כאשר נפגש ביום חמישי ראש הממשלה בנט עם הנשיא ביידן – בהנחה שלא קרה דבר מאוד יוצא דופן אחרי כתיבת שורות אלה – ספק אם תשומת ליבו של הנשיא הייתה כולה בפגישה, בבנייה בהתנחלויות או בהתמודדות עם איראן. ובמילותיו של גורם אמריקאי השבוע – "אתם לא בדיוק בסדרי העדיפויות שלנו בדרמה הנוכחית". הזווית שנמכרה לעיתונאים, על "אתחול היחסים" הייתה הטריק הכי ישן (ומוצלח) בספר: אין צורך להסכים על דבר. מספיקים החיוכים, החיבוקים והדיווחים על כימיה יוצאת דופן.
טורים קודמים של נדב איל:
- לעוצמה האמריקאית יש גבול
- מי שנלחם בתו הירוק, נאלץ לדבר על סגר
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
המציאות היא שוושינגטון לפותה בסיומו של פרק היסטורי, רגע לפני הטקסים לציון 20 שנה ל־11 בספטמבר. בשבוע הבא, אומרים האמריקאים, יסתיים הפרק של קאבול בהיסטוריה שלהם. הפינוי יושלם; הם מקווים להגיע לכ-100 אלף אפגנים שיוטסו ברכבת האווירית אל המערב, אל החופש. כמה מתומכיו של ג'ו ביידן כבר החלו לקדם את הרעיון שמדובר בפינוי בסגנון הנס של דנקרק במלחמת העולם השנייה. ספק אם המשבר החריף ביותר בנשיאותו של ביידן יצויר באור מחמיא כל כך. בניגוד להרבה דברים שנכתבים בישראל, הבעיה איננה עצם הנסיגה. למעשה, האמריקאים כבר פינו את המדינה. העניין הוא הדרך שבה נהגו בבני בריתם האפגנים; "זו בגידה שתיזכר לדיראון עולם", כתב השבוע עיתונאי אמריקאי אחד נחשב, ג'ורג' פאקר מ"האטלנטיק". ומהותית יותר, הביקורת ממוקדת בכך שבעצם ההשקעה של ארצות־הברית – בדם ובממון – הייתה מועטה למדי בשנתיים האחרונות אל מול היתרון המובהק של מניעת ניצחון אדיר לפונדמנטליזם העולמי.
זו נקודת הממשק בין בנט וממשלת ישראל ובין וושינגטון הנוכחית, עם שאלה בלתי נמנעת, קריטית: מה תהיה ההשפעה של היציאה מאפגניסטן על המו"מ או העימות המתהווה מול האיראנים. העזיבה של המערב את אפגניסטן ותמונות הדיכוי הטליבאני כבר מהדהדות ברחבי העולם. הן משפיעות על הטייוואנים, בני הברית של ארה"ב בבלימת השפעתה של סין. הן גורמות להרהורים נוגים ביפן ובדרום־קוריאה, מסיבות דומות. בקרמלין, סביר להניח שוולדימיר פוטין צוהל. כל הנרטיב של ביידן, על חיזוק הדמוקרטיות, ספג מכה חזקה לאמינותו. זה לא אומר, כמובן, שהאמריקאים היו צריכים להישאר; אבל זו אמת שקשה להכחישה.
מה תהיה אפגניסטן? יש כאלה שיחפשו תשובות במכוני מחקר. אני מציע להצטייד בספר שירה שיצא ב־2012 ובו מיטב השירים של לוחמי הטליבאן. הנה אחד מהם, שנכתב על ידי סמיאולה ח'אלד שהאק.
"אנחנו לא חיות, אני אומר זאת בביטחון
אך האנושיות נשכחה מאיתנו
ואינני יודע מתי היא תשוב.
הלוואי שאללה יעניק אותה לנו
ויעטר אותנו בתכשיט הזה
התכשיט של האנושיות
כי כעת זה רק בדמיוננו".
לפי המהלכים הראשונים של הארגון – נניח איסור יציאת נשים מהבית – ספק אם מאוויי הכותב יתגשמו. ממילא, הוא כותב, זה לא תלוי בהם – אלא באללה.
