הם זורמים עם זמני השינה של הילדים, לא לוקחים אותם לחוגים, לא מציבים מולם טלוויזיה כדי לזכות בכמה דקות של שקט, לא קונים להם צעצועי התפתחות מפלסטיק, ומדגימים להם חיים אקולוגיים - כל אלה ועוד מאפיינים הורים שדוגלים ב"הורות איטית" עוד לפני פרוץ הקורונה. מהצד הם עלולים להיראות בטלנים, אך למעשה הם מתנהלים לפי אידיאולוגיה מרעננת בימינו רדופי טבלאות ההתפתחות והריצה אחר הישגים וגאדג'טים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- האם יש נוסחה לגידול ילדים מוצלחים?
הורות איטית היא ענף של תנועת ההאטה, תנועה שיוצאת נגד המרוץ אחר ההישגים, הכסף, המותגים וקצב החיים המהיר שהמרוץ הזה דורש. "הורות איטית בנויה מהרבה פרטים קטנים שמצטרפים לרעיון גדול", אומר אריאל קרס מחיפה, המגדיר את עצמו "עיתונאי, קיבוצניק, מורה למוזיקה, מנהיג להקת הפאנק הבטלנית 'השפן הנכון' וכותב הספר 'הורות איטית'. אוהב גשמים, סופות רעמים ולא לעשות כלום". "זה סגנון הורות שאפקטיבי אם מתחילים איתו כשהילדים קטנים, להתחיל בגיל ההתבגרות זה כבר קשה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כשקרס הפך להורה, הוא לא אהב את העובדה שהילדים שלו נמצאים רוב שעות היום במיקור חוץ. "הילדים שלי היום בני 23, 22, 18 ושלושה שבועות. כשהם נולדו רציתי להיות איתם, ופשוט התחלתי לכוון את עצמי לכיוון הזה", הוא מספר. "לא רציתי לתחם את הזמן שלי עם הילדים לזמן איכות קצוב, אלא פשוט להיות איתם כל היום, ומתוך זה שאני אהיה איתם הרבה זמן, יהיו גם קטעים של זמן איכות, גם אם מדובר בזמן שבו מנקים את הבית או סתם משתעממים".
קרס, נשוי בשנית, מתאר את עצמו כבטלן: "תמיד הייתי חזק בעניין של לא לעבוד הרבה ולא לעשות הרבה, וזה לא פשוט, כי כל הזמן דוחפים אותנו לעשות דברים ולהגיע להישגים. גישה כזאת נותנת המון חופש, כי מקבלים המון זמן פנוי. אבל האמת היא שלא לעשות הרבה דורש מאמץ. למשל, לימדתי את הילדים שלי לשחות. השקעתי בזה המון זמן. לא שלחתי אותם למדריכים שילמדו אותם שחייה בזמן שאני יושב ליד הבריכה ומסתכל עליהם. להיות איטי זה לא באמת להתבטל, אלא לקחת אחריות".
מתי הבנת שהגישה שלך היא בעצם "הורות איטית"?
"פשוט נחשפתי לרעיונות האלה והבנתי שזה מה שאני עושה, שלא המצאתי את זה".
איך סגנון ההורות שלך השפיע על הילדים, לדעתך? איך עברתם את גיל ההתבגרות למשל?
"לא היה לנו מרד, אני מאמין שזו תוצאה של ההורות האיטית".
"בעבר חייתי בעולם אחר לגמרי, עולם של קניות ובזבוזים", מספרת דניאל דראך מצור־יצחק, אמא של בניה (חמש) ודוד (שנתיים) שהתחילה לעבוד החודש כגננת בגן פרטי שדוגל בחינוך טבע, מונטסורי וקיבוצי. "היום אני מסתכלת אחרת על החיים בכלל ועל גידול הילדים בפרט. אני לא חושבת רק מה טוב לי ולילדים ברגע מסוים, אלא מה טוב לעולם, מה משמעות דריכת הרגל האקולוגית שלנו. אני שמה דגש על התבוננות, הקשבה, חיבור לטבע ולאדמה. צעצועים מחנויות 'הכל בשקל' לא מתחברים לראייה הזאת. אנחנו כמעט לא קונים בגדים, אלא מקבלים מיד שנייה או מחליפים עם אחרים, אבל אם אני קונה, אני לא אקנה בגדים שמיוצרים בסין. קונים מוצרי מזון בתפזורת ומאחסנים בצנצנות זכוכית".
הדגש אצלך הוא אקולוגי?
