ביום הולדתו ה־77, שצוין לפני כחצי שנה - לא במסיבה, אלא בכנס לוחמים בעמק הבכא - אביגדור קהלני עוד הרגיש כמו פנתר. "לא שאני בא להשוויץ", הוא מצטנע, "אבל מאז הפציעה במלחמת ששת הימים ו־17 הניתוחים שעברתי ואשפוז של שנה, אני בודק את הבריאות שלי על פי שלושה פרמטרים". והוא שמח לפרט. "אם אני מגיע לשרוכים של הנעליים זה סימן שאני עוד לא צריך פיליפיני, אם אני בלי קטטר זה סימן שהמנוע הפנימי עדיין עובד, ואם אני מזהה ונהנה מהאיש שמתגלח מולי בבוקר אני מבסוט מהחיים. מה עוד צריך הבן אדם? להיות יותר צעיר? אנחנו, התימנים, מתקדמים ברוורס. להפוך למיליונר? במו ידיי בדקתי ובמו עיניי ראיתי שבתכריכים אין כיסים. כל בוקר אני לוקח כדור קטן בשביל הגאוט (שיגדון - ס"ש) מחלה אשכנזית שנדבקה אליי, אבל חוץ ממנו אין לי תרופות. אני בריא ועובד ופעיל, ברוך השם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בדיוק לפני חודש הפנתר חש ברע. "קמתי בבוקר ואמרתי לדליה, אשתי, שנתפס לי הגב. גם אמרתי לה שזה מוזר בגלל שלא זכרתי שעשיתי איזו תנועה לא זהירה. כיוון שהכאב היה נסבל יצאנו לסידורים, עשיתי את החיסון השלישי לקורונה ובערב, כשעלה לי החום והתחילו צמרמורות, חשבתי שזו תופעת לוואי שלו. בחצות דליה הסיעה אותי למיון איכילוב ואחרי שעתיים שוחררתי הביתה. למחרת, יום חדש, כאבי הגב החמירו. דרור, בני הבכור, הסיע אותי למיון ובאמצע הלילה שוב שלחו אותי הביתה עם משהו נגד כאבים.
ביום השלישי נסענו לבר־מצווה של אחד משבעת נכדינו, בשורש, משהו קטן, רק המשפחה הגרעינית, ושם כבר התחלתי להרגיש שהכאב הוא כמו מכות חשמל למוח. חשקתי שפתיים, נהגתי בחזרה לתל־אביב, וכשנפלתי למיטה, על הבטן, כבר לא יכולתי לנשום. התחננתי שיגיע אמבולנס. כשסוף־סוף נכנס חובש לחדר השינה אמרתי לו, 'תקשיב, אל תנסה לגעת בי כי אני אקפוץ עד לשמיים. קח זריקת מורפיום ותכניס לי אותה כל כך חזק עד שלא אדע מי אני ומה אני. רק כשאפסיק להרגיש את הכאב תעביר אותי לאלונקה'. וזה מה שהיה".
מה חשבת שיש לך?
"פריצת דיסק. מאז ששת הימים אני סוחב שלוש פריצות, אבל זה לא הסתדר לי בראש כי כבר חמש שנים אני שוחה בבית הלוחם, כל יום שעה, ואני שוחה אחורה כדי לחזק את שרירי הגב. בחמש השנים האלה היה לי שקט, יחסי, אז מה גרם להתפרצות כזאת? גם הרופאים לא ידעו, התחילו לחפש, ורע לי, ואני מתפתל. מרגע לרגע הכאב במותן הימני מתעצם. עכשיו בואי, אני לא אחד שלא יודע לסבול, לא עשו אותי מזכוכית".
ברור, אתה גיבור ישראל.
"עזבי", הוא מושך בכתף, "שיעידו עליי אחרים. העובדות הן שהייתי הפצוע הכי קשה מששת הימים שהצליחו להציל, 60 אחוז כוויות, דרגה שלישית, לקחו עור מהרגליים ומהידיים והשתילו אותו בחלק האחורי שלי, מהצוואר ומטה, אבל כאב כזה לא היה לי בחיים. אפילו כשעברתי סדרה של ניתוחים בברך ימין, בשלישי ניסרו את הברך וברביעי הגיעו למסקנה שאין ברירה והשתילו לי ברך חדשה, אז ניצחתי את הכאב".
