"ואם דרור אינו יכול לצנוח על הארץ מבלי שיידע על כך, האם זה סביר שתקום אימפריה ללא עזרתו?", אלה מילותיו של בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של ארצות־הברית. במקור, הוא אמר אותן לחבריו בעצרת החוקתית שהקימה למעשה את הרפובליקה האמריקאית ב־1787; הוא ניסה לשכנע אותם לפתוח את הדיונים כל בוקר בהודיה לאל ובתפילה נוצרית ראויה. כולם היו נוצרים, והם סירבו, אגב. ההפרדה בין דת למדינה פיעפעה עמוק במהפכה ההיא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
טורים קודמים של נדב איל:
המשפט הזה קיבל חיים חדשים בדצמבר 2003, קצת יותר משנתיים אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר, בעוד חיילים אמריקאים מחפשים במערות בצפון אפגניסטן את אוסאמה בן לאדן אחרי שכבשו את המדינה מידי הטליבאן, ימים לפני שבעיראק נלכד סדאם חוסיין ומצלמות הטלוויזיה הוזמנו לסקר את הבדיקה הפיזית שהוא עובר. סגן הנשיא דיק צ'ייני ורעייתו שיגרו כרטיס ברכה לחג המולד למקורביהם וקרוביהם, ועליו הופיעה האמרה של פרנקלין. הפעם, באורח ברור, היא לא נועדה לקדם את אדיקותם של המקבלים אלא את הסוד הכי גלוי בוושינגטון: שאימפריה נמצאת בקלפים מבחינת הממשל. לא כזו שמדכאת ושולטת בכוח בעמים אחרים, אלא ההפך – כזו שבונה אומות ומביאה עימה דמוקרטיה למזרח התיכון, לדוגמה. "אין לנו שאיפות טריטוריאליות, אנחנו לא רוצים אימפריה", אמר הנשיא בוש יותר מפעם אחת. היועצת לביטחון לאומי, קונדוליסה רייס, הדגישה ש"אין לנו רצונות אימפריאליים, הפצת ערכים היא מה שעושה אותנו לבטוחים יותר". אך בעיתונים ובכתבי העת הופיעו מאמרים של היסטוריונים והוגי דעות, לא רק שמרנים, שאמרו שארה"ב מתכחשת לתפקידה בעולם, שהיא לא זיהתה נכונה את הברברים של זמננו, הפונדמנטליסטים, ולכן עליה לקחת את המושכות ולהבין שנוכחות צבאית של ממש, כיבוש, הם לעיתים הכרחיים כדי לשרוד.
רגע לפני ציון 20 שנים לרצח ההמוני ב־11 בספטמבר, הנה מה שהציבור האמריקאי הרותח, הנרגש והמעורער חשב בשעתו: לפי סקר Pew אחרי הפיגועים, לא רק שלמעלה מ־70% רצו בכיבוש עיראק (ולמעלה מ־90% בכיבוש אפגניסטן), 73% רצו שארה"ב תעשה שימוש בכוח בסודן. 65% רצו להפעיל את הצבא האמריקאי בסומליה. אם זה היה תלוי באמריקאים, כל המזרח הקרוב היה נכבש. וזה לא שהציבור האמריקאי לא הבין אל מה הוא הולך. אחרי ההתקפה היפנית על פרל הארבור, רק 51% מהאמריקאים חשבו שהמלחמה תהיה ארוכה. אחרי שמגדלי התאומים קרסו וארה"ב הכריזה על "המלחמה בטרור", 87% אמרו שהמלחמה תארך זמן רב; רק 4% מהם חשבו שהיא תהיה "קלה יחסית".
האמריקאים היו מוכנים להרפתקה אימפריאלית, ואולי חשוב מכך, דיק צ'ייני היה נלהב לקראתה. צ'ייני צפה בטלוויזיה במשרדו במטוס פוגע במגדל השני, כאשר פרץ לחדרו סוכן השירות החשאי, ואמר "אדוני סגן הנשיא, אנחנו חייבים ללכת מיד", שם לו יד על גבו התחתון ושנייה על הכתף, ודחף אותו כל הדרך לבונקר התת־קרקעי, חדר המצב הנשיאותי של הבית הלבן. בתחתית גרם המדרגות, מספר צ'ייני בספרו, הוא הביט באנשי השירות החשאי נפרשים מעליו, הסוכן האחראי מחלק להם אקדחים נוספים, מסכות גז ופנסים, נערכים לאפשרות של ניסיון פריצה לבית הלבן עצמו. "יש לנו מטוס בלתי מזוהה בדרך ל־Crown", אמר לו הסוכן. זהו שם הקוד של הבית הלבן. כעבור דקה או שתיים אמר לסגן הנשיא כמה מילים שהבהירו את עומק המזימה נגד אמריקה: "המטוס שהתקדם לכיוון שלנו פגע כרגע בפנטגון".
