כששואלים את יעל ביבי אם היא ובן זוגה יביאו ילד לעולם, היא עונה שעדיין מוקדם. היא רק בת 31, בן זוגה בן 30 ("והוא עוד תל-אביבי"). ובכלל, נכון שהם בזוגיות כבר שש שנים וגרים ביחד, אבל היי, הם צריכים קודם להתחתן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
כל זה אמנם נכון, אבל לא זו הסיבה העיקרית להמתנה. ביבי, כך מתברר, פוחדת "פחד מוות" מהיריון, ולא בגלל התופעות שמטרידות את רוב הנשים. "לא מפחיד אותי לעלות במשקל, לא הצירים, לא הלידה, ובטח לא מפחיד אותי להיות אמא", היא אומרת. "הפחד היחיד שלי הוא שאסבול מבחילות וארגיש צורך להקיא".
היא נטורופתית והרבליסטית קלינית שסובלת מאמטופוביה - פחד מהקאה. מדובר בפוביה שגם היא עצמה לא הייתה מודעת לה עד לפני שלוש שנים. "סבלתי מהתסמינים מאז שאני ילדה, אבל לא ידעתי שמדובר בהפרעה מוכרת ושיש עוד אנשים שסובלים ממנה".
איך גילית?
"במסגרת הלימודים שלי. במהלך שיעור פסיכופתולוגיה למדנו על פוביות. פתאום ראיתי ברשימה 'אמטופוביה' והיה כתוב שזה פחד מהקאה. הייתי בשוק. מיד נכנסתי לגוגל לחפש מידע, וגיליתי שיש קבוצת פייסבוק בארץ של אנשים שסובלים ממנה. היום יש בה 280 חברים, ואז היא הייתה אפילו קטנה יותר. אך היה בזה משהו מאוד מנחם, שיש עוד אנשים כמוני בעולם".
זה התחיל אצלה בגיל 12. ביבי, שגדלה בבית דתי בצפת, יצאה עם כיתתה לטיול שנתי. "זו הייתה נסיעה עם המון פיתולים", היא נזכרת. "בשלב מסוים כמעט כל הבנות והמורות התלוננו על בחילה, והאוטובוס עצר בצד. גם אני סבלתי מבחילה, הרגשתי שהכל עולה לי, ואז נתקפתי פחד אדיר. הרגשתי שאם עכשיו אני מקיאה, זה סוף העולם. תחושה שברגע שזה יקרה - אמות. מסביבי שמעתי את הבנות והמורות אומרות שהן הולכות להקיא, וזה עוד יותר החריף את הסיטואציה. התיישבתי על הרצפה, התחילה לי סחרחורת נוראית וראיתי שחור. אף אחד לא הבין שהבכי וההיסטריה שלי נבעו מהפחד להקיא. הניחו שאני פשוט מרגישה לא טוב והציעו לי מים ולימון. ידעתי שאין מצב שאני עולה בחזרה לאוטובוס. אני לא זוכרת מה קרה אחרי זה, איך הטיול הסתיים ואיך הגעתי הביתה".
מה שהיא זוכרת בבהירות הוא שמאז הטיול היא סירבה לנסוע באוטובוסים. "גם לבית הספר היסודי וגם לתיכון הייתי צריכה להגיע עם אוטובוס, אבל העדפתי לצעוד כל יום הלוך וחזור יותר מ־20 דקות לכל כיוון. רק בימים קרים ממש, כשירד שלג, הסכמתי לעלות על מיניבוס וגם אז כשהחלון פתוח וכל הנסיעה הראש שלי בחוץ".
מה הורייך אמרו על התופעה?
"פחות שיתפתי אותם בחרדה, אמרתי להם מה שאני אומרת לכולם עד היום: שאוטובוסים גורמים לי לבחילה, למרות שאני לא סובלת מרגישות יתר בנסיעות. אפילו באותו טיול שנתי הבחילה שהרגשתי לא הייתה עצומה. אבל עצם הידיעה שאוטובוסים יכולים לעורר בחילה והקאה, הספיקה לי".
