שמונה בבוקר על החוף בקופנגן, תאילנד. במתחם הריזורטים מתעוררות ביקיצה טבעית משפחות ישראליות שבחודשים האחרונים הפכו אותו לביתן. באחת מהסוויטות הגדולות מתארגנים ליום חדש רועי קלמר (43), עד אוקטובר האחרון רואה חשבון בכיר בחברה גדולה ועינבר (42), עד לא מזמן מנהלת בחברת אשראי שיצאה לחל"ת לכבוד ההרפתקה. הם מכינים ליום חדש את שלושת ילדיהם, אבל בלי לחץ, הגנים גם ככה נפתחים רק בתשע וחצי. תוך כדי שהם מכינים קפה הם לא יכולים שלא להיזכר: בשעה כזאת בחייהם הקודמים, בראשון־לציון, כל אחד בנפרד ישב במכונית בפקק המתפתל, בדרך לעבודה. היום, בחייהם החדשים, על האי קופנגן, הם בוהים בבריכה הצלולה מהמרפסת ומתלבטים אם להצטרף לקבוצת הריצה של הישראלים על האי, או לשיעור יוגה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"בדרך כלל אנחנו קמים מוקדם בשביל לעשות יחד ספורט, ואז יש לנו זמן יחד לבריכה, לים או להליכת בוקר. אולי אפילו נטפס על הר", מתאר קלמר האב, שהפך לפני המעבר למאמן ריצה ורץ שטח תחרותי, שעובד מרחוק. גם לילדים שלהם, בני 11, שמונה ושש, שלומדים בבית ספר שעובד לפי תכנית הלימודים של אוניברסיטת קיימברידג', מחכות חוויות חדשות על האי: "הם יוצאים באמצע היום לטיולים, הבן שלי סיפר לי שהתלמידים עשו הצבעה ובסוף החליטו להעביר את השיעור במפל במקום בכיתה, אז לקחו אותם ברכב של בית הספר, איזה טנדר כזה עם הילדים מאחורה, ויצאו לטייל ושם העבירו להם את החומר. הם מסתובבים בבית הספר יחפים, כמו בקיבוץ".
ברוכים הבאים אל קיבוץ קופנגן. 50 משפחות ישראליות מכל הארץ, כ־300 איש לערך, כבר תקעו יתד במה שהיה פעם אי מסיבות וקרחנות של משוחררי צבא טריים ושהיום מקבל צביון חדש של יישוב בורגני. עד כמה שהורים שעברו לגור עם ילדיהם על אי יכולים להיות בורגניים.
התוכנית: להישאר כאן שנה, פחות או יותר. הפרופיל של המתיישבים דומה, משפחות צעירות של הורים בני 40 וילדים, לרוב מתחת לגיל 12, שהקורונה הפילה להם אסימונים על מרוץ החיים או תקעה אותם במספיק בידודים ושיעורי זום כדי להחליט שהשנה הזאת תיראה אחרת. השנה הם עלו על מטוס עם כרטיס לכיוון אחד לקופנגן, למקום שבו ישראלים אחרים כמוהם כבר הבינו: הייאוש נעשה יותר נוח בנוף של חופים אינסופיים, בלי בוס על הראש, בלי פקקים ובלי ילדים במסכים.
"בארץ שנאתי לנהוג ופה בכל נסיעה אני מתמוגגת", מספרת רעות פישמן (41), אמא לארבעה מגן יבנה עם פז"ם של חודשיים וחצי בתאילנד ובלי כרטיס חזרה. "זה כמו לנסוע בגלויה, אני שמה שיר ונוהגת, פותחת את החלון ומאושרת עד הגג כאילו מה נתנו לי? סך הכל לנהוג להביא חלב מה'סבן־אילבן'".
מי שהיה בקופנגן יודע שמדובר באי מהמם, שמורכב מכמה חופים, מתחמי תיירות מפנקים, כפר דייגים קטן וחוף המסיבות, שבו ישנים בבונגלו וחוגגים במסיבות פול־מון. עכשיו, בלי תיירים, האי כמעט ריק. הישראלים לשעבר (בינתיים) בחרו לנצל את זה ולהתפרס על האי. חלקם משתכנים לטווח ארוך בריזורטים שהורידו את המחירים דרסטית, ומציעים גם שירות חדרים ומטבחון קטן, בריכה ומדשאה לילדים. משפחות גדולות יותר או כאלה שרצו מרחב, בחרו להתמקם במרחק חצי שעה מרצועת החוף, במתחם של וילות ענקיות מרובות חדרים עם מרכז מסחרי סמוך. ויש מי שבחר להשתקע בכפר הדייגים המקומי. כך או כך, כולם נהנים מפנורמה אינסופית של ים וצמחייה טרופית עוטפת. איפה שמסובבים את הראש רואים כחול וירוק.
