כשהייתי בן 18, אבי זימן לפגישה במסגד את כל אנשי אל־קאעידה. אחיי ואני תהינו מה כל כך דחוף", מספר השבוע עומאר בן לאדן, בנו של הטרוריסט הגדול בהיסטוריה. "בפגישה הוא דיבר על 'סיפוק השהיד', והסביר שמי שמוסר את נפשו למען האיסלאם זוכה לכבוד הגדול ביותר שמוסלמי יכול להשיג. בחנתי את הפרצופים סביבי, המבוגרים שבחבורה נראו קצת משועממים, אבל פניהם של הצעירים החדשים באל־קאעידה הקרינו זוהר. על קיר המסגד הייתה תלויה רשימת שהידים, גברים שמתנדבים להיות מחבלים מתאבדים, ובזה אחר זה הם הוסיפו את שמותיהם אליה. הייתה לו יכולת מדהימה לעודד צעירים לוותר על חייהם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
השנה היא 1999, המיקום הוא מסגד בקנדהאר - העיר השנייה בגודלה באפגניסטן - ובסיומו של אותו כינוס שזימן בבהילות מנהיג אל־קאעידה, הוא ביקש מכל בניו להתאסף. "בקול נרגש, אבא אמר לנו, 'שבו במעגל, יש לי משהו לספר לכם'. בהינו בו, שררה דממה, והוא הביט בנו בציפייה. הוא לא אמר את זה, אבל הבעת פניו סיפרה שהוא מצפה שנוסיף את שמותינו לרשימת השהידים, ובכל זאת אף אחד לא זז. ואז הוא הוא עבר ממבטים למילים: ’בניי, מי שרוצה למסור נפשו למען האיסלאם - חייב להוסיף את שמו לרשימה’".
6 צפייה בגלריה
''אמרתי לו, 'אבא, איך אתה יכול לבקש מהבנים שלך להיות שאהידים?''' עומאר בן לאדן
(צילום: רויטרס)
לפתע ראה עומאר, הרביעי מבין 24 ילדיו של אוסאמה בן לאדן, את אחד מאחיו הצעירים רץ להוסיף את שמו כשהיד לעתיד. והוא זעם על אביו, כפי שלא כעס עליו קודם מעולם. "אחי היה צעיר מדי כדי להבין את מושג החיים והמוות. כל כך כעסתי, עד שאזרתי אומץ ואמרתי לו, 'אבא, איך אתה יכול לבקש את זה מהבנים שלך?' זה קרה בשלב שבו הוא כבר לא היה מרוצה ממני, הפכתי אז לאכזבה גמורה מבחינתו – בן שלא רוצה כוח, שמעדיף שלום על פני מלחמה. הוא בהה בי בעוינות, ורק אמר: 'עומאר, אתה צריך לדעת שבלב שלי אין לך מקום גדול יותר מלכל גבר או נער אחר בארץ הזאת'. הוא הקיף בעיניו את המעגל ואמר לאחיי, 'זה נכון לגבי כולכם'".
אוסאמה בן לאדן סימן את בנו עומאר כיורש, עוד מנעוריו. וברגע ההוא התחדדה האמת הפשוטה, שזה פשוט לא הולך לקרות, ואוסאמה יצטרך להסתדר עם שאר בניו ואנשיו, בתוכניות המפלצתיות שנרקמו אז בראשו. "האמת הזאת הייתה כאב לב, והיא הבהירה לי את המציאות: אבי שנא את אויביו יותר משאהב את בניו. הרגשתי טיפש על החיים שביזבזתי וידעתי שאני עוזב, ועוזב בקרוב מאוד".
כשנתיים לאחר אותה פגישה במסגד, 19 מחבלי אל־קאעידה יחטפו ארבעה מטוסים, ימוטטו את מגדלי התאומים בניו־יורק וירצחו 2,977 נשים וגברים - בסדרת הפיגועים הקטלנית ביותר שידעה האנושות.
