הדבר שקירה רדינסקי (35) הכי מפורסמת בו הוא - בואו נגיד את זה אחת ולתמיד - הספקים. האישה הזאת הספיקה יותר ממך. בוודאות. היא הספיקה יותר מכולם. היא הספיקה ללמוד בטכניון בגיל 15, לגמור דוקטורט במדעי המחשב בגיל 26, למכור את הסטארט־אפ הראשון שלה לאי־ביי, להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל לפני גיל 30, ולהוכיח שמערכת הביג־דאטה שפיתחה עם מיקרוסופט, מיד אחרי הדוקטורט - ושאמורה לחזות אירועים ומגמות עתידיים על סמך דפוסים היסטוריים - מסוגלת לנבא, למשל, התפרצות כולירה בקובה, התפרצות נגיף אבולה בזאיר, ומי עשוי לנסות לבצע פיגוע־יחיד בישראל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- מנכ"ל ווייז ישראל: "האלגוריתמים שלנו חטפו מכה במגפה"
- ארה"ב נגד הולמס: ההונאה הגדולה של עמק הסיליקון
- גם בסעודיה: כך פועלת תעשיית ריגול הסייבר הישראלית
אה, כן; והיא הספיקה להכיר את בעלה בגיל שמונה. והספיקה לכתוב, בגיל 13, רשימת מטרות שהיא צריכה להספיק עד גיל 30. והספיקה את כולה, רק כדי להבין ש"זו לא הייתה הרשימה הנכונה. היה לי משבר גיל ה־40 שקרה בגיל 30" - כן, ככה זה כשאת מספיקה בקצב של רדינסקי, את חוסכת לעצמך עשור - "והבנתי שהרבה דברים ברשימה ההיא, כמו 'אני רוצה לעשות דוקטורט בגיל כזה', אלה לא המטרות האמיתיות. אני לא מצטערת עליהן, אבל אולי אם הייתי משקיעה יותר זמן בלהגדיר את המטרות ארוכות הטווח ולא להסתבך עם עצמי מגיל 13 עד גיל 30, הייתי מרוצה יותר מהתוצאות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מבינים? רדינסקי הסתבכה עם עצמה, לא לגמרי מרוצה מהתוצאות, ועדיין הספיקה יותר מכל אדם חי או מת אחר. מתי היא הספיקה? לא יודע. עכשיו יש לה בבית גם שני ילדים קטנים - בת ארבע ובן שנתיים - ועדיין היא עובדת ביומיום כאילו זו לא המשכורת אלא פרס נובל שמחכה לה בסוף החודש, וכל זה בזמן שבעלה, שגיא, ממנכ"ל סטארט־אפ משלו. והם גרים בזכרון. והקריירה בתל־אביב.
לא יפתיע אותי מדי לגלות, שרדינסקי התקמבנה איכשהו על 32 שעות ביממה בזמן שכולנו ממשיכים עם מודל ה־24 המיושן - אולי מדובר בפיתוח סודי שאותו סיימה כבר בחדר הנעורים שלה. אולי העובדה שהיא מדברת מהר - בערך פי אחת וחצי מהמהירות החוקית - עוזרת בדחיסת הזמן. אולי היא פשוט לא ישנה. או אוכלת. או משהו גוזל זמן בסיסי אחר.
אבל כואב לי לחשוב עליה בספטמבר, החודש שכולל פחות ימי עבודה מאשר שביתה איטלקית. מה רדינסקי עושה עם עצמה בספטמבר, כשהיא מוכרחה להיות ימים שלמים עם הילדים בבית? "אני כבר מעבר לרגשות אשמה", היא מודה כשאני שואל אותה על איזון העבודה־משפחה שלה. "אפשר כל הזמן לאכול את עצמך מה את עושה לא טוב, אבל אפשר גם לפרגן לעצמך על כמה רגעים טובים שהיו לך".