למעבר לקופנגן, הם לא קוראים רילוקיישן ולא חופשה ארוכה, אלא "מסע". מזהירים מראש שהם "יודעים שזה יכול להישמע קלישאתי" וקו הטלפון בשיחה איתם נקי ושקט, בלי ילדים צועקים ברקע שתובעים תשומת לב. כאן הילדים פרוסים ברחבי הבית הגדול או על החוף. "בחגים בשנה שעברה לא חגגנו עם המשפחות, הילדים לא חזרו לבית ספר, הבנו שהקורונה לא נגמרת ואין שום אור בקצה המנהרה", מתארת פישמן איך התחיל ה"מסע" של המשפחה שלה כאן. "נפגשנו כמה חברות בגינה של אחת השכנות שלי והיינו מיואשות, אני עם ארבעה ילדים בבית בזומים. חברה שלי אמרה לי, 'תקשיבי, יש בחורה ישראלית בפייסבוק שכל פעם שאני קוראת אותה אני חושבת עלייך. את יום אחד תכתבי משם'. שאלתי אותה מאיפה והיא אמרה לי מקופנגן. היא נתנה לי לקרוא פוסט שלה בנייד ונכנסתי לעולם משל עצמי. חזרתי הביתה ובעלי רוני, יזם נדל"ן, אמר לי, 'העיניים שלך מנצנצות, מה קרה? הלכת כבויה וחזרת אחרת'. נתתי לו לקרוא את הפוסט ואמרתי לו, אל תגיד כלום. תישן על זה ונדבר מחר. למחרת הוא אמר לי, 'יאללה, בואי'".
ברצינות?
"אמרתי לו ישר שלא יצחק עליי. והוא אמר, בואי נטוס. נמכור את הבית ונעשה מה שצריך. החלטנו שנגיד קודם להורים שלי שאנחנו רוצים לעבור ונראה איך מקבלים את זה. חיכיתי שהוא יעצור באיזה שלב, ויגיד ‘נראה לך?’ אבל לא. הוא הבין שהשנה הבאה הולכת להיראות כמו השנה שהייתה, עם ילדים בבית, אז שלפחות התפאורה תהיה יפה. והוא רצה שיהיה לי טוב, כי טימטמתי אותו עם זה. מכרנו את הכל. את הבית, את הרכבים, את העסק שלי. רק כשהוא שם את השלט למכירה על הבית שלנו הבנתי שהוא רציני".
אז זה ממש סופי, אין דרך חזרה. למה לא לעשות סאבלט?
"הבהרתי לבעלי שאני לא באה לחודש או לחודשיים. אני לא מוכנה שישימו לי את כפית הזהב בפה ואז יוציאו לי אותה. אם כבר אז כבר. ביקשתי שייתן לי שנה".
6 צפייה בגלריה
''המקום הזה עשה בנו שינוי עמוק''. רעות, רוני, אורי, אמלי, טום ובן פישמן
(צילום: טל חיים יופה)
במקרה של פישמן, זאת לא הקורונה אלא נסיבות החיים שהביאו אותה לפה. "כל התודעה שלי השתנתה כשאח שלי, עידו בן ארי, נרצח בפיגוע בשרונה. הוא נרצח בגיל 41, שזה הגיל שלי היום. זה טילטל אותי ואת הבית בכלל, שינה לי את כל החשיבה על המרדף אחרי עוד כסף, עוד הצלחה, עוד עבודה. הרגע הזה שטמנו אותו באדמה בלי כלום שינה אותי. בעלי ואני היינו אנשים שהחומר היה בולט בחיים שלנו. קנינו עוד אוטו, ועוד חופשה ומחשב יותר טוב לילד ומינוי למנכ"ל - אבל זאת לא המהות".
איך הילדים מסתדרים כאן?
"המקום הזה עשה בכולנו שינוי עמוק. המשחקים של הילדים שלי פה הם כל מיני עלים שהם אוספים. הגדולים בלי ניידים, בלי טאבלטים, אולי קצת בלילה כשהם מדברים עם חברים. הבן שלי נרשם כאן לשבט של צופי ים, הוא כל היום בעשייה וחוזר מרוסק מעייפות, בארץ הוא עלה בשנת הקורונה הרבה במשקל כי קבוצת הכדורגל כל הזמן נסגרה בגלל הסגרים ולא הייתה אינטראקציה בין החברים. הוא היה משועמם בבית. לבת שלי התחיל כל העניין של הדימוי העצמי לפני שטסנו, והכל בראש שלה, היא לא שמנה. אבל כל הזמן היא הייתה אומרת לי, 'תראי את זאת, איזו רזה היא'. השבוע היא אמרה לי, 'הדבר הכי טוב שקרה לי פה זה שאני לא צריכה להכניס את הבטן ויכולה ללכת עם המשקפיים שלי והגולגול למעלה ויחפה ועם השמלות האלה ולאף אחד לא אכפת. טוב לי ונוח לי ואני מרגישה הכי יפה בעולם כאן'".
