבית וישבו בסלון של משפחת משולם. הקצינים ניסו לברר האם יש דרך לסיים את הפרשה בשקט. משולם הבהיר להם שזה יקרה אך ורק אם תיענה דרישתו להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת פרשת ילדי תימן. הפגישה נגמרה בלא כלום, ולדברי קציני המשטרה, בצאתם אמר משולם ללסט: "אתה קטנצ'יק בשבילי. תעוף מהבית שלי".
עם יציאתם מהבית נורו היריות הראשונות, שהפכו באחת את האפשרות למרחץ דמים למוחשית ביותר. שוטרים במחסום משטרתי שהוצב ליד בית הקשיש, שהיה מול המתחם, פתחו באש לאחר שנורו לעברם יריות. אחד מתומכי משולם, יחיאל בן-אבו, נפצע בצווארו. בעקבות זאת, נורו יריות מביתו של משולם והושלכו שלושה בקבוקי תבערה אל עבר הקצינים. אחד הבקבוקים פגע בכתפו של לסט, התלקח וגרם לו לכווייה קלה.
שוטרי המחסום העידו מאוחר יותר כי בן-אבו הוא שירה עליהם, ואחד המתבצרים סיפר בהודעתו במשטרה כי משנודע למשולם כי בן-אבו נפצע הוא ירה באקדחו לכיוון בית הקשיש ירייה אחת ואדם נוסף יידה את בקבוק התבערה שפגע בגבו של לסט.
עמי זוכר את התקרית ההיא היטב. "הייתי בפגישה עם הקצינים. אבא שלי אמר להם באלה המילים: 'מה אתם מחפשים? הכול בסדר, אין פה כלום. לכו'. ברגע שהסתיימה השיחה והם יצאו מדלת הבית, באותו שבריר שניה שמענו פילוח של ירי באוויר. ירי בודד.
"תוך כמה שניות יחיאל בן-אבו מגיע אלינו הביתה, יושב על המדרגות, שותת דם. באותו שלב אחד מהתלמידים מילא בקבוק בדלק וזרק. צריך לזכור שכמה שניות קודם הם ירו כדור לצוואר של בן אדם. באותו רגע אבא לקח את האקדח ויצא החוצה. זאת התמונה המפורסמת שראו בתקשורת. איימו עליו ברצח. מהרגע הזה כל התמונה השתנתה. אבא הבין שנכנסנו למלחמה".
התמונה ביהוד החלה להידמות יותר ויותר לכאוס. חפ"ק משטרתי הוקם בבית הקשיש. נציגי כלי התקשורת, כתבים וצלמים, התמקמו ברחוב המאובק ודיווחו באופן שוטף על ההתרחשויות. סקרנים באו והלכו ובמתחם הבית כבר התאספו כמאה תומכים של משולם, שחלקם נצפו מדי פעם צועדים חמושים לעבר בית הקשיש, במפגן של כוח. לעיתים נראו רוקדים או מתפללים בחצר הבית.
בתוך המהומה ששררה שם, ספק אם מישהו הבחין במכונית הוואן הלבנה שחנתה שם כבר מהלילה הראשון. וילונות כהים כיסו את חלונותיה. בפנים פעל ציוד מודיעיני רגיש. שולחן עבודה נפרס במרכזה ועליו מפות, מעליהן רכנו אנשי יחידת המשא ומתן של משטרת ישראל, בראשם הפסיכולוג המשטרתי אלי לנדאו.
יחידת המו"מ הוקמה עשור וחצי קודם לכן, בעקבות האירוע העקוב מדם בכביש החוף ב-1978, בו מחבלים חטפו אוטובוס ונרצחו 35 ישראלים. חודשיים אחר כך התגייס לנדאו כפסיכולוג למשמר הגבול. "האירוע בכביש החוף היה דוגמה לאיך לא מנהלים משא ומתן", הוא מציין בשיחה עם ynet. "מיד בתום ההשבעה שלחו אותי למשימה הראשונה שלי – לחשוב איך מדברים עם מחבלים".
היחידה שמה לה למטרה ללמוד ולפתח שיטות למה שמכונה "הקפאת מצב", אשר יעניק ליחידת ההשתלטות זמן להתכונן באירועים מסוג זה של כביש החוף. ישראל אז הייתה למודת פיגועי מיקוח שהסתיימו בכי רע. טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972; הפיגוע במעלות ב-1974; הפיגוע במלון סבוי ב-1975 – בשנות ה-70 איבדו את חייהם ישראלים רבים בעקבות משא ומתן שכשל.
