שלושים שנה היה חנן מלצר עורך דין פרטי, בעלים של משרד משגשג במרכז תל־אביב. הוא הרבה להופיע בבג"ץ, היה היועץ המשפטי של ערוץ 2 מאז הקמתו, עמד בראש המוסד לחוקה של מפלגת העבודה והתמחה בייעוץ משפטי לתאגידים. ב־2007 הוא נבחר לבית המשפט העליון, אחד משני עורכי דין פרטיים במוסד שחבריו באים כמעט תמיד משירות המדינה.
כתבות נוספות למנויים:
הוא היה שופט עליון יוצא דופן, סנגור מושבע בעיקר כלפי חלשים, בעל רגישות חברתית נדירה בצמרת המשפט, ביטחוניסט מובהק. כאשר הגיע לגיל פרישה היה המשנה לנשיאה, מס' 2 בעליון, אבל לאורך כל הדרך היה אאוטסיידר, חושב מחוץ לקופסה, מפתיע, בקיא מאוד בנעשה במערכות מקבילות בעולם, מעורה בנפשם של פוליטיקאים, הרבה יותר מרוב חבריו. במשך שתי מערכות בחירות כיהן כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית. הוא תיזז בתפקיד הזה גם את נתניהו, גם את הרשתות החברתיות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הוא חילוני שנשוי לדתייה, מרגלית, עורכת דין במקצועה, ואב לארבעה בנים. ביתו הוא דוגמה לדו־קיום שהוא ביקש להביא גם לבית המשפט. "אמרו שיש ארבעה וחצי שופטים דתיים בעליון", אמר לנו, "החצי זה אני".
הוא הסכים להכניס אותנו, בראיון מקיף ראשון, אל מאחורי הקלעים של תהליך קבלת ההחלטות באחד המוסדות החשובים בישראל. הפסיקות שלו, בדעת רוב ובדעת מיעוט, היו לציוני דרך. המהלך האחרון שעשה בעליון היה ההחלטה להמליץ על משפט חוזר לרומן זדורוב, על אפה ועל חמתה של הפרקליטות.
קראת את כל החומר הקשור לפרשת רצח תאיר ראדה, אמרנו. האם חשבת שאולי מוטב לשחרר את רומן זדורוב ולוותר על ניהול משפט חוזר? "לא התבקשתי להשיב על השאלה הזאת ואני לא רוצה להיכנס אליה עכשיו", אמר. "הבקשה של זדורוב הייתה למשפט חוזר, ולבקשה הזאת נעניתי. משפט חוזר נועד לקבוע אם יש ראיות חדשות שעשויות לשנות את תוצאות המשפט. אני קבעתי שיש כאלה. זכותה של הפרקליטות לנסות לסתור את הראיות האלה".
אבל היום אתה אזרח מהשורה, אמרנו. האם אתה לא חושב שלאחר שהאיש ישב 15 שנה בכלא נכון יותר לשחרר אותו ולאפשר לו להמשיך בחייו? "הפרקליטות החליטה להמשיך לנהל את המשפט", אמר, "לכן אני לא רוצה לומר את דעתי".
השופט העליון חיים כהן, אמרנו, לקח על עצמו לנהל מאבק ציבורי למען שחרורו של עמוס ברנס, שהורשע ברצח רחל הלר. "חיים כהן הרשיע את ברנס", השיב, "הוא הרגיש שאולי הרשיע אותו לשווא. זה לא המקרה שלי: אני לא הרשעתי את זדורוב".
איך אתה מסביר, שאלנו, את העניין הציבורי העצום בזדורוב. למה הוא ולא אחרים?
"למה הסיפור הזה תפס כל כך, זו תעלומה גם בעיניי", השיב. "ברגע שהנאשם הורשע זה היה אמור להסתיים. אולי זה קרה משום שנרצחה שם ילדה, כמו בפרשת רצח הילד דני כץ. אולי בגלל הספקות שהעלתה אמה של תאיר. לפעמים יש תחושה של הציבור שהצדק לא מוצה ולכן זה תופס. כלי התקשורת תורמים את שלהם ויכול להיות שיש גם מי שמלבה את זה. מובן שהרשתות החברתיות מעצימות את הסערה".