איך נראה הגן של הילדים פה? כמה זה דומה למה שהיה בגן יבנה?
"הכי לא. כשבאתי לגן ראיתי שהמנהל מפוצץ בקעקועים ואני אומרת לעצמי, זה יהיה איש החינוך של הילדים שלי? הייתה לי שיחה עם מישהי מקומית שאמרה לי, 'תקשיבי, הילדים מאושרים והגנן והגננת הם זוג מדהים. הם איראנים'. וישר אמרתי, 'איראנים?' לקח לבן שלי חודש להיות במסגרת כי הייתי צריכה להפנים שיש מצב שאני גם אראה את מנהל הגן מעשן ג'וינט. בארץ הייתי חוטפת חלחלה, אבל ככה זה פה והעיקר שהילדים שלי מאושרים".
קצת גיוון לישראלים, כדי שבכל זאת תרגישו בחו"ל.
"יש כאן ישראלים בכל מקום, מנהלת בית הספר האנתרופוסופי היא ישראלית, מי שמעביר את החוג אפייה של הבת שלי ישראלי, המדריך בקבוצת הכדורגל של הבן הגדול שלי ומי שפתח את קבוצת צופי ים. אין דבר כאן שאין בו יד ישראלית, אולי רק זאת שעושה לי ציפורניים. ויחד עם זאת, שומרים על הסגנון של המקום. אין כאן אווירה של שכונה. נגיד, רציתי לרשום את הילדה כבר לגן ואין דבר כזה לבוא לדבר עם הגננת, את צריכה לכתוב לה מייל ורק אחרי כמה ימים היא חוזרת אלייך ואומרת שבעוד שבועיים את מוזמנת לסיור ושבועיים אחרי זה יעדכנו אותך אם יש מקום. ועוד שנייה 1 בספטמבר. זה לא מתאים לאופי הישראלי, שאומר 'מה נהיה?' אבל את מתנהלת כמו שנהוג פה, לא משנה כמה את מוקפת בישראלים. והמרקם האנושי פה הוא כל כך טוב שזה כאילו מסננת של מי שהיית רוצה שיעבור לידך את המסע הזה. יש גם קבוצת ריצה כמו בבית. לא פגשתי כאן אנשים שלא דומים לי בשיח, בקבלה ובהתנהלות".
איך נראים החיים בהזיה טרופית נטולת תיירים, כשאי שלם כולו שלכם? זה מתחיל בדברים הקטנים. כמו חיות משוטטות בדרך לגן, שעד אז הילדים הכירו רק מהספרים. “הנסיעה שלנו לגן כאן היא בין עצי קוקוס ובננה, בדרך רואים פרה ושור משוחררים, לטאות יש כל הזמן על הגג של הרכב, על הווישרים, הן בכל מקום והילדים עוצרים ומסתכלים”, מתארת טלי ריסיס ברוידא, בעלת בלוג לאמהות ואשת שיווק שעברה לקופנגן עם משפחתה רק לפני שבועיים. “קקדו וסנאים על העצים והילדה מלטפת פרפרים צבעוניים גדולים. אנחנו גרים בג’ונגל בעיקרון, שזה כיף עד שמגיעים ליתושים ולנמלות אש שעוקצות”. גם אריק רוזנטל שגר באי מ־2019 מסובב את הראש אחרי החיות: “אחד הדברים החמודים זה לטאת כוח, שהיא כמו תנין קטן ולפעמים אתה רואה אותן חוצות את הכביש. ויש גם קופים, שתמיד רואים בדרך לחוף ותמיד אנחנו מצטערים שאין לנו בננות. היום בגינת בית הספר הילדים ראו נחש ירוק, לא מסוכן”.