יש כאלה שמפנטזים על שחזור היריבות העמוקה בין הטליבאן לאיראן כפי שזו הייתה בשנות ה־90; הם מזכירים את ההיסטוריה העכורה מדם, את האתגר של האיראנים מול הבלוצ'ים, מיעוט אתני שקיים בפקיסטן, אפגניסטן ואיראן – וחלקו נאבק נגד המשטר האיסלאמי השיעי. ובכל זאת, ספק אם המשטר הטליבאני הטרי ירצה להסתבך מיד עם טהרן החזקה. חשוב יותר להביט בארה"ב, ולשאול – האם כעת, אחרי שחוו דימוי של השפלה, אנשי ביידן ייטו להתעקש יותר מול המשטר האיראני. או שבדיוק ההפך: הם ירצו להימלט מהאזור מוכה האסון, המזרח הקרוב, בכל מחיר – גם הסכם גרעין חדש, דל ועלוב ביחס לקודם. לנוכח הקשיים החריפים במו"מ עם האיראנים, יש כאלה בממשל – בעיקר רוב מאלי, שמנהל את המגעים – שמציעים לשקול הסכם צר, שיכלול פיקוח כלשהו והסרת סנקציות, אך להתייחס אליו כהסדר ביניים בלבד. הישראלים מזועזעים מהרעיון הזה; הזמני יהפוך לקבוע. הנקודה, אמרו אנשי רה"מ לאמריקאים, היא לא איזו מין הצהרה כללית שלכם שלאיראנים לא יהיה נשק גרעיני. העניין הוא הקו האדום. כמה קרובים לפצצה הם צריכים להיות כדי שתמחישו את עוצמתכם ותמנעו זאת. תרתיעו אותם מפני הזחילה הנמרצת שלהם לשם.
בשני המצבים, של הסכם או של פיצוץ מוחלט של המגעים, תבקש ישראל תמורות ביטחוניות יוצאות דופן. במקרה השני, של כישלון בהשגת הסכם, תרחיש החלומות הישראלי הוא הטלת סנקציות משתקות על האיראנים וקביעת קווים אדומים ברורים בהחלטת מועצת הביטחון – כאלה שלמעשה ייתנו גושפנקה לקואליציה בינלאומית נגד טהרן, אם יהיה צורך.
במבט קצר טווח, הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן משיבה רוח במפרשי חיזבאללה, חמאס, האיראנים; כל מי שהנוכחות המערבית באזור חורה לו. אך היא גם מחייבת את ארה"ב לקבל החלטות קשות, נוקבות יותר, ביחס לטהרן. יש כאלה בישראל שחושבים שהטיעון הישראלי לגבי בלימת האיראנים התחזק כתוצאה מהפינוי הבהול מקאבול. הם מקווים שיהיו כאלה בממשל שיאמרו לנשיא ביידן – ההתקפלות לא יכולה לשחזר את עצמה במצב האיראני, או שיהיו השלכות ליוקרתה ולעוצמתה של ארה"ב גם באזורים הפאסיפיים, בואכה סין.
האיראנים שומרים על ערפל עלום, כרגיל. הנתונים המופיעים כאן ממחישים את המצוקות האדירות של הרפובליקה האיסלאמית – צמיחה יוצאת דופן בדלות הקיצונית (החלק מהציבור שמרוויח פחות מ־5.5 דולר ליום) והדרך שבה הכנסות הנפט שלהם קרסו. בוושינגטון, לונדון ופריז רוצים להאמין שזה ייגמר לבסוף בהסכם, בעיקר בגלל ההידרדרות המהירה הזו. במקביל, במערכת הביטחון הישראלית עוסקים יותר ויותר בשאלה האם חלון הזמנים לתקיפה אפקטיבית נגד תוכנית הגרעין הולך ונסגר; זהו הרקע לפרסום ההנחיות של הרמטכ"ל השבוע להאיץ את ההכנות למכה אווירית באיראן. זה גם לא יזיק למו"מ.
