מעל המיטה שלי תלוי שלט ורוד עם כיתוב לבן, שתמיד תהיתי על קנקנו: "Love means never having to say you're sorry". המשפט הזה נשמע טוב אבל הוא כנראה ממש לא נכון. סליחה היא חלק בלתי נפרד מקשר, כך טוענים אנשי מקצוע מעולמות הטיפול שמבינים דבר או שניים במערכות יחסים. בימים אלו, כשיום כיפור בפתח, אנחנו שומעים 'סליחה' מכל עבר - אבל ברור לכולנו שסליחה אמיתית לא נעשית כלאחר יד, ודאי שלא מספיקה פעם אחת בשנה.
רועי סמנה, פסיכולוג קליני, טוען שסליחה היא יכולת בסיסית ביותר ביחסים, ובעלת תפקיד אבולוציוני חשוב ביכולת של זוג לנהל שותפות תקינה. לדידו, בכל קשר בין אנשים, אין מנוס מלפגוע זה בזה: "בשלב כלשהו, אנחנו נדרוך האחד לשני על האצבעות. החוזק של הקשר נמדד ביכולת שלנו להמשיך בריקוד גם אחרי הנקודה שבה דרכנו על האצבעות. אם אנחנו לא מיומנים בכך, נמשיך ונפגע האחד בשני פעם אחר פעם, והקרע יעמיק. ככל שניטור טינה ולא נביע התנצלות, הקרעים ילכו ויחריפו עם הזמן, ולא יהיה הרבה סיכוי לאחות אותם בהמשך. להבדיל, אם שרדנו את הפגיעה, הרבה פעמים הקשר דווקא יתחזק. חשיבות הסליחה בקשר הזוגי היא דו-כיוונית. צריך לדעת לבקש סליחה אבל צריך גם לדעת לתת מחילה. כמו בכל ריקוד זוגי, גם פה צריך שניים לטנגו".
סמנה טוען שגם במקרה של סליחות יש קצוות או נקודות קיצון. בקצה האחד נמצא את הצד האפולוגטי, זה שמתנצל יתר על המידה, ובקצה השני נמצא מי שמלכתחילה לא מסוגל לבקש סליחה. "כדי לבקש סליחה, האדם צריך לחוש אמפתיה ולהרגיש שיש לו סיבה להתנצל. אנשים שמתקשים באופן קבוע בהבעת סליחה הם אנשים אנטי-סוציאליים, נרקיסיסטים למשל, שיש להם קושי בהבעת אמפתיה. אלו אנשים שמראש לא מרגישים שהם עשו משהו לא בסדר, ולא רואים את הכאב של האחר.
"על התפר", אומר סמנה, "נמצא את מי שגם אם הוא מרגיש אמפתיה, וגם אם הוא מודע לכך שהוא עורר עוול, קשה לו לבקש סליחה. מדובר בדרך כלל במי שהערך העצמי שלו אינו יציב, ועבורו בקשת הסליחה עלולה לערער את ערכו העצמי. אדם כזה לא מרגיש שהוא עשה דבר מה לא בסדר שעליו הוא מתנצל, אלא ירגיש שהוא עצמו לא בסדר".
אם לצטט את אלטון ג'ון, סליחה היא המילה הקשה ביותר.
"הרבה פעמים סליחה נתפסת כהבעת חולשה. אנחנו רוצים להרגיש אנשים טובים וצודקים, ואילו לקיחת אחריות על פגיעה שעשינו, משמעותה להרגיש קצת פחות צודק, חכם וטוב ממה שהייתי רוצה להיות. ככל שהערך העצמי של האדם יותר מבוסס ויציב, הוא יכול להיות סלחן גם לגבי עצמו, ולומר: 'נכון שהפעם פישלתי, אבל אני יודע שבסך הכול אני אדם טוב'. אך אם הערך העצמי פחות יציב, ונמדד על סמך הדבר האחרון שאותו אדם עשה או על הפידבק האחרון שקיבל, יהיה לו הרבה יותר קשה לקחת אחריות. עבורו, המשמעות תהיה שהוא כנראה אדם נורא. מהמקום הזה סליחה היא באמת המילה הכי קשה".