ורדינסקי בוחרת לפרגן. "כשאני מסתכלת על שעה מסוימת ביום, אני חושבת מה ההחזר על ההשקעה הכי טוב לשעה הזו; אני מנסה לדמיין מה אני אהיה גאה בו עוד 20 שנה, איך הבאתי איזשהו אימפקט לעולם בלהזיז אותו אפילו מילימטר קדימה. כמה דרכים יש לי לעשות את זה? הרבה פעמים זה גם להיות עם הילדים, כי גם זה משהו שמביא להגשמה אישית שלי".
אבל זה לא ישנה את העולם.
"אולי באופן עקיף. אתה צריך לחשוב גם איך אני מצטיין בלהיות איש משפחה, ובהדרגה אתה מבין שלא פעם, הרבה עבודה עם הילדים היא עבודה אדמיניסטרטיבית, ואם אתה יכול לעשות את זה, כל אחד אחר יכול ואין הבדל משמעותי. אז אני חושבת: מה הערך הכי משמעותי שאני יכולה להביא לילדים שלי? קודם כל דוגמה אישית, המטרות שאני שמה לעצמי, וכמובן זמן האיכות אחד־על־אחד איתם, שזה אקוטי. כל יום בין שבע לתשע בערב זה זמן משפחה, יודעים אצלנו בחברה שאסור לשים לי פגישות על הזמן הזה, ואני מקדישה אותו לילדים, יושבת איתם, מקריאה להם ספרים - אבל כאלה שמעניינים גם אותי. לאט־לאט הם יפתחו תחומי עניין".
איך נראה ערב אצלכם בבית?
"או. תשמע. בעלי עושה איתם 'איך משהו עובד'. הם בוחרים מה, והוא מסביר. נניח, הם שאלו על נורה, אז הוא סיפר להם איך אלקטרונים הופכים לפוטונים".
לא קצת מוקדם לגיל ארבע ושנתיים?
"אתה לא מבין; הילדים מתים על זה. זה הכל בתיאטרון. מישהו הופך להיות אלקטרון, מישהו לפוטון, בודקים מי רץ הכי מהר. ואני מנסה להסביר לנעמי בת הארבע שכשמשהו לא עובד, אנחנו לא נכנעים. יש לנו ספר מדהים שנקרא 'הדס המהנדסת', שמספר על ילדה שכל הזמן ממציאה המצאות שלא עובדות, ובסוף היא בונה מטוס שממריא, ומאז יש לנו אמרה בבית: 'מה הייתה עושה הדס המהנדסת'. משהו לא עובד? הילדה נופלת על הרצפה ובוכה? אני אומרת לה: לא, לא. לא לבכות. עצרי הכל. מה הייתה עושה הדס המהנדסת? ואז פתאום באים לה רעיונות מאוד מקוריים.
"לדוגמה קראנו על גוף האדם והיא לא הצליחה לזכור שם חלק מהדברים. מאוד נשברה. אמרתי לה: תראי, באמת קשה לזכור הכל, אבל מה הייתה עושה הדס המהנדסת? והיא חשבה על פתרון מאוד נחמד: היא אמרה, הדס המהנדסת הייתה עושה כמה ציורים וזה היה מזכיר לה את הדברים האלה. אמרתי לה: רעיון מעולה, בואי נעשה".
אתם לא טועים; יש ברדינסקי משהו - ועוד משהו - מהחינוך הנוקשה למצוינות שקיבלה בבית, כילידת קייב, אוקראינה, שעלתה לישראל בגיל ארבע עם אמה המתמטיקאית, דודתה וסבתה. את אביה לא הכירה עד גיל מאוחר, ואז גילתה שחזר בתשובה. הן התגוררו בנשר, והחינוך שרדינסקי קיבלה הביא אותה להיות גרסת קיצון של רוב מה שתוכלו לדמיין כקלישאה ז'אנרית; היא מוכוונת מטרה כמו טיל מונחה, שכלתנית לפני ואחרי הכול, קרת־רוח במופגן, סנטימנטלית רק אם מכריחים וגם אז עדיף שזה יוביל בעקיפין לשינוי העולם איכשהו.