20 שנה חלפו מאז, וגם דרך שיחת וידיאו, הדמיון החיצוני בין הבן לאב בולט לעין. עומאר, בן 40, נולד בערב הסעודית לאשתו הראשונה של אביו, נג'ווה גאנם, ובנעוריו נדד עם חמולת בן לאדן לפקיסטן, משם חזרה לערב־הסעודית, ואז לסודן ולבסוף לאפגניסטן. היום הוא חי בנורמנדי שבצרפת, עוסק בהפך הגמור מדרך הטרור שייעד לו אביו - ומצייר לפרנסתו.
הניגודיות הפנימית מתבטאת גם כלפי חוץ: יש לו את העיניים והאף של אביו, אך לצד הדמיון לפני הרשע הכי מפורסמים של המאה ה־21 - עומאר מציג כובע ברט שחור ושפם היפסטרי מפואר, כיאה לחיים החדשים שהוא מבקש לעצמו. אבל גם ביבשת אחרת - וכנראה שגם בגלגול אחר - הוא יודע שהוא לעד יהיה מזוהה עם המפלצת שאותה כינה אבא.
בבוקר 11 בספטמבר 2001, עומאר התעורר מצעקות. “הייתי בבית של סבתא שלי בג’דה כשדוד שלי הסתער לחדרי וצעק: ‘תראה מה אחי עשה! תראה מה אחי עשה! הוא הרס את חיינו! הוא הרס אותנו!’ הוא המשיך לצעוק, ‘בוא מהר! בוא ותראה מה אביך עשה!’
“בטלוויזיה ראיתי להבות עולות מבניינים גבוהים. לא היה לי מושג על מה אני מסתכל, המילים והתמונות היו איומות מכדי להבין אותן. למרות שדוד שלי הביע את החששות הגרועים ביותר שלו, איש מאיתנו לא באמת יכול היה להאמין שמישהו שהכרנו, מישהו שאהבנו, קשור לאירועים הקטסטרופליים האלה.
“אחרי שראיתי את המגדלים בניו־יורק עולים באש, התקשרתי לאמי בסוריה, גם היא צפתה בטלוויזיה. היא הייתה מוטרדת מכדי לנהל שיחה רגילה. בני משפחת בן לאדן הענקית הגיבו באותו אופן כמו אמי. כולם נסגרו. איש לא דיבר על האירוע, ומאז דוד שלי לא התייחס שוב לכך שאבי עומד מאחורי הפיגועים.
“סבתי סירבה להאמין לרעיון שבנה קשור לבניינים הבוערים. גם אני האכלתי את אי־הוודאות שלי במיליון סיבות מדוע הוא לא יכול היה לעשות את המעשה הנורא הזה. לא רציתי שאבי יהיה האחראי. כשקיבל את האחריות על הפיגועים, לא נותר בי ספק. איש מבני המשפחה לא שמע מאבי, אם כי בעבר הוא תמיד הצליח ליצור קשר כאשר רצה. כולם במשפחת בן לאדן הפכו להיות כל כך מאופקים עד שלא דיברנו על נושא כלשהו. כל אחד הלך לאיבוד במחשבותיו”.
בהתחלה לא האמנת שהוא עומד מאחורי זה, איך הרגשת כשהבנת שזה הוא?
“היה לי קשה להאמין שיש לו את היכולת לארגן דבר כזה. היום הזה שינה את חיינו לנצח, והיה מאוד קשה להמשיך לחיות אחרי זה. במהלך השנים האלה של האובדן והצער, נאלצתי להשלים עם האמת לגבי אבי. לעיתים קרובות אני תוהה אם אבי רצח כל כך הרבה פעמים, עד כדי כך שההרג כבר לא הביא לו הנאה או כאב”.