בפסיכולוגיה כמו בפסיכולוגיה, גם כאן הדפוסים מגיעים מהילדות. "אדם שלא יודע לבקש סליחה זה אדם שהרבה פעמים הוריו לא לימדו אותו, באופן ישיר או עקיף, שיש לסליחה ערך, בין אם מפני שהם עצמם לא ידעו לבקש סליחה, או שמבחינתם הם היו מעל לחוק, ובין אם מפני שההתנצלות של הילד לא תרמה לתיקון.
"כשאנחנו פוגעים באדם שקרוב אלינו, באופן טבעי ובריא אנחנו אמורים לחוש אשמה ודאגה. משם מגיע הרצון לתיקון, בין במילים ובין במעשים. אולם אם בקשרים המוקדמים שלי עם ההורים למדתי שאם הם כועסים עליי, לא משנה כמה אתנצל ואילו מתנות קטנות אביא, למשך שבוע הם לא ידברו איתי, אני אגדל להבין שכל הקונספט של סליחה הוא חסר משמעות.
"לצד הפן האישיותי, הקושי לבקש סליחה תלוי גם בדינמיקה של הקשר", מוסיף סמנה. "כאשר אדם מרגיש שאם הוא יתנצל, זה יהווה פתח להאשמות נוספות, הוא לומד שעליו לכלכל בזהירות את התקשורת האפולוגטית שלו. למשל, אם הוא יתנצל על כך ששכח את יום ההולדת של בת הזוג, והיא מצידה תזכיר לו את כל ימי ההולדת שהוא שכח לאורך השנים ואת הפעם שלא הביא פרחים ביום האהבה, עשויה להיווצר דינמיקה שבה ההתנצלות תהפוך לעוד קרדום לחפור בו".
יש דרך נכונה לבקש סליחה?
"לא מספיק לומר סליחה. כדי שהסליחה תתקבל אצל הצד השני, צריך לשים לב שהמילים לא נאמרות מהפה אל החוץ, אלא שהן נאמרות בכנות ומתוך כוונה להשתפר. אחרת ייווצר מצב שבו בן הזוג פוגע, מתנצל ומחר פוגע שוב".
גם למחול לעיתים זה לא כל כך פשוט.
"אכן. מחילה היא יכולת התפתחותית, ועל מנת שהבחירה לסלוח תתאפשר, צריך שתהיה לאדם היכולת הבסיסית למחילה. לאנשים בעלי חמלה עצמית יותר קל לסלוח לאחרים, ואנשים שהם יותר ביקורתיים כלפי עצמם יהיו גם ביקורתיים יותר כלפי הצד השני ובעלי נטייה פחותה לסלחנות.
"כדי להיות מסוגל לסלוח אני צריך לוותר על המקום הצדקני שלי. הרבה פעמים כשאנחנו נפגעים, אנחנו הופכים לצדקניים. כל האמת נמצאת אצלנו, אנחנו הטובים, ואילו הצד הפוגע הוא הרע והוא רע באופן מוחלט. כדי לדלל את התחושה הזו אני צריך לזכור שבסופו של דבר גם אני יצור אנושי, נפגע ופוגע, ויש אירועים שבהם גם אני לא הייתי בסדר, לא מספיק קשוב ואפילו מרושע.
"כשאנחנו מצליחים להחזיק תמונה מורכבת של עצמנו בסיטואציה הזו, הדברים פחות חד-ממדיים, ואז אפשר להיות בחמלה כלפי הפוגע, לנסות להיות אמפתיים כלפיו ולהבין את המקום שממנו הוא פעל. הרבה פעמים זהו תהליך ולא החלטה מיידית. במקרה של בגידה למשל, זה תהליך שבא בגלים, כי גם אחרי שכביכול סלחנו והמשכנו הלאה, עשוי לצוף זיכרון ונמצא את עצמנו שוב כאובים ופגועים, וחוזר חלילה".