איך?
"לקחתי מגבת, הכנסתי אותה לפה ונשכתי אותה בכל כוחי. נשכתי ודמעתי והחנקתי את צעקת הכאב בתוכי".
אלא ש"שיטת המגבת" שעבדה לקהלני בפציעה הקשה, לא עבדה הפעם, מול הכאבים שפקדו אותו וגרמו גם לקשיי נשימה. "פתאום נחת עליי כאב כזה", הוא מספר, "כאילו שמישהו נעץ סכין בגבי ואני רואה כוכבים. כל פולס מזעזע את המוח ומקפיץ אותי לתקרה. והכאב לא מרפה, אפילו לא לדקה. אמרתי לרופאים, 'זה כאב אחר, זה משהו אחר', והם המשיכו לסרוק אותי מכל הכיוונים, מחפשים ולא מוצאים. העבירו אותי מטיפול נמרץ נשימתי לטיפול נמרץ רגיל.
“הייתי נעול בבועת הכאב, יחד עם דליה ושלושת הילדים שלנו שעשו משמרות ליד מיטתי. כולנו כיבינו את הטלפונים וניתקנו מגע מהעולם החיצוני. לא עלה בדעתי שבבתי כנסת מתפללים לשלומי. אחרי עשרה ימים, הזמנים המדויקים עוד קצת מבולבלים אצלי, העבירו אותי לפנימית ה' ופרופ' שלמה ברלינר בא אליי ואמר, 'אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה יש לך. נכנס לך חיידק'. שאלתי, 'חיידק טורף?' והוא השיב, 'לא, זה אח שלו. סטרפטוקוקוס בי. זה חיידק אלים ואם הוא נכנס למחזור הדם אז אללה יוסטור'.
ואני מקשיב לו ונקרע מכאבים. שאלתי את מנהל המחלקה מאיפה החיידק הזה בא והוא הצביע על פצע בחניכיים. רק אז נזכרתי ששבועיים קודם לכן קפצתי לרופא השיניים שלי, לביקורת שגרתית, והוא טען ששן מסוימת דורשת טיפול מיידי. התווכחתי איתו, שאלתי למה לטפל בה אם היא לא כואבת, ורופא השיניים ענה שזה פצע פתוח, לא אבצס. קבענו שאקפוץ אליו בשבוע הבא ולא הספקתי".
אחרי אשפוז בן שלושה שבועות שוחרר קהלני לביתו, כשהוא מחובר לאינפוזיה שמזרימה אנטיביוטיקה לזרועו. רוב היום הוא שוכב במיטה מתכווננת ("בנו לי בית חולים בבית") בסלון דירתו שבקומה העשירית. מימינו הים ומגרש חול ששימש בעבר כשדה דב ("אני מתגעגע למטוסים שממריאים ונוחתים, הרעש לא הפריע לי, היה כאן אקשן") ולשמאלו תצוגה מרהיבה של זרי פרחים וסלסילות ממתקים. הוא מתעקש לרדת מהמיטה, חוטף סחרחורת, כמעט מועד, מתלונן על כמויות המורפיום האדירות שצרך בשל כאבי הגב וגם על נדודי השינה שפוקדים אותו בבית, אבל אחרי דקות ספורות מתעשת, מזדקף, אוחז בעמוד האינפוזיה וצועד איתו במסדרון לעבר חדר העבודה שנראה כמו מיני־מוזיאון. הקירות עמוסים בתעודות (עיטור המופת ממלחמת ששת הימים, עיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים ועיטור הנשיא על תרומתו למדינת ישראל) ובתצלומים משפחתיים.
כמה פעמים צפית בצפירת ההרגעה ששידרת לעולם?
"למה לי לצפות בסרטון? אני זוכר טוב מאוד מה היה. דובר איכילוב בא אליי, דיווח שיש שמועה שאני בסכנת חיים ואמר שחייבים להרגיע את הציבור המודאג. אז שמתי עליי שמיכה, לא נעים שיראו אותי בפיג'מה, ואמרתי למצלמה, 'אני חי, אני פה, אני לא הולך לשום מקום ואני אנצח'. צחקתי נורא כשצילצלת אליי, לבית החולים, ושאלת אם זה היה משפט ספונטני או מתוכנן. ברור שהוא יצא ממני בשלוף. הפועל 'לנצח' נמצא אצלי בשימוש יום־יומי".
