"7 ביולי 99', יהוד. GMC לבנה עוצרת בקצה רחוב ביאליק, ליד בית מוקף גדרות וצמחייה עבה. מהמכונית המסחרית מורד באלונקה הרב עוזי משולם. דממה מקפיאה. חמש שנים וחצי לאחר שהובל לכלא כגיבור, חוזר הרב משולם לביתו ביהוד כשבר כלי".
("ידיעות אחרונות", 17 באוקטובר 1999)
ימיו הראשונים של עוזי משולם כאסיר מן המניין המשיכו את הקו האנרכיסטי שאפיין את התנהלותו עוד כאדם חופשי. בשירות בתי הסוהר סברו תחילה שדרך הפעולה הטובה ביותר היא לרכז במקום אחד את האסיר המפורסם ואת 11 חסידיו שנשפטו ונאסרו. לצורך כך ייחדו בשב"ס אגף מיוחד בכלא, שכלל מטבח, חצר, חדר לימוד עמוס ספרי תורה וחדרי לינה ל-12 האסירים. כך, סברו בארגון הכליאה, השקט התעשייתי יישמר. כמה שהם טעו.
פרקים קודמים בסדרה "מלחמת היהודים":
- פרק ראשון: הרב עוזי
"בהתחלה היה מאבק בעניין האוכל", נזכר הסנגור של משולם, עו"ד צדוק חוגי. "בכל תקופת המעצר הם אכלו רק ירקות ולחם. נמנעו מלאכול בשר ועוף בגלל הכשרות. כתבנו מכתבים לשב"ס וביקשנו שיביאו להם אוכל בהכשרת הבד"ץ. שב"ס בזמנו לא ידע מה רוצים ממנו. לא היה שם אז בד"ץ ולא כלום. ואז הם פתחו בשביתת רעב. בעקבות זאת, בשב"ס הסכימו לממן את זה, אבל לא ידעו מאיפה להביא את הארוחות. ואז נמצא הפתרון: אחד החסידים היה בעל אולם חתונות, והוא הסכים להתחייב לספק להם אוכל בהשגחת הבד"ץ. האוכל היה מגיע מדי יום בחמגשיות".
לדברי חוגי, "כל דבר היה מאבק. האסירים ביקשו ארבעת המינים, לא היה דבר כזה בשב"ס, עושים צום, מקבלים. בסופו של דבר הצומות האלה פגעו קשות בבריאות של הרב. אבל מה ששבר אותו לא היו הצומות האלה, אלא זה שהפרידו אותו מהתלמידים שלו.
"הייתה בשב"ס ועדה מיוחדת, שכל תפקידה לטפל ברב משולם ותלמידיו, לגרום להם להישמע להוראות, לא לבוא בדרישות, למצוא דרכים להכניע אותם. הם הבינו שהכוח של הרב נובע מכך שהוא נמצא יחד עם תלמידיו. מבחינתו הוא לא בכלא. נכון שהוא היה רחוק מאשתו ומילדיו, אבל הוא למד ולימד תורה. מבחינתו, יותר מזה הוא לא יכול היה לבקש".
בארגון הכליאה ראו את זה קצת אחרת. נציב שב"ס באותם ימים, עמוס עזאני, צוטט בכתבתה של שוש מולא במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" בינואר 1998, ותיאר את משולם כ"אסיר בעייתי, שמסרב לקבל על עצמו את אסירותו". עזאני ציין כי משולם מסרב ללבוש מדי אסיר מחוץ לתאו, ולכן אינו מקבל ביקורים. קצת כמו אסיר אחר שיסרב שנים אחר כך ללבוש מדים - הנשיא לשעבר משה קצב.
עזאני תיאר כיצד "את המאבק בעניינו מובילים מקורביו, ולאורך כל הדרך אין קשר בין הטענות שהם מעלים לבין המציאות. הם טועים בדברים העובדתיים והם טועים גם בפרשנות (...) אם הוא מתעקש לא לראות רופא, הם טוענים שאנחנו לא נותנים לו טיפול רפואי. כשהוא מחליט, למשל, שהוא לא רוצה לאכול, אז יוצא שאנחנו מרעיבים אותו (...) אם הכול היה בסדר בכלא, אז הוא היה נשכח בחוץ. בתקופה שהיה שקט בחוץ, הוא היה מדוכדך".
גם מחוץ לכותלי בית הסוהר הרוחות סביב משולם עוד לא שככו. מולא תיארה כיצד פעילים למען משולם "מטרידים טלפונית את אויביו של הרב, מנציב שב"ס עד אחרון הסוהרים שמטפלים בו, מפגינים מול גדרות הכלא וכשצריך פונים לתקשורת". בינואר 1996 הכריז המפכ"ל, אסף חפץ, שבידי החסידים רשימת חיסול הכוללת אותו, את ראש השב"כ, את השר לביטחון הפנים ואת מבקרת המדינה.