התוצאה של חיים בג’ונגל היא שגרה שכל החושים מתחדדים בה, עד שמעסים אותם טוב־טוב במסאז’. “יש המון מקומות של מסאז’ים מסביבנו ויוגה, המחירים פה של העיסויים זולים, ברמת מסאז’ מדהים ב־40 שקל. “בבוקר אני הולכת לשיעור אירובי ואז פוגשת חברה לפוט–מסאז’ ושייק ירוק”, מספרת ריסיס ברוידא. “אני רוצה לעשות לי כאן שגרה של אימון ואז מסאז’ פעם בשבוע, וקל לאכול כאן גם יותר בריא. עופר בעלי, אחרי ששמים את הילדים בגן, מחפש מקום לעבוד בו על המחשב, בבית קפה או במתחם עבודה שקט, שם גם אני כותבת את הבלוג שלי, ואחרי שהם חוזרים אנחנו לוקחים אותם לשיעור שחייה או לראות את השקיעה במסעדה עם טרמפולינה על החוף”. כמה השקיעות כאן מהממות? הן נחשבות לאטרקציה גם לילדים פעלתנים. “לנו יש טקס שקיעה יומי. לא משנה מה קורה איתנו בסביבות חמש וחצי־שש בערב אנחנו עוזבים הכל, ועוברים למוד שקיעה”, מסביר רוזנטל. “זה אומר שאני סוגר מחשב אבל ממשיך לעבוד מהנייד, וזו גם שעת היתושים אז כולנו מרססים ואז תופסים מקום על החוף, אנחנו הולכים כמה צעדים או יורדים כמה צעדים לחוף. זה כמו קולנוע, השקיעה מהפנטת. ההתלהבות מהצבעים ומופע האורות בשמיים מרהיב שזה כיף כל פעם מחדש. הילדים למדו ליהנות ממנה ואומרים: ‘אבא איך אתה עם הגב, תראה איזו שקיעה יפה’. אנחנו מציירים להם על החוף מילים ואותיות באנגלית וגם בעברית, וזה חלק מהתרגול היומי”.
ליבי לוי שעברה עם משפחתה באפריל האחרון לאי בינתיים הפכה למדריכה הקולינרית של ישראלים שם, ומצלמת לעמוד האינסטגרם שלה מתכונים תאילנדיים עם המקומיות. בעלה איתי נמשך דווקא לצלילה על החוף. “יש פה אחוות צוללנים, לוקחים ספינה ויושבים עליה יום שלם, לא בהכרח ישראלים. אין פה 30 גברים שיושבים יחד ומדברים על מילואים”.
לא סתם חוזרת המילה “קיבוץ”. רוב המשפחות הישראליות כאן חברות בקבוצת הווטסאפ “מפארק הירקון לקופנגן”. יש להם קבוצת ריצה משותפת בבקרים, נרשמו יחד לסדנאות יוגה ומיהרו לרשום את הילדים יחד לבתי ספר ולחוגים זהים. חלק נפגשים יחד לארוחת שישי משותפת, ובראש השנה חגגו בקבוצות של עד 30 איש, בגלל ההגבלות. בסופי שבוע משפחות יורדות אל החוף, שוכרות ריזורט ומבלות יחד משבת עד ראשון. “זה כמו ללכת בלי ולהרגיש עם”, מתאר בפשטות קלמר. “אתה לא בישראל אבל כן מדבר פה את השפה, חוגג את החגים, מוקף באנשים כמוך, לילדים יש חברים ישראלים ולא רק זרים”.
וזה הזמן להציג את חלוצי הקיבוץ. הישראלית מהפייסבוק שהבעירה בפישמן וברבים אחרים את הניצוץ היא אפרת רוזנטל שיחד עם בעלה אריק רוזנטל התמקמה בקופנגן שנה לפני פרוץ הקורונה. אז הם לא ידעו שגם יחסכו לעצמם סגרים ובידודים וגם ייהפכו לגורואים של גילוי עצמי עבור ישראלים רצוצים אך מודעים כמותם. אפרת, 43, מנהלת משאבי אנוש בחברה פיננסית גדולה ואריק, 45, בעל משרד ליחסי ציבור ולייעוץ תקשורתי, גרו בגבעתיים וגידלו שלושה בנים, היום בני 12, שבע וחמש וחצי. "כשהגענו לקופנגן הייתה פה קהילה ישראלית, יחסית קטנה, 15־20 משפחות. החלום לא היה מונגש להמונים כמו שקרה כשהתחלנו לספר על החיים שלנו בדף שפתחנו בפייסבוק בשם OLO - Only Live Once. המשפחות שהיו פה אז היו קצת רוחניקיות. מורים ליוגה, אנשים שעברו לפה לפני כמה שנים, להתנתק מהחיים בארץ. התאימו לווייב הרוחני של מדיטציות, טיפולים אלטרנטיביים, או אנשים שהקימו ריזורטים. מאז פרוץ הקורונה הגיעו לכאן יותר מיינסטרים, אנשים מגבעתיים, מאזור השרון".
מה הביא אתכם לכאן באמצע החיים?