מה יכול לעזור לאדם למחול?
"צריך לזכור שלסליחה כשלעצמה יש הרבה ערך. ברמת הבריאות הפיזית סליחה קשורה בלחץ דם נמוך, ויש המשערים שהיא תורמת להפחתה בסיכון למחלות לב. ברמת הבריאות הנפשית, סליחה מביאה לעלייה בערך העצמי ובתחושת התקווה ולירידה בתחושות של חרדה, דיכאון וצער. כלומר, כשאדם מוחל הוא לא רק נותן אלא גם מקבל. סליחה היא למעשה הצעד הבריא, הרבה יותר מאשר לסחוב פגיעה או רגש נקמני לאורך זמן.
"כפי שההתנצלות צריכה להגיע ממקום עמוק וכן, גם המחילה צריכה להיות אמיתית. לא ניתן למחול מהפה אל החוץ על פני השטח, אלא ישנו תהליך שעלינו לעבור, להתרשם שבן או בת הזוג לא התכוונו לפגוע, שהם מאוד מצטערים ולהרגיש שיש סיכוי אמיתי לתיקון, שהקשר ממשיך למרות הדריכה על האצבעות ושהצד השני יעשה כל מאמץ מצידו, מתוך הבנה של חשיבות הקשר עבורו".
יש מקרים שבהם לא נכון לסלוח?
"היו מקרים שבהם אפילו ניצולות שואה אמרו בפומבי שהן סולחות. בסופו של דבר זוהי בחירה אינדיבידואלית, וכל אדם יחליט בשביל עצמו מתי ובאילו תנאים וערובות הוא מוכן לסלוח. אני הייתי מעדיף שנסלח למי שבאמת ראוי לסליחה, כלומר למי שלא פועל בזדון ובאופן מניפולטיבי ושמראה נכונות אמיתית להשתפר וללמוד מטעויות".
שרון ניפרבסקי-נחום, מגשרת ומומחית לתהליכים משני חיים, טוענת שסליחה משמעותה לקיחת אחריות על הקשר הזוגי. "סליחה בקשר זוגי היא מהותית, ובלעדיה אי אפשר לקיים זוגיות", היא מדגישה בנחרצות. "זו לא פריבילגיה. זוגיות מצריכה הרבה חמלה, בעיקר ברגעי קונפליקט, ואם אני לא יכולה לסלוח לבן הזוג, אין לנו זכות קיום כזוג".
לדידה, פגיעה מתרחשת כאשר האדם מבצע פרשנות לסיטואציה מתוך סט הערכים והאמונות שלו, שלא בהכרח זהה לזה של הצד השני, ומאמין שבן הזוג פעל מתוך כוונה תחילה - או לפחות לא עשה שום דבר כדי למנוע את הפגיעה. "במקרה כזה יתחיל בתוך אותו אדם דיבור שלילי לגבי בן הזוג ויתעורר בו כעס. כאשר הכעס מתמשך ומצטבר והופך לטינה גדולה, נוצר מצב שבו כבר קשה לסלוח", אומרת ניפרבסקי-נחום.
"כאשר אדם אוגר טינה ומלבה את הכעס בתוכו, הכעס גוזל ממנו את כל האנרגיות והוא מתנקה מהמשאבים שלו. הוא פחות מרוכז, פחות יצירתי ונעדר חשק לעשות אפילו דברים שהוא אוהב. זה יכול להוביל גם לבעיות בריאות קשות, וכמובן להרס של מערכת היחסים. אדם כזה יתקשה מאוד לפרק את התחושות מול הצד השני, והתוצאה תהיה שהדבר הכי קטן יביא לפיצוץ גדול.