אירועי יהוד היו עם זאת משימה יוצאת דופן עבור היחידה. כאן היו אלה יהודים שכיוונו נשק לעבר יהודים ולנדאו ואנשיו החלו לנסות להבין מי הוא אותו רב כריזמטי, סוחף ומאיים שאיתו יש להם עסק. צוות המו"מ החל לאסוף מידע מודיעני מתוך הבית, בין היתר באמצעות האזנה שביצעה המשטרה לשיחות הטלפון, באישור בית משפט.
באחת השיחות נשמע משולם אומר לאחת מתומכיו: "אני מת לגרום לעיתונות שתלחץ על המשטרה ועל העם לפרוץ לכאן ואז ידעו איפה העם נמצא מול הלוחמים שלנו... אני רוצה רק לשפוך דם אבל על-פי חוק, על-פי ההלכה".
אבל האזנה לקולו של משולם לא הספיקה ללנדאו. הקצין הצעיר רצה להביט למושא המעקב שלו בלבן של העין. הוא התלווה לקצינים הבכירים שנועדו עם משולם וניסו לשכנעו להיכנע. כך, ראה לנדאו מטווח אפס את תנועות הגוף של משולם, את העווית הקטנה בשרירי הפנים כשמשהו מכעיס אותו, את הניצוץ בעיניו ממשהו מלהיב.
"מצאתי איש ערמומי מאד, פיקח מאד, רהוט מאד ועם אינטליגנציה וורבלית מדהימה. דברן משוכלל ומתוחכם שיודע לסובב את העניינים. דמות מאד כריזמטית עם קצת שגעון גדלות. הוא היה מונע מאירוע פלילי, שהוא, ברוב חוכמתו, הסב לנושא ילדי תימן. לא התרשמתי שהמניע שלו הוא הפרשה".
על פי לנדאו, "לא עם כל אחד ניתן לנהל מקח. האנשים הכי בלתי ניתנים למשא ומתן הם אנשים בעלי הפרעות התנהגות קשות או חולי נפש. אתה לא יכול לצפות את ההתנהגות שלהם. באמצע התקף פסיכוטי אין שיפוט נכון של המציאות. אחר כך יש את האידיאליסטים. כאן אפשר לסווג את כל מי שמוכנים לעשות פעולות על רקע אידאולוגי, כמו מחבלים. גם הם לא פשוטים, כי קשה מאד להזיז אותם מעמדתם.
"הכי קלים אלה הפושעים. עבריינים שמתבצרים בבנק לא רוצים למות. הם רק רוצים לצאת בשלום ועם מאסר מינימלי, אם אפשר. לכן הערכתי שעם אדם כמו עוזי משולם אפשר להגיע לפתרון המצב באמצעות משא ומתן".
אבל הימים נקפו והמשא ומתן עם משולם עלה על שרטון שוב ושוב. הוא ולנדאו שוחחו בטלפון על בסיס יומי. שיחות ארוכות, קרובות, אפשר לומר אפילו אינטימיות. "אני הייתי האיש שאיתו הוא תקשר. יש לי שעות רבות של עוזי משולם. שיחה אחת ארוכה, עם הפסקות לשבת. אלה 50 ימים מהחיים שלי. ידעתי עליו הכול. התקרבנו. הייתי מעדכן אותו שכשהוא רואה ניידת מגיעה מקצה הרחוב, שלא ייבהל, אלה בסך הכול שוטרים שבאים לחילופי משמרות".
משכשלה המשטרה בשכנוע משולם, התערבו בפרשה חברי הכנסת. ב-25 במרץ נכנסו לבית חברי הכנסת אברהם פורז ודב שילנסקי. הצדדים הסכימו על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, שתחקור את "נושא ילדי תימן". הוסכם שהעצורים בפרשה ישוחררו, וכי כל נשק שהוחזק בו כדין יוחזר לבעליו; תלונות חברי העמותה נגד אנשי המשטרה ייחקרו על-ידי המחלקה לחקירת שוטרים ובראש הצוות שיחקור את האירוע יעמוד תת-ניצב חיים קליין.
משולם, מצידו, התחייב כי המתבצרים יתפזרו איש איש לביתו, בלשון ההסכם: "ללכת איש לביתו בנועם ובדרכי שלום ולשמור על החוק והסדר". אך כאשר נדרש משולם להתייצב לחקירה, אחרי חג הפסח, סירב, ועל ההזמנה רשם, בין היתר: "אם ברצונכם באמת במניעת שפיכת דמים, שיקלו צעדיכם היטב. אני אחקר אך ורק על ידי ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות".