מה לימד אותך העיון בתיק על מערכת המשפט, שאלנו. האם ייתכן שבבתי הכלא בישראל יושבים חפים מפשע?
"קודם כל – ויש לזה ביטוי בהחלטה שלי לגבי זדורוב – היום יש אמצעים טכנולוגיים חדשים. לא רק הסנגוריה – גם הפרקליטות רוצה להשתמש באמצעים טכנולוגיים חדשים כדי לבדוק מחדש את הראיות.
"בארצות־הברית פועל פרויקט החפות, שבודק מחדש הרשעות על פי די־אן־איי ואמצעים חדישים יותר. הפרויקט איתר אנשים שהורשעו לשווא וישבו שנים רבות בכלא. בהחלט יכול להיות שגם אצלנו יש מקרים כאלה. אולי לא במספרים גדולים, אבל זה לא בלתי נמנע.
"לכן, כשקיבלתי כמשנה לנשיאת העליון את האחריות לטיפול בבקשות למשפטים חוזרים, נעניתי בשני מקרים. אחד זוכה לגמרי והשני הוא זדורוב. בתיק הזה הסתגרתי עם עצמי לחודש ימים. באותו חודש יצא גל של פרסומים בתקשורת שכוונו לכל עם ישראל אבל קודם כל אליי. בדרך כלל אני מאוד מודע לתקשורת, אבל במקרה הזה החלטתי לא להקשיב לשידורים, כי אפילו בתת־מודע הדברים האלה משפיעים".
מה חשבת, שאלנו, על אולה קרבצ'נקו (א"ק). פרקליטו של זדורוב טען שהיא הרוצחת.
הוא בחר להתמקד בחלקה של הפרקליטות. "זה היה קצת מוזר", אמר. "מצד אחד יושב אדם בכלא כמעט 15 שנה, ומצד שני יש בפרקליטות תיק פתוח של א"ק שחשודה באותו רצח, ולא סוגרים אותו. אם בפרקליטות היו משוכנעים שזדורוב הוא הרוצח מדוע הם לא סגרו את התיק האחר? נכון שהפרקליטות סגרה בסוף את התיק של א"ק, אבל היא עשתה זאת רק ערב המשפט החוזר".
בהחלטה שלך, אמרנו, קבעת שיש שתי ראיות שהמשמעות שלהן מצדיקה משפט חוזר: עקבת הדם שנמצאה לאחר זמן והתיאוריה לגבי המחלץ האלמוני שלא אותר מעולם. האם בפרקליטות לא בדקו את הראיות האלה?
"לא רק שלא בדקו", אמר, "בחוות הדעת שהוגשה נאמר שהדם הזה היה באותו תא שבו תאיר נרצחה. מתברר שהדם היה בתא השני. ואז הם אמרו, אוּפְּס, זאת הייתה טעות של הפתולוג שכתב את הדו"ח. טעות יכולה להיות ברשלנות או בתום לב או טעות מכוונת. העובדה שהדם היה בתא השני היא דבר חדש. הפרקליטות הודתה בזה".
את בחירת מלצר לעליון יזם שר המשפטים דניאל פרידמן, שנחשב לאויבם של שופטי העליון. איך קיבלו אותך השופטים האחרים, שאלנו. "המועמדות שלי עלתה שלוש שנים קודם, ב־2007", אמר. "בוקר אחד אני פותח עיתון וקורא שאני מועמד לעליון. אף אחד לא דיבר איתי קודם. קודם כל הערתי את אשתי מרגלית. אחר כך טילפנתי לשלום קיטל שהיה ראש מחלקת החדשות בערוץ 2. אני הייתי היועץ המשפטי של הערוץ. איך קרה שלא הייתה לכם ידיעה חשובה כל כך, שאלתי את קיטל. פאול שלכם. חוץ מזה, מה הסיפור? 'אני אבדוק', אמר קיטל.