מתווה החינוך קורס, כצפוי, והאחריות היא על השרה. זו הייתה הזדמנות פז לצה"ל להזכיר את חשיבותו האזרחית
היה יבש וחם השבוע במחנה אריאל שרון דרומית לבאר־שבע, מחנה שמעטים קוראים לו כך. כבישי עיר הבה"דים נראו שוממים, מסיבה טובה. אלפים מהצוערים ומהחניכים גויסו למשימה לאומית דחופה – אריזת כשני מיליון בדיקות אנטיגן מהירות לתלמידי ישראל, שיצעדו בשבוע הבא לבתי הספר, תוך כדי התפרצות. מאחוריהם יישארו הורים נרגשים ובליבם תפילה חרישית: רק לא הדבקה ובידוד בראש השנה.
הבדיקות הן הבייבי של משרד החינוך ושל ראש הממשלה בנט; אמצעי מרכזי למנוע הדבקה מהירה ונרחבת במערכת החינוך בשבוע הראשון. הרעיון הוא שההורים יאספו את הבדיקות מבתי הספר, יבצעו אותן לילדים בבית באופן פרטי, יחתמו על טופס שביצעו זאת ושהילד בריא ואז ישגרו לבתי הספר. קרוב לוודאי שיימצאו ככה מאות עד אלפי ילדים מאומתים לקורונה, ותימנע חגיגת הדבקה. בסיפור המעשה הזה יש הרבה הנחות: ההנחה שההורים יאספו. ההנחה שהם יבצעו את הבדיקה היטב. שהם יחתמו על הטופס. שמישהו בבית הספר יביט בטפסים האלה. "כן יהיו כאלה שישקרו", אמר לי גורם בכיר אחד, "אבל הרוב לא. וזו גישת הממשלה. לעשות מה שאפשר. פה קצת ושם קצת, ובסוף לקבל תוצר משמעותי. זה לא יזיק".
אוקיי, אמרתי, נחכה ונראה מה יגידו ההורים.
התוכנית הייתה בנויה היטב, אבל רק עניין אחד שכחו: הבדיקות נקנו מיבואנים, שהזמינו מיצרנים שמספקים בכמויות סיטונאיות. האריזות שסופקו היו גדולות, עם הרבה בדיקות בכל אחת. צריך היה לפרק אותן לאריזות אישיות לכל תלמיד, בשקיות או מעטפות, ולצרף מכתב הסבר של משרד הבריאות. שני מיליון בדיקות. וכדי שזה יספיק להגיע לכל בתי הספר במדינת ישראל, לגמור את המבצע תוך עשרה ימים. מי יעשה את כל זה?
הרבה דובר השבוע על צה"ל, על הכשרת תוספות הרמטכ"ל לפנסיות. אי־אפשר להכחיש את הסדק שנפער ביחסי הצבא והחברה, אבל לא כדאי לשכוח את גבולותיו. מי שרוצה להבין מדוע ראשי ממשלה ושרי ביטחון לא נוטים לסרב למערכת הביטחון, צריך לזכור מי בסופו של עניין יכול להושיב אלפי בני אדם למבצע לוגיסטי דחוף ונרחב. במדינת ישראל, זהו רק צה"ל. היה זה ראש הממשלה בנט, כשר ביטחון בממשלה הקודמת, שדחף להעברת האחריות הכוללת על מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות לצה"ל, והיה זה ראש הממשלה נתניהו שהקים את מרכז השליטה של מערכת הביטחון, בשיתוף המוסד. בשלב מסוים ישבו שם אנשי היחידה הטכנולוגית החשובה ביותר של צה"ל, קציני 8200 ולבסוף סיירת מטכ"ל ממש (שגם הוקפצה, באיזו יממה משונה שכזו, למצוא מאומתי קורונה שהמערכת איבדה).
לכן, כאשר הסתבר למשרדי החינוך והבריאות שהם נתקעו עם בדיקות ובלי אריזות, המשימה הוטלה על צה"ל. זה היה ביום חמישי שעבר, 19 באוגוסט. זו הייתה שעתו הגדולה של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. כשהגעתי לעיר הבה"דים, ביום שלישי, בתי הספר להדרכה כבר היו מחולקים לצוותים, עם משימות ייעודיות על מסכי LCD, עם קצב של מאות אלפי אריזות ביום, בקרת איכות ותחרות בין היחידות השונות. הארגזים שנבחרו למשימה היו היחידים הזמינים שיש לצה"ל: מנות קרב. הודבקה עליהם מדבקה גדולה שמבהירה שיש שם בדיקות אנטיגן, ולא קופסאות שימורים של לוף. זו מדינת ישראל: שולחים את הבדיקות לתלמידים בארגזי מנות קרב לבתי הספר שלה. קסם מחוספס, נגיד זאת כך.