בקיצור: קשה שלא לחבב אותה מיד. באמת. בעיקר כי היא כל כך כזאת, ונדמה שלא משנה בכלל איזו בעיה תניחו בפניה - ממכניקת קוואנטים ועד לצרות בזוגיות - היא תפרק אותה לגורמים ראשוניים ותראה לכם משהו שלא הצלחתם לראות בעצמכם. היא טובה בלפרק. חגורה שחורה בקראטה היא עוד משהו שרדינסקי הספיקה על הדרך, ועדיין יש בה איזו עדינות בלתי צפויה. קולה שקט, והיא נאחזת מדי פעם במילים מיושנות כמו "היכן" ו"הללו" באופן שרק מוסיף לה קסם.
מה שכן, לא בטוח שהייתי מאושר לגדול כרגע בבית משפחת רדינסקי. "אני מכבה את האור, משאירה רק אור קטן באמבטיה ולא מרשה להדליק יותר, והם צריכים להישאר בחדר", היא מתארת את שגרת ההשכבות עם הילדים.
את יושבת לידם?
"לא, אני יוצאת. ברור. אבל תראה" - והיא שולפת תמונה מהנייד - "פה נעמי לקחה את הספר על גוף האדם והלכה לקרוא ליד השירותים, כי יש לה שם אור. בסוף זה מגיע לאיך אתה מביא לילדים יכולות התמודדות ונותן להם את הכלים לקום".
בין הילדים לעבודה נשאר לך איזה זמן לעצמך? לספורט, נניח?
"ספורט אני עושה כל יום, אבל אני צריכה לעשות אותו בעבודה, אז כשאני עושה פגישות פנימיות ולא עם לקוחות אני לוקחת אנשים איתי להליכות או לריצות בחוץ. הגעתי לסיבולת לב־ריאה שמאפשרת לי גם לרוץ וגם להסתכל על מצגת. רק פעם אחת נפלתי פיזית בכל הקריירה!"
למה שלא פשוט תשמעי מוזיקה בזמן הזה?
"מוזיקה זו בעיה שלי; זה משעמם. כי אני אוהבת כל הזמן לחשוב על משהו, ולפעמים כדי לחשוב על משהו אני מסתכלת על איזה אלגוריתם".
מתי את, נניח, מסתפרת?
"יש לי אותו ספר מגיל 12, אני עוברת איתו מספרות או שהוא מגיע אליי. תראה, בתחום הבינה המלאכותית יש את העניין של exploration (חיפוש) מול exploitation (ניצול), כלומר שהמכונה מחפשת משהו, וברגע שהיא מגלה קצת ממנו היא מתחילה to exploit. אז גם אני ככה בהרבה תחומים. נניח, יש לי סוג אחד של מזון שאני אוהבת - סושי - אז אני עושה עליו exploit. וככה גם לגבי הספר".
לפחות לילדים את מבשלת?
"לא. אני באה מדורות על דורות של נשים שלא מבשלות. אנחנו מזמינים או קונים אוכל מבושל".
בימים אלה - בעודה עושה כמה דברים במקביל, כרגיל - היא מובילה את "דיאגנוסטיק רובוטיקס", סטארט־אפ שמפתח בינה מלאכותית שמבקשת לחזות מראש מצבים רפואיים, "להבין עבור כל בן אדם, מתוך הביקורים ההיסטוריים שלו אצל רופאים, האם הוא מידרדר קלינית, ולאתר לך את הבעיה לפני שהיא מופיעה. אנחנו עוברים על עשרות־מיליוני אנשים ומתריעים למשל על הדיכאונות שלהם שבדרך, על מחלות לב שבדרך, והרצון הוא לתת לרופא מערכת דיגיטלית שתאפשר לו להרים לך טלפון לפני שאתה מידרדר או מגיע אליו מיוזמתך".
למה בעצם?
"למה אנחנו מחכים במיון שלוש שעות וחצי? כי אין מספיק רופאים ברפואת משפחה. ומדברים על זה שב־2030 שלוש השעות האלה במיון ייהפכו לשמונה. בארץ רופא משפחה אחראי על 2,000 איש. בארה"ב זה 5,000, ולשם גם אנחנו מידרדרים. איך פותרים את זה? מוכרחים להביא יותר אוטומציה פרו־אקטיבית לרפואת משפחה, להכניס דיגיטציה למערכת, לבנות תשתית סקיילבילית למערכת הבריאות כדי שלא נצטרך, למשל, להכניס כל הזמן חצי מהאוכלוסייה לבידודים. וגם כי בטווח הארוך, לא נצליח להכשיר מספיק רופאים לכמות האוכלוסייה המזדקנת שיש לנו".
