מי ידע שכך יהיה, אחרי כמה שנים ללא אמא, אהפוך מילד ואהיה לבחור מסתער קדימה. מאוד קדימה!
הגעתי ארצה ב־1944 ברכבת מקהיר לחיפה. הייתי בן ארבע וחצי, אז זה נחשב ילד קטן, היום זה הרבה יותר קטן. באותה התקופה הייתה בריחה המונית ממצרים. השארנו מאחור כמעט את כל רכושנו וברחנו עם מעט מאוד. אבי, משה ז"ל, נפטר כשנה קודם, ואמי אלמנה צעירה עם חמישה ילדים הצליחה להוציא מעט כסף, אותו החביאה בחיתולי אחי הצעיר. כשהגיעה הרכבת לתחנה הייתה היסטריה, כולם רצו לתפוס מקום ישיבה. אותי תפסו וזרקו פנימה דרך החלון על אחד המושבים, כדי לקבוע עובדה שהמקום תפוס. הגענו ישר אל מחנה עולים בגבעות זייד. היה קר, עד היום אני זוכר את ריח הביצה הקשה בבוקר, שהייתה מונחת בתוך כוסית קטנה.
כך התחלתי - כתבות נוספות:
יום אחד הופיע אדם בשם שלום סגל, המחנך שלי לעתיד, וביקש להפריד אותי מאמי ולקחת אותי לקיבוץ. בכיתי, צרחתי, השתוללתי, אבל אמי ברוב חוכמתה אמרה: "אל תבכה, תלך, קיבוץ זה טוב מאוד, יהיו לך חברים, אתה תלמד, אבוא לבקר, אל תדאג, יהיה לך טוב". איכשהו, די בכוח, הצליחו להפריד אותי מאמי ומאחיי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
הגעתי לעין הים, קיבוץ קטן ליד המושבה עתלית. מיד הכניסו אותי למקלחת, רחצו וקירצפו טוב־טוב עם ליפה וסבון. לעולם לא אשכח את הריח, אני חושב שזה היה סבון כביסה. יכול להיות שנראיתי להם כמו כביסה מלוכלכת? אולי הם חיכו לראות אותי יוצא לבן? מה, הם לא ידעו שהצבע שלי הוא צבע "מטאל" שנשרף בתנור המצרי?
חמש שנים לא ראיתי את אמי, לא ידעתי איפה היא, מה היא עושה, איך חיה, כלום. עם חלוף הזמן גם פחות ופחות חשבתי עליה ועל אחיי ואחותי. נטמעתי בחיי הקיבוץ, בחיי החברה, במנהגים. השתכנזתי לגמרי, בצורת הדיבור, בהתנהגות, בדרך החשיבה. מה שנשאר לי זה שני דברים: כישרון משחק וכישרון שירה, ואת אלה תירגמתי לדרך שבה אוכל לשרוד בקיבוץ כילד חוץ ללא משפחה, אפילו לא מאמצת. גדלתי ילד בר.
בשנים הראשונות הבטיחו שיאתרו את אמי, אבל מי שמצאה אותי לבסוף הייתה סבתי ז"ל. אמי זכרה שאני בקיבוץ עין הים בצפון, וסבתי יצאה למסע חיפושים בלי לדעת מילה בעברית. כשהגיעה לתחנה המרכזית בחיפה, והסתובבה אובדת עצות, פנה אליה גבר ושאל אם אפשר לעזור. היא השיבה: "עין הים". אמר לה האיש: "אני מעין הים, את מי את מחפשת?". ענתה לו: "את שעיה" – שעיה זה השם אותו נתנו לי הוריי. כשהגענו ארצה הפקיד על דעתו שינה את שמי לישעיהו.
סבתי הגיעה לקיבוץ ולקחה אותי אל אמי לפסח. הפגישה אחרי שנים הייתה מרגשת אבל כבר נוצר מרחק מסוים, שקשה היה לגשר עליו. לא יכולתי לומר "אמא" כי כבר לא הייתי מורגל לזה. במשך השנים שלאחר מכן הייתי מגיע לאמי לביקור פעם או פעמיים בשנה לכל היותר. המרחקים אז היו הרבה יותר גדולים מהיום.
אהבתי לשחק ולשיר, לכן כשהתגייסתי לצבא תוך ידיעה שאמצא את חיי על הבמה, החלטתי שלקיבוץ אני לא חוזר. בגיל 17 וחצי נבחנתי ללהקת הנח"ל. הגעתי לאולם הנבחנים ראשון בבוקר, עוד לא הייתה נפש חיה. ישבתי על הספסל בכניסה ונכנסתי לבחינה מספר 28. אני לא מבין איך זה קרה, אבל ככה זה בחיים - כשיש לך קשרים אתה לא צריך פרוטקציה. ולאלה שנכנסו לפניי כנראה היה. כשנכנסתי שמו לב שאני דומה לחיים טופול ואז העלו אותי להיבחן. רק אמרתי שלום, הבחנתי שהבוחן שקוע בשיחה עם טופול. אפילו לא מסתכל עליי. ואני בן אדם עם כבוד עצמי. קפצתי מהבמה למטה, אמרתי לכולם שלום והלכתי. משאיר אותם עם פיות פעורים.
כשהייתי בטירונות בבה"ד 4 הגיע מישהו לחפש כישרונות. סיפרו לו עליי. הלכנו למקום ללא אנשים, שרתי לו משהו, סיפרתי בדיחה וכך הגעתי ללהקת הגדנ"ע, שבה הכרתי את נעמי פולני הכוריאוגרפית הנעלה. זמן לא רב אחר־כך הלהקה התפרקה, ואז לפתע הגיע אותו בוחן מלהקת הנח"ל, שחיפש עכשיו כוחות ללהקת פיקוד מרכז. כשנכנסתי הוא הביט בי: "אני מכיר אותך". עניתי: "כן, הייתי אצלך בבחינה, לא הסתכלת עליי אז הלכתי הביתה".