במאי 1996 כלו כל הקיצים. בעקבות דו"ח מודיעיני, שהגדיר את משולם "גורו העומד בראש כת, עם פוטנציאל ניכר של מסוכנות", הוחלט להפריד בין האסיר הכריזמטי לבין חסידיו, והוא הועבר לכלא שאטה השמור. "זה גמר אותו מבפנים. לקחו לו את החיוּת. זה היה כאילו הוציאו דג מהמים", הסביר עו"ד חוגי. "הוא התחיל שביתת רעב שנמשכה כמה חודשים טובים. הוא היה כבר בסכנת חיים. אז פנו לבית המשפט וקיבלו צו שאישר להם להזין אותו בכוח. במשך שבועות נתנו לו גם מטרנה דרך הווריד. אם לא - הוא היה גומר".
מצבו הבריאותי של משולם הלך והידרדר. גם הרגל שלו, שספגה פציעת ירי כמה שנים קודם לכן, כאשר בן למשפחה של תומכיו ירה בו והתאבד, הייתה מקור לסבל עבורו. הפעם הבאה שחוגי פגש אותו הייתה במתקן הרפואי של שב"ס. "זה היה זמן קצר לפני שהוא שוחרר. היו לו רגליים דקות ובטן מנופחת. הוא נראה כמו ילד רעב מבנגלדש. הוא בקושי יכול היה לדבר. יש כאלה שאומרים עד היום שנתנו לו שם דברים לא טובים.
"הוא אמר, 'לי לא חטפו לא אח ולא בן-דוד. אני נלחם את מלחמתם של אחרים'. הוא היה מאוד מאוכזב, בעיקר כאב לו שראשי העדה התימנית לא יצאו בתמיכה בו. הוא הרגיש מאוד בודד. אמר שהוא לא מאמין שייעשה כבר צדק. לא בעניין ילדי תימן - וגם לא בעניינו".
עם דעיכת קולו של משולם מתוך הכלא, החלה לגווע גם הפעילות של חסידיו בחוץ, אבל מצבו הבריאותי הקשה ואולי גם הלחץ מצד חסידיו עשו את שלהם. גם בצמרת הפוליטית בישראל כבר נשמעו הקולות שקראו לחון אותו.
אחרי כמה פניות לוועדת השחרורים החליטה הוועדה לנכות שליש ממאסרו של משולם, בשל מצבו הרפואי ולאחר שהמדינה הסירה את התנגדותה. בנוסף, נשיא המדינה, עזר ויצמן, קיצר את עונשו בשבעה חודשים. כך יצא משולם לחופשי ביולי 1999, אחרי שריצה חמש שנות מאסר מתוך השמונה שנגזרו עליו. הוא שוחרר בתנאים מגבילים, שתכליתם הייתה בעיקר להקשות עליו לעסוק בפרשת ילדי תימן. הוא היה בן 47 בלבד.
עם שחרורו נדמה היה כי "שבר כלי" הוא צמד המילים שתיאר את מצבו באופן המדויק ביותר, במיוחד בהשוואה לאדם שהיה משולם כשנכנס לכלא. "הוא יצא מבית הסוהר גמור", אמר חוגי. "לא טיפלו בו טוב. בשנים האלה למדינת ישראל היו את כל האמצעים לטפל בשובת רעב. הוא לא היה צריך להגיע למצב הזה בשום פנים ואופן. כשנכנס לבית הסוהר היה חזק גם פיזית וגם נפשית".
לדבריו, "המשפחה בנתה לו בבית חדר טיפול נמרץ, עם חמצן ועם כל מה שצריך. אחרי שהוא השתחרר לא הלכתי לבקר אותו. הוא היה סגור בחדר. הוא לא ראה יותר אף אחד". בנו של משולם, עמי, הוסיף: "בשנותיו האחרונות אבא עבר את סיוט חייו. אני לא מאחל לשונאים שלי מצב שכזה. התעללות קשה בצורות שונות באמצעות אויבים מבחוץ, ולצערי גם מבית".
13 שנים שכב משולם בביתו חסר תנועה, כחי-מת. יחידי סגולה בלבד פגשו אותו בשנים האלה. התקשורת, שחזרה לרגע לחייו כדי לסקר את שחרורו מהכלא, הניחה לרב המפורסם לנפשו. החסידים לא באו יותר. משולם נוצח. ביום שישי, 21 ביוני 2013, בהיותו בן 60, משולם הלך לעולמו בביתו שביהוד.
