פעם היינו חבורה. ארבעה ילדים בני אותו גיל, בשנות השישים, בשכונה רמת־גנית נידחת. כדורגל, יומיות, ספרייה, הנוער העובד, מצעד הפזמונים, מסיבות יום שישי והרבה־הרבה סיפורי גבורה. היינו הולכים כל בוקר לבית הספר, הייתה לנו שריקה שמתנגנת במוחי עד עצם היום הזה, ידענו הכל אחד על השני - ובעיקר חלקנו עניין גדול בקריאה אובססיבית של שבועון ”במחנה", ביטאון חיל האוויר, וכמעט כל ספר בהוצאת "מערכות" של משרד הביטחון. כך התעצב האני הפרטי והאני הקולקטיבי שלי ושלנו, כאשר בלב ייהום הסער, אך ראשנו לא יישח, לפקודה תמיד אנחנו, אנו, אנו, אנו…
כך התחלתי - כתבות נוספות:
- "בכושר גופני הוא לא היה הכי טוב": כך הפך אביב כוכבי לחייל מספר 1 בצה"ל
- "קרצפו אותי, אולי חשבו שאצא לבן": שייקה לוי מספר על ילדות בקיבוץ
לקראת שנת בר־המצווה שלי נשלח אבא לשליחות מדינית בניו־יורק. כל המשפחה נסעה איתו. כל הרוקנרול, כל נערות הפרחים, כל ההיצע הקולנועי המשובח, כל הצגות אוף־ברודוויי החדשניות, לא עימעמו ולו במעט את הגעגוע הגדול לחברים, לשכונה הרמת־גנית, לארץ אהבתי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בגיל 18 חזרתי ארצה והתגייסתי, בדיוק כפי שעשו שלושת החברים שנשארו בארץ. משה לשריון, שי לגולני, מאיר לחיל האוויר, ואני לסיירת אשר את שמה אין להשמיע בקול רם. הימים היו ימות מלחמת ההתשה. מעוזים, מארבים, פציעה, החלמה, קורס קציני מודיעין, חזרה למעוזים, תצפיות שגרה של מלחמה דלת קלוריות. הסכנה הגדולה ביותר במעוזים (אחרי פשיטות הקומנדו המצרי) הייתה השגרה המכרסמת במורל, לכן כמעט כל מעוז צויד במקרנת קולנוע 16 מילימטר, ומחלקת הקולנוע של הסתדרות העובדים תרמה את חלקה למאמץ המלחמתי באספקה שוטפת של סרטים.
בהיותי בעל העניין המוצהר בקולנוע, התמניתי כמקרין של כבוד בכל מעוז שביקרתי בו, אבל מהשיעמום לא הסתפקתי בהקרנה אחת אלא בהקרנות חוזרות ונשנות של אותו סרט. בהקרנה הראשונה של כל סרט נכחו כמעט כל החיילים במעוז שלא היו בשמירה, אבל מהקרנה להקרנה הידלדל קהל הצופים שלי עד שלבסוף נותרתי רק אני, המקרנה, המסך ובמאי הסרט שהקרנתי, שבדרך החשיבה שלו כיוצר הסרט העמקתי.
ההקרנות החוזרות ונשנות של אותם סרטים היו בית הספר לקולנוע הטוב ביותר בו אי פעם למדתי. כשבמהלך יממה אתה רואה אותו סרט שש פעמים ברציפות, אתה מתחיל להרהר במרכיבי הסיפור, במהלכי העלילה, מדוע הפיתול הנרטיבי מצוי דווקא בנקודת זאת ולא אחרת. מה מקומה של כל דמות במרקם המתהווה, מדוע המצלמה ניצבת במקום שבו היא ניצבת, מדוע השימוש בעדשה זאת ולא אחרת, מה משמעות עומק השדה, מה משמעות היעדר פוקוס, מדוע המוזיקה מופיעה דווקא בנקודה זאת ולא אחרת, מדוע העורך בחר בחיתוך שכזה ולא אחר, מדוע־מדוע־מדוע.
הייתה לי מחברת ובה רשמתי בקפדנות של קצין מודיעין צעיר את כל הסרטים שהקרנתי ואת כל הלקחים שהפנמתי. מהשיעמום התחלתי גם לכתוב רעיונות לסרט קצר בשם "אפטר". ארבעה חיילים מקבלים חופשה בת כמה שעות, והמציאות, כדרכה של מציאות, כלל לא דומה לחלום.