פורסם שאתם עוסקים גם במניעת הזדקנות. זה משהו שאנחנו באמת יכולים להביס?
"כן, בטח. יותר מזה: לדעתי האדם שיחיה 200 שנה כבר נולד. אנשים מתים בסוף מאיזה מנגנון שלא עובד, ואני אומרת: צריך להתחיל לתקוף ולפתור אותם אחד־אחד. אבל זה הרי ייקח יותר מדי זמן, כי מדען בודק היפותזה, אחרי 20 שנה יש לו תוצאה, ואם הוא מדהים יש לו פרס נובל. זה איטי לי מדי. אני רוצה לחשוב הפוך: בוא ניתן למערכות בינה מלאכותית להסתכל על כל המידע שיש, לחשוב על היפותזות שיש להן סיכוי להצליח, ואז אני אבדוק רק איזו מהן עובדת".
עד כמה הזקנה והמוות מפחידים אותך אישית?
"זה הדבר היחיד שהוא מובטח ולא הסתברותי, וזה מאוד מעציב אותי".
האנושות בכלל רוצה להביס את המוות? נראה שהמון אנשים פשוט משלימים עם זה.
"האדם התגבר על הרבה מאוד דחפים בסיסיים שהיו לו, והצעד הבא של האנושות יהיה להביס הרבה מאוד ממחלות ההזדקנות, וגם לשמר את מקום המגורים שלנו, כי גם אם קלינית נוכל לחיות לנצח, שמע, יהיה פה ממש חם. אז אנחנו מוכרחים לפתור את מה שקלקלנו, ובחמש השנים הקרובות נגיע לנקודת האל־חזור".
אבל מה האדם הבודד יכול לעשות?
"ברמת הפרט זה לא עובד, לכן צריך לעשות את זה ברמת גופים ענקיים כמו ועידת פריז".
לעבור לרכב חשמלי? את עברת?
"הייתי מאוד שמחה, אבל אנחנו משתמשים ברכב שלנו רק בתוך העיר, ולעבודה אני נוסעת רק ברכבת. זה יותר נוח, חבל רק שזה לא מגיע בזמן".
טוב, זו רכבת ישראל.
"מרגיז אותי שאנחנו מוותרים ואומרים 'טוב, זה ישראל'. תשאל מה אני יכול לעשות כדי לשנות את זה. כל השינויים הגדולים בעולם הגיעו ממישהו אחד שאמר: נמאס לי! אני לא אשב יותר מאחורה באוטובוס. אני דורש שהרכבת תגיע בזמן. ובסוף זה יגיע - לא מהפוליטיקאים אלא מבן אדם אחד שפשוט נמאס לו ויצליח לסחוף אחריו. אילון מאסק - כולם יודעים שהוא משוגע ומצליח. איפה המשוגע שלנו שיצליח? כשיהיה לנו אותו, רכבת ישראל תגיע בזמן".
אולי את צריכה להיות המשוגע הזה.
"אני מנסה להיות המשוגע. אני פשוט לא בתחום הרכבת".
אבל גם בתחום שלך לא תמיד זה מצליח. לא הצלחתם, למשל, לחזות את הקורונה.
"נכון. לא הייתה תבנית שצפתה את הקורונה, אבל אחרי שהיא התחילה היינו צריכים לצפות את ההתפשטות שלה ולאן לשלוח את הבדיקות הראשונות שהגיעו, אז הצלחנו לצפות מי יהיו הערים האדומות בשבוע הבא - כשירושלים ובני־ברק זה ברור מאליו ולכן מה שמעניין זו העשירייה שאחריהן - ובאמת שלחו את הבדיקות לפי החלוקה הזאת".
מה הצפי שלך כיום למגפה?