הוא הובא למנוחות עוד לפני כניסת השבת ונקבר לצד סבו החורג, הרב המקובל חיים סינוואני, שהשפיע כל כך על חייו. על קברו נכתב: "פ.נ מורי אזולאי עוזי, ב"ר דוד משולם, ה' יקום דמו, אשר מסר נפשו בהוראת סבו מורי חיים סינוואני זיע"א לתקן עוול גניבת ומכירת אלפי ילדי ישראל מקהילות תימן מזרח ובלקן, נרדף עונה ונרצח על ידי גורמי ממסד מושחתים במדינה שגזלה ומתהדרת בשם 'ישראל'".
קרוב לשבעים שנה חלפו מאז פרשת היעלמות הילדים בראשית שנות המדינה. צילם הכבד עדיין מרחף. מנפשם של בני משפחות הנעדרים הפרשה לא תרפה לעולם, וכנראה גם לא מהמצפון הלאומי של מדינת ישראל. פרשת עוזי משולם, שכונתה גם "אירועי יהוד 1994", העלתה לסדר היום הציבורי את פרשת ילדי תימן כבעיה לאומית.
שלוש ועדות בסך הכול חקרו את אירועי היעלמות הילדים. ב-2011 הגישה את מסקנותיה ועדת קדמי-כהן, שקמה ב-1995 בעקבות פרשת ההתבצרות של משולם. על פני 330 עמודים נפרשו סיפורים קשים מנשוא על היעלמותם של מאות של תינוקות וילדים, שלגבי מרביתם נקבע כי נפטרו, ללא כל הליך מסודר של הודעה וזיהוי של הוריהם. גורלם של 33 תינוקות נותר עלום.
משולם היווה השראה גם להקמתן של עמותות שעוסקות בפרשת ילדי תימן. יעל צדוק, עיתונאית לשעבר בקול ישראל, הקימה את עמותת "אחים וקיימים", לדבריה בעקבות ההתרחשויות ביהוד. "ב-1994 שמעתי לראשונה על משולם", סיפרה צדוק. "התחלתי לחקור, ומהר מאוד הגעתי לעשרות אימהות ואבות שסיפרו לי איך חטפו להם את הילדים. זה הפך לי את הבטן. הדפוסים היו חוזרים. בערב האמא עוד הניקה, ובבוקר אמרו לה שהילד שלה מת.
"באותה שנה עשיתי ברשת א' תוכנית של שעתיים בנושא, ומאז אני לא יכולה להרפות. המשכתי לחקור. הקמנו את העמותה שמכוונת לדור האחים, אחרי שההורים כבר לא היו יכולים לטפל בנושא. בזכות המחאה הנחושה של משולם, כל העניין זכה לתהודה ציבורית".
עמותת עמר"ם, שפועלת להכרה ולאחריות של המדינה בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, קבעה את יום המודעות השנתי לפרשה דווקא ביום פטירתו של משולם. תום מהגר, מנכ"ל העמותה, הסביר כי "קבענו את יום המודעות לחטיפת הילדים ביום פטירתו משום שמבחינתנו חלק מההכרה בפרשה הוא ניקוי שמו של הרב משולם ז"ל. המדינה ניסתה למתג אותו כמנהיג כת הזוי, אבל מבחינת המשפחות הוא היה איש צדק ואמת".
בשנה שעברה דחה נשיא המדינה לשעבר, ראובן ריבלין, בקשה לחון את משולם לאחר מותו. "הרב עוזי משולם ז"ל היה מהראשונים לחשוף את סיפורן הכואב של המשפחות ואת הפצע השותת בליבן, ולמאבקו הציבורי הייתה השפעה מכרעת על הקמתה של ועדת החקירה בנושא בשנת 1995", נכתב בהודעה שיצאה מבית הנשיא. עם זאת, נכתב כי "נוכח חומרת המעשים שבגינם הורשע, ובמיוחד אחריותו לתקיפתם של כוחות המשטרה ולסכנה לשלומם של תושבי הסביבה במהלך העימות, סבר ריבלין כי הדרך לתיקון העוול כלפי יוצאי תימן, מזרח ובלקן אינה במתן חנינה מלאה שלאחר המוות".
ההחלטה מקפלת בתוכה את הדילמה שממשיכה לבעבע מתחת לפני השטח, גם שנים לאחר מותו של משולם: הקיטוב בין מי שרואים במשולם השראה לאחד המאבקים הצודקים בתולדות המדינה לבין מי שתייגו אותו כתמהוני מסוכן ממשיך לחצות לבבות. דמותו בזיכרון הקולקטיבי נותרה בלתי מפוענחת.