6 צפייה בגלריה
''אחרי שאמרתי שלום לעולם החלטתי לעשות ניסיון אחרון''. בעת שירותו הצבאי
(צילום: דובר צה"ל)
מפני שהחיים הם ניצחון אחד גדול?
"להפך, מפני שהחיים הם מאבק. מיום שנולדת ועד שתעבור לעולם הבא אתה במלחמה".
ובמלחמות הוא מבין. קהלני, סופר ומרצה מבוקש, נחשב לאחד מסמלי מלחמת יום כיפור בעקבות הניצחון ההרואי שהוביל בקרב העקוב מדם בעמק הבכא. מלחמת ששת הימים שקדמה לה הייתה המפגש הראשון שלו עם הקו שמפריד בין חיים למוות.
"בששת הימים, הטנק שלי היה הראשון שעבר את הגבול וכולם נסעו אחרי המפקד. הטנק הראשון שבו ישבתי נפגע אז קפצתי לטנק השני, וכשגם הוא נפגע קפצתי לשלישי. נכנסתי לחאן־יונס, עיר ערבית, נסעתי בכביש הראשי ומאחוריי כל הטנקים שלי, בשדרה. בלי חי"ר ובלי מודיעין ובלי מפות המשכתי לדהור ברחוב כשמעליי יורים, ממש מכסחים לי את הצורה. אחר כך נכנסתי לרפיח ושוב, אני הטנק הראשון שנוסע ברחובות וכל הטנקים דוהרים אחרי המג'נון שמוביל. וככה כל היום. בערב בא אליי גורודיש, מפקד החטיבה ואמר, 'אביגדור, תוביל את השיירה לאל־עריש'. מה? עכשיו? לא תיכננו להגיע ביום ההוא לאל־עריש, אבל המפקד אמר ואני קופץ ורץ לטנק.
"לפני אל־עריש, בירתה של סיני, אני נכנס למארב, מקבל פגז, מרגיש כאילו פטיש חמישה קילו הולם בראשי ונופל פנימה, לתוך הטנק. רוצה לצעוק מכאב, אבל שותק כי לא נעים לי, כל החיילים שלי מקשיבים לי בקשר. מנסה לקום כדי להתרחק מהאש שכבר אוחזת בי, מגיע לפתח הטנק ושוב נופל. ניסיון שלישי, שוב קם, שוב מגיע כמעט עד לפתח, כבר אין לי כוחות ואז אני צועק. מה צעקתי?"
אנחנו בחידון?
"למה לא?"
צעקת "שמע ישראל".
"לכל אחד יש אלוהים אחד. מיהו? אמא. ואני צעקתי 'אמא' כל כך חזק עד ששאגת הכאב הגיעה לאוזניה של אמא שלי בבית שלה בנס־ציונה. עוד לא גמרתי לצעוק ורצף של תמונות התחיל לרוץ לי מול העיניים. נפרדתי מהחיים. אחרי שאמרתי שלום לעולם החלטתי לעשות ניסיון אחרון.
הגעתי לפתח הטנק וקפצתי ממנו ימינה, לדיונה. כיסיתי באדמה את גופי, הייתי שרוף כולי, ורק ראשי נשאר בחוץ. רציתי לעצום את העיניים, רציתי לישון, אבל פתאום ראיתי טנק מתקרב. טנק שלנו, שהיה מאחוריי. הוא לקח ימינה כדי לברוח מהמארב והתחיל לנסוע עליי. לא ידעתי אם הוא יראה את הראש שמבצבץ מהאדמה אז קמתי, למזלי הנעליים עוד היו עליי, רצתי 300 מטר ועליתי על טנק שחילץ אותי. רק אחרי שבע שעות הגעתי לבית חולים סורוקה".
סבלת מפוסט־טראומה?
"איך לא? היה לי ברור שהיא קיימת בתוך תוכי וגם היה לי ברור שלא אדבר עליה עם איש".
למה?