ביום שני, 2 במאי 2011, באבוטאבאד שבפקיסטן, קצת אחרי אחת בלילה, ארה”ב הוציאה לדרך את ‘מבצע נפטון’ בביצוע לוחמי יחידת אריות הים, שבסופו נורה אוסאמה בן לאדן שלוש פעמים - וחוסל. המסע ללכידתו של המחבל מספר אחת בעולם, שנמשך יותר מעשר שנים, סוף־סוף הסתיים.
6 צפייה בגלריה
''לא רציתי להאמין שהוא האחראי''. הפיצוץ בבנייני התאומים בעת פיגועי ה-11 בספטמבר
(צילום: AP)
זמן קצר אחרי חיסולו, עומאר ומשפחת בן לאדן, כמו גם העולם כולו, צפו בהודעתו הדרמטית של נשיא ארה”ב דאז ברק אובמה: “הלילה אני יכול להודיע לאזרחי ארה”ב ולעולם כולו שאוסאמה בן לאדן חוסל במהלך מבצע צבאי”.
איפה שמעת על חיסולו של אביך?
“ראיתי את זה בחדשות. היינו בבית, אכלנו ארוחת בוקר וצפינו בטלוויזיה. הוקל לי שזה נגמר”.
מה היית אומר לו אם היית יכול לדבר איתו היום?
“הייתי שואל אותו ‘ל־מ־ה?’”
עם ההשלכות של חוויות הילדות והנעורים עם אביו, ומהרגע שעזב אותו באפגניסטן, הוא מתמודד יום־יום, שעה־שעה. עומאר סובל מהפרעה דו־קוטבית קשה, וברגעיו האפלים ביותר הוא שומע את קולו של אביו. כחלק מההתמודדות שלו עם גורלו, הוא החליט לכתוב יחד עם אמו, נג’ווה בן לאדן, את הספר ‘לגדול כבן לאדן’ שיצא לאור לפני חיסולו של אביו ב־2009.
“שם המשפחה שלי מכניס אותי להרבה צרות בהרבה מקומות במיוחד בעולם הערבי. בעולם המערבי לא, באירופה לא, אני סתם אדם נורמלי פה ומתייחסים אליי כרגיל. בעולם הערבי יש הרבה שנאה כלפיי, יש כאלה שאוהבים אותי אבל לרוב שונאים אותי או מפחדים ממני. פחדנים שמפחדים לדבר איתי, חושבים שאני כמו אוסאמה בגלל שאני הבן שלו. אבל זה לא ככה. אני לא אוסאמה. לא צריך להתייחס לאדם בגלל שאביו היה טוב או רע, צריך להתייחס אליו באופן הוגן. אבל כך נוהגים כלפיי בעולם הערבי”.
עומאר בן לאדן גדל לאחת המשפחות העשירות והחזקות ביותר בערב־הסעודית, אבל בזמן שבני דודיו נהנו משפע ומחיי מותרות - ילדיו של אוסאמה חיו בימי הביניים: אין סרטים, אין טלוויזיה, אין מוזיקה. התיעוב שרחש אביו ל"רוע החיים המודרניים", מנע מהם משקאות מוגזים, צעצועים ואפילו משאף לאסתמה, שממנה סבלו כמעט כל אחיו של עומאר.
"אבא שלנו החליט שעלינו לחיות בדיוק כמו הנביא מוחמד. כיוון שהתרופות המודרניות לא היו קיימות באותם ימים קדומים, לא הורשינו להשתמש בהן, אלא אם אחד מאיתנו היה על סף מוות. אבי סירב לכל טיפול רפואי מודרני, הוא הזהיר אותנו כי ונטולין יהרוס את ריאותינו", נזכר עומאר. הוא גם דרש להמעיט בכמות המים שמותר להם לשתות ואפילו בזה טרח לכפות הגבלות. "ככל שהתבגרנו, הוא חיזק את החשיבות בכך שמים שותים רק כשזה הכרחי. הוא הסביר שילדיו צריכים להיות קשוחים וסבלניים, לכן עלינו להתנגד להזנה מכל סוג שהוא ולכמה שיותר זמן".