"הגעתי למשרד עורכי הדין שלי בתל־אביב. הקליינטים הישראלים שלי בירכו אותי. הקליינטים האמריקאים הגיבו באורח שונה: לאחר שבירכו אותי שאלו אל מי עוברים התיקים שטיפלתי בהם. לא ידעתי מה להשיב. מאותו רגע לא קיבלתי מהאמריקאים תיקים חדשים.
"התברר שהמקור לידיעה היה אהרון ברק. ואז פרץ ריב בין ברק לשרת המשפטים ציפי לבני, ובחירת השופטים לעליון הוקפאה לשלוש שנים. כך קרה שמוניתי בתקופת פרידמן".
רוב השופטים בבית המשפט העליון לדורותיו הגיעו מהפרקליטות ומכס השיפוט, אמרנו. אתה, ויורם דנציגר שנבחר זמן קצר אחריך, הייתם עורכי דין פרטיים. האם כניסתכם חוללה שינוי בפסיקות של בית המשפט העליון?
"אני מאמין שבעליון צריך להיות תמהיל", אמר. "קודם כל, צריכים לכהן בו שופטים שצמחו בבתי המשפט. לצידם, כמקובל בארצות רבות, פרופסורים למשפט, וכן בוגרי הפרקליטות ועורכי דין מהסקטור הפרטי. לעורכי דין יש נקודת מבט אחרת. מקומם נפקד שנים רבות".
בעצם, אמרנו, אתה ודנציגר נכפיתם על השופטים. "מי שקיבל אותי בסדר היה (אשר) גרוניס", אמר, "האחרים פחות. התפיסה שלי הייתה שונה משלהם. כשבאתי הנשיאה בייניש אמרה לי: שמע, זה שאתה יודע משפט ציבורי כולם יודעים; כך גם לגבי משפט אזרחי. אני רוצה שתשתפשף גם במשפט הפלילי. היא הצמידה אותי לשופט המנוח אדמונד לוי.
"למדתי ממנו רבות. הוא באמת היה מומחה גדול למשפט פלילי עם נטייה מובהקת להרשעות - כמובן, בכפוף לעובדות. ניסיתי לשכנע אותו לאמץ גישות מקילות יותר, ולאט־לאט הוא נפתח לזה. שנינו היינו אאוטסיידרים".
בוא נדבר על האינסיידרים, הצענו. מבקרי העליון טוענים שהוא נשלט על ידי קליקה ירושלמית שדיברה בקול אחד. "זה לא מדויק", אמר מלצר. "גם שם היו מתחים. בגלל העומס הנורא היו בין השופטים רק מפגשי עבודה. הצעתי שכמו שנהוג במשרדים פרטיים נשב פעם בשבוע ונדבר על כוס קפה, לא על משפטים אלא על נושאים אחרים. הנשיאה בייניש לא התלהבה. נעשה ניסיון לחודשיים, אמרה. זה הצליח ונמשך עד היום. אדמונד לוי לא בא למפגשים. ניסיתי לשכנע אותו. אמרתי לו, זה מפגש חברתי, מדברים על דא ועל הא. עזוב, אמר אדמונד. הצעתי גם שיוקם בבניין מכון כושר. שנה, שנה וחצי עברו עד שנפתח המכון. בסוף, בגלל העומס, מתאמנים בו רק המאבטחים".
על איזה דא ואיזה הא מדברים במפגשים, שאלנו. "מדברים על החדשות", אמר מלצר. "לפעמים, כמו שאליקים רובינשטיין נוהג לומר, מקדישים זמן לזולת".
זאת הגדרה מכובסת לרכילות, אמרנו. האם הדיווחים בתקשורת משפיעים על השופטים? "התקשורת בהחלט משפיעה", אמר. "כל אדם אוהב תשבחות ואוהב פחות ביקורת. יש שופטים שכאשר מבקרים אותם חוטפים מרה שחורה. פרסומים שהם ממש לא נכונים מרגיזים במיוחד. הכלים שלנו לתקן את זה די מצומצמים: אנחנו לא יכולים להגיב, אלא באמצעות הדוברות".