אבל התסריט הזה שכתבתי נשאר בגדר חלום. הוא מעולם לא צולם, כי כמה שבועות לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור. נגמרו משחקי המלחמה דלי הקלוריות - התחיל סיפור אחר. לגמרי. אירוע טראומטי של מדינה שלמה. של דור שלם. הדור שלי. לא היה במלחמה הזאת שום דבר שנשען על סיפורי הגבורה שגדלתי עליהם. לא שלא הייתה גבורה, אבל הייתה זאת גבורה של הישרדות, לא גבורה של מנצחים. אנשים הצילו את עצמם, הצילו חברים שלהם, עשו כמיטב יכולתם להתמודד עם הבלתי אפשרי. בבור הפיקוד העליון המטכ"לי שבתל־אביב שררה פאניקה. כקצין מודיעין צעיר שישב שם וחיכה לצילומי אוויר שהיו אמורים להגיע אלינו בחסדי לוויין ריגול אמריקאי, ראיתי בעיניים שלי מפקדים בכירים אובדי דרך, אובדי עצות, אובדי תקווה. המילים חורבן בית שלישי הידהדו בחלל האוויר הממוחזר שבבור.
אחר כך, בבלוזה, קילומטרים ספורים מהתעלה, צילומי אוויר של האמריקאים איפשרו קריאת שטח מחודשת והתמודדות מחודשת עם הבלתי אפשרי. אריק שרון, בתפקיד ג'ון וויין, כתב תסריט משלו. מבריק. ב־15 באוקטובר הצנחנים של דני מט צלחו את התעלה בתפר שבין הארמיה השנייה והשלישית. אחר כך הגיעו דוברות התמסח והעבירו את הטנקים של חטיבה 421. בסיסי הנ"מ של המצרים הושמדו. לחיל האוויר הישראלי נוצר מסדרון שאיפשר פעולה בשטח מצרים. עוד ועוד כוחות שלנו, כולל קצין המודיעין הצעיר, חצו את התעלה. המהלך האסטרטגי היה עוצר נשימה. אחד המהלכים המבריקים ביותר בתולדות הלוחמה המודרנית. התבוסה הפכה לניצחון, אבל לא מהסוג שלהקות צבאיות שרות שירי הלל על אודותיו.
כשהתפזר עשן הקרב התברר שמארבעת החברים הטובים מהשכונה הרמת־גנית נותרו רק שניים. שי נהרג בחרמון, משה נהרג בתעלה כבר בראשית המלחמה. תרומתי שלי למאמץ המלחמתי הייתה קטנה מאוד ולא מרשימה בעליל. לא עשיתי במלחמה שום דבר שדומה לעלילות הגבורה שגדלתי עליהן, אבל גם לא נהרגתי. הרבה זמן כירסמה בי האשמה הבלתי נמנעת: למה הם מתים ואני חי? האם הייתי אמיץ מספיק? נועז מספיק? האם עמדתי בסטנדרט הגבורה שכל נעוריי שאפתי אליו? או האם אותו סטנדרט גבורה היה מהלך סיפורי, שנועד למשוך צעירים כמו שי ומשה אל מותם? האם המלחמה הזו הייתה נחוצה? באמת־באמת בלתי נמנעת? האם אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים לא ניתן היה לעשות מהלך פוליטי נדיב של מנצחים שישים קץ למעגל האיבה?
2,656 צעירים ישראלים נהרגו במלחמה, וככל שעברו השבועות והחודשים הכעס התחיל לפעפע: על ניהול המלחמה ועל הסיבות למלחמה, על העיוורון והיהירות והאטימות והמחדלים והכשלים שהביאו למותם של משה ושי, על המחדל הפוליטי שהביא גם למחדל הצבאי.
נשארו לי עוד כמה חודשים עד השחרור. לא ראיתי עתיד, לא הבנתי עתיד, לא היה לי רצון או חלום. ארכימדס אמר: תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו. לי לא רק שלא הייתה נקודת משען, לא הייתה לי אפילו נקודת מבט. חושך. לא ראיתי כלום. עצב תהומי ואבל מתמשך.
אחרי כמה חודשים עברתי לדירת שותפים בתל־אביב - העיר שהמציאה את המעבר כהרף עין מהדיכאון העמוק של יום הזיכרון לשמחה האקסטטית והמיידית של יום העצמאות. אבל אני לא יכולתי להשתחרר מהגעגוע לחבורת הנעורים שהייתה ואיננה.