"עם מי יכולתי לדבר על זה? עם אשתי? למה שאפחיד אותה יותר? עם חברים שלי? אני לא משתף אותם בדברים כאלה. עם המפקד? לא יקום ולא יהיה. החלטתי שזו הבעיה שלי ושאני, בכוחות עצמי, אתגבר עליה. היו לי כמה שנים שקטות עד ליום כיפור שבו ישבתי בנפח, ברמת הגולן, ופתאום זיהיתי מטוסים של חיל האוויר הסורי חגים מעל ראשי. קפצתי לטנק, התחלתי לשעוט וכשהתקרבתי לאזור קוניטרה הרגשתי שהפה שלי מתייבש. אמרתי לעצמי, 'אביגדור, הנה זה בא לך'. לקחתי מימייה, שתיתי את כולה, ולא עזר.
רוקנתי עוד מימייה והפה עדיין יבש ואלוהים, מה אני עושה? הבנתי שהטראומה התחילה לצאת מהמוח האחורי, ובפעם הראשונה גם הבנתי למה מעולם לא דיברתי עליה.
“פחדתי שאם אתרגם אותה למילים היא תתפוצץ עליי ותשתק אותי. ולא יכולתי להרשות לעצמי את הלוקסוס של להתמוטט. הייתי סגן אלוף, מפקד גדוד וזה היה הלילה הראשון של יום כיפור. נכנסתי לעמדה שלי ומצאתי את עצמי מול טנק סורי שהנהג שלו השתגע או התבלבל ולא ידע שחדר לשטח ישראל.
“יריתי בו והוא בער. מימינו הופיע עוד טנק סורי וגם בו יריתי, אבל מפקד הטנק ניסה לקפוץ החוצה ועלה באש. ראיתי איך הוא מנסה להיחלץ, שמעתי אותו צועק במרחק עשרה מטרים ממני ופתאום הרגשתי שבא לי לרוץ אליו ולעזור לו".
וזה מעיד שלא איבדת את שרידי האנושיות האחרונים.
"לא, זו הייתה הטראומה שהשתלטה עליי. הוא נשרף מולי - ואני הרגשתי את הכוויות שלו בגופי. כשניסיתי לצעוד לקראתו הרגשתי שמישהו מעביר זרם חשמלי לאורך עמוד השדרה שלי ומשתק אותי. לא יכולתי להזיז את העיניים שלי מהחייל הסורי הבוער. הבנתי שחטפתי אותה. עברו כמה דקות טובות עד שבאה לי ההארה. הנחתי את כף היד על הלחי שלי וביד השנייה דחפתי את הפנים שמאלה וסוף־סוף ניתקתי ממנו קשר עין. איזו הקלה. לכן אמרתי שזו הייתה החלטה מאוד לא פשוטה לחזור לטנקים".
דליה לא התלוננה שאתה מפריע לה לישון?
"הוא לא צעק בלילות", היא מוחה בתוקף.
"לא צעקתי בלילות", הוא מאשר, "אבל הייתי יורה פקודות. זה קרה בשנה של האשפוז בסורוקה, כשהיו לי סיוטים. חלמתי שהחיילים שלי באים אליי עם אלונקה, משכיבים אותי עליה, בהוראה שלי, קושרים אותי אליה, בהוראה שלי, וככה מכניסים אותי לטנק כדי שאמשיך להילחם. חודשיים אחרי הפציעה התעוררתי בשלוש בלילה כי חלמתי שמישהו בא אליי ואמר, 'מזל טוב, אשתך ילדה'. קראתי לאחות והיא אמרה שזה לא הגיוני שדליה כבר ילדה, הרי היא ישבה ליד המיטה שלי עד חצות. התעקשתי שהאיש הזה היה כאן לפני דקה, שהוא יצא מהחלון, צעקתי 'הוא דיבר איתי, אני ראיתי אותו' והאחות צעקה עליי, 'אבי, תפסיק, לא היה כאן אף אחד'. ואני נטרף בהזיות, כמו אלה שבאו לי באשפוז הנוכחי, מרוב מורפיום. הצירים פקדו את דליה אחרי כמה ימים. הורידו אותי בכיסא גלגלים לברית המילה של דרור, בננו הבכור".