שלושה שופטים עזבו בשנים האחרונות את העליון בטרם עת, אמרנו: צבי זילברטל, יורם דנציגר ומני מזוז. מה גרם להם ללכת? "אני לא האיש להציג לו את השאלה הזאת", אמר. "נשארתי עד הסוף. אבל אני מעריך שלעומס ולשחיקה היה חלק בהחלטה שלהם. אין לכם מושג עד כמה כבד העומס".
אם כך, אמרנו, אולי צריך להגדיל את מספר השופטים. "זה לא פתרון טוב", אמר. למה לא, אמרנו, גם לעליון יהיה חוק נורווגי.
"לא הייתי משתמש בביטוי הזה, אבל כן", אמר. "הפתרון הוא להבדיל בין תיקים או ליצור ערכאת ביניים. אבל כל פתרון כרוך בשתי בעיות. האחת, צריך להגיע לקונצנזוס בין שר המשפטים, הממשלה, הכנסת, שופטי העליון ולשכת עורכי הדין. בישראל זה יהיה בבחינת נס. השנייה, ברגע שייגעו בנושא הרגיש הזה יהיה מי שירצה להכניס לחבילה עוד דברים. ייצא בסוף מהתנור משהו שלא טוב למדינה.
"קחו למשל את חוק סער, שקבע שמינוי של כל שופט בעליון מחייב רוב של שבעה חברים לפחות (מתוך תשעה) בוועדה למינוי שופטים. לא שללתי את התיקון, אבל ידעתי שהמשמעות שלו, למי שמבין בתורת המשחקים, היא שלא יקרה יותר שיתמנה שופט אחד לעליון. תמיד יצטרכו לעשות דיל. המינימום יהיה שני שופטים, ואני לא בטוח שאפילו בשניים יצליחו".
ב־12 באפריל מלאו לו 70, גיל הפרישה. בנאום שנשאה באירוע הפרידה תיארה נשיאת העליון אסתר חיות את תרומתו המרשימה למשפט הישראלי. היא ציינה, בין השאר, שני מהפכים משפטיים שהוא יזם, הוביל ושילב, כנראה לתמיד, במציאות המשפטית. הראשון הוא ההגנה מן הצדק. את ההלכה הביא מהמשפט הבריטי. את השם, ההגנה מן הצדק, המציא. "ידעתי שאני חייב להביא שם קליט", אמר לנו. גדעון סער, כחבר כנסת חדש, הכניס את ההלכה לספר החוקים.
החוק קובע שאם בתוך הטיפול המשפטי נעשה מעשה שיש בו פגיעה בזכויותיו של הנאשם להליך הוגן - הוא יכול להשתמש בטיעון הזה לצורך הגנתו, עד כדי זיכוי בדין. פרקליטי נתניהו מרבים להשתמש באחרונה בטיעון הזה, ולא רק הם. "כשהגעתי לבית המשפט העליון הרחבתי את ההלכה לתחומים נוספים. אחד מהם הוא אכיפה בררנית", אמר.
"היה מקרה של גבר חרדי שטילטל את התינוק שלו. השוטרת שחקרה אותו חזרה ונגעה בו. כתוצאה מזה הוא נשבר והודה באשמה. אני, בדעת מיעוט, טענתי שהוא זכאי להגנה מן הצדק. היום זאת דעת הרוב".
הפיתוח השני נקרא "עקרון הזהירות המונעת". בעולם, גם בישראל, הוא נפוץ בנושאים של איכות הסביבה; מלצר הרחיב אותו לנושאים נוספים. זהו כלל משפטי צופה פני עתיד: בית המשפט פוסק לגבי סכנה אפשרית בעתיד מפעולה שנעשתה בעבר. אם מכל אמוניה לא מזיק היום אבל עלול לסכן עיר שלמה בעתיד, הוא מהווה מפגע שבית המשפט יכול להתייחס אליו (ואכן, מלצר התייחס אליו בהחלטה שלו, שהשביתה את פעולת מכל האמוניה בחיפה).