זו חרדה שבטח מנעה ממך פעילויות חברתיות רבות.
"ברור. בצפת אין הרבה אופציות בילוי. אם חברות שלי היו יוצאות מחוץ לעיר באוטובוסים, לא הייתי מצטרפת. הפסדתי הרבה טיולים שנתיים. החרדה התבטאה גם באוכל. חששתי מאוד להכניס לגוף אוכל שעלול להיות מקולקל ויגרום לקלקול קיבה. הסכמתי לאכול רק מה שאמא שלי הייתה מבשלת, וגם זה רק אם האוכל בושל באותו יום או מקסימום ערב לפני. לא הסכמתי לבלוע תרופות מלבד אלה שכבר הכרתי. למשל 'אקמולי' לקחתי מאז שהייתי ילדה קטנה וידעתי שזה לא גורם לי לבחילה, אז הסכמתי. אבל בגיל 13 היו לי כאבי שיניים איומים והוריי אמרו לי לקח 'נורופן', שזו תרופה יותר חזקה. לא הייתי מסוגלת. שלא לדבר על ללכת לרופא שיניים. זה בכלל היה סרט".
למה?
"כי פחדתי לשכב על כיסא הטיפולים, שיכניסו לי כל מיני דברים לפה שעשויים לרדת לכיוון הגרון ויגרמו לרפלקס הקאה. למזלי דודה שלי עבדה במרפאת שיניים, אז היה רופא שבא לקראתי. הוא הסכים לטפל בי בישיבה, נתן לי להחזיק את צינורית הסקשן בעצמי. אבל גם היום אני נמנעת עד כמה שאפשר מרופאי שיניים. אפילו איבדתי שן בגלל זה".
מהשירות הצבאי קיבלה פטור כיוון שהגיעה מבית דתי, ובגיל 20 עברה לתל־אביב, לא לפני שדאגה להוציא רישיון ולקנות רכב. "אין לי בעיה לנסוע ברכב, אבל בנסיעות ארוכות אני תמיד מעדיפה לנהוג בעצמי", היא אומרת. "עכשיו אני וחבר שלי חזרנו מטיול במצפה־רמון ואני נהגתי"
.
איך הוא מתמודד עם הפוביה שלך?
"הכרנו בתקופה שעוד בכלל לא ידעתי שמדובר בפוביה, אבל סיפרתי לו מהרגע הראשון שיש לי פחד עצום מבחילות והקאות, שזו למשל הסיבה שאני לא שותה אלכוהול, כי פעם שתיתי וזה עשה לי בחילה. הוא קיבל את זה מאוד יפה. הוא תמיד קשוב ומכיל. הוא יודע למשל שאם הוא נמצא לידי ומרגיש צורך להקיא, הוא חייב להזהיר אותי מראש. כי זה לא רק שאני מפחדת להקיא בעצמי, אני גם לא מסוגלת לראות אחרים מקיאים. זה מכניס אותי לסטרס מטורף ואני מתחילה לבכות.
"פעם, למשל, הוא שתה הרבה אלכוהול. באמצע הלילה הוא התעורר, אמר לי שהוא צריך להקיא, וברחתי מהדירה. חיכיתי מחוץ לבניין עד שהוא אמר לי שאני יכולה לחזור".
ואם תוקף אותו וירוס בטן שכרוך בהקאות?
"זה לא קרה במשך כל התקופה שלנו יחד. אבל הוא יודע שאם זה יקרה, אני אעזוב בזמן הזה את הבית. שלא אוכל לטפל בו ולהיות לצדו".
קשוח.
"לשמחתי הוא מבין ונמנע מלספר לי דברים שעלולים להלחיץ אותי. באחד הערבים הכנתי רביולי. כעבור כמה שעות הוא חש בחילה אבל שמר את זה לעצמו. הוא ידע שאם הוא יספר לי, מיד ארגיש בחילה בעצמי, כי גם אני אכלתי את הרביולי, ואכנס לחרדות.