"כל המגפות בהיסטוריה האנושית נמשכו שנתיים, כך שנשארה לנו עוד חצי שנה. אבל כיום אנשים טסים ולכן זה מופץ בעולם ומפתח וריאנטים חדשים, ואנחנו לא מבינים האם כל וריאנט הוא לא מגפה חדשה בפני עצמה ואז כל אחד מאריך לנו את זה בעוד שנתיים. אבל התקווה שלי היא, שגם הפעם נהיה תחומים בטווח של שנתיים. ואני לא רואה פתרונות אחרים חוץ מהתחסנות או חסינות עדר".
את יכולה להבין את מתנגדי החיסונים?
"לא. לא מבינה. אני חושבת שהם פשוט לא קוראים מספיק לעומק את הספרות המקצועית, שמראה תועלת מאוד גדולה בחיסון ומעט מאוד סיכון. הם יכולים לטעון שזה לא נבדק מספיק זמן, אבל זה נכון לגבי כמעט כל דבר - גם ניתוחי עיניים לא נבדקו מספיק זמן, ואנשים עושים ניתוחי עיניים. ובהינתן המבנה של החומר, ההבנה המדעית שלו, הסיכון מהמחלה כל כך הרבה יותר גבוה מאשר מהחיסון, שהפחד פשוט לא פרופורציונלי".
חשבת שהמדיניות שישראל נקטה במגפה הייתה נכונה?
"בגלל שהיו כל כך הרבה נעלמים, ובהינתן המידע שהיה לנו בכל נקודה, הרבה החלטות באמת היו הטלת מטבע. יש בדיחה ברוסית שאומרת: 'הלוואי שהייתי חכם לפני כמו אשתי אחרי'. זה לא נכון לשאול מישהו מהעתיד לגבי החלטות של מישהו בעבר על סמך הנתונים שהיו לו אז. זוכר איך בגל הראשון הלכנו עם כפפות ופחדנו לגעת במשטחים? מה זה השטויות האלה? אבל אני לא יכולה להאשים את מקבל ההחלטות שאז לא ידע שזה לא עובר דרך משטח, ואמר: בוא נקנה לכולם כפפות".
מדכא אותך שנפלה מגפה דווקא במשמרת שלך פה?
"כן. ועדיין החיים שלי כל כך הרבה יותר טובים מאשר של סבא וסבתא שלי, עם מלחמות עולם וכל זה. אז אני רק שמחה שלא חייתי במאה הקודמת. זו מגפונת".
היא מעידה על עצמה שהיא אדם אופטימי. היא מוכרחה להיות. הסדק היחיד עשוי לבצבץ כשהיא נשאלת לגבי ישראל ועתידה. כאן היא לא משוכנעת, גם אם עכשיו, ברגע זה, היא מרגישה טיפה טוב יותר לגבינו.
"הפריע לי בשנתיים האחרונות שאין לנו מנהיג שלוקח אותנו קדימה, ונתקענו במין כדור שלג מתגלגל עם הבחירות ובלי תקציב למדינה. זה לא היה נתניהו־או־לא, הפריע לי הכעס שנצבר בעם, חוסר היכולת של המשטרה להשתלט על המהומות, ונכנסנו למלחמה פתאום באמצע - אפשר היה למנוע את כל הדברים האלה. ומה שיש עכשיו הביא יציבות, ויעבירו איזה תקציב, ונוכל להתעסק בצמיחה ולא במריבות פנימיות".
אז את יותר מרוצה עכשיו.
"אני חושבת שאנחנו משתפרים".
עתיד הילדים שלך בישראל מפחיד אותך?
"מאוד. מה שמחזיק אותנו כיום זה עליונות טכנולוגית שנובעת רוב הזמן גם מעליונות כלכלית. ואני לא בטוחה שעם איך שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו, מכל המגזרים, נמשיך להיות בעליונות הזאת. אנחנו מפולגים, הרבה חלקים בחברה שלנו לא מקבלים חינוך מערבי, ואם לא ניתן להם חינוך טכנולוגי, מדעי והומני מתקדם, אנחנו נצעד אחורה עם כל המדינות הנחשלות האחרות".