ההתבצרות נמשכה אפוא, ועמה נוכחות כוחות המשטרה. החיים באזור שובשו. גני הילדים פונו והועברו לאזור אחר. השכנים התלוננו במשטרה, והלחץ הציבורי לסיום הפרשה גבר. מנגד, חששה המשטרה לשפיכות דמים. ועמי משולם היה ילד מתבגר, שהעביר את ימיו ולילותיו בצלו של אביו הדומיננטי.
"לבית הספר לא הלכתי", הוא נזכר. "אחרי שנעצרתי, אבא אסר עליי. אבל יצאתי מדי פעם למשימות צילום. ככה עברו להם הימים. אנשים נכנסו לבית ויצאו ללא פגע. בני משפחות של תינוקות נעדרים היו באים לתת עדות. פעם אחת נערכה חתונה בחצר. ערב אחד התלווינו לאבא לתל אביב לראיון אצל דן מרגלית (המשטרה העדיפה שלא לנצל את היציאה לריאיון לצורך מעצר, מתוך חשש משפיכות דמים, מ.ש). בשלב מסוים התחלנו לעשות תורנויות שמירה. לא לקחנו סיכונים".
בינתיים, מחוץ למתחם, צמרת המשטרה סערה. בשיאם של ימי ההתבצרות ביהוד, במוצאי שבת, 9 באפריל, המפכ"ל, רפי פלד, כינס מסיבת עיתונאים, שבה עמד למסור הודעה "בעניין הרב עוזי משולם". אך להפתעת הכתבים, באותו מעמד הוא הודיע על התפטרותו, בעקבות פרסום תחקיר ב"ידיעות אחרונות" אודות טובות הנאה שקיבל לכאורה.
4 צפייה בגלריה
עם כתב ידיעות אחרונות יחזקאל אדירם. ''כשהרב עוזי מדבר, כולם שותקים כמהופנטים''
(צילום: אביגיל עוזי)
במקומו קודם לתפקיד אסף חפץ, שהיה מפקד הימ"מ ולחם, זמן קצר קודם לכן, במחבלים בפיגוע כביש החוף. דקות אחרי השבעתו כבר קיבל חפץ לידיו את תיק משולם הנפיץ. חפץ, שאירוע השתלטות על מתחם שבו חמושים הוא אירוע קלאסי עבורו כמי שצמח בימ"מ, עמד בפני המבחן הגדול בקריירה שלו.
באותם ימים הוכנס עיתונאי "ידיעות אחרונות", יחזקאל אדירם, אל מעבר לשקי החול ולחביות מלאות החצץ שכבר הקיפו את הבית ולקיר הלבנים המאולתר עם חרכי הירי על הגג. אחרי משא ומתן מתיש, הוא היה העיתונאי הראשון שהצליח להיכנס למתחם. בכתבה שפורסמה במוסף "7 ימים" ב-29 באפריל, תיאר אדירם את שראה במתחם הנצור.
"מימין משתרעת החצר ובה אוהל. יושבים בו קומץ בחורים מסולסלי פאות ולומדים. מסביב תלויים פלקטים ועליהן סיסמאות נגד השלטון הטוטליטרי הישראלי. ממול ניצב ארגז ובו שבע בובות של תינוקות, לזכר התינוקות החטופים. משמאל, הכניסה לבית הרב. ליד המדרגות עומדים בשורה כמה כסאות פלסטיק: 'עזרת נשים'.
"עכשיו הן במטבח, טורחות על הבישולים. תימניות זקנות בחצאיות ארוכות, שביסים לראשן, ועמן צעירות בחצאיות ג'ינס. ילדים מתרוצצים בין המטבח לסלון. המטבח חדיש ומצוחצח, ובו מכשירי חשמל משוכללים. תמיד תימצא בו אחת הנשים, מבשלת את אחד המאכלים התימניים המסורתיים".
אדירם תיאר כיצד לפתע מגיח משולם מכיוון גרם מדרגות שמוביל אל "הנשקייה", "גדל גוף, יחף, צולע במקצת (תוצאה של פציעת הירי שירה בו הצעיר שלוש שנים קודם לכן כפי שסופר בפרק הקודם בסדרה, מ"ש), מיוזע, פנים חלקות לחלוטין עם פאת השיער השחור המפורסמת והמשקפיים הגדולים. בחדר, מסביב, פזורים מצלמות וידאו, מכשירי הקלטה משוכללים ואין ספור מכשירי טלפון. כשהרב עוזי מדבר, כולם שותקים כמהופנטים. עיניהם מרותקות ויש בהן אור מוזר".