"צריך להבין שזו הבעיה העיקרית בפוביה - בסופו של דבר הקאה זה דבר נדיר יחסית, אבל אצל אלה שסובלים מהבעיה, החרדה היא לא רק מעצם ההקאה אלא מהחשש התמידי שזה יקרה. את צריכה לראות את ההתכתבויות שלנו בקבוצה. מישהי יכולה לכתוב, 'הבוסית שלי אמרה לי שהיא סובלת מווירוס. אני מתה מפחד שגם אני נדבקתי'. או 'בעלי ואני חזרנו עכשיו ממסעדה, והוא אומר שהוא מרגיש מוזר בבטן. אני בהיסטריה'. כמעט כל שבוע את נכנסת לחרדות ומוצאת את עצמך באיזה סרט".
מגיל 12 לא חטפת אף וירוס בטן שגרם לך להקיא?
"זהו, שלא. בגיל 16 התארחתי אצל דודה שלי, שסיפרה לי שבתה הקטנה התחילה להקיא ולשלשל. היא לא ידעה על החרדה שלי. בהתחלה אמרתי לעצמי, 'איזה מזל שנחלצתי משם בזמן'. לא ידעתי שלווירוסים לוקח זמן לדגור. למחרת התעוררתי באמצע הלילה עם בחילה עזה, אבל עצרתי את עצמי מלהקיא. יצאתי מהבית, הרגשתי שהקור עוזר לי, ובמשך שעות ישבתי על המדרגות בחוץ עד שזה נרגע".
בעוד אנשים רבים במצבה נמנעים גם מחברת ילדים ותינוקות, הידועים כמדגרת וירוסים, ביבי מספרת שדווקא לה זה לא מפריע, אולי בגלל שלאורך השנים גילתה שהגוף שלה עמיד יחסית לווירוסים. "עד לפני שנה אפילו עבדתי כמטפלת", היא אומרת, "אבל תמיד בראיונות עבודה, אני מבהירה להורים שאם הילד חולה ומקיא, אני לא מגיעה לעבוד.
"כשהייתי נערה יצא לי לשמור פעם על אחיין שלי. היינו לבד בבית ופתאום הוא התחיל להקיא. באותו רגע ברחתי לחדר השני, בכיתי, ורק אחרי ששמעתי שהוא סיים, חזרתי אליו. אני מתנחמת בזה שבמקרים שבהם אין ברירה, יצר האחריות גובר. לפני ארבע שנים טיפלתי בילדה קטנה, טיילתי איתה בנמל וקניתי לה שייק. פתאום היא אמרה שכואבת לה הבטן ושהיא צריכה להקיא. הרמתי אותה על ספסל בזמן שהקיאה, תוך שאני מסיטה את המבט ומייללת בבכי, אבל לפחות לא ברחתי. המקרה הזה עודד אותי. אני יודעת שכשאהיה אמא, לא אברח".
דברים נוספים שביבי משתדלת להימנע מהם הם ביקורים בבתי חולים ("כי גם אפשר להידבק במחלות וגם להיתקל באנשים מקיאים"), הפלגות ("עליתי פעם אחת על ספינה, היא עשתה לי בחילה ואמרתי שלעולם לא אעשה זאת שוב"), ואפילו צפייה בסרטים ובסדרות זה לא טריוויאלי. "בגלל שאני אף פעם לא יכולה לדעת את תהיה פתאום סצנה של הקאה, אני תמיד דרוכה", היא מדווחת. "אם אני בבית אני עוצרת ומריצה קדימה, ואם אני בקולנוע אני יוצאת מהאולם. לא מזמן הלכנו לראות את הסרט 'לשחרר את שולי' (של "שלישיית מה קשור" - י.מ) והייתה סצנה שהבנתי שהם עומדים להקיא. כיסיתי את האוזניים וברחתי החוצה. חיכיתי עד שחבר שלי סימס שהסצנה נגמרה ושאני יכולה לחזור".
הסיבה שבחרת להפוך לנטורופתית והרבליסטית קשורה לחרדה שלך?