האכזריות של אוסאמה בן לאדן הגיעה עד לאנשים הקרובים ביותר סביבו. כדי להוסיף חטא על פשע - הוא לקח את ילדיו להליכות ארוכות במדבר היבש של ערב־הסעודית. ואם אחד מהם יסבול פתאום מהתקף? אלוהים יעזור. "הוא היה אומר לנו שלא נוכל לשתות מים עד שנחזור מהטיול. שאסור אפילו לחשוב על מים. שוב ושוב הוזהרנו שעלינו להיות מוכנים להתמודד עם החיים במדבר כאשר המערב יתקוף את העולם המוסלמי. זו אמונה שהתפתחה במוחו מאז שהייתי תינוק, וגדלה והתעצמה עם כל שנה שחלפה".
“החיים חייבים להיות נטל”, אמר אוסאמה בן לאדן לבניו, “החיים צריכים להיות קשים. אתם תתעצמו רק אם תקבלו יחס קשוח. כך תהפכו למבוגרים בעלי יכולת, כך תוכלו לשאת קשיים רבים”.
והקיצוניות הזאת לא נעצרה באיסור על משקאות או צפייה בסרטים. אוסאמה אסר על אשתו הראשונה, אמו של עומאר, להפעיל מיזוג אוויר - בזמן שהם חיו בג’דה, אחת הערים החמות והלחות בערב־הסעודית. הוא גם לא הרשה לה להשתמש במקרר שעמד במטבח. “אבי הכריז ש’האמונות האיסלאמיות מושחתות על ידי המודרניזציה’. לכן, האוכל שלנו היה מתקלקל אם לא אכלנו אותו ביום שבו נקנה”.
מאז שבניו של אוסאמה בן לאדן למדו ללכת, הוא הבהיר להם שהם חייבים לעמוד בכללים שלטענתו, “כל ילד מוסלמי צריך לחיות לפיהם”. אבל כמו ילדים, בכל זמן ובכל מקום, גם בניו של בן לאדן ניסו לעקוף את הכללים הנוקשים בכל הזדמנות. “אבא אמנם אסר עלינו לשתות משקאות מוגזים שהגיעו מאמריקה, אבל כמה אהבנו את מה שאסור!” מחייך עומאר, “צייתנו לצו שלו בנוגע למוצרים אמריקאיים כל עוד הוא היה בסביבה, אבל שתינו מכל הלב פפסי־קולה ומשקאות אחרים בכל פעם שהזדמן לנו”.
אילו כללי התנהגות הוא היה כופה עליכם?
"מותר היה לנו לדבר בנוכחותו, אבל רק בווליום נמוך ולא להרבות במילים; אסור היה לנו 'לדבר יותר מדי'; אבי אמר לנו שאסור לנו להתרגש, אנחנו צריכים להיות רציניים בכל דבר; אסור היה לנו לספר בדיחות, ולא להביע שמחה. הוא אישר לנו לחייך כל עוד לא נצחק. אם היינו מאבדים שליטה ומתגלגלים מצחוק, היינו צריכים להיזהר לא לחשוף את שינינו".
אם הייתה לעומאר ציפייה שסימונו כיורש יקנה לו יחס מועדף מאביו, היא התפוגגה מהר מאוד. הבן שבאמת היה מועדף עליו היה ארגון הטרור שאותו טיפח ובראשו עמד. "אבא לא היה איש שמראה חיבה, הוא מעולם לא חיבק אותי או את אחיי. ניסיתי להכריח אותו לגלות כלפיי חיבה ולעורר את תשומת ליבו בכל דרך אפשרית. רק רציתי שיהיה לי אבא לאהוב, לצאת איתו למסעות רכיבה ולדבר קצת".
ומה אתה מרגיש כלפיו היום?