מה נהפוך להיות?
"אולי אפגניסטן".
רק בלי חוקי השריעה.
"למה לא? עם חוקים אחרים".
יש מצב שתגידי לילדים שלך: עזבו פה, לכו תלמדו בהרווארד?
"כן. אני בטוחה במאה אחוז שאני אמליץ להם לא ללמוד פה. אני מוטרדת כבר עכשיו, בגיל ארבע, מרמת מערכת החינוך בארץ. גרנו בארה"ב וראיתי את החינוך שם בכיתות הנמוכות. הדגש על יכולת לקחת רעיון ולהציג אותו מול קהל - זה כל כך חסר כאן לאנשים אחר כך, כמבוגרים. או לבוא ולכתוב חיבור מהתחלה עד הסוף - משהו שכל אמריקאי לומד וכבר בכיתה א' עומד מול קהל ומציג: זה הכלב האהוב עליי. אלה דברים לא מפותחים כאן. כיום אני משלימה לילדים עם שיעורים פרטיים, מסתכלת על תכנים ב'קורסרה' שאפשר להתאים ולהעביר להם. חשוב לי שיהיו סקרנים, שיתעניינו".
היית רוצה שיתחילו לימודים גבוהים כבר בתיכון, כמו שאת עשית?
"אני חושבת שכן. אני רוצה שהם יהיו מדענים מעולים".
ואם הם לא יהיו מדענים?
"יכולים גם להיות יזמים".
ואם הם יהיו עיתונאים? שחקנים?
"בסוף יש גם עיתונאים שעושים אימפקט מטורף. אם הילדים שלי יביאו אימפקט מטורף בעיתונות, כלומר יהיו מצוינים בתחומם, זה יביא לי הרבה מאוד גאווה. אבל אם אתה שואל לאיזה תחום אני מעדיפה שהם ילכו - אז שיהיו כמו אבא ואמא, בתחומי היזמות והמדע. ושיעשו שם אימפקט".
פרסום הוא משהו שחשוב לך.
"חשוב, אבל לא הכי חשוב. בעקבות הפרסום קיבלתי הרבה מאוד ערך כי הצלחתי לגייס כסף להרבה מאוד דברים שעשיתי. אני לא יכולה להגיד שבלי פרסום הייתי מגיעה לדברים שאני עושה עכשיו. בלי לחשוף אנשים לדברים שאנחנו עושים, אין לנו סיכוי להצליח".
את גם תמיד מאוד מפורגנת תקשורתית. בואי תספרי לי על הכישלון הגדול האחרון שלך.
"המממ, יש לי מיליון. אני מנסה לחשוב על אחד גדול מספיק".
גם קטן יהיה בסדר. אפילו פנצ'ר בגלגל.
"אה, זה תמיד קורה לי. פעם אחרונה שזה קרה לי חיפשתי ביוטיוב איך להחליף גלגל. בדרך כלל כשיש לי פנצ'ר אני עומדת מבולבלת באמצע הכביש ומישהו מתקן לי את הפנצ'ר. ופה יצאתי מכנס של 500 נשים, ואף אחת לא עזרה לי. אז פתחתי יוטיוב ותיקנתי לבד. הרסתי את הבגדים".
קורה שאת מרחמת על עצמך?
"אני לא מגיעה לזה. אני לא אוהבת להיות שם, אז אני לא נותנת לזה לקרות".
פסיכולוג? מנטור? משהו?
"יש לי את בן הזוג שלי, שהוא החבר הכי טוב שלי".
מאז גיל שמונה.
"אני מצטערת על שמונה השנים הראשונות. זה היה פספוס".
זה סתם סלוגן שאת מוכרת.
"נכון, אבל מוצלח. שמע, גדלנו יחד, והוא טוב בלהקשיב ולהזדהות, וזה לפעמים כל מה שאתה צריך".
אבל בסוף יצא שהיית כל החיים עם גבר אחד.
"כן, אבל אחד מוצלח. כשאתה מוצא את זה, אתה יודע. ואני שמרנית, יש לי גם אותו ספר מאז גיל 12".