הרמטכ"ל אביב כוכבי בא לסקור את ההכנות ולדבר עם החיילים. הוא היה בשיא סערות הפנסיה, לקראת התחממות בעזה; סופו של השבוע טרם נראה. "צה"ל אמר מתחילת הקורונה – הנני", אמר לכ־500 בני 19־20 באולם הגדול של הבסיס, "בגללכם יהיה אפשר לפתוח את שנת הלימודים". הסמארטפונים שלהם היו שלופים, הווטסאפ פתוח. חלקם חיכו לפרס, אולי יציאה הביתה. ההפתעה לא הגיעה; הם הסתפקו בתחושת השליחות.
בניגוד לדימוי, שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון דווקא חביבה על רוב חבריה בממשלה. הם מעריכים את נכונותה להיאבק על עקרונות. בעיקר הם נהנים כשהיא אומרת את דעתה בחריפות מול המומחים ואנשי המקצוע; בלי ספק האנשים הכי פחות פופולריים בעיני השרים. "הם מבאסים", אמר לי שר אחד, והוא צודק. אלה הם המומחים שאמרו לממשלה שוב ושוב להחיל תו ירוק קפדני כבר לפני למעלה מחודש, עניין שקבינט הקורונה החליט עליו מאוחר. ואלה אותם מומחים שאומרים לדרג הפוליטי שללא הגבלת התקהלויות, פתיחת שנת הלימודים – ההתקהלות היומית הגדולה והחשובה במדינת ישראל – יכולה לגרום נזק חריף להישגים בבלימת ההתפרצות. למען ההגינות, אלה אותם מומחים שהציגו תסריטים של כ־2,000 חולים קשים, שלא התממשו – לפי שעה.
כל זה משנה באורח מוגבל. מה שמשנה בהחלט הוא העובדות. ההתפרצות בתהליכי בלימה, בין היתר בגלל הנחישות המחודשת שגילתה הממשלה בתווים הירוקים ובזריקות הדחף, אבל השבוע שברה ישראל שיא במספרי נדבקים. מערכת האשפוז שלה חיה על הקצה, עם עיצומים בבתי החולים הציבוריים. בשקט, ותוך התנגדות חלקים נרחבים מהממסד הרפואי, הורתה הממשלה וקופות החולים מבצעות ומאשפזות חולים קשים בבית – עשרות מהם. במקביל, בעוד כמה ימים יתחדשו ההתקהלויות היומיות הנרחבות – לימודים בבתי הספר. הממשלה מסרבת להגביל התקהלויות אחרות, מחשש למתן פיצויים. ומה יקרה במערכת החינוך? הנה מה שהתברר השבוע: חלקים נרחבים מהמתווה של משרד החינוך לקראת פתיחת שנת הלימודים התאדו. מערכי ההגנה מפני הדבקה המונית ובידודים קרסו. זה היה מאוד צפוי. שרת החינוך היא האחראית העליונה לכך.
איך תיארו במשרד החינוך את תוכניותיהם? לפני הכל, ללא אזכור כלשהו של חיסונים. המאבק סביב החיסונים בשעת בית הספר כילה הרבה מהאנרגיה של משרדי הבריאות, החינוך וראש הממשלה שהתעמתו ביניהם, עד שנפתלי בנט החליט שנשבר לו ודאג שייחתמו תקנות בריאות העם לחיסונים.
לבד מחיסונים, היו את "שכבות ההגנה", כלשון המשרד. קו הגנה אחד היה אמור להיות הבדיקות הסרולוגיות שיבדקו מי מהילדים נדבק. אין טעם להכביר מילים על המבצע המיותר למדי הזה; במדינה שבה בודקים כל יום כאחוז מהאוכלוסייה, המחשבה שהיו פה המוני ילדים שנדבקו בסתר – מגוחכת. זו לא אמירה בדיעבד, אלא הערכה שהושמעה על ידי אנשי המקצוע עוד לפני המבצע. במערכת החינוך פינטזו על 30־40 אחוז מהילדים שיהיו פטורים מבידוד. זו בעצם הייתה הנקודה – ולא מניעת הדבקה. בפועל מצאו אחוזים מעטים ביישובים שאינם חרדיים.