"אני לא מסכים עם הדרך שלו. יש רגעים שבהם הלב שלי מתמלא בזעם על המעשים שלו, שפגעו בכל כך הרבה אנשים - כאלה שהוא לא פגש מעולם - וגם בבני משפחתו. כבנו של אוסאמה בן לאדן, אני מתנצל מעומק ליבי על כל הדברים הנוראיים שקרו, על החפים מפשע שחייהם נהרסו ועל האבל שנכפה על קורבנות רבים כל כך".
לאחר הנסיגה הסובייטית מאפגניסטן ב־1989, אוסאמה בן לאדן שב לערב־הסעודית כמנהיג הג'יהאד. כשהוא מחזיק בלגיון של לוחמי מוג'אהדין חמושים באמונה, בכספים אינסופיים ובטילים אמריקאיים - האמין אוסאמה כי כבש מעצמת־על. "הוא היה האזרח היחיד בערב־הסעודית שהורשה לנהוג במכוניות עם חלונות מושחרים, או לענוד מקלע על כתפו וללכת ברחובות ג'דה", מספר עומאר.
כשאני שואלת את עומאר על הרגע המפחיד ביותר בחייו, הוא לא מהסס וחוזר מיד לגיל 14. "הייתי ילד והווילה שגרנו בה הותקפה על ידי גברים חמושים, הירי נמשך שעות וכל הילדים היו בחדר אחד. כדורים חדרו דרך הדלת והקירות. זה היה היום והלילה המפחידים ביותר בחיי". באותה שנה, עומאר למד לראשונה על הסיבה שגוזלת מאביו כל כך הרבה שעות ביום: ארגון הטרור שלו, אל־קאעידה.
המשפחה המשיכה לנדוד, הפעם לסודן, או לפחות עד לרגע שבו האמריקאים והסעודים לחצו על לגרש משם את משפחת בן לאדן. אוסאמה העניק לבניו מסמכים משפטיים הקובעים כי שלושת בניו הגדולים - עבדאללה, עבדול־רחמן וסעד, יקבלו את הסמכות לפעול בשמו כשימות. שמו של עומאר, הבן הרביעי, לא הופיע ברשימה. ואז אוסאמה הודיע: "אני נוסע מחר, ואני לוקח איתי את עומאר".
התחנה הבאה: אפגניסטן.
בעמק האפגני "ספן גאר" ("ההר הלבן") התקבלו בברכה אוסאמה ועומאר בן לאדן על ידי מפקד הטליבאן מולא מוחמד עומאר, שהעניק אז לאוסאמה מערה בהרי "טורה בורה". הבית החדש של משפחת בן לאדן.
איך נראו החיים בטורה בורה?
"באופן לא מפתיע, לא היה חשמל על ההר. ידעתי אז שהזמנים הנוראיים בפתח. הפכנו ל'משפחת הרים' אמיתית, שחיה חיים שמוארים בנרות או בפנסי גז. לא היו שם צינורות מים, ואני זוכר שכשהגעתי לראשונה למערה תהיתי האם אמי העדינה תצטרך ללכת עם קנקן מים על ראשה, נאבקת בטיפוס על הר סלעי, כדי להביא מים לשתייה ולבישול? ואז נזכרתי שאין מטבח. גם אמבטיה לא הייתה.
"חיינו שם במשך שנה והלכנו הרבה בהרים האלה, במסעות מאוד מסוכנים, כשקילומטרים מפרידים בין הר להר. בשבילי, כילד ומתבגר, זה היה כמו הרפתקה. אני שמח שבחיי עברתי הרפתקאות כאלה, ולא חייתי רק בסביבה אחת מסוימת, נגיד רק בפריז, בקאן או בלונדון. לא ראיתי רק חיי מותרות נורמליים, אלא חוויתי את החיים מצד אחר. זה היה כיף לתקופה מסוימת עד שגדלתי והפכתי למתבגר, כמעט אדם בוגר. התחלתי להרגיש שאני רוצה לחזור למדינה שלי, לערב־הסעודית. התגעגעתי לחיי המשפחה, לחיים נורמליים, בלי אלימות ומלחמות, אז קיבלתי החלטה לעזוב".