"אריק תפס שכל החיים שלנו מוקדשים לזרים ואנחנו מגיעים בערב עייפים ורוצים רק לתקתק את הילדים. היינו משכיבים אותם לישון ויושבים אחד מול השני עם הלפטופים".
6 צפייה בגלריה
''היינו המומים מאיך שזה תפס''. אופק, אפרת, ליעד, אור ואריק רוזנטל
(צילום: טל חיים יופה)
אריק: "הכל התחיל מזה שהבנתי שאני עומד למות. לא כי חליתי חלילה, אלא כי פתאום הבנתי שהחיים הפכפכים. הרגשתי שכל יום יכול להיות היום האחרון. זו קלישאה כזו שכולם מבינים, אבל לא באמת עושים איתה משהו. ואני הבנתי שגם אם עד עכשיו היה מהמם ומושלם, אין סיכוי שאני רוצה להמשיך לחיות ככה במרוץ".
אפרת: "החלום שלו היה הסיוט שלי. לקח לי שלוש שנים להשתכנע. הייתי עמוק במטריקס. גרנו בשכונה מקסימה, המשרד קרוב לבית, נהניתי בעבודה והילדים היו במסגרות מעולות. החיים היו מלאים ואני לא אוהבת שינויים. אבל אריק שלח לי לינקים מהתקשורת על אסונות של אנשים ואיך בכל יום הכל יכול להיגמר, וזה הזמן לטייל בעולם. בשנתיים לפני המסע גם איבדנו את הורינו. אבא של אריק מת במפתיע, אמי חלתה בסרטן וביליתי המון לצידה במחלקה האונקולוגית. שם ראיתי אנשים צעירים שחלמו על לצאת משם ולטייל, והיום הזה לא הגיע. ומה שעוד קרה לי שהתחלתי להצטרד, והמשכתי ככה ללכת לעבודה ולאט־לאט קולי נעלם. יום אחד איזה סמנכ"ל אמר לי: ‘איזה קול פנימי את משתיקה?’ וברגע שרופא תעסוקתי קבע לי אובדן כושר עבודה, פתאום הבנתי שזה העיתוי להגשים לאריק את החלום".
יצרתם סביבכם קהילה.
אריק: "יש פה קהילה כפרית וקיבוצית של אנשים בווייב טוב, שהגיעו לחיות בהרמוניה ובקבלה. ומי שלא כזה מתרחק אוטומטית. רכלנות למשל, הורסת את הווייב. או שאנשים מתאימים את עצמם לקהילה או שהם מוצאים את עצמם כאאוטסיידרים".
אפרת: "בפייסבוק היינו מעלים סרטונים ותמונות של נחת, שלווה ואסקפיזם, והיינו המומים מאיך שזה תפס. תוך מספר ימים היו לנו 5,000 עוקבים. ראו משפחה רגילה, נורמטיבית, שחינוך הילדים חשוב לה והבריאות גם. מפה לשם אנשים התחילו לכתוב לנו בפרטי, רצו לבוא והיו להם הרבה שאלות ואז הוצאנו מדריכים כאלו, כמו צ'ק־ליסט באתר. אנחנו מקבלים אלפי תגובות מרגשות ומאות פניות ממשפחות המבקשות לקבל מאיתנו ייעוץ וליווי בנוגע ליציאה למסע בעולם, ולכן התחלנו לאחרונה לעשות הרצאות, לייבים ומפגשי זום לקבוצות".
עוד זוג שהגיע בעקבותיהם אלו טלי ועופר ברוידא (37) מעצב UI/UX. יחד עם שני ילדיהם, בני חמש וחצי ושלוש, הם עברו לקופנגן מכפר־סבא. "הייתי מנהלת תקשורת שיווקית בתיאטרון גשר והשילוב של שלושה סגרים עם ילדים קטנים בבית והקפאת עולם התרבות גרם לי לחשב מסלול מחדש. עופר עדיין עובד כאן מהמחשב, הוא כבר שנים עושה את זה מרחוק. התוכנית היא לגור כאן שנה. פחדתי שאני אגיע ואגלה שזה הכל חוץ מחוף ים ומקוקוסים. ובכן היום אנחנו גרים כאן במתחם של ארבע וילות. יש כאן ערסלים בכל מקום ובריכה, יש בית עץ לילדים, מגלשה ונדנדות בתוך המתחם. כולם ישראלים כאן וכבר על היום הראשון הם הכירו חברים, עכשיו הם כבר עצמאיים והולכים לשחק לבד במתחם".