קו הגנה שני היה אמור להיות בדיקות האנטיגן – אלה שנארזו בעיר הבה"דים השבוע. אין לזלזל בהן, אבל מדובר באירוע חד־פעמי, רק ליום הראשון של השנה. בכל מקרה, לפני כמה ימים התברר שזה לא יחייב את ההורים ממש; מי שירצה יבוא בעצם בלי הטופס. הקו השלישי הוא "מודל הכיתה הירוקה" המורכב והלא־ישים, שבכלל יופעל בפיילוט ולא קשור לפתיחת השנה. העניין הבא הוא "מגן חינוך", האלמנט היחיד שמשרד החינוך ירש מהממשלה הקודמת. יש כמובן עטיית מסכות (בבריטניה, אגב, פותחים לימודים בלי מסכות אבל עם שתי בדיקות עצמיות בשבוע).
אוורור הכיתות והתקנת פילטרים? לא, על אף שמדובר בנושא החשוב ביותר לדעת הגורמים המקצועיים, מה־סי־די־סי האמריקאי ועד לעולם האקדמי. כיתות קטנות? אין תקציב. הרחבה דרמטית של מגן חינוך, בדיקות פעם בשבוע נניח לכל כיתה (כמו באוסטריה, לדוגמה)? ממש לא. הוצאת חוזר מנכ"ל על פתיחת חלונות בכיתות, או אפילו שימוש במאווררים? נאדה. החינוך החרדי פתח את הלימודים בא' אלול והתוצאה היא הדבקה משתוללת; משרד החינוך לא סיפק כל מתווה. בבית־שמש שיעור החיוביים להדבקה עמד באמצע השבוע על כעשרה אחוזים; הקבוצה הגדולה ביותר שלהם תלמידי בית ספר, במאותיהם.
המכון הביולוגי מצא עצמו באירוע גדול מכפי יכולותיו. מבחינת המנהל היוצא, בכל הטעויות אשמים אחרים
לפני כמה חודשים שוחחתי עם חוקר ישראלי ידוע למדי, מומחה בעניינים הקשורים לקורונה. הוא רצה להזהיר אותי ממה שכינה "לאומנות של חיסונים", וההקשר היה ההבטחות הפומפוזיות של מנהיגים ישראלים לפתח חיסון כחול־לבן. החוקר הזכיר את היריבות ההיסטורית בין הצרפתים, הבריטים והגרמנים בסוף המאה ה־19. החוקר הגרמני רוברט קוך, שתרם תרומה מכריעה למדע כאשר זיהה את הגורמים למחלות כמו שחפת וכולרה, התנגד נחרצות לפיתוח של ענק אחר, לואי פסטר הפריזאי – חיסון נגד כלבת, מחלה שהייתה עד אז קטלנית ב־100 אחוז. הרבה גרמנים מתו מכלבת לפני שקוך והגרמנים מחלו על כבודם והחלו משתמשים בתרכיב מקומי המבוסס על עקרונות החיסון של פסטר. "הבעיה בניסיון לפתח חיסון מקומי איננה הניסיון המדעי המקומי", אמר לי החוקר, "אלא ההתאהבות וההיקשרות הפוליטית בניסיון. במדע אנחנו מנסים הרבה דברים, ורוב הזמן נכשלים ולומדים מכך. אם התכלית היא להועיל לאוכלוסייה בעת מגפה, לא אכפת לנו מהיכן החיסון יבוא. מי שמערב פה שיקולים פטריוטיים, גם יבזבז הרבה כסף וגם יוביל למוות מיותר".