"הרבה פעמים קשה לשחרר את הכעס, מפני שאנו מאמינים שאם נפסיק לכעוס, נשדר לצד השני מסר שאנחו מאשרים את ההתנהגות שלו. בנוסף, הכעס שומר עלינו מלהיפגע להבא. מצד שני, צריך לזכור שזה מנגנון של הרס עצמי. הכעס בא על חשבון רגעים של שלווה ואושר. אנשים כעסנים הם אנשים שלא נעים להיות בקרבתם, יש תחושה שצריך ללכת על ידם 'על ביצים' כדי שהם לא יתפוצצו. גרוע מזה, אנשים שמהירים לכעוס עלולים להפוך אלימים בשל קושי להתמודד עם עוצמות גבוהות של כעס. להבדיל, הסליחה מביאה ריפוי, קודם כל לעצמנו. היכולת לסלוח לצד השני היא עליית מדרגה נוספת בתהליך הסליחה".
ניפרבסקי-נחום מדגישה שסליחה אין משמעותה ריצוי של הצד השני: "נשים במערכות יחסים הרבה פעמים 'מחליקות' סיטואציות שלא צריך היה לעבור עליהן על סדר היום. הן מוותרות על עצמן, מתוך פחד להישאר לבד, והופכות למרצות. זו לא הכוונה. הרעיון הוא לאמץ גישה יותר סלחנית ומבינה", היא אומרת.
"אפשר להפיק את הלקחים, לומר לבן הזוג שמה שקרה לא היה מקובל עלינו, ובכל זאת לבחור לסלוח לפחות עבור עצמנו, מתוך הבנה ששמירת טינה מעמיקה עוד יותר את הפגיעה שכבר נפגענו. בנוסף, אני מאמינה שבן הזוג הוא השיקוף שלנו, וכשהוא עושה מעשה שפוגע בנו, יש כאן שיעור עבורנו לבחון מדוע נפגענו כל כך. אולי יש כאן שיקוף של תכונה שיש בנו, ושאנו בעצמנו לא אוהבים אותה?
"השיעור מול בן הזוג בא לפתחנו, ואם לא נבין אותו הוא יחזור אלינו שוב ושוב, בפנים אחרות או בסיטואציה אחרת. ברגע שעושים את העבודה, הריפוי הוא לשני הצדדים, אבל אם אנחנו לא מטפלים בדברים מוקדם, הם יתגלגלו כמו כדור שלג עד לנקודת אל-חזור".
מה לגבי מקרים שבהם הפגיעה קשה מאוד, כמו בגידה?
"ראשית, אדם צריך לשאול את עצמו: מה הוא רוצה מהזוגיות הזו? האם לחזור אליה ולבנות אותה מחדש או לוותר עליה? אם יש רצון, תהיה גם מוטיבציה. בעיניי, גם אחרי בגידה יש תקומה, צריך לעבור תהליך של ריפוי וטיפול. יכול להיות שבתום התהליך הצד הנבגד כבר לא ירצה בקשר הזוגי וירגיש מספיק חזק כדי לעזוב, אבל אם השניים רוצים להישאר ביחד, הקשר ביניהם יכול לצמוח לקשר טוב פי כמה. בסופו של דבר, אם רוצים להצמיח זוגיות חדשה אי אפשר להישאר בגינוי ובכעס. הסליחה תבוא עם התהליך".
ובמצבים של אלימות?
"אלימות היא מצב קיצון ואני מחריגה אותה. אנשים אלימים הם אנשים שלא יכולים לקרוא את המפה של האחר, נושאים תחושות לא מעובדות מהעבר והתגובות שלהם הן אימפולסיביות וקיצוניות. כאשר יש סליחה במצב של אלימות, היא הרבה פעמים מגיעה מתוך ביטול עצמי".
מה היית אומרת למי שצריך להשמיע את ההתנצלות?