מה אתה חושב על המצב באפגניסטן של היום?
"האמריקאים קיבלו החלטה נכונה כשיצאו משם. תאמיני לי, המלחמה באפגניסטן לא תסתיים לעולם. אני חושב שביידן הוא נשיא טוב, שבאמת מחפש פתרון טוב".
וכשבראשו של אוסאמה מתחזקת המחשבה שעומאר יהיה יורשו, הבן קיבל מתנה: רובה קלצ'ניקוב משלו, ובגיל 15 הוא נלקח למחנות האימונים של אל־קאעידה. "החניכים היו גברים קשוחים. רובם צעירים עם זקן ארוך", הוא מספר. "לא היו מדים ספציפיים, אז חלק היו לבושים בבגדי טליבאן, ואחרים היו במדים של חיילים אמריקאים או רוסים".
חודשים ספורים לפני שהתרחשה הפגישה הבהולה במסגד, שבה אוסאמה אסף את בניו וסיפר להם על רשימת השהידים בחודשים הבאים - ועומאר המזועזע החליט לעזוב - אחד מיועציו הקרובים ביותר של אוסאמה בן לאדן, עבדול חאדי, הזהיר את עומאר מפני משימה נוספת של אל־קאעידה, שצפויה להיות "הרבה יותר גדולה". "אם אתה רוצה להישאר בחיים", הזהיר עבדול חאדי, "עליך לעזוב". עומאר גיבש תוכנית לברוח עם אחיו על סוסים, אך כשהתקרב המועד, לא היה להם את האומץ.
האומץ הגיע רק כאשר עומאר קיבל אישור לנסוע עם אמו ההריונית לסוריה. הוא דאג למצבה הבריאותי, חשש שמא לא תעמוד בלידה הקרבה, והבין שזו ההזדמנות שלו לעזוב. לפני שעזב לתמיד, ראה בפעם האחרונה את אביו. "הוא נתן לי מבט לא נעים, כאילו יש לי הזדמנות אחרונה לשנות את דעתי, אבל התעקשתי שאני לוקח את אמי. הוא הרים את שתי ידיו באוויר ואמר לי, 'זכור עומאר, מעתה הכל בינך לבין אלוהיך'".
ידעת שזו תהיה הפעם האחרונה שתראה אותו?
"הרגשתי שזו הפעם האחרונה, כי ידעתי שהמלחמה לא תרחם על אף אחד ובטח לא על אבי, שהיה אחד מהאנשים המבוקשים ביותר בעולם. לפני שעזבתי אותו, אמרתי לו שהמעשים שלו שגויים ושהדרך קדימה לשלום היא במילים ולא במלחמה. כל העולם רדף אותו, מדינות רבות שהתאחדו לצבא אחד רק כדי לתפוס ולהרוג אותו. ידעתי שיהרגו אותו".
“התחלתי לצייר לפני שנה וחצי, בגלל הקורונה. האיסור לצאת מהבית לאורך זמן דחף אותי לעשות אמנות, וחשבתי שזה נחמד לשקף דרכה את החיים שלי, העבר שלי”, הוא מספר. אם תהיתם כמה הוא מוצלח בתחביב־מקצוע שרכש לו - התשובה הכנה היא: לא יותר מדי. הציורים של עומאר בן לאדן עמוסים בצבעים עזים ומשיחות מכחול שטוחות, מה שמעניק להם פשטות מעט ילדותית. הכי רחוק מואן גוך, שאותו הוא מגדיר כצייר שהשפיע על יצירותיו.
אבל כל זה לא משנה לו, כי עבורו הציור הוא הדרך האולטימטיבית לחזור אחורה בזמן, להיזכר בילדותו הרחוקה ובשקט שלפני הסערה, זו שהרעידה את העולם כולו. “כמה מהציורים טובים וכמה מהם פחות, כמו של תלמיד, בגלל שלא למדתי מעולם לצייר באופן מקצועי, אבל אני מרגיש שאני משתפר. הציור מרפא אותי ולוקח אותי לעולם החלומות, לעולם הדמיון הפרטי שלי וגורם לי להרגיש שהכל בסדר, שהכל טוב”.