"היה משהו בקול שלו, שהותיר רושם של 'אני לא אתן לכם לפגוע בי'. מין גאווה", אומר השחקן אברהם לוי, שעובד בימים אלה על הצגת יחיד שמפיחה חיים בדמותו השנויה במחלוקת של עוזי משולם. "רואים בעיניים שלו שכאב לו מאוד. במשך שנים, מאז שהיה ילד, ישבו אצלו בסלון וסיפרו סיפורים קשים על ילדים שנחטפו. זה יצר אצלו טראומה משנית. זה מסביר הרבה ממה שהניע אותו. כל אדם שחושב שהוא יכול לשנות את העולם בכזאת אדיקות, יש בו גם צד אחר. אפשר להגיד את זה גם על שמעון פרס. מישהו שהולך עד הסוף עם האמת שלו, אנשים חושבים שהוא מטורף. בעיניי זה מעורר השראה".
השראה או טירוף? על פי רחל ליכטנשטיין, מנכ"לית המרכז הישראלי לנפגעי כתות, הכריזמה של משולם לא התעצמה לממדים של כת. לדבריה, "אני יכולה לומר שממה שקראתי עליו בעיתונות הוא היה אדם כריזמטי, שאנשים הלכו אחריו בעיניים עצומות. אבל כשפגשתי אנשים שהיו חסידים שלו, הבנתי שלמרות שהוא היה דמות נערצת בעיניהם, ממה שהם סיפרו לא מצאתי מאפיינים כיתתיים אחרים כמו פיקוח על המעשים ביומיום, ענישה, ניצול כלכלי, השפלות. כל אלה ועוד לא ראיתי אצל משולם.
"שוני נוסף בינו לבין מנהיג כת קלאסי הוא שעד כמה שידוע לנו, משולם לא נטל שום טובות הנאה לעצמו. הוא היה אדם שרתם אנשים למען מטרה שהם האמינו בה, וחלקם היו מוכנים אפילו לסכן את חייהם למענה, אבל אני לא סבורה שהיה מדובר בכת".
גם על חלקו בחשיפתה של פרשת ילדי תימן יש מחלוקת: "הוא לא היה הראשון שהביא למודעות את הפרשה", אמר פרופ' מוטי ענברי העוסק בלימודי דתות באוניברסיטת צפון קרוליינה, ומי שניתח את דרשותיו של משולם. "הוא גם שיקר והגזים לגבי הפרשה. אם רוצים לכבד את פרשת ילדי תימן, אפשר להעלות את שמותיהם של פעילי העדה התימנית בשנות ה-60, שהביאו לכינונה של הוועדה הראשונה שבחנה את הפרשה. לא אדם כמו משולם".
לדברי פרופ' ענברי, "האפשרות שתינתן למשולם חנינה אחרי מותו היא דבר מטורף. מדובר באדם שהשקפתו האידיאולוגית שילבה אנטי-ציונות בסגנון חסידות סאטמר עם השקפת עולם כהניסטית. הוא שנא אשכנזים, ציונים וחילונים, וכינה אותם 'ערב רב'. בקבלה נחשבים ערב-רב למייצגי השטן. במילים פשוטות, הוא היה מונע מגזענות ושנאה. משולם תכנן התבצרות ממושכת וראה בעצמו המשיח. ממניעים משיחיים הוא ביצע מעשים אלימים".
אלי לנדאו, הפסיכולוג המשטרתי ומי שסומן על ידי משולם כאויב מטעם הממסד, מבקש להדגיש כי "צריך לעשות הפרדה בין אירוע עוזי משולם ביהוד לבין פרשת ילדי תימן. זאת פרשה שהיא שערורייה איומה. המדינה עשתה פה עוול נוראי למשפחות האלה. אבל האיש עבר עבירות פליליות. יחד עם זאת, אם לילדים שלו, למשפחה, זה חשוב, הייתי אומר די. שיחונו אותו. זה לא שהיה כאן אירוע התבצרות עם בני ערובה בבנק, שאז אם היו מבקשים חנינה הייתי אומר שזה נותן לגיטימציה. כאן זה היה אירוע חריג, שאין לו תקדים במדינה".
הבן עמי כבר לא מתרגש. "אבא היה אדם שלא מחפש כבוד ולא מחפש איך יזכרו אותו. במקום שיקראו רחוב על שמו, הוא היה מעדיף שתילמד ותיחקר פרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן. אם הוא היה כאן היום, הוא בטח היה שואל שאלה מאוד פשוטה: 'מה אתם הייתם עושים אם הייתם יודעים שעשו דבר כזה למשפחה שלכם?'".