"לעיתים כשאדם מדבר מתוך תפיסת העולם שלו, הוא לא מרגיש שהוא פגע אלא שכועסים עליו לחינם. חשוב להבין שאפשר להתנצל ועדיין להחזיק בדעה שונה מזו של בן הזוג. אדם לא צריך לבטל את עצמו כדי לבקש סליחה. אפשר לומר לבן הזוג: 'דיברתי מתוך סט האמונות והערכים שלי. אני מבין שנפגעת, אבל ממש לא התכוונתי לפגוע ועל כך אני מתנצל'.
"מי שלא יודע לבקש סליחה, מרגיש שעצם בקשת הסליחה מבטלת את העמדה שלו, ושהוא מוותר בכך על האגו והכבוד שלו, עד כדי כך שבלתי מתקבל על הדעת עבורו להתנצל. לתפיסתו, העמדה שלו היא הקובעת ועל פיו יישק דבר. יש גם מי שמרגיש שעצם בקשת הסליחה משפילה אותו, ויחד עם זאת הוא יצליח לבטא את ההתנצלות בדרך אחרת ובמעשים. אם יש קושי קבוע בבקשה סליחה, הייתי ממליצה לקחת עזרה של איש מקצוע, מתוך הבנה שלא ניתן להמשיך ולסלוח לאדם שלא מוכן להתנצל. אפשר לומר לבן הזוג שאנו מוכנים לראות את העולם שממנו הוא בא ולהבין מהיכן מגיעות התגובות שלו, אבל בלי שגם הוא יעבור תהליך, לא יהיה מנוס מפרידה".
עידית שרפסקי, עובדת סוציאלית MSW - מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מוסיפה שסליחה היא חלק הכרחי מתהליך העיבוד של הריב וההבנה של מה שקרה. "ריבים הם חלק ממערכות יחסים, לכן הדגש צריך להיות על האופן שבו רבים ואיך יוצאים מהריב. אני מאמינה שצריך לדבר על הריב ולעבד אותו, אחרת הוא הוא יצוף ויעלה שוב. חלק מהתהליך זה הבעת סליחה ממקום אותנטי. הכוונה היא לא להתנצל על כל דבר, אבל אם בן הזוג אומר לי שהוא נפגע, גם אם אני חושבת שלא פגעתי בו, לא אוכל להתווכח עם הרגש שלו. הרבה פעמים אנשים באים בטרוניה ושואלים 'מה נפגעת?!', במקום לומר 'אני מבין שנפגעת'. להכרה ברגש יש משמעות רבה לצד שנפגע, אני מציעה לו לנסות ולזהות מה היה בסיטואציה שהיווה נקודת תורפה חזקה עבורו.
"כאשר רמת הבטחון בקשר גבוהה, יש יותר מקום לשיח פתוח על הדברים. ככל שהשיח והתקשורת יהיו פתוחים יותר, וככל שנהיה מסוגלים לדבר על הדברים שכואבים ומפריעים לנו, כך תגדל גם רמת הרווחה שלנו. לא נצליח להפסיק את המריבות, אבל כן נצליח לצאת מהן בצורה מאוד מעובדת. הדרך היא לדבר על עצמנו, על התחושות והצרכים שלנו, ולא על המעשים של הצד השני, ובכך להפחית את האשמה כלפיו.
"להבדיל, כשיש דברים לא מדוברים, כשאנחנו מאוד מתאכזבים או נפגעים מסיטואציה מסוימת ולא משתפים בכך את בן או בת הזוג, זה עשוי לבוא לידי ביטוי בדרכים לא נעימות כמו התנהגות פסיבית-אגרסיבית, שמתבטאת בעקיצות ובתוקפנות. לאורך זמן ייתכנו מאבקי כוח, התנצחויות וקונפליקטים שימשיכו ויתעצמו".
פורסם לראשונה: 10:09, 14.09.21