למרות עלויות המחיה המפתות, שרק ממחישות את יוקר המחיה הישראלי, עדיין יש מקום לחשוב שההרפתקה התאילנדית הזאת שמורה למשפחות מבוססות בלבד. רוזנטל נחושה לשכנע אתכם שזה לא נכון: "אנשים חושבים שרק הייטקיסטים ומתכנתים יכולים לעשות את זה. אבל יש פה הכל מכל וכל. תקופת הקורונה פתחה את זה לכולם. רוב המשפחות כאן לא חיות על חסכונות, אף אחד לא הגיע לפה עם חבילות של כסף או שהוא ממומן מהארץ. אנשים פה עובדים כמו בישראל. אבל הם עושים סוויץ'. אם יועצת שינה הייתה מגיעה לבתים של אנשים, עכשיו היא מוכרת קורס דיגיטלי. אנחנו מכירים משפחה של שיפוצניק שיצאה למסע כזה, הגיעו למקסיקו והוא התחיל לעשות שם שיפוצים, ומזה הם חיים. יש מאמן כדורגל שהגיע לאי לפני ארבע שנים, וראה שאין פה כלום אז הוא פתח חוג כדורגל וזו אחת הפעילויות המרכזיות".
על כמה כסף בכל זאת צריכה להתארגן משפחה ישראלית שרוצה לחיות פה?
"היום עלויות מחיה של משפחה עם שניים או שלושה ילדים, שכוללות אוכל, חינוך, בריאות, מגורים, ותחבורה, הן בין 12־15 אלף שקלים לחודש. אפשר לגור בבית תאילנדי או בווילה מפוארת ונוף עוצר נשימה. תלוי אם תבשלו בבית או תאכלו רק במסעדות ואם תשלחו את הילדים לבית ספר כאן או תעשו להם חינוך ביתי".
גם רועי קלמר רואה את החיים על האי כמשתלמים: "אנחנו גרים בריזורט מהמם עם בריכה ומתחם עם כמה משפחות עם ילדים, ב־3,500 שקל לחודש. זה אבסורד. יש עוד טיפה תוספת על חשמל אבל זהו, אין ארנונה יקרה, אין מים וכל הדברים האלו. זה כלול במחיר ואפילו מנקים לך פעם בשבוע. באילת דבר כזה היה עולה 3,500 לילה. אתה יכול לשכור מרתף ברמת־גן במחיר הזה. ההיצע כאן גדול על הביקוש ובריזורטים רק רוצים שתבוא".
איך שאר ההוצאות אל מול הארץ?
“מאוד זול, המחירים הם בדרך כלל חצי. אנחנו הולכים למסעדה פה ומסיימים ב־300־400 באט, שזה בערך 30־40 שקלים. ארוחה משפחתית איכותית יותר תעלה 100 שקל. החינוך הוא ההוצאה הגדולה ביותר כי לא שמנו את הילדים בבתי ספר תאילנדיים אלא בפרטיים. החינוך עולה לנו בין 1,000 ל־2,500 שקלים לילד בחודש. הקטנים בגנים ב־1,000 שקל כל אחד והילד הגדול לומד בקיימברידג' ב־2,500. אבל זאת בחירה, כי יש משפחות שעושות זומים בארץ או לימוד ביתי".
והשבט רק גדל וגדל, אחרי החגים יצטרפו אליו, אם הכל ילך כמתוכנן, משפחת זיטון מיבנה: אבא שי, 38, אמא רעות, 32, ושלושת הילדים, בני שש עד שנתיים. וואן וואיי טיקט היישר לתאילנד. יעד ראשוני: בידוד שבועיים בפוקט, היעד הבא: קופנגן. הם התפטרו ממשרותיהם, שי כמנהל צוות לקוחות בפרטנר, ורעות כאחראית ידע בחברה. הם מכרו את הבית ביבנה ואת המכונית, חילקו אפילו את הצעצועים של הילדים. "החלטנו לא להיות מחויבים לאף אחד ולשום דבר", אומר שי. "לנסוע בלי כבלים. לא רוצים משהו להתעסק בו. אנחנו נוסעים לטייל, לחוות שנה מדהימה. כשנחליט שמיצינו וראינו וטיילנו וחווינו והגיע הזמן לחזור, נחזור. שנה וחצי או שנתיים. לכן לא רציתי שיהיה לנו משהו שיכריח אותנו לחזור. חוזה שכירות או עבודה. אני לוקח איתי רק לפטופ וזהו. הקצבתי לנו סכום של רבע מיליון שקל בשנה, שזה סביר. בארץ אני מבזבז יותר. בהתחלה חשבתי לשכור שם בית. אבל גיליתי שהיום בקורונה, המלונות כל כך נואשים ללקוחות שהם כמעט על סף לשלם לך שתבוא. אני הולך לשלם 2,000 שקלים לשבוע בריזורט מטורף, ועוד אקבל בסוף כל שבוע קרדיט חזרה לשימוש במלון. לשבוע הראשון כבר הזמנתי לנו מקום במסעדה שראינו ב'אהרוני וגידי' והזמנו קורס בישול תאילנדי עם הילדים. כבר כתבתי בקבוצה שאני מחפש בייביסיטרית בקופנגן שתעזור לנו עם הילדים. כי בטח נרצה לצאת ולבלות. אבל לא נחיה ככה כל הזמן, זה ברור".