ואז הבנת שגם גיבור כמוך זקוק לסיוע נפשי?
"לא. בחיים שלי לא ראיתי פסיכולוג או פסיכיאטר. מבלי לפגוע בפסיכולוגים, מה הפסיכולוג מצפה ממך לעשות? לדבר. להביע את הכאב והחרדות, כדי שלאט־לאט הם ייצאו ממך ותוכל להשתחרר. אם זה כך, אז תודה, אני הפסיכולוג של עצמי, אבל מה שהתאים לי לא בהכרח מתאים לאחרים. יש מקום להכניס סיוע נפשי למחלקות השיקום עבור אלה שמבקשים אותו".
הבעיה היא שגיבורי ישראל לא מבקשים סיוע נפשי, אולי בגלל החשש לסדוק את תדמית המאצ'ו
.
"זה היה מזמן. בזמני. היום אנחנו בדור אחר. נסעתי לקנדה עם שלוש משלחות של נכי צה"ל, שתיים מהן היו של הלומי קרב ואף אחד מהם לא התבייש. כולם חיכו להפסקה כדי לעשן את המריחואנה הרפואית שהם מקבלים. במשרד הביטחון יש אנשים טובים, אבל אין אוזן קשבת".
כלומר?
"פעם בא אליי עובד רס"ר, שהיו לו בעיות בבית ובעבודה. הוא ישב מולי שעה ודיבר־ודיבר ואני לא הוצאתי מפי אף מילה, אפילו לא הגה. כשסיים לתנות את צרותיו הוא קם ואמר, 'תודה, המפקד, שעזרת לי'. השתגעתי. אני עזרתי לו? איך? אבל עובדה, עזרתי לו בכך שהסתכלתי לו בעיניים ואיפשרתי לו לדבר. במשרד הביטחון אין מי שיקשיב לך בכל שעות היממה, מי שמצלצל מקבל מענה קולי. 'תשאיר הודעה, נשוב אליך'. איך המענה הקולי הזה יכול לעזור להלום קרב שהסיוט חוזר אליו בלילה? חייבים להוסיף כוח אדם, שתמיד יהיה על הקו מענה אנושי שיאזין. זה מאסט. יש אנשים שלא יודעים להתגבר לבד".
איציק סעידיאן עדיין מאושפז.
"כואב לי עליו. אני משוכנע שאילו היה לו מישהו צמוד, שגם מלווה אותו וגם משמש לו כמו פה, אפשר היה למנוע את ניסיון ההתאבדות שלו. כי מתי אדם מחליט ליטול את חייו? כשהוא לבד, כשאין מי שרואה אותו ואין מי שחש בכאביו. לא הייתי בראשו של איציק סעידיאן, אינני יודע מה הוא הרגיש וחשב, אבל הוא הצליח לזעזע את אמות הסיפים. המערכת הייתה חייבת לחטוף טלטלה".
קהלני מגלה שהוא כבר הכין צוואה ("אני יקה בנשמתי ולכן סגרתי את הדברים מראש, בצורה ריאלית שתקל על ילדיי ותמנע ויכוחים"), ושהמחשבות על המוות לא פסחו על חדר האשפוז באיכילוב. "המחשבות תמיד קיימות, הן נובעות מהעובדה שעדיין לא נולד האדם שחי לנצח. אני מקווה שבורא עולם יחוס עליי ויחסוך ממני עינויים וייסורים. גם אמי וגם סבתי לקו באלצהיימר בערוב ימיהן והסבל היה פשוט בלתי אנושי. הן קמלו מול עיניי כמו פרחים שדועכים".
הוא נשוי לדליה, אותה הכיר בחתונה משפחתית, כבר 55 שנה. "אנחנו קרובי משפחה", היא מגלה, ובעלה מדקדק בפרטים: "הסבא שלה והסבא של אמא שלי היו אחים".
"אבל הוא גדל בנס־ציונה ואני בירושלים", מספרת דליה שמעיה־קהלני, מורה לגיטרה במקצועה, "ובגלל המרחק לא יצא לנו להתראות. באותם ימים לא היו מכוניות ולא נסעו לבקר קרובים. בחתונה ישבתי ליד אחותו, וכשפתאום הגיע סגן משנה צעיר ויפה שאלתי אותה מי זה והיא התפלאה, 'מה, את לא מכירה את אחי?' העיקר שהילדים שלנו יצאו בסדר, למרות הקרבה המשפחתית".
