כשאני פותחת את הדלת, קודם כל נכנסת עוגה. עגולה, גבוהה, מפודרת לחיים ועטורת שכבה מרשימה של פיסטוקים וקצח ועלי כותרת של ורדים ומעליה מציץ חיוכו הרחב של גיל חובב. "הכנתי עוגה סורית לאישה עיראקית", הוא מפזר בביתי שובל ריח משכר של כורכום וקינמון ומי זהר. לאורך כל הראיון העוגה הצהבהבה, שנקראת ספוף, מונחת על השולחן וכשאני מדי פעם מתפתה לעוד פינה של טעם חדש, ומציעה גם לאופה המוכשר, הוא מסרב בנימוס ("אני פשוט יודע מה יש בתוכה"), והאמת היא שאני די שמחה. לא רק שיישאר לי יותר מהעוגה הלבנטינית המפתיעה, אלא שאני מעדיפה שהפה של האיש המצחיק, המוכשר, הידען והמלבב הזה יהיה עסוק בדיבור ולא בלעיסה, פשוט מפני שאני יכולה להקשיב לו שעות, ולא רק בגלל העברית המגונדרת ורבת הקומות שלו, כיאה לנין של מחיה השפה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
וגם על העברית הזו שווה להתעכב כאשר קוראים את הספר החדש שלו, "יותר קרוב מרחוק", שלשמו התכנסנו, ושכולל נובלה מכמירת לב אחת, ועוד 11 סיפורים קצרים שכל אחד מהם לופת אותך – או בלב או בגרון. "סיפורי בתחילת סוף הדרך", כתוב על הכריכה האחורית של הספר (הוצאת מודן־קרפד), ואכן אי אפשר להתעלם מדוק העצבות שנסוך על הספר שעוסק בפרידות, בדידות, זיקנה, תוגת גיל, חשבון נפש ולעיתים גם החמצה. אבל כל אלה לא מבטלים את ההומור והסוף האופטימי בסיפורים השונים.
"זה נכון. בסיפורים יש הקפדה מחמירה על סוף טוב. זה מילדות, כשהייתי הולך עם אמא שלי לחנויות ספרים - לי היו קונים קופיקו ותוכידס, ואמא שלי הייתה בוחרת ספר, פותחת מהסוף ואומרת לי 'גילי, אם הם לא מתחתנים בסוף, אני לא קונה, בשביל מה? חסרות לי צרות?', ואני למדתי מזה שבלי אופטימיות זה לא עובד. החלטתי שאני רוצה בספר הזה להסתכל על דברים עצובים באופטימיות".
ובהומור.
"כן, זה נשק שהשתמשתי בו שנים רבות, ההומור, ותמיד עזר לי. סבתא שלי תמיד אמרה לי 'צחק, והעולם צוחק איתך; בכה - ואתה בוכה לבדך'. אני יודע שאנשים מצפים ממני כאדם ויוצר וחבר, ואני מצפה לזה גם מבן זוגי - בוא נעשה שיהיה טוב, בוא נתמקד באור. וחוצמזה", הוא מודה, "אני כותב מאוד־מאוד קל. אין לי חיבוטים, והספר נכתב מאוד מהר, אחרי שחלק מהסיפורים הולכים איתי שלושים שנה, ובקורונה פשוט התיישבתי לכתוב אותם. למשל, הנובלה ההומואית שאני מאוד אוהב התחילה מזה שגרתי בסן־פרנסיסקו והלכתי עם חברה שלי להאכיל בחור שעמד למות מאיידס, אבל הוא בקושי הצליח לאכול מהאורז שבישלנו לו, ואני זוכר שעמדתי שם ואמרתי לעצמי 'גילי, יום אחד אתה תכתוב את זה', והסתכלתי על החדר והשמיכה והקיר וחשבתי 'תחרוט את זה בראש'. כאילו שאפשר לשכוח דבר כזה. אז כן, גם ממרחק השנים הדמויות הולכות איתי והסיפורים נובעים ממני מאוד בקלות".
את הנובלה עליה הוא מספר, "דברי ימי קובי שטרית", כתב מתוך החלטה להנציח סיפור הומואי שיש בו את כל הקושי שהוא אמנם לא חווה על בשרו אבל ראה את חבריו ההומואים מתבוססים בו, אז בשנות השבעים והשמונים, כאשר להיות הומו פירושו היה להיות שקוף בחברה, להיות לא קיים.
"עברתי כברת דרך. היום אני הומו בן שישים, והרבה מאוד הומואים הם הורים לילדים, והיום אין הבדל ביני ובינך, שנינו הורים. אבל ההומואים של פעם בכלל לא חשבו לעשות ילדים. נכון שהדרך שלנו לילדים עדיין קשה מאוד, אבל עצם זה שיש לנו ילדים עושה את ההבדל. הדברים השתנו, היום ישראל היא מגדלור של קדמה בזכויות הומואים".