איך הגיבו במשפחה המורחבת כשסיפרתם להם?
"קראנו להורים שלי אלינו הביתה ואמרנו: 'החלטנו לנסוע', אבא שלי בכה ושאל: 'למה אתה לא יכול להיות כמו כולם? בגיל 70 צא לפנסיה, סע בעולם'. ואני עניתי: 'למה לחכות לגיל 70, מי יודע אם נגיע לגיל הזה, ובאיזה מצב. כמה כדורים אצטרך כדי לטפס על איזה הר'. הם כבר סגרו כרטיס טיסה לחנוכה לבוא אלינו. בעבודה הבוסית שלי לא האמינה. הייתי צריך להראות לה את כרטיסי הטיסה. היא חשבה שאני צוחק עליה".
איך תיווכתם את ההחלטה לילדים?
"בדרך קצת יותר ויזואלית. הראיתי להם סרטונים על תאילנד, קניתי לילדה גלובוס. אמרתי לה: 'תסובבי ותגידי לאן את רוצה לנסוע', וכמובן שכיוונתי שזה ייצא תאילנד. התחלתי לחשוף אותה לאוכל אסייתי, לסרטוני יוטיוב מתאילנד, לחוות פילים שאני רוצה שנתנדב שם כמה ימים. יום אחד היא חזרה מהגן ואמרה: 'הגננת חושבת שאני עובדת עליה, שאנחנו טסים לשבוע־שבועיים'. שלחתי הודעה לגננת: 'מאי רצינית. אנחנו טסים לטיול ארוך למזרח', ואז הגננת שיתפה איתנו פעולה ועשו על זה שיעור בגן. כבר מעכשיו חיזקנו אותה בארץ עם מורה פרטית לעברית ולאנגלית. אורי, האמצעי שלנו, מאוד מתרגש. אני מראה לו סרטונים של משפחות שעושות דברים, אומר לו כל הזמן: 'איך אני מחכה שנעשה יחד קיאקים ואומגה'. גם הוא מספר לכולם: 'אני טס לתאילנד, לגור על שפת הים'. הכל היה 'איזה כיף'. אבל אתמול כשהתחלתי לארוז את הבית ולפרק את המשחקים ואת הטרמפולינה, פתאום ירד להם האסימון שזה קורה עוד רגע. ואז: 'לא, אבא, נשאיר, נחזור'. זה היה רגע שהיה קצת יותר קשה, כי זה היה מוחשי".
ממה אתם חוששים בעיקר?
"הסיפור של החינוך. שהבת שלי תהיה בפיגור. אבל כל הילדים שם מקדימים את מערכת החינוך בארץ בשנתיים־שלוש. לומדים תחומים שלא לומדים בארץ. עריכת וידיאו, מדברים אנגלית ותאית. אני בטוח שהם יחזרו ברמה גבוהה יותר. לקטנים נעשה הום סקולינג. הכי חשוב ללמד חשבון, עברית ואנגלית. ממה שהבנתי בסוף הילדים מדברים ביניהם תאית וההורים לא מבינים אותם".
חששות אחרים שייכים לבריאות. מה עושים במדינת עולם שלישי עם מערכת רפואית לא מערבית, עם ילדים ועוד בתקופה של מגפה עולמית. הרוזנטלים כבר עברו טבילת אש כשבנם שבר את היד. "הוא נפל מערסל. לקחנו אותו לבית חולים ומהר מאוד הבנו שאין מענה באי שלנו. לקחו אותו באמבולנס־סירה לקוסמוי וגם שם הבנו שזה לא ייתן מענה. הטיסו אותו לבנגקוק. במצב כזה אתה רוצה לשמוע עברית מרופא שירגיע אותך. בסוף הוא הגיע לבית חולים פרטי מעולה, אריק היה איתו ואני עם הילדים. הפעלנו את הביטוח מהארץ. התייעצנו עם מומחים מישראל, לפני ואחרי הניתוח. אבל הכי נגעה לליבי הקהילה. שכנות שאלו: את צריכה סיר אוכל, כסף מזומן, שנבשל לך?"