היה זה צ'ייני שהחזיק את הבית הלבן בשעות שאחרי הטרגדיה הגדולה ביותר באמריקה היבשתית מאז תחילת המאה ה־19. זה היה הוא שהורה לחיל האוויר להפיל מטוס נוסעים אם זה ימשיך להתקרב לוושינגטון, בשעות שאחרי ההתקפה, ולאחר מכן אמר ש"אנחנו צריכים גם לעבוד בצד האפל, אם תרצו" במאבק נגד הטרור.
הפלישה לעיראק התבררה כאסון שהיה מבוסס על מודיעין מוטעה או שקר בוטה, או שניהם. כדי לחפות על הצעדים הללו, ולהבהיר כי אין להם כוונות של שעבוד, בממשל בוש טרחו והחלו לקדם את מיזמי הדמוקרטיה ברחבי המזרח הקרוב. רבים רואים בקידום הדמוקרטיה בשמונה השנים של בוש מין עלה תאנה של הממשל, בעודו מנהל מלחמות; זו גרסה צינית מדי. מי ששוחח עם בכירי הממשל אז – אני זוכר במיוחד נסיעה לוושינגטון עם ראש הממשלה שרון, שבה הסבירו לו האמריקאים כיצד ישנו לעומק את המזרח התיכון – מבין שהסנטימנט המהפכני שלהם היה אמיתי. הם הבינו את הבעיה (דיקטטורות שמגדלות התנגדות פונדמנטליסטית) ולכן, כמו אמריקאים מהדור הישן, באו עם פתרון: הם ייצרו חברות חדשות, יטפחו ליברליזם, יגדלו דמוקרטיות יציבות בדמותם; כמה פרקטי. היו הצלחות לגישה הזו: באפגניסטן המשמעות הייתה ש־97% מהילדים הלכו לבית הספר (תחת הטליבאן – רק חמישית). שיעור הנשים שיודעות קרוא וכתוב קפץ כמעט פי שלושה. במזרח התיכון, הממשל הפעיל לחץ גובר על בנות בריתו סעודיה ומצרים, ואף מימן הכשרות של ממש למתנגדי משטר שתבעו דמוקרטיה מחוסני מובארק וממנהיגים אחרים במזרח התיכון. לעומת זאת, בישראל, הופעל לחץ על ראש הממשלה אריאל שרון – בשם הדמוקרטיה – לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות ברשות הפלסטינית, הבחירות שבהן ניצח.
20 שנים אחרי, והשבוע יצא המטוס האמריקאי האחרון מאפגניסטן. נמל התעופה בקאבול נפל בידי הטליבאן; לוחמיו כבר היו לבושים בציוד שלל אמריקאי. "נפל" היא מילה מעט מטעה; וושינגטון תיאמה עם המשטר הטליבאני כל צעד מצעדיה בשבועיים האחרונים. עד כדי כך שהשבוע דיברו במשרד החוץ האמריקאי על האפשרות של שיתוף פעולה בין מעצמת־העל היחידה בעולם והטליבאן, אחת הקבוצות הפונדמנטליסטיות בעולם, כזו שמנעה חינוך מנשים והוציאה להורג הומואים כדי "להילחם יחד בדאעש". אם האמריקאים ייסדו אימפריה אחרי ה־11 בספטמבר – מושג שרובם ידחו בשאט נפש, שהרי מעולם לא רצו לשעבד את המדינות הללו – הרי שהשבוע האימפריה הזו התפרקה סופית.