"לא רק. ההאטה היא גם במתן תשומת לב לרגע. אם אני שוטפת כלים אני מתמקדת בשטיפת הכלים, אם אני קוראת ספר אני מתמקדת בספר. אני לא עושה דברים בו זמנית. משתדלת לא להיות עם הנייד כשאני עם הילדים, ובכל מקרה הנייד תמיד על השתק, וכשאני מתפנה אני בודקת הודעות. אני לא מעמיסה גירויים. החדר לא עמוס, המשחקים סגורים בארון, ואני מוציאה אותם טיפין־טיפין. כך הם מתמקדים במשהו אחד ולא קופצים מדבר לדבר. טלוויזיה הם רואים מעט מאוד, זה לא משהו ברקע".
דראך, מורה לכיתות א'־ב', לימדה בבית ספר דמוקרטי שאליו תכניס בהמשך את ילדיה. "חשוב לי שבית הספר לא יהיה חוויה של בטון", היא אומרת. "הילדים יוצאים לחינוך יער, לומדים בחוץ, חווים את מזג האוויר. יש הקשבה לילדים ולצרכים שלהם, זה משתלב עם מה שאני מאמינה בו".
השהות בחוץ היא חלק משמעותי בהסתכלות של דראך על ההורות. "אנחנו המון בחוץ", היא מספרת. "אחרי הגן ממשיכים לשעתיים בחוץ. מסתכלים על דבורה או על נמלים, מטפסים על טרקטור, הולכים ליער. אנחנו לא הולכים לקניון אלא החוצה, חווים את מה שקיים סביבנו".
בן זוגך שותף לעולם ההאטה?
"בעלי, יקיר, הוא ממש לא איטי. הוא מנהל תיקי השקעות. אני באתי לעולם בשבילו, להאט אותו".
ראומה עמירם ידיד מגבעתיים, מעצבת תעשייתית, מרגישה שהיתה בגישה איטית לחיים עוד לפני שהכירה את עקרונות הגישה. לפני כחמש שנים, כשעבדה בתכנון וניהול פרויקטים בנגרות, החליטה שזה לא מה שהיא רוצה לעשות כשתהיה גדולה, ויצאה, לדבריה, למסע חיפוש אחרי מה שהיא באמת רוצה לעשות. "אני במסע הזה עד היום", היא צוחקת. "מה שבטוח", היא אומרת, "תמיד אהבתי להתבטל. אני באה ממקום של יצירה ומאמינה שיצירה נובעת ממקומות של שהייה, רוגע ושעמום, לא מרדיפה אחר מקורות השראה או תערוכות".
לפני שהפכה אם לאיה בת השנה, התמקדה עמירם ידיד באלמנטים איטיים של צריכה, והקפידה למשל לקנות תוצרת מקומית מעסקים קטנים. "ילדתי בגיל מאוחר יחסית, כשהייתי בת 38 פלוס, וזה כבר איטי", היא אומרת בחיוך. "אולי בגלל הגיל המבוגר יחסית אני לא רודפת אחרי שום דבר, גם לא מתעניינת בגישות של הורות, בספרי מתכונים לתינוקות ובייעוצי שינה והתפתחות.
"ההורות שלי אינטואיטיבית. אני שמה דגש על הרבה נוכחות ונמצאת עם איה בבית. כל המשחקים והרהיטים שלה הם יד שנייה, לא קנינו כלום, ואנחנו בטח לא קונים צעצועי פלסטיק וצעצועי התפתחות. איה לא צופה בטלוויזיה. האג'נדה שלנו היא של צמצום גירויים, וזה מנוגד לתפיסה הרווחת של בואו נגרה את התינוק, שיֵשב, שיתהפך, שיצחק. היא תעשה הכל כשתהיה מוכנה. היא נולדה עם אינסטינקט של התפתחות, זה הטבע של תינוקות, זה מה שהם באו לעשות. כל הרעיון של ההתערבות בתהליך ובניסיון לזרז אותו מוזר לי, זה בדיוק התוצר של החיים המהירים: המהירות, ההישגיות, המדידה וההשוואה".
יחד עם בעלה, שי, עובד בחברת אינטרנט ומדריך צ'י קונג, עמירם ידיד מתכננת מעבר לצפון, ליישוב כפרי, כחלק מההאטה בחייהם. בינתיים גם בעיר סדר היום של איה איטי וגמיש. "אין לנו ממש סדר יום", היא אומרת. "איה יכולה לישון ולשחק מתי שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה, ואני מתאימה את התוכניות אליה".
גם בלילה?
"עד כאן. צריך גבולות, כי יצירתיות פורחת בעיקר בתוך גבולות. מעבר לזה, אני צריכה כוחות כדי לאפשר את הגמישות במשך היום, אני צריכה לישון בלילה. נהייתי אמא בגיל מבוגר יחסית, ואני רגילה לרמת דאגה גבוהה לעצמי. אני לא משתעבדת. מצד שני, אני מכירה יותר גוונים אפורים ולא רואה הכל בשחור ולבן. אני לא נצמדת לאג'נדות. אני זורמת. זו המהות של ההורות האיטית בעיני, הנוכחות ברגע במקום הריצה אחר ההישג הבא".