את טלי ריסיס ברוידא זה הרגיע. "החשש הכי גדול שלי היה מבחינה רפואית, נורא דאגתי כי בראש שלי תאילנד זאת מדינת עולם שלישי, אז מה עושים אם לילדים קורה משהו. זה היה חשש בלי קשר לקורונה, כי פה היא לא הייתה כל כך מורגשת בהתחלה. בארץ האינטנסיביות של הדיווחים על המגפה מלחיצה, הושפענו מזה לפני שטסנו ומהרגע שאנחנו פה אנחנו רגועים יותר, התנתקנו קצת מהחדשות".
רועי קלמר: "אשתי יותר חששה מזה ממני. בסוף אנשים חיים כאן ויש להם ילדים ששוברים איברים ונשים שיולדות. אם אתה צריך משהו מסובך כמו רופא מומחה או מענה מקצועי יותר אתה מגיע לקוסמוי או לבנגקוק, זה מזכיר אנשים שגרים במקום מרוחק בישראל, כמו נגיד אנשים ברמת הגולן או באילת שנוסעים הרבה בשביל רופא בתל השומר".
"יש פה תחושת ביטחון מדהימה", מספרת ליבי לוי שגרה עם בן זוגה איתי פרייס ושני ילדיהם בכפר הדייגים הקטן צ'לוקלאם. "את יכולה להשאיר בית פתוח עם כסף על השולחן ולחזור אחרי יומיים וגם הילדים פה חופשיים ואף אחד לא יזיק להם. מה שצריך לשים אליו לב, הוא שהגוף מתנהג אחרת. אם אתה נופל ונשרט, וזה קורה מלא, הפצע מזדהם מהר, בגלל הלחות. לכן אני למדתי להשתמש בכל מיני צמחי מרפא שלא מקובלים בארץ, מי כסף או דרגון בלאד, למשל". לוי היא נטורופתית ומלווה קבוצות תזונה אונליין לאורח חיים בריא ולגמילה מגלוטן ומסוכר, ופרייס איש היי־טק. לקופנגן הגיעו באפריל האחרון. "איתי תמיד רצה רילוקיישן ואני לא", מספרת ליבי. "לי היה טוב בבית באבן יהודה, קרובה למשפחה, אבל אז התחילה הקורונה וככל שהתקדמה, איתי, שעובד הרבה עם ארצות־הברית, אמר: 'זו תקופה טובה'. כל העסק שלי הפך להיות אונליין. קבוצות התזונה האינטרנטיות שלי צמחו ברמה מטורפת, וכל המטופלות עברו לייעוץ מקוון, ולכן אמרתי לו שגם לי זה עושה חשק ויאללה".
לטובת המתלהבים, יש משהו שלילי על המקום שצריך לקחת בחשבון?
אפרת: "יש פה ג'וקים יותר גדולים מבארץ, אבל מפחדים יותר מהיתושים. הם יכולים לגרום לקדחת דנגי וזה מעסיק אנשים וממש נמרחים נגד יתושים".
ויש עוד מחשבה שמטרידה אותם, מצמיתה ממש: מה יקרה כשיצטרכו לחזור. "יש פחד מהיום שאחרי", אומר רועי קלמר. "אני בטח אעמוד בפקק ואגיד, 'למה עשיתי את זה? למה חזרתי?' אבל אני גם מבין שהרגע הזה יגיע. מעט אנשים יגידו לך שהם מתכננים להזדקן פה. הבית הוא בישראל, כולם מבינים את זה, איפה שנולדנו ואיפה שהמשפחות המורחבות והחיים המקצועיים שלנו".
אולי האידיליה תיגמר כשיציפו את האי הזה עוד ועוד ישראלים בהשראתכם?
"למה? מדהים. אני לא חושב שצריך לצמצם שפע. אין פה מגבלת משאבים. ומי אני? אין לי בעלות על כל זה ואני לא שם את עצמי מעל אף אחד אחר".
רעות פישמן בכל זאת מעדיפה להדחיק את המחשבה על החזרה הביתה: "אם תגידי לבעלי שצריך לחזור עכשיו אחרי שלושה חודשים הוא יגיד לך סבבה. אם תגידי את זה לי אני אהיה הבן אדם האומלל בעולם".
עד כדי כך?
"שנים הורדתי דמעות של כאב אחרי שאחי נהרג. היום כל בוקר אני מתחילה את היום שלי בדמעות של אושר, לא מאמינה שזה בכלל אפשרי. שמה ברכב שיר נוגע ונוהגת. הייתי בטוחה שכל החיים אהיה עצובה, ופתאום טוב לי. המעבר לכאן מרפא אותי. הרגשתי שאני צריכה שלווה פנימית כדי להכיל את מה שקרה לנו, שלווה עמוקה שהיא מעבר לחופשה. הצלחתי להגיע לזה רק כאן".