מלצר רתם את הכלל לפסיקה בסוגיות שנחשבות לביטחוניות. כאשר העליון נדרש לדון באיחוד משפחות השיקול היחיד שהנחה אותו היה ביטחוני: האם מתן זכויות תושב לאישה מהשטחים פוגע בביטחון המדינה. הנימוק היה מאולץ: החשש האמיתי היה דמוגרפי. מלצר הציע להחיל את עקרון הזהירות המונעת גם על בקשות לאיחוד משפחות.
בכנס משפטי הוא הותקף על כך קשות. הטענה הייתה שהוא פוגע אנושות בזכויות אדם. מלצר קם להשיב. "אמרתי", סיפר מלצר, "אני אביא לכם דוגמה אחת. נניח שתפרוץ מגפה במדינה מסוימת; במדינה הזאת יהיו אזרחים מישראל לצד תושבים מקומיים. אלה ואלה ירצו להיכנס לישראל. האם נוכל למנוע את כניסתם? האם צריך להיות הבדל בין אלה לאלה? כשהתפרצה הקורונה היו אנשים שהתקשרו אליי ושאלו איך עלתה על דעתי הדוגמה הזאת. והיו גם כאלה שבעקבות הקורונה שינו את דעתם על עקרון הזהירות המונעת.
"עם זאת, הקורונה גם מלמדת אותנו להשתמש בעיקרון בכיוון הפוך. הוויכוח על השימוש באיכוני השב"כ צריך לצפות פני עתיד – האם הוא חושף יכולות של השב"כ שמוטב שלא ייחשפו; האם הוא פותח את הדלת לשימוש ביכולות האלה למטרות אחרות, מסוכנות, בעתיד. את הזהירות המונעת צריך להפעיל בזהירות מונעת".
איך אתה מסביר את הירידה באמון של הציבור בבית המשפט העליון, שאלנו. האם השופטים יכלו לנהוג אחרת ובכך לשמר את התמיכה במוסד?
"לעניין האמון אין פתרון קסם", אמר. "יש שחיקה באמון הציבורי בכל המוסדות. הסיבה העיקרית היא הרשתות החברתיות. בתקשורת הממוסדת יש עריכה. ברשתות כל מי שיש לו הגיג מתבטא, וככל שההגיג קיצוני יותר או בכלל שקרי, התהודה גדולה יותר. משום כך אני תומך בביטול החסינות של מפעילי הרשתות מפני תביעות דיבה.
"בעבר הגישה של בית המשפט הייתה: פסקי הדין מדברים בעד עצמם. בעידן הנוכחי אין בכך די, לדעתי. תתפלאו, אפילו בבריטניה השמרנית השופטים מדבררים היום את פסקי הדין שלהם. בעליון התחלנו לפרסם תקציר של החלטות.
"אחת התרופות היא השידורים החיים מבית המשפט. כשהייתי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית החלטתי שכל הדיונים ישודרו. הצעתי לנשיאה חיות להכניס את השידור החי גם לדיונים בעליון. היא פתחה את בית המשפט לשידורים בנושאים עקרוניים. השידורים הראו לציבור באיזו רצינות השופטים מתכוננים לדיונים, איך הם מתייחסים לתיקים ועד כמה הם מחוברים למציאות. היה לזה רייטינג עצום".
בעבר, אמרנו, תקפו אתכם בעיקר החרדים. בשנים האחרונות העליון מוצג כאויב גם על ידי צמרת הממשלה. גם הימין תוקף אתכם, וגם השמאל.
"ראשית", אמר, "יש היום בארץ קיטוב פוליטי. שנית, הגלגל מסתובב. אתמול אתה חזק, היום חלש. בית המשפט מעצם טבעו עוזר לחלשים. מי שקודם ביקר את בית המשפט פתאום נשען עליו".
אתה מתכוון לנתניהו, אמרנו, אבל נתניהו הוא לא כל הסיפור. יש טינה רחבה לאופי הליברלי של בית המשפט העליון וניסיון מתמשך להציף אותו בשופטים שמרניים. האם לדעתך יש איום רציני על מעמד בית המשפט העליון?