"לא, אבל העובדה שהיום אני יכולה לרקוח לעצמי כל מיני פורמולות בהחלט עוזרת. אני יכולה להכין פורמולות נגד כאבים, בחילות או חרדות, בלי שאזדקק לכדורים. לבן הזוג שלי יש פוביה מטיסות. הוא מפחד שהמטוס יתרסק ואני מפחדת שתהיה לי בחילה, אז לפני כל טיסה אנחנו שותים צ'ייסר שאני רוקחת מוולריאן, צמח שמשכך חרדות".
איך תפסה אותך מגפת הקורונה?
"נורא. כשהמגפה החלה, אני ויתר חברות הקבוצה בפייסבוק היינו נכנסות לכל הכתבות ומתחילות לחפש אם בין כל התסמינים יש גם הקאה. מישהי סיפרה שבן דוד שלה חלה, וכולן שאלו אותה, 'הוא הקיא?'. יש מגפה, אנשים מתים, וזה הדבר היחיד שהפחיד אותנו".
התחסנת?
"לא, כי שמעתי על אנשים שהתחסנו והחיסון גרם להם בחילות והקאות. שמתי על כף המאזניים 'חיסון או קורונה', ואני מעדיפה קורונה".
מרגע שביבי הבינה שמדובר בפוביה, היא ניסתה למצוא דרכים לטפל בבעיה ועברה בין היתר CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי קצר מועד).
זה עזר לך?
"זה לא ריפא אותי, אבל עזר לי לצמצם קצת את הדרמה סביב ההקאה. במהלך הטיפול הבנתי שזה קשור אצלי לפחד מאיבוד שליטה. למשל, אין לי פחד גבהים ואני יכולה לעמוד על צוק גבוה, אבל לא אעמוד על כיסא אם מישהו יעמוד לידי, כי הוא עלול להפיל אותי. אני לא חוששת ממים ושוחה מצוין, אבל כן אפחד אם אהיה בקרבת גלים".
למה היה לך חשוב להתראיין ולשתף?
"כי הרבה שנים הייתי לבד במצב הזה. הרגשתי שרק אני סובלת. היום, כאמור, אני חברה בקבוצת פייסבוק שבה עוד בנות סובלות מאותה בעיה, ובכל פעם שמישהי חדשה מצטרפת היא כותבת, 'לא האמנתי שיש כזה דבר. חשבתי שאני לבד בעולם'. אני מאמינה שיש עוד הרבה אנשים שסובלים, וחשוב לי שידעו שהם לא לבד, שיש להם עם מי לדבר.
"הייתי גם רוצה שהחברה תהיה יותר מודעת לתופעה. אני זוכרת שהרבה פעמים חברים ובני משפחה התייחסו אליי בזלזול. היו אומרים לי, 'מה את דרמטית? מה את בוכה בגלל מישהו שמקיא? מה זה קשור אלייך?' או 'למה את לא יכולה לבוא לאירוע משפחתי רק בגלל שהילדה מקיאה?'. חשוב שאנשים ידעו".
את מאמינה שתצליחי להתגבר על החרדה?
"כן. אני חושבת שהדבר היחיד שיוכל לפתור לי אותה הוא חשיפה. שברגע שאקיא, כבר לא אפחד מזה יותר. בדיוק כמו עם החרדה שהייתה לי פעם מכלבים. פחדתי מהם בטירוף. ברמה שאם הייתי רואה ממולי כלב, לא הייתי חוצה את הכביש. אבל אז הכרתי את חבר שלי והייתה לו כלבה. בהתחלתי סירבתי שהיא תתקרב אליי, הייתי צורחת, אבל לאט־לאט התרגלתי, והיום לא רק שהיא גרה איתנו, היא ישנה איתנו במיטה".
נו, אז למה את לא מקיאה וזהו?
"נראה לך? למה את לא קופצת ממטוס? למה את לא נכנסת לגוב אריות?".
כי זה לא סתם מפחיד. אני יכולה למות.
"את מבינה? זו בדיוק התחושה שלי. שאם זה יקרה, אני אמות. זו הדרך הכי טובה שאני יכולה להסביר את הפחד".