“אני אוהב לצייר את מה שמעניין, מרגש או מפחיד אותי”, הוא מספר, ומסביר מדוע המדבר הוא מוטיב חוזר בציוריו. “כשהייתי צעיר ביליתי את רוב הזמן במדבר עם אבא שלי, רכבתי לצידו שעות ארוכות. המדבר היה כל כך יפה, היו לנו סוסים ומרחבים אדירים לרכוב בהם. את יודעת מה ההבדל בין סוס ערבי לכל סוס אחר? סוסים ערביים הם מלאי תשוקה, אלה סוסים מרגשים, לעיתים הם כמעט בלתי ניתנים לשליטה כי יש להם כל כך הרבה כוח. כמו שמונה מנועים בסוס אחד”.
כשהוא מדוכא, הוא צופה ב’בלתי נסלח’, קלאסיקת מערבונים אמריקאית בכיכובו של קלינט איסטווד. או, כמובן, מצייר. ובעיקר את נופיה המדבריים של ארצות־הברית, למרות שלא ביקר בה מעולם. “כשצפיתי במערבונים אמריקאיים, תמיד חשבתי שזה מאוד דומה לחיים שהיו לי באפגניסטן. זה מה שמושך אותי לשם. ממש כמו במערבונים, היינו רוכבים על סוסים ויוצאים לטיולים למקומות רחוקים, עד שמגיעים למסעדה וקושרים את הסוס בחוץ, כמו קאובויים. גם התרבות דומה, האנשים הקשוחים וקרבות הירי - את כל זה ראיתי בעיניים שלי. אני אוהב את זה, כי זה קרוב לעולם שלי”.
וזהו רגע מדהים, שיש בו הרבה יותר מחיבור נוסטלגי. בנו של האויב מספר אחת של אמריקה, שלא נחה עד שחיסלה אותו ושהשקיעה שני טריליון דולרים במשך 20 שנה באפגניסטן בעקבות הפיגועים הרצחניים שביצע - אותו בן, מושפע משנואת נפשו של אביו ומעריץ את התרבות שאביו ביקש לחרב, על ידי פגיעה במגדלים שהיו סמלה של ניו־יורק.
ויש לו גם מסר לנשיא: “הלוואי שיום אחד אזכה לבקר בארצות־הברית, עוד בימיו של ביידן”, הוא מכריז. “אני חושב שביידן מאוד פתוח לקבל את כולם. אני רוצה לעשות שלום ולהיות טוב עם כולם, ולא משנה לי אם מדובר במוסלמים, ביהודים או בנוצרים”.
הוא נשוי כמעט שני עשורים לג’יין פליקס־בראון, או בשמה הנוכחי - זינה מוחמד אל־סבאח, המבוגרת ממנו ב־25 שנה וסבתא לחמישה נכדים. במהלך הראיון הוא מהוסס, אולי מתקשה להתעלם מהעובדה שהוא מתראיין לכלי תקשורת ישראלי, אבל זינה לעומתו מתפקדת כמו סוכנת של טאלנט בינלאומי, מחויכת וסמכותית. כשאני שואלת אותו אם הוא מוכר את ציוריו, והוא מודה ש”לפעמים אני נותן אותם בחינם לחברים” - היא ממהרת לתקן אותו: “אתה גם מוכר אותם!” בעידודה, הוא מסובב את המצלמה לטובת סיור וירטואלי בין הציורים. שיעור ביחסי ציבור.