אין הרבה ימים יחידים בהיסטוריה ששינו הכל. ב־28 ביוני 1914 נרצח יורש העצר האוסטרו־הונגרי בסרייבו, והעולם הישן פשט רגל. ב־11 בספטמבר 2001 הסתיים העידן שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה, עידן של אחריות ויציבות יחסית, של עולם שהיה מחולק באורח מסודר בין שתי אידיאולוגיות ושוטרים עולמיים שניהלו הכל. אך ההשלכות היו נרחבות יותר, וכמו אפקט תנועת הפרפר, קשה לדמיין עד כמה היום הזה השפיע על כולנו. מעבר למיצג של פעולת הטרור המפורסמת והרצחנית ביותר בהיסטוריה, ותחושת חוסר הביטחון העמוקה שהמיצג הזה חולל, היו השלכות פרקטיות מהירות מאוד. תקציב הביטחון האמריקאי הכפיל את עצמו. הבורסה צנחה. בתגובה, הבנק הפדרלי האמריקאי החליט לבצע החייאה ולתת מכות חשמל למשק – הוא הוריד דרמטית את הריבית. הורדת הריבית גרמה להתעשרות מהירה של שכבות מצומצמות באוכלוסייה, וצמיחת בועות נכסים – נניח בתחום הנגזרות בענף המשכנתאות.
כשהממשל ניסה לנתק את הכלכלה האמריקאית ממכונת ההנשמה, והבנק הפדרלי החל מעלה את הריבית, המשק האמריקאי נכנס למשבר הגדול ביותר מאז השפל הגדול. למשבר היו השפעות יוצאות דופן על האמון הציבורי ברחבי העולם במוסדות פיננסיים. אך ברמה מיידית הוא גרם, בתגובת שרשרת, לשורה של קריסות מהירות בכלכלות ברחבי העולם, מאיסלנד ועד יוון. הגלובליזציה עצמה החלה נסוגה. המעורבות האמריקאית במזרח התיכון הובילה להפלת שליטים בידי וושינגטון (חוסיין, קדאפי), ובכך תרמה את תרומתה לאביב הערבי ולאחר מכן למלחמת האזרחים הסורית. זו הובילה בתורה למשבר פליטים נרחב באירופה, שהוסיף כמה נקודות לתומכי הברקזיט; הניצחון של הברקזיט הידהד בארה"ב, ודונלד טראמפ עשה שימוש בתמונות הפליטים מאירופה כדי לבסס קמפיין משלו, שאיתו ניצח בקושי. האם אפשר להוכיח קשר סיבתי ל־11 בספטמבר? נראה שלא. אך איכשהו, הכל מהדהד את הצליל של המתכת הנקרעת כאשר פוגע בה המטוס הראשון במגדל הצפוני, בבוקר הבהיר והנורא ההוא.
ובעצם, זה הכל התחיל ברגעים המיידים שאחרי ההתקפה ההיא. בפגישה הראשונה שקיים הנשיא בוש עם יועציו, פחות מיממה מאוחר יותר, בפנטגון – שחלקים ממנו עוד העלו עשן. בחדר ישבו רבים מאלה שיוגדרו מאוחר יותר כ"ניאו־קונסרבטיבים". דב זקהיים, שלימים יהיה תת שר ההגנה האמריקאי של בוש, היה שם, והוא מתאר את הפגישה בספרו (A Vulcan's Tale). בוש סיפר לנו, אומר זקהיים, על טקסס. "בטקסס, חוואים לעיתים חווים התפרצות של עכסנים (נחשי פעמון). ולפעמים הם יתחילו להגיע לחוות של השכנים, והשכנים יבקשו מהחוואי שמשטחו הם מגיעים להרוג את הנחשים. ואם הוא לא יעשה את זה, הם יבואו לעשות את זה בעצמם. אנחנו הולכים להרוג את הנחשים".
כותרת המשנה לספרו של זקהיים הייתה "כיצד ממשל בוש נכשל בניהול הבנייה מחדש של אפגניסטן". הוא הופיע כבר לפני עשר שנים, ונראה בדיעבד נבואי למדי. שוחחתי עם זקהיים השבוע; הוא היה בביתו שבמרילנד, ושובל הסערה איידה בדיוק סיים להכות. הוא סבור שהטעות הגדולה הייתה הפלישה לעיראק. "זה איפשר לטליבאן לחזור לאפגניסטן. בזמן ההוא לא הבנתי את זה. חשבתי שיש לו נשק גרעיני או תוכנית לפיתוח נשק כזה, ומשעה שנכנסנו לעיראק, למען האמת פשוט שכחנו מאפגניסטן".