חזרתי לצפייה אובססיבית בסרטים, צפייה נרקומנית. גם בדירה התל־אביבית שלנו הייתה מקרנת 16 מילימטר ואנחנו צפינו בשישה־שבעה סרטים ביום. הייתה גם מחברת חדשה שבה ניהלתי רישום קפדני של סרטים, לקחים, מחשבות, תיאוריות, והתחלתי לכתוב מאמרי הגות שהופיעו בכתבי עת דלי תפוצה. מאוד נהניתי להעביר זמן עם שותפיי, איציק העורך ודיתה שגילתה עניין בעיצוב תפאורה, וגיליתי שהם אובססיביים לקולנוע לא פחות ממני. החיים בדירה נעימים, משעשעים, הוללים, אבל בלילה עדיין חלמתי אך ורק על מוות.
מוקדם יותר ב־1973, בתל־אביב נפתח סינמטק, ובאוניברסיטה חוג ללימודי קולנוע. אחרי המלחמה, אולי כסוג של בריחה מהמציאות, תל־אביב מתאהבת בקולנוע. אני פוגש עוד צעירים שחולמים קולנוע ואני מתחיל לחשוב על מפגש בין חלומות המוות וחלומות קולנועיים. אני מנסה לכתוב על אודות היחסים הסמויים והנוכחים שבין המתים ובין החיים. אני כותב קומדיה שחורה בשם "המת על החי", וזוכה למענק צנוע מטעם קרן ממשלתית שבראשה עומדת אישה בשם נילי המאירי, לה אני חייב את הקריירה הקולנועית שלי. הבעיה היחידה שעומדת בפניי היא בעיה כלל לא פשוטה: מעולם לא ראיתי מצלמת קולנוע. אני יודע לחלום קולנוע, בפרטי־פרטים, אבל טכנולוגית אני לא יודע איך עושים קולנוע.
איציק, דיתה ואני מגייסים צלם קולנוע מבוגר מאיתנו בהרבה. הוא אוהב את התסריט אבל במיוחד אוהב את ההתלהבות שלנו. הוא מוכן לעבוד ללא תשלום. הוא מלאך מושיע. הוא מרגיע את החששות שלי מפני הבורות הטכנולוגית שלי. הוא גם הופך לאחד מאיתנו, אחד מהחבורה. פתאום אני מרגיש שוב את העוצמה של "הביחד" הישראלי המיתולוגי. אנחנו יוצאים לצילומים שבמהלכם אני מנהל דיאלוג עם השדים והמתים, ועם כל אותם במאים שאת סרטיהם הקרנתי במעוז ולימדו אותי איך לחשוב קולנוע.
במהלך הצילומים אין כמעט צרה שלא נופלת על ראשנו. הצלם מתחשמל וכמעט נהרג, דיתה ואני משחקים זוג השוקל התאבדות ובהתעקשות על אמינות מוחלטת אני כמעט גורם לנפילה משותפת שלנו אל תוככי הטורבינות של רדינג, השחקנית מתגלה כמאותגרת משחק קולנועי ואנחנו נאלצים להחליף אותה, כספנו אוזל אחרי שלושה ימי צילום ואנחנו נאלצים "להשאיל" מצלמה דרך חלון פרוץ במחסן ציוד לטובת שני ימי הצילום האחרונים. אבל, איכשהו, אנחנו מצליחים לסיים את הסרט.
כמה פסטיבלים מאוחר יותר, כמה פרסים מאוחר יותר, כמה סיבובי סינמטקים נרחבים מאוחר יותר, כמה ביקורות טובות מאוחר יותר, אני מבין שיכול להיות שאולי, אולי, בלי נדר, יש מצב שבו אני יכול לחשוב על כתיבת תסריט באורך מלא. אני מבין שאם אכתוב תסריט חדש, אני אתמקד במנגנון הקיומי שלי: החבורה. וגם ידעתי שבדרכו המשועשעת התסריט שאכתוב יפנים את לקחי הדור שלי, הדור שמצא עצמו קורבן לגחמות מנהיגיו, ויקרא להתנגדות של ממש לכל החלטה שלטונית שרירותית.
יותר מכל ידעתי, שבאם התסריט יניב סרט, יסתיים זה עם ביצוע מחודש ל"שיר לשלום", ביצוע שאין בו סוליסטים אלא הוא מושר על ידי כל אחד מיחידי החבורה. יחד.