"לדעתי", אמר, "ברגעים מסוימים נוצר איום כזה, אבל לא הגענו לשלב הכה מסוכן שבו האיום עובר לפסים יותר מעשיים. אני מקווה שלא נגיע לשם. מי שחושב שבית המשפט העליון הוא זרוע של השלטון לא מבין מה זאת דמוקרטיה. בתפיסתי יש שתי רשויות מבקרות – בית המשפט והעיתונות. הן לא פטורות מביקורת, אבל אין דמוקרטיה בלעדיהן".
שופטי העליון, אמרנו, השלימו עם ההתעללות של הפוליטיקאים בחוקי היסוד. זה קרה גם מול ממשלת נתניהו־גנץ וגם מול ממשלת בנט־לפיד.
"בעתירה נגד השימוש הפוליטי בחוקי היסוד הייתי אחד מול עשרה", אמר. "חוקי יסוד הם חלק מהחוקה העתידית של מדינת ישראל. הם לא פלסטלינה שמפסלים כל פעם על פי נוחיות הקואליציה השלטת.
"הצעתי פתרון: השינויים בחוקי יסוד שנוגעים למשילות יחולו רק בעתיד: לא בכנסת הבאה אלא בכנסת הבאה־הבאה. לצערי, נשארתי בבדידות מזהרת. השופטים אמרו שאני מרחיק לכת".
בעצם, אמרנו, חוקי היסוד גמישים היום יותר מחוקי התנועה. "אני מסכים", אמר.
אחד הוויכוחים נגע למוטת הסמכויות של ראש הממשלה. "עלתה שאלה האם ראש ממשלה יכול לכהן במקביל בעוד כמה תיקים. אני אמרתי שאסור והוספתי: במיוחד לא שר תקשורת. אחר כך התפרסם שנתניהו מאוד כעס על העמדה שלי. אילו היה שומע לדעתי היה חוסך לעצמו הרבה צרות".
כשאתה אומר צרות האם אתה מתכוון לתיקי האלפים, שאלנו. "1000 לא", השיב. "2000 ו־4000 כן".
ביום פתיחת המשפט, אמרנו, נתניהו נשא נאום מול המצלמות במסדרון בית המשפט המחוזי בירושלים, מוקף בשרים ובחברי כנסת. מה חשבת כשצפית בהם? "ההופעה שלהם הטילה אימה", אמר. "חשבתי שזה לא תקין בצורה קיצונית. זה לא היה צריך לקרות".
באחרונה, אמרנו, עלה לסדר היום הציבורי התקדים מפרשת קו 300. הנשיא העניק חנינה לבכירי השב"כ מבלי שהוגש נגדם כתב אישום, ובג"ץ קיבל את הדין. איך לדעתך צריך לנהוג העליון אם הנשיא יחון את נתניהו בטרם הרשעה?
תשובתו צריכה לגרום אושר לפרקליטיו של ראש האופוזיציה. "בקו 300 נקבעה הלכה שהדבר אפשרי", אמר. "ההלכה מחייבת גם היום".
כשיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת הוא פעל בניגוד לפסיקה שלכם, אמרנו. אתם כעסתם וכתוצאה הוא נאלץ לפנות את כיסאו. מי שבא במקומו היה יריב לוין. הלכתם מהפח אל הפחת.
מלצר חייך. "אם אינני טועה", אמר, "אף אחד מהם לא מכהן היום כיו"ר הכנסת. יש צדק משפטי ויש צדק היסטורי".
העליון, אמרנו, דחה בהרכב של 11 שופטים עתירה שביקשה למנוע ממי שנאשם בפלילים להרכיב ממשלה. אתה היית אחד מה־11. "לא הלכתי בגדולות", אמר. "יש חוק וצריך לפעול לפיו. אנחנו פועלים על פי חוק. אפשר לעשות פירוש יצירתי לחוק אבל אי־אפשר לפסוק בניגוד לחוק".
הוא התייחס לחלק מעמיתיו לשיפוט. "אנשים מדברים גבוהה־גבוהה, ופתאום, כשמגיעים להחלטות, קולם קול ענות חלושה. יש הבדל בין הדקלרציה לבין המימוש".