מבחינה זו, לעשות ילדים כאילו הפך להיות כרטיס כניסה למועדון, לא?
"נכון, כי המדינה מעודדת ילודה, ובגלל שיש לנו טראומת שואה וזו גם נורמליות מסוימת, אבל זה בסדר גם לא לרצות ילדים - בין אם אתה סטרייט ובין אם אתה הומו. למזלי הייתי מהמאושרים שזכו לעשות ילדים".
אז למה רק ילדה אחת?
"בגללי. כי זה בא עם כל כך הרבה חרדות שאמרתי: עוד ילדה אחת ואני מת".
הזיקנה מאוד נוכחת בסיפורים. גם בך?
"נולדתי זקן. אף פעם לא אהבתי חברת צעירים, הם לא אהבו אותי ועיצבנו אותי. הזיקנה גם הייתה מאוד נוכחת בילדות שלי. גדלנו באותה הדירה עם סבתא שלי, וכפי שהוצג לנו תמיד - היא לא גרה איתנו אלא אנחנו גרנו איתה" (קולו הרדיופוני הופך עוד יותר רדיופוני, הרי הוא בנו של משה חובב, מקרייני קול ישראל הראשונים).
ואתה גם מדבר על זה בספר. לא זורקים את הזקנים מהבית.
"זה לא יעלה על הדעת. זה המודל של ערבים, רוסים ומזרחים, וזו התרבות, וגם את בטח מכירה אותה מהבית. הרי יכולנו לממן דירה לסבתא שלי, או בית אבות מהודר, אבל אף אחד לא העלה את זה בדעתו כאפשרות רחוקה אפילו. ומה זה כל תרבות הפיליפינים? במקום שאתה תנשק את ההורה שלך, הפיליפיני ינשק אותו?"
זה מה שאתה מצפה מנעמי, הבת שלך ושל דני, בן הזוג שלך - לטפל בכם כשתהיו זקנים?
"התרבות משתנה. אני לא אשב לילדה על הראש אם היא לא תרצה. אבל אני יכול להגיד לך שחמותי, אימו של דני, בערוב ימיה בתהליך איטי של עשר שנים נפרמה קצת, אז עשור מדי בוקר הייתי קם נוסע אליה, לוקח אותה לקפה להתניע את היום, יושב איתה שעה לדבר, לראות מה איתה ורק אז נוסע לעבודה. עבדתי אז בעיתון 'ידיעות אחרונות' (גילוי נאות: עבדנו יחד באותן שנים), ואני לא הרגשתי שאני עושה מטלה ולא הרגשתי שאני כלה מושלמת. זה באמת משהו שרציתי לעשות".
חילופי הדורות במקומות עבודה שאתה מתאר בספר הם אכזריים, ואתה לא עושה הנחות.
"העולם הוא מקום אכזרי וזה טבח, ומאוד קל לעוף מחוץ למשחק. צריך לדעת לזרום עם השנים שחולפות ולכלכל את עצמך בנתיבים נוספים. פונים אליי כל הזמן מאחים גדולים, ממרוצים למיליון, אבל מריאליטי אני מתרחק כמו מאש. פעם הייתי ממש קרוב, הציעו לי לקחת חלק בפורמט שבו שולחים צעירים להקים יישוב בסגנון חומה ומגדל כדי שיתמודדו עם הקשיים שהיו בראשית ימי המדינה והיו צריכים גם כמה סניור־סלבריטיז שילוו אותם, אז צילצלו. אמרתי: 'תראו, אין סיכוי שאתרוצץ עם טנגה בביצה ואריב עם חברת כנסת לשעבר, אבל אני מוכן להיות בצוות הכותבים'. ואז הפגישו אותי עם העורכת, שאיך שהיא נכנסה לפגישה הבנתי שאני לא סובל אותה. והיא אומרת לי, 'אז בתקופה ההיא של החומה והמגדל הם גידלו תפוזים', ואני אומר לה 'לא נכון, עוד לא היו תפוזים'. והיא אומרת לי 'לא חשוב, אנחנו לוקחים חלוצה שם קוד יעל בר־זוהר והיא מתנדנדת וצריכה לקטוף אשכולית, והמתחרה השני משפריץ עליה עם צינור של מים והיא עם גופייה ובשביל שזה יהיה מצחיק היא מחזיקה ביד עז'", וכאן קולו של חובב עולה לגבהים ואני לא יודעת אם הסיפור היה באמת. "קמתי והלכתי. החלטתי שטלוויזיה אני כבר לא אעשה".
אז זה סיפור אמיתי?
"אמיתי לגמרי. ולכן אני לריאליטי לא הולך. לא אוהב את זה. אני מכבד את האנשים שעושים את זה, הם עושים את העבודה שלהם, כלומר מוכרים פרסומות בטלוויזיה. אני לא מתנשא עליהם, הם עושים משהו שהציבור אוהב ונהנה ממנו, אבל חלקי אינו עימם. אני במקום שאני נמצא בו, ואני אוהב את החיים שלי כפי שהם. אני נהנה להיות בסתיו חיי".