מה הלקחים שאלתי אותו, 20 שנים אחרי.
"טוב, דבר ראשון אנחנו לא צריכים להתחיל לנסות לבנות אומות (Nation Building), אני מסכים לגמרי עם ביידן לגבי זה – ולמען האמת הוא אמר דברים זהים לאלה שאמר טראמפ. זה הלקח הראשון. הלקח השני הוא שאנחנו לא גדולים מספיק להיות השוטר של העולם. אולי אנחנו יכולים להיות חלק מקבוצה שעובדת יחד – אבל אנחנו זקוקים לבעלי הברית שלנו, באורח אמיתי".
הלקח השלישי שלו הפתיע אותי. "הלקח השלישי הוא שאנחנו צריכים להילחם בטרור, אבל זו לא העדיפות העליונה שלנו". העדיפות העליונה, הוא אמר, היא סין, רוסיה, צפון־קוריאה ואיראן; "עם טרור אנחנו יכולים להתמודד, לשמור אותו תחת שליטה מסוימת".
זקהיים הוא מגדולי התומכים שהיו לישראל בממשל אמריקאי כלשהו, וממש לא מתלהב כשאני שואל האם ארה"ב התרחבה ופלשה ברחבי המזרח הקרוב, ועכשיו אפשר לומר שהיא בפשטות נסוגה. "לא, אני לא חושב שזה הוגן. יש לנו 30 אלף חיילים ואנשי צי אמריקאיים באזור המפרץ, לדוגמה. זה ממש לא לצאת מהמזרח התיכון. ויש עוד לוחמים אמריקאים בסוריה. אנחנו הגדלנו את נוכחותנו במזרח התיכון תחת הנשיא ג'ימי קרטר, לפני כן היו אולי שלוש ספינות אמריקאיות באזור. ההבדל היום עצום. אז זו לא הנקודה, נושא הנוכחות האמריקאית באזור. הנקודה היא כזו: אם יש צרות, האם נשתמש בלוחמים הללו, וכיצד מגדירים 'צרות'. אם אנחנו חושבים שמדובר באיום לארה"ב, בהחלט נשתמש בהם – אבל אז השאלה היא מה קורה אם אנחנו מפרשים את האיום בדרך אחת, ובני בריתנו שהם ישראל ומדינות ערביות באזור מפרשים אותו בדרך אחרת, מה יקרה אז".
אתה מדבר בעצם על איראן, אמרתי לו. על תוכניתה הגרעינית. במערכת הביטחון שלנו מודאגים שכאשר האמריקאים מצהירים שלא תהיה לאיראן פצצה, הם בעצם סוללים את הדרך לכך שהיא תהיה מדינת סף גרעינית, על הקצה של פצצה, תמידית.
"אני חושב שיש צידוק מסוים לדאגה הזו", אמר זקהיים, "זה לא רק עניין של להתייחס לאיראן אחרת מאשר איך שישראל או הערבים היו מתייחסים לעניין. השאלה היא האם אמריקה השתנתה. וזה לא קשור רק למזרח התיכון. כפי שאמרת, היו לנו כעת שלושה נשיאים שרצו לצאת מאפגניסטן, וגם מעיראק. אבל גם אם אתה נניח מביט בבחירות ב־2016, בשני המועמדים מכל מפלגה שהיו קרובים לנצח, טראמפ וטד קרוז מצד אחד והילארי קלינטון וברני סנדרס מהצד השני – כולם היו למעשה נגד סחר חופשי. ואם אתה נגד סחר חופשי – אתה בעצם לא חלק מהרעיון של בינלאומיות. והמועמדים האלה שיקפו זרם בחשיבה של הציבור בארה"ב. עוד עניין הוא שהמפלגה הדמוקרטית היא בהחלט לא פרו־ישראלית כפי שהייתה. ובנוסף לכך, הסקר האחרון של ה־Chicago Council on Global Affairs הראה שרק 37% מהאמריקאים חושבים שישראל היא בעלת ברית. טוב, אם 63% לא חושבים כך, אז אם אני הייתי ישראלי – הייתי מודאג מאוד".