הם הורים לשלושה: דרור (54), מנהל בניינים תעשייתיים ברחובות, ורדית (49), רקדנית פלמנקו שעוסקת באיפור כלות ודותן (44) שעובד בחברת הפקות והגברה.
"במשפחה שלי כולם - חוץ ממני - נשואים לאשכנזים", הוא מעיר. "לא גדלנו באווירה של גזענות, אבל ידענו מה היא. היו אז מושגים. 'התימנייה' הייתה מילה נרדפת לעוזרת בית. 'התימני' היה זה שהיו לו עשרה ילדים. והיו בדיחות. כשילד תימני נופל לבוץ ומתלכלך, האבא שואל את אשתו, 'ננקה אותו או נעשה ילד חדש?' האשכנזים הריצו את הבדיחות האלה כדי לצחוק על התימנים התמימים, שהשאירו את כל הזהב שלהם בשדה התעופה, לפני הטיסה לישראל, בגלל שאמרו להם שבארץ זבת חלב ודבש לא צריך זהב, ואילו התימנים הריצו את הבדיחות האלה בגלל שהם אוהבים לצחוק ולהצחיק".
ומה מפלס הגזענות בימינו?
"לא אפול לבור הזה. את יודעת כמה פעמים נשאלתי, 'למה לא היית אלוף?' מאיפה לי לדעת מה עבר בראשו של הרמטכ"ל? אולי לא הייתי מספיק יפה בעיניו? אני לא אכנס לפינה הזאת מפני שיש משהו בסיסי ועמוק שלצערי לא יחלוף בדור הנוכחי. הנכדים שלנו הם תערובת, גם שמות המשפחה עוברתו עם הזמן, אבל עדיין יש אנשים שטוענים 'אכלו לי, בלעו לי' וזה מרגיז. מי שרוצה להתקדם שיקום ויעשה מעשה. קום בבוקר וצא לעבודה, או לך ללמוד, תשאף להיות הכי טוב, ככה תפרוץ את החומות. אלה חוקי המשחק. העולם לא יהיה יותר רחמן ולא תהיה בו יותר חמלה. ואל תחשוב רק על עצמך. זה שורש הבעיה. ה'אני' מוביל את קו החיים של כל בני האדם. אילו הקורונה הייתה מתפרצת בימי מלחמת השחרור, ובן־גוריון היה קורא לכל העם להתחסן, האם היו בארצנו כל כך הרבה סרבני חיסונים?"
לא.
"שתי נקודות. בימי בן־גוריון כל תושבי ישראל היו מתחסנים כי היינו 'אנחנו'. היום זה רק 'אני ואני'. כשבני הבכור קיבל הצעה להישאר בצבא, הוא אמר לי, 'אבא, אני לא מוכן לראות את הילדים שלי פעם בשבועיים' ובכך הסתיימה השיחה. זכותו. לפני חצי שנה, ביום ההולדת ה־77 שלי, חבריי הטובים איחלו לי 'עד 140' מפני שהם יודעים ש־120 שנות חיים לא יספיקו לכל מה שאני שואף לעשות. אני לא אלך לשום מקום לפני שאקים בית ספר למנהיגות לנוער, מוסד שיגדל את דור ההמשך. זה צורך לאומי".
תמיד נחיה על חרבנו?
"הלוואי שלא, אבל לדעתי כן. אני לא רואה מצב אחר בעתיד הקרוב. אני ימני בדעותיי ואני לא נמנה עם הקיצונים. נפגשתי עם ערפאת פעמיים, הוא ממש התאהב בי ושלח לי עוגה ליום הולדת, אבו־מאזן התארח אצלי בבית, אבל הבעיה היא לא השלום בין העמים. על הסכם השלום אפשר לחתום מחר. אני מאמין באמונה שלמה שיהודים וערבים יכולים לחיות יחד. גדלתי בנס־ציונה, מאחורינו הייתה שכונה ערבית, והחבר הכי טוב שלי, בגיל ארבע, היה מחמוד. כל יום שיחקנו בחצר. העם שלנו מוכן לוויתורים, מדינת ישראל מוכנה ללכת לפשרות, אבל הצד השני עדיין לא בשל. המנהיג הערבי שיקבל את ההחלטה לעשות שלום יחוסל ביום המחרת".