והחיים שלו כפי שהם נראים יותר כמו אביב פורח, כשהוא מדבר על חיי הזוגיות הארוכים עם דני ("עזבי שם משפחה, הוא לא אוהב פרסום"), פרופסור למחשבים, ועל ההורות לנעמי, שבדיוק היום, כאשר הוא עשה דרכו לראיון, היא עזבה את הבית לשנת שירות. וכן, הוא קצת דואג.
"דני ואני 33 שנים ביחד. טוב לנו ביחד. בכלל, אהבה זה דבר שמשתנה עם השנים - יש התאהבות ויש אהבה ומחויבות משותפת ויש לזה המון צורות ואני אוהב את כולן. אז נכון, נעמי עוזבת היום את הבית ורבים מהחברים אומרים 'הקן המתרוקן ומה יהיה', אבל אני שמח בשבילה שהיא הולכת לשנת שירות משמעותית".
אז הערב תשבו ותחכו לטלפון?
"בטח נשב אני ודני ונחכה. אני זוכר אותי בטירונות, ידעתי שהתפקיד שלי הוא לדווח למשפחה המודאגת שלי שהכל בסדר, ולכן כשכולם היו רצים לשקם, אני הייתי רץ לטלפון הציבורי או שולח גלויות שהכל בסדר, למרות שהייתי בבאסה של החיים".
שוב, הצורך לספר סיפור עם סוף אופטימי.
"לגמרי להגיד אני מסתדר, לא להישען. אז בתשובה לשאלתך - אני אבא חרד ודואג אבל מנסה לא להעיק יתר על המידה".
מה זאת אומרת לא להעיק יתר על המידה?
"זה עד הסמים. אני אומר לה 'אם את תשתי סמים את תראי אותי בוער. אני אצית את עצמי בחדר שלך לנגד העיניים שלך'".
אלוהים, מה היא עושה עם כל הדרמה הזאת? היא סלחנית כלפיך?
"כן, היא מאוד", פניו מתרככים כשהוא מדבר על נם־נם שלו. קראו את הסיפור האחרון בספר, המוקדש לה, ותבינו גם מדוע יש לו חולשה אליה, ולארנבים. "היא בת מכילה של שלושה הורים שכל אחד בא עם המטענים שלו, ויש לה הרבה משוגעים על הראש שאוהבים אותה והיא למדה איפה המקום שלה ואיפה שלנו".
הספר שלך רואה אור בהוצאה הכי מסחרית. לא רצית ללכת לעם עובד, למנחם פרי, כדי להשתייך לרפובליקה הספרותית?
הוא נועץ בי מבט מעט ארוך מדי. "נכון שמעולם לא הציעו ולא יציעו לי את פרס ספיר, אבל מראש אני לא משתתף בתחרויות האלה של פרסים ספרותיים, מבחינתי זה כמו ריאליטי טלוויזיוני. וכך גם הרפובליקה הספרותית, היא לא תקפה עליי בכלל. אני לא בתחרות הזו. אני כותב את מה שאני כותב, וחי עם זה באושר גדול ולא מחפש יחסים עם הרפובליקה".
ועכשיו, תאמינו או לא, או בעצם, תימני או לא – חובב גם הפך להיות זמר, ובמופע החדש שלו, שנולד בחודשים האחרונים, הוא גם מספר וגם שר. "סוף־סוף אני חוזר לבמות, למרות שבניגוד להרבה אמנים לא הייתה לי בעיה להרצות בזום, גם מול חלונות שחורים. אני נהנה מההרצאה שלי ומהמונולוג שלי ולפעמים אני יושב גם עם תחתונים, אבל איך שאפשר היה לצאת ההרצאות חזרו בבום מטורף ואני לא מפסיק להופיע. ועכשיו גם לשיר, וכבר יש הזמנות לנובמבר למסע הרצאות בחוף המערבי בקהילות ובאוניברסיטאות. כיוון שתירגמו את הספר שלי 'סוכריות מהשמיים' לסינית, הייתי אמור גם לנסוע לפסטיבל הספרים בהונג־קונג, שהיא עיר שאני מאוד אוהב גם מפני שהיא שילוב מרתק של מזרח ומערב וגם כי יש בה מלא קניונים ואני יכול לקנות בגדים לבת שלי. אבל העבירו את הפסטיבל לזום".
די, נו. היא לובשת מה שאתה קונה לה?
"בטח. אני מצלם לה בווידיאו מהחנות, והיא בוחרת. בשביל זה אני עושה תוכניות בחו"ל בשביל H&M. אחרי זה ברנדי ואחרי זה סקוץ' אנד סודה".
אתה שולט.
"היא שולטת", הוא צוחק, "זה נותן לי סיבה לחיות".