אדירם ציטט את משולם, שאמר לו: "אני יודע שלא עומדים לתקוף אותנו. המפכ"ל היוצא לא יעשה כבר שום דבר לפני שהוא עוזב, והחדש לא יתחיל את העבודה במרחץ דמים". בינתיים, במטה הארצי של המשטרה בירושלים, כבר התכוננו ותכננו את "התרגיל המבריק", שהיה למעשה תרגיל הונאה, אשר נועד לסיים את הפיאסקו הזה.
"המצב הטריד מאד את ראש הממשלה יצחק רבין", מציין אסף חפץ. "ביום ה-45 להתבצרות מוניתי למפכ"ל. מיד אחרי טקס המינוי במשרד ראש הממשלה נפגשתי עם דורית ביניש ויהודית קרפ (פרקליטת המדינה והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מ"ש). הן רצו לשוחח איתי באופן דחוף, לפני שאני מתחיל כל עבודה אחרת, ודרשו ממני לפתור את הבעיה, כי הפגיעה בשלטון החוק כבר הייתה בלתי נסבלת".
לדבריו, "אני ראיתי בזה הזדמנות. הרי אני הקמתי את הימ"מ ואני אמון על טיפול באירועים כאלה, שמחייבים אופרציה מבצעית. כמובן שהימ"מ היה הגוף המרכזי שצריך לפתור את הבעיה הזאת. הכנו במהירות מבצע גדול מאד, שלא היה רק ביהוד, אלא התפרס על פני כל מקום בארץ שבו היו אוהדים שחששנו שירימו ראש. במקביל, עוזי יצא בתרועה גדולה שהגיע מפכ"ל חדש, 'רמבו', והוא 'קרמבו'".
חפץ מתייחס בדבריו לכינוי שהעניק משולם למפכ"ל החדש ולעצמו באחת משיחות הטלפון ביניהם שתועדה במצלמות הטלוויזיה. "אתה רמבו ואני קרמבו", אמר לו משולם. חפץ שיחק באותה תקופה את השוטר הטוב ורכש את אמונו של הנמסיס שלו בדיבורים. במקביל, בתקשורת התחילו לדווח על כוונת הימ"מ לפרוץ אל הבית, במטרה להפעיל לחץ במתחם, כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית שנוהלה נגד משולם.
ב-10 במאי הפציע השחר על יומו הראשון של מבצע "אורך רוח", שסימל, למעשה, את סופו של אורך הרוח של השלטונות בישראל לפרשת משולם. חפץ הרים טלפון אחרון לרב. "היינו כבר 'מבושלים' עם המבצע וידענו מה אנחנו רוצים", הוא מספר. "מטרת השיחה הייתה להביא אותו לפגישה. הבנתי שהוא מחפש דרך לצאת מהפלונטר שהוא נמצא בו. הוא דרש שנבטיח לו שאחרי הפגישה נשחרר אותו. אני לרגע לא התכוונתי לקיים את ההבטחה".
"בנינו רעיון שלם שקראנו לו 'ועידת פסגה'", כך לנדאו. "כל הרעיון נבנה על סמך הסכם השלום עם ירדן, כשרבין והמלך חוסיין נפגשו. אמרתי לעוזי, 'בוא נקיים ועידת פסגה עם אסף, כמו שעשו באותם ימים בוושינגטון'. במסגרת המגלומניה שלו מצא חן בעיניו הרעיון".
הלילה ירד. אנשי הימ"מ עשו אימונים אחרונים בפריצה והשתלטות על המתחם. עשרות שוטרים תפסו עמדות ביישובים שונים ברחבי הארץ, מול בתיהם של חסידי משולם. סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר יצא משולם מביתו ביהוד, כשהוא מחופש לאברך בשחורים. צלמי העיתונות שארבו באופן קבוע מחוץ לבית לא חשדו לרגע באברך המזוקן. הם לא הבחינו שהוא חמוש כשנכנס לרכב, מלווה בעשרה אנשים. דקות לאחר מכן עצר הרכב מחוץ למלון אוויה הנטוש בפאתי יהוד. משולם נכנס היישר למלכודת שהוטמנה לו.
בפרק הבא: סוף ההתבצרות, החבר שמת בידיים והמשפט שהפך להצגה הטובה בעיר