הממשלה הנוכחית מסוגלת לעשות שלום?
"לא. גם אנחנו זקוקים למנהיגים נועזים. הממשלה הנוכחית שינתה דבר מהותי במודעות, היא הוכיחה שאפשר אחרת, אבל האם היא תוכל לקבל החלטות הרות גורל? לא. כל אחד מחבריה נאחז בחוט שלו. זאת ממשלת הישרדות".
בעבר הצעת לספח את איו"ש.
"לא אמרתי 'לספח'. אמרתי, ואני עדיין אומר, שגבולות הביטחון חייבים להיות על הירדן. זו הייתה תפיסתו של רבין, וכשנכנסתי לפוליטיקה הוטלה עליי משימה – להביא את מאוכזבי הליכוד. החליטו שאני אמשוך קולות. רבין ישב עם הצוות הקריאטיבי ואמר, 'אני רוצה להגיד לכם דבר מה. סביב השולחן הזה יש רק אדם אחד שהמדינה עדיין מאמינה לו'. כולם הסתכלו לצדדים, חיפשו למי הוא התכוון ורבין אמר, 'אביגדור קהלני, תעמוד על המים ותגיד שמכאן אנחנו לא זזים'. עוד באותו היום ירדתי לירדן עם צוות צילום, ואחר כך עשינו אותו הדבר בגולן. אני מאמין בגבולות ביטחון שנותנים לנו אוויר לנשימה. מיריחו לירושלים זה 20 דקות נסיעה. מה אני אעשה אם מחר בבוקר הצבא הפרסי יעמוד בשערי יריחו? אני אצעק לאו"ם? אביא פתק? אנחנו חייבים להיות שם מפני שהעולם הוא ג'ונגל ואם אתה נחמד אוכלים אותך".
בגבולות הביטחון שלך, מה יהיה מעמד הפלסטינים?
"שימשיכו לחיות את חייהם באזורים שלהם, עם גישה חופשית למדינת ישראל, בכפוף לבקרה. אני לא רוצה להיות אחראי על הביוב שלהם ולא רוצה לשפוט אותם על עבירות תנועה ולא רוצה לרוץ אחריהם כדי שישלמו מסים. אני לא רוצה לשלוט בהם, אני לא מאמין בזה ולא צריך את זה. ייתכן שהם יהיו תלויים ברמה כזו או אחרת במטבע הישראלי, במים ובכלכלה, אבל הם יהיו עצמאיים".
אזרחי מדינת ישראל?
"חס ושלום. מבחינה דמוגרפית הם ישחטו אותנו תוך יום. עדיף לקנות אקדח, זה יותר זול".
לא הבנתי.
"כשהייתי נער, הלכתי עם אבא להוציא רישיון לאופנוע. הייתי קטן, הרגליים שלי בקושי הגיעו לרמפה, ונכשלתי בטסט. אבא שלי ניגש לבוחן, שאל אותו למה לא עברתי והוסיף שיש לי ניסיון, אני נוהג על האופנוע שלו. הבוחן נעץ בו עיניים גדולות ושאל, 'אתה אבא שלו? ואתה נותן לו לנהוג על אופנוע עם כל החרקות שיש בשכונה וכל התאונות? תקנה לו אקדח כדי שיתאבד, זה יותר זול'. מה הנמשל? אם אכניס את הפלסטינים למעמד של אזרחי ישראל, בעלי זכות הצבעה וכן הלאה, עדיף שנקנה לעצמנו אקדח".
קהלני מסיר את המשקפיים ומשפשף את הזכוכיות. הניקיון היסודי הזה מסייע לו להסתיר את הדמעות. "הלוואי שיהיה שלום", הוא אומר, "אני רוצה שהנכדים שלי והנכדים של הנכדים שלי יחיו כאן בביטחון ובשלווה. אני לא רוצה שאחד מהם יאמר שהייתי סבא מטומטם".
פורסם לראשונה: 07:34, 17.09.21
