ההצהרה של בנט וביידן בבית הלבן
(צילום: רויטרס)
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן וראש הממשלה נפתלי בנט קיבלו את מה שרצו להשיג בפגישה הראשונה ביניהם. הפגישה בין המנהיגים לא נועדה להגיע לסיכומים מעשיים ופרקטיים. היא נועדה לשדר לדעת הקהל העולמית ולקהלי הבית של שני המנהיגים את מידת החמימות והכימיה השוררת בין המנהיגים. וזה השתקף בהצהרות של השניים. לא סיכומים מעשיים, אלא הצהרות על כוונות, תקוות, ובעיקר כמיהה לשיתוף פעולה פורה בלי עימותים – לפחות לא פומביים.
בנט קיבל התחייבות מתוקנת בעניין איראן, וזה לא רק עניין של ניסוח שאיראן "אף פעם לא תורשה להשיג נשק גרעיני". בעבר ביידן אמר שבמשמרת שלו איראן לא תהיה בעלת נשק גרעיני, ועכשיו הוא תיקן והוסיף פסקה שמעולם לא אמר: "אם האמצעים הדיפלומטיים ייכשלו אז ישנם אמצעים אחרים".
כלומר, נשיא ארה"ב לא מחויב רק לערוץ הדיפלומטי אלא בפירוש אומר לצד ראש ממשלת ישראל שאם הערוץ הדיפלומטי ייכשל - כלומר איראן לא תחזור להסכם מ-2015 - ארה"ב תפעיל, ובמשתמע גם בשיתוף פעולה עם ישראל, אפשרויות אחרות. חשוב לציין שבשונה מהנשיא הדמוקרטי הקודם, ברק אובמה, ביידן לא אמר שכל האפשרויות, כולל הצבאית, על השולחן - אלא דיבר על אפשרויות אחרות, שאינן בהכרח מתקפה צבאית על מתקני הגרעין ובסיסי הטילים האיראניים.
כשנשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל מדברים על אפשרויות אחרות הם מדברים על סנקציות כלכליות חדשות, וסנקציות על אישים ומוסדות איראניים, אך גם על לוחמה חשאית, כמו זאת שמייחסים למוסד לאחרונה, שמתבטאת בחבלות ובסיכול ממוקד של אנשי מפתח בתוכנית הגרעין האיראנית - ובעיקר בלוחמת סייבר, מודיעין ותודעה. העניין הזה חשוב מפני שביידן לא שלל אף אחת מדרכי הפעולה האלו, כולל תקיפה קינטית באמצעות טילים והפצצה מהאוויר, אלא אמר "אפשרויות אחרות". אבל לפני שבנט מחכך את ידיו בסיפוק רב מדי, הוא יצטרך לחכות כמעט שנה עד שנבין בדיוק את המשמעויות המעשיות של ההכרזה אמש.
כזכור, הסכם הגרעין עם איראן עדיין על שולחן המשא ומתן של ארה"ב, האירופים והאיראנים, וצריך להמתין ולראות אם יושג הסכם, ואם כן - אז איזה. אם המגעים ייכשלו, נצטרך לחכות ולראות עד כמה ארה"ב תהיה מוכנה להיות מעורבת באותן "אפשרויות אחרות", יחד עם ישראל. בנט יצא בפירוש עם הצהרת הכוונות האמריקנית שרצה ביחס לאיראן, וזה חשוב - אבל לא מצדיק אופוריה.
היבט נוסף שבנט יכול להיות מרוצה ממנו היא העובדה שביידן בקושי הזכיר את הפלסטינים, וכשדיבר עליהם - זה היה במונחים שהם לא יותר מאשר קלישאה כללית שאינה אומרת דבר. מותר כנראה להסיק בעניין הזה שביידן בעצם מקבל את התזה של בנט, לפיה אין עם מי לדבר כרגע ואפשר רק לשפר את תנאיהם של הפלסטינים ביהודה ושומרון - ובה בשעה לאפשר גידול טבעי בהתנחלויות. ביחס לעזה, עצם אי-האזכור של הסוגיה העזתית אומר שארה"ב משאירה לישראל להחליט, בתנאי שלא תגזים באמצעים שהיא מפעילה כדי להרתיע את חמאס.
הדבר הנוסף שבנט זכה בו, וליתר דיוק הדבר העיקרי אמש, היא העובדה שממשל ביידן רואה בממשלתו של בנט הזדמנות לפתוח עם ישראל דף חדש שלא יביך את ארה"ב, אלא יאפשר לה מחדש לזכות גם באהדת היהודים האמריקנים שהצביעו למפלגה הרפובליקנית. ביידן יצא מגדרו כדי להראות שהוא מתייחס ברצינות לבנט כראש ממשלה למרות שהוא טירון בתחום בעוד שהוא מהמנוסים בעולם.