הוא הסכים להרחיב: "אני חושב שעצמאות בית המשפט והאמירות של השופט ברק חשובות לבית המשפט. עם זאת, יש הבדל בין הדקלרציה למימוש. אני הייתי מדבר פחות ועושה יותר".
האם בהתייעצויות ביניכם, שאלנו, אתם מדברים גם על ההשלכות הפוליטיות? "בהתייעצויות זה לא בא לידי ביטוי", השיב, "אבל אני לא יכול לומר שכל שופט לחוד לא שוקל בינו לבין עצמו גם שיקולים כאלה".
האם אתה סבור שהעליון היום שמרן, שאלנו. "לא אכחיש", אמר. "יש מגמה שמרנית יותר בבית המשפט ויש אף כאלה שרוצים לבטל חלק מהחידושים של אהרון ברק. יש שופטים שמכריזים על כך בגלוי. בעיניי הם טועים: הם לא מבינים מה תהיה התוצאה. עם זאת, החלוקה בבית המשפט העליון איננה דיכוטומית. שופטים שמוגדרים כשמרנים יכולים לנקוט עמדה אקטיביסטית ולהפך".
תאגיד השידור הציבורי, אמרנו, חייב לך את קיומו. "זאת דוגמה טובה לכך שלפעמים האיום בפסיקה יותר אפקטיבי מהפסיקה", אמר. "אני הייתי השופט התורן. הממשלה רצתה להוציא את החדשות לתאגיד אחר, למעשה לפרק את התאגיד לפני שקם. לפעמים צריך מזל. באותו זמן נבחרה נטע ברזילי לייצג את ישראל באירוויזיון. הפניתי את תשומת לב הממשלה שלפי כללי איגוד השידור האירופי, גברת ברזילי לא תוכל להשתתף, כי רק תאגידים שמשדרים חדשות רשאים להשתתף באירוויזיון. בעקבות ההערה שלי הם הקפיאו את ההחלטה. אחר כך ביקשו שלא יהיה פסק דין כי העניין נפתר. אמרתי, חופש העיתונות חשוב יותר. כתבתי פסק דין עקרוני בנושא השידור הציבורי, ומני מזוז, שהיה איתי בהרכב, הוסיף כהנה וכהנה דברים יפים".
מלצר לא דחה את הטענה על הסף. "צריך לקחת בחשבון את השיקול העדתי", אמר, "הוא חלק מהתמהיל. אם יש שני מועמדים באותה רמה הייתי בהחלט דואג גם לזה. אדמונד לוי המנוח הבין מה זאת מצוקה; יוסף אלרון, שמכהן היום, מבין מה זאת מצוקה. שניהם רגישים לזכויות חברתיות. אצלם מדובר לא בתיאוריה אלא בניסיון חיים: שופט הוא גם שיקוף של תולדות חייו.
"אנחנו בערב יום כיפור. אני מבחין בין אדם שנכשל חד־פעמית לבין עבריין מקצועי. כאשר אדם שנכשל בעבירה עומד לדין צריך לשמור מכל משמר על הזכויות שלו. המשטרה ניסתה להכשיר בדיעבד האזנה למכשיר הטלפון של יונתן אוריך, עוזרו של נתניהו. הייתי בדעת מיעוט נגד זה. יש תרגילים שאסור לעשות".
האם אתה עומד לחזור לפרקטיקה פרטית, שאלנו. "אני רוצה לחלק את הזמן שלי," אמר. "מחצית אקדיש לצורכי ציבור: הציעו לי לעמוד בראש מועצת העיתונות. אמרתי שאם יתמלאו כמה תנאים אשיב בחיוב. כמה אוניברסיטאות הציעו לי ללמד. איענה לאחת מהן. במחצית הזמן השנייה אעשה בוררויות ואתמחה בייעוץ משפטי בתחום הסייבר. למדתי את הנושא כשעמדתי בראש ועדת הבחירות המרכזית. הוא מעניין אותי".