אחרי שעזב את אביו בעקבות אותו כינוס במסגד, עומאר התגורר בעיקר בערב־הסעודית, ובהמשך נדחו בקשותיו לקבלת ויזה בבריטניה ולמקלט מדיני במצרים ובספרד. והיום, יותר מהכל, הוא רוצה להיות שגריר של שלום, ועל הדרך דואג לחשוף בגאווה: “המשפחה של אמא של אשתי הם יהודים ובמקור מישראל”.
באחת מהשיחות האישיות שקיים אוסאמה עם עומאר, הוא הסביר לו למה הוא בחר להתמקד בארצות־הברית ולא בישראל. "'האמריקאים שונאים מוסלמים, כי הם אוהבים את היהודים. במציאות, אמריקה וישראל הן מדינה אחת, לא שתיים'", נזכר עומאר בדברי אביו. "לפעמים, אנשיו של אבי היו רוטנים מאחורי גבו שהוא מתעלם מהסכנות מצד ישראל. הלוחמים שלו שנאו את ישראל יותר מששנאו את אמריקה, הם השתוקקו לתקוף את ישראל ותהו מדוע מעולם לא ניתנה הוראה כזו. ובכל זאת, אף אחד לא היה אמיץ מספיק כדי להציג את השאלה הזאת בפני אבי". אף אחד, חוץ מעומאר.
"שאלתי אותו, 'אבא, למה אתה תוקף את אמריקה ולא את ישראל?' והוא ענה: 'עומאר, נסה לדמיין אופניים דו־גלגליים, גלגל אחד עשוי מפלדה והשני מעץ. אם אתה רוצה להרוס את האופניים, איזה מהגלגלים היית הורס?' עניתי, 'גלגל העץ, כמובן'. והוא השיב: 'אתה צודק, בני. זכור זאת: אמריקה וישראל הן אופניים עם שני גלגלים. גלגל העץ מייצג את ארצות־הברית. גלגל הפלדה מייצג את ישראל. עומאר, ישראל היא הכוח החזק יותר בין השתיים. האם גנרל תוקף את הקו החזק ביותר כשהוא בקרב? לא, הוא מתרכז בחלק החלש ביותר. האמריקאים חלשים. עדיף קודם כל לתקוף את הנקודה החלשה ביותר. ברגע שנוציא את גלגל העץ החלש, גלגל הפלדה ייכשל אוטומטית. מי יכול לרכוב על אופניים עם גלגל אחד בלבד?' הוא טפח על ברכי בידו, 'ראשית אנו מוחקים את אמריקה. בזה אני לא מתכוון מבחינה צבאית. אנו יכולים להשמיד את אמריקה מבפנים על ידי הפיכתה לחלשה כלכלית, עד ששווקיה יתמוטטו. כשזה יקרה, לא יהיה להם אינטרס לספק נשק לישראל, כי לא יהיו להם כספים מיותרים לעשות זאת. באותו זמן, גלגל הפלדה ייהרס'".
במרחק שנות אור מהפילוסופיה הרצחנית של אביו, ניצב כעת עומאר בן לאדן ונושא את דגל השלום. למעשה, הוא אפילו מתכנן לבקר בארץ במטרה לעשות תערוכה של ציוריו בישראל. "הייתי מאוד רוצה לעשות את זה. עבורי, כל המדינות והגזעים שווים. הייתי שמח לבקר יום אחד בישראל. זינה קיבלה הצעה להעביר בתקופה הקרובה הרצאות באוניברסיטאות בישראל על שלום".
מתי זה צפוי לקרות?
"ההצעה הגיעה רק בשבוע שעבר, כך שאנחנו עדיין לא יודעים מתי, אבל נרצה לבקר בישראל יום אחד בעתיד".
ומה אתה יודע על ישראל?
"אני יודע שזו מדינה יפה ואנשים רבים בה רוצים שלום עם הפלסטינים. אני יודע שמאז 1948 הפלסטינים חיים לצד העם היהודי. אנחנו מאמינים שהעולם צריך לחיות כאחד, וששכנים מכל דת יכולים לחיות זה לצד זה בשלום".