ביידן מודע היטב, כפוליטיקאי ותיק ומשופשף, עד כמה החמימות והרצון המופגן לפגוש את בנט בזמן שראשו עסוק באפגניסטן, מחזקים את מעמדו של בנט לא רק בקרב ציבור בוחריו - אלא גם בקרב מי שלא בחרו בו. כשב-24 השעות האחרונות ברשתות החברתיות נפוצו ביטויי זלזול בבנט, שנשיא ארה"ב גרם לו לחכות 24 שעות לפגישה, אפשר לראות בקבלת הפנים בבית הלבן סטירת לחי מכוונת מצד ביידן וממשלו לכל מי שניסה לשנמך את ערך הפגישה הראשונה בין ביידן לראש ממשלה ישראלי.
אסור לשכוח שגם הנשיא ביידן הפיק מעצם הפגישה רווח פוליטי ותודעתי נאה. ראשית כל, ביידן הוכיח שהוא יכול לנהל משבר קשה ותובעני שבו הוא צריך לתרץ לאזרחי ארצו לא מעט כשלים של אנשי המודיעין, הביטחון והחוץ של ממשלו. למרות גילו, ביידן הוכיח שני דברים: חלוקת קשב ומנהיגות, וכי מדינת ישראל באמת חשובה עבורו. הוא יודע מצוין, וכנראה שעוזריו אמרו לו את זה, שבטהרן מבינים את המסר שבעצם העובדה שנשיא ארה"ב נפגש לשיחות חשובות עם ראש ממשלת ישראל בשעה שהוא מטפל במשבר שמסוכן למעמדה של ארה"ב בעולם - ועוד יותר מסוכן לממשלו.
אגב, ביידן הפיק להערכתי גם תועלת מעשית, מפני שבמצב הנוכחי ישראל היא המדינה היחידה שיודעת לאסוף מודיעין אמין על גורמי טרור איסלאמיסטים רדיקלים למיניהם. את המודיעין הזה ישראל חולקת עם ארה"ב וטראמפ אפילו הדליף פעם מידע בעניין לרוסים. היום, כשארה"ב עוזבת את אפגניסטן במה שנראה כמו בריחה מבוהלת, ישראל ויכולותיה המודיעיניות מקבלות משנה ערך ומשנה קשב בוושינגטון.
מה שלא ברור הוא עד כמה ארה"ב תעניק לישראל את מה שהיא מבקשת בתחום הסיוע הביטחוני. הסיוע הזה דרוש לישראל גם כדי לפתח אפשרויות תקיפה יצירתיות ואמינות באיראן. מה שישראל צריכה ומבקשת כעת מארה"ב זה סיוע מיוחד של מיליארדים וטכנולוגיות - אבל ביידן הסכים להתחייב בפומבי שהוא ייתן לישראל רק את הסיוע ההגנתי הנדרש, כלומר ייצור עוד סוללות ומיירטים לכיפת ברזל ומערכות אחרות נגד טילים.
זו כנראה הסיבה שבנט בדבריו חזר ואמר "אנחנו זקוקים לסיוע הזה". הוא לא נראה כמי שקיבל הבטחה, ועכשיו נותר לראות אם במפגש הנרחב עם בעלי המקצוע האמריקנים יהיו מוכנים ללכת לכיוון ישראל. אחד הדברים שישראל רוצה הוא מימון אמריקני לתעשיות הביטחוניות הישראליות על מנת שיוכלו להשלים פיתוח ולייצר מערכות נשק כחול לבן כמו לייזר נגד טילים וטכנולוגיות שיכולות להיות שובר השוויון בעימות עם איראן.
ביידן גם לא התחייב לסייע לישראל במאבק שלה נגד החתרנות האזורית האיראנית, אבל זה פחות חשוב. שיתופי הפעולה בכל התחומים נגד איראן וסיוע ביטחוני חריג הם מה שישראל צריכה - ואת זה עדיין לא ברור לגמרי אם ארה"ב, כלומר הנשיא ביידן וממשלו, מוכנה לתת לנו. זוהי התחלה טובה לבנט - אבל לא יותר מהתחלה. התרגום של הכוונות הטובות עליהן הצהיר ביידן למעשים, הוא שיקבע.
פורסם לראשונה: 23:53, 27.08.21