"אבל שלחנו לך מכתבים שתגיע לבחינה חוזרת", הוא אמר. ואני השבתי שהמכתבים תמיד הגיעו באיחור. שוב שרתי, סיפרתי בדיחה. "לאיזו להקה תרצה ללכת?" הוא שאל. "איפה אתה הולך לביים?" החזרתי שאלה. אמר: "פיקוד מרכז". "אז פיקוד מרכז", עניתי. וכך הכרתי את עודד קוטלר ואילי גורליצקי.
כשעמדתי לפני שחרור מצה"ל הרגשתי שאין לי כל כך לאן ללכת, כאילו הדרך נגמרת ולפניי תהום. מה אני עושה? ניגשתי לבחינות לתיאטרון הקאמרי, אבל תשובה לא קיבלתי. כמו מלאך משמיים הגיעה נעמי שמר האהובה לראות אותי בלהקה הצבאית, והציעה שאצטרף ללהקת "השעות הקטנות" שתופיע במועדון בצפת. מובן שקפצתי על המציאה. שרתי שם את "ליל אמש" שהפך ללהיט, ומשם הבאתי אחר כך את "שיר השוק" לתרנגולים.
"שיר השוק"
בעודי בצפת קיבלתי מכתב מהקאמרי שהתקבלתי. אלא שאז, באחד הערבים בקאמרי, הגיעו חברים מלהקת הנח"ל וסיפרו שהם מקימים להקה עם נעמי פולני ורוצים שאצטרף. הייתי צריך להחליט: להישאר בקאמרי או ללכת עם החברים. החלטתי ללכת עם החבר'ה, וכך קמה להקת "התרנגולים".
כשהתחלנו להופיע עם התוכנית הראשונה, אחרי עשרה חודשי חזרות, זה היה הלם. הרגשנו שאנחנו שייכים למשהו גדול מאיתנו. שאנחנו לוקחים חלק בהיסטוריה. אבל כמו כל דבר טוב גם התוכנית הזו הסתיימה. ארבעה חברים עזבו. הם הלכו ל"חמאם", אל דן בן־אמוץ וחיים חפר, כי שם היה סיכוי להרוויח הרבה יותר, וניסו לשכנע אותי שאצטרף. ומנגד המפיק אברהם דשא פשנל הגיע ורצה שנעשה תוכנית שנייה עם התרנגולים.
אני נקרע בתוכי וצריך להחליט מה הכי נכון לעשות. ואסור לי לפספס את הדרך הנכונה, כי זו הדרך שתוביל אותי עד הלום. בחיים לא אשכח את היום שבו הלכתי בדיזנגוף מצפון לדרום, והייתי צריך להחליט - לפנות שמאלה בגורדון כדי לחתום עם בן־אמוץ וחפר בחמאם או להמשיך ישר לפסז' הוד ולחתום עם פשנל. ואז, כאילו הונחה על ראשי יד אלוהים ולא נתנה לי לפנות שמאלה לגורדון, הובילה אותי ישר לידיו של פשנל. הוא קיבל אותי בחיבוק גדול ואמר: "טוב עשית". אפשר לומר שהפנייה הקטנה הזאת לרחוב גורדון, שאליו לא פניתי, הייתה תפנית חיי.
"שיר השכונה"
ההחלטה להישאר בתרנגולים הייתה החשובה בחיי. עשינו שם תוכנית שנייה עם "שיר השכונה" שהטריף את המדינה. וכך זה נמשך עד שגם התרנגולים מיצו את עצמם והתפרקו.
אז הגיע פשנל הגאון ושאל את גברי, פולי ואותי מה אנחנו מתכוונים לעשות הלאה. לא כל כך ידענו. הוא הציע שנישאר יחד, נקים שלישייה ונעשה שירים ומעברים כמו להקה צבאית. הסכמנו, אפשר לחשוב מה כבר היה לנו לעשות. קודם להישאר ביחד. ועוד עם פשנל שהיו לו כנפיים מספיק רחבות כדי שנהיה מוגנים.
פשנל הציע את השם "הגשש החיוור". שאלנו אותו, ולא רק אנחנו, כולם שאלו: איזה מין שם זה? הוא אמר: "למה, מה קרה, האבנים המתגלגלות יותר טוב? חיפושיות הקצב יותר טוב? אז למה לא הגשש החיוור?". הוא הוסיף: "אם זה יהיה טוב, אנשים יבואו לקופה ויגידו: 'תן לי שני כרטיסים לגשש', כמו שאומרים תן לי שני כרטיסים להבימה".
וכך התחלנו, ממש בקטן, לעבוד על שירים. הבמאי שייקה אופיר הוסיף מהכישרון הענק שלו. פה תנועה, שם קונץ, פה משפט־שניים ועוד שיר. מן הגורן ומן היקב נאספו חומרים.
חוסר הביטחון ליווה אותנו כמו צל. לא ידענו מה יהיה, מה כן ומה לא ומה אולי. מה שבטוח, צריך להמשיך לחפש, צריך להמשיך לעבוד. עד שערב מוצאי עצמאות אחד, בהיכל התרבות בתל־אביב, 12 בלילה, עלינו עם מופע שפשנל הפיק בשם "אח, איזה לילה". הגיטרה פתחה עם הקדמה של השיר "מה הוא עושה לה", והיכל התרבות פשוט קרס. אז הבנו שאנחנו על המפה. ועם הזמן הפכנו למפה עצמה. ולא סתם, מפת ההיסטוריה. ¿