ב"ידיעות אחרונות" השבוע מראיינת בבהירות ובחדות שרית רוזנבלום את פרופ' שמואל שפירא, שפרש לאחרונה מתפקיד מנכ"ל המכון הביולוגי בנס־ציונה. שפירא שופך אש וגופרית על כולם – מביה"ח שלא מסר לו דגימות של נגיף הקורונה בזמן, דרך משרד הבריאות, הממשלה וכמובן חברת פייזר. האש נועדה להסתיר את האמת הפשוטה על כישלון גדול, וזה מבצבץ היטב מהראיון: המכון הביולוגי התיימר לצאת למשימה שמעולם לא התנסה בה, לפתח חיסון מקומי, וכאשר ברחבי העולם ממשלות במדינות מערביות אינן עושות זאת בעצמן אלא תמיד בשיתוף פעולה מסחרי; לממשלות אין חברות פארמה. זו לא קונספירציה אלא המציאות במערב שנים רבות. הרבה מדובר על יונה סאלק והוויתור האבירי שלו על הפטנט לחיסון הפוליו, אך הנקודה היא שהיה לו על מה לוותר – שיש ותמיד היה תמרוץ מסחרי ליצירת תרופות וחיסונים.
האח"מים ובראשם בנימין נתניהו, בני גנץ ונפתלי בנט קיבלו הבטחות על הבטחות מפרופ' שפירא הנלהב, ומפעם לפעם נפתחו מהדורות חדשות עם חדשות דרמטיות על החיסון המקומי הממשמש ובא. בתמורה הפוליטיקאים העניקו מימון נדיב (בין 100 ל־200 מיליון שקל) לפרויקט שרוב החוקרים בישראל המתמחים באימונולוגיה ווירולוגיה הביטו עליו בתמיהה מהרגע הראשון. ראשית, הפלטפורמה שבה בחר המכון לפיתוח החיסון שלו (וירוס ה־VSV) נבחנה וכשלה בניסוי של חברת הענק מרק; יש לה ניסיון רב בהרבה מאשר למכון.
הבעיה הייתה יסודית אפילו יותר: אל מול היכולות האדירות של חברות התרופות הבינלאומיות, המומחים הביעו ספק ביכולת של ישראל להגיע בזמן אל החיסון. תחזיותיהם הפסימיות התממשו במלואן: אסטרהזניקה, ג'ונסון אנד ג'ונסון, מודרנה ופייזר השלימו את השלב השלישי שלהן הרבה לפני שבמכון הביולוגי – בעבודה מאומצת ומקצועית ללא ספק – הצליחו לצאת לניסויים. אבל אז קרה עוד משהו, שעליו כתבתי בטור הזה: הניסויים לא העלו תוצאות מקוות והיה צורך לשנות את תוכנית הניסוי במהלכו, עניין בעייתי ביותר. מי שקיבלו מינון נמוך יחסית לא פיתחו די נוגדנים, והתבקשו לסור ולקחת חיסון (של פייזר). נוצרה בעיה אתית משמעותית: כבר היה חיסון אפקטיבי ובטוח, אך כדי להשלים את הניסוי היה צורך שקבוצת הנסיינים המקומית לא תיקח אותו אלא תישאר רק עם הישראלי.
לסיכום, המכון הביולוגי מצא את עצמו באירוע גדול מכפי יכולותיו, ולכן לאחרונה אצה רצה ישראל לחתום על הסכם שיתוף פעולה (ללא מכרז) עם חברה אמריקאית בשם NRX בתקווה להציל משהו מהפרויקט. ספק מתי ייצא אל הפועל ניסוי שלב 3 בחיסון, ומה ירוויחו ממנו אזרחי ישראל שמימנו את כל זה. על כל הדברים לא לוקח פרופ' שפירא שום אחריות בריאיון שהעניק לרוזנבלום; זה הכל אשמתם של אחרים, ואת ניסוחיו הוא מתבל בניחוח קונספירטיבי על "מעבדת הניסויים של פייזר". האמת היא שפרויקט החיסון המקומי – גם אם הועיל לחוקריו המצוינים של המכון בלמידת הנגיף – נועד לכישלון. והאמת היותר חשובה היא שבעלות נמוכה יחסית, ניתן להקים בארץ מפעל חיסונים מסודר שיכול לחתום על הסכמי שיתוף פעולה ולייצר בארץ חיסונים שפותחו בידי ענקיות התרופות; מקבלי ההחלטות העדיפו להסתנוור מביקורים מתוקשרים בנס־ציונה.
