דובר בנתון מפתיע: בשנת 2020 למחצית מפעילות המב"מ – המערכה שבין המלחמות – של מדינת ישראל היה אחראי חיל הים. רובן המוחלט של פעולות אלה כלל לא פורסם, ועל פעולות אחרות – כמו תקיפות ספינות איראניות ביעדים שונים – ישראל מעולם לא לקחה אחריות, וזו יוחסה לה רק באמצעי תקשורת זרים. למרות זאת, בשנתיים האחרונות הופכת המערכה הימית בין ישראל לאיראן למסוקרת יותר ויותר – גם אם שני הצדדים מכחישים כל קשר אליה. החשיפה הזו היא שהשפיעה, בין היתר, על הירידה בפעילות הימית בשנת 2021.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"המון מב"מ. המון, המון, המון", מתאר אלוף אלי שרביט (55) את השנים האחרונות שלו כמפקד חיל הים. "מבצעים חשאיים היו עוד לפני המב"מ, אבל התקופה האחרונה מאוד אינטנסיבית. מבחינת הספיקה, המורכבות, זה דבר חדש ושונה. אנחנו הרבה יותר פעילים מבצעית. שילשנו ואפילו ריבענו את הפעילות המבצעית שלנו, עם עליונות מעל ומתחת לפני המים".
שבועיים עברו מהיום שבו פשט שרביט את מדי חיל הים – אותם לבש יותר מ־36 שנים – והעביר את הפיקוד על החיל למחליפו, אלוף דוד סער סלמה. הוא פתח את הקדנציה שלו בספרינט, ומהר מאוד הפך לאחת הדמויות הדומיננטיות ביותר במטכ"ל. "פיקדת על הזרוע במשך חמש שנים, אבל הנבת פירות של עשור", אמר הרמטכ"ל על שרביט בטקסט החלפת הפיקוד, "חוללת מהפכה של ממש".
"מלחמת הצללים הימית" שמתנהלת בשנים האחרונות, על פי פרסומים זרים, בין ישראל לאיראן הפכה את מפרץ עומאן לאחד האזורים המסוכנים והנפיצים בעולם. בחודשים אחרונים, לאחר שורה של תקיפות של כלי שיט בבעלות ישראלית, נחשפה המערכה החשאית ועלתה ביתר שאת לכותרות. שני דברים הקשו על ניהול המערכה הימית ופגעו בעמימות הישראלית: הדיווחים בכלי התקשורת האמריקאים, שזכו לגינוי חריף מהרמטכ"ל כוכבי, ושיטות התקיפה שנלמדו.
האיראנים, שזיהו חלקים מדפוסי הפעולה ההתקפיים של הצבא הישראלי, וכפועל יוצא מכך גם את נקודות התורפה, החליטו שכעת הגיע התור שלהם לנסח מחדש את כללי המשחק. ההבנה הזו היא שהובילה אותם, בין היתר, לתקוף בסוף יולי את המכלית "מרסר סטריט" באמצעות מל"טים מתאבדים. במהלך התקיפה נהרגו שני אנשי צוות אירופאים. לספינה, ששטה תחת דגל ליבריה ושייכת לחברה־אם יפנית, אין כל קשר מבוסס לישראל, לציונות או ליהדות. אולם לפני כמה שנים היא הוחכרה לחברה בריטית בבעלותו של איש העסקים הישראלי אייל עופר. האיראנים אמנם טעו במטרה, אבל המסר עבר.
חרף ניסיונות התקיפה מטהרן, גורמים בישראל טוענים שהפעילות שמיוחסת לצה"ל בזירה הימית – לפי פרסומים זרים – הפכה את הזירה לכזו שבה האיראנים מורתעים ברמה הכי גבוהה, יותר מזו היבשתית והאווירית. יעידו על כך הצל"שים שהעניק הרמטכ"ל לפני מספר חודשים לשייטת 13 ולארבעה מלוחמי היחידה.
"אני לא מאמין בגישת 'שב והנח', 'אל תפעל'", מסביר שרביט. "הנושא האיראני הופך למורכב כאשר המערכת הכלכלית האיראנית תחת סנקציות, ואז איראן מנסה כל דרך יצירתית כדי להעביר כסף למימון ארגוני טרור. אנחנו צריכים לדאוג איך למנוע מהם להשתמש בתווך הימי גם כנתיב כלכלי וגם להעברת אמל"ח".
אבל בפעילות כזו אתה לוקח סיכון וחושף את עצמך לתגובת נגד.
"כשמחליטים לפעול, צריך לשקול לא רק את התגובה שיכולה להגיע, אלא גם את מחיר אי־הפעולה. חשוב להבין שאנחנו נלחמים בטרור, ושהפעילות שלנו כפופה לדין הבינלאומי. הם עושים טרור. לקחת אונייה בנתיב שיט בינלאומי ולהרוג שני אזרחים – זה טרור. ובדבר הזה צריך לתת סימנים. מכות. ואין לכך שום קשר לחופש השיט הישראלי. מדובר בנתיבי שיט בינלאומיים, ולכן זו בעיה של קהילת העמים".
אז איפה שאר "קהילת העמים"? למה לא רואים מדינות אחרות פועלות?
"הייתי מאוד שמח להיות חלק מקואליציה בנושא הזה, אבל בסוף אנחנו מוצאים שם רק את עצמנו. הבריטים עשו למשל שואו־אוף ועצרו בגיברלטר ספינה איראנית מלאה בנפט גולמי (האונייה "גרייס 1", ביולי 2019), ובסוף שיחררו אותה לפרוק את המטען בבית הזיקוק בניאס בסוריה".
כשרק אתה פועל, יש סיכון שילמדו את דרכי הפעולה שלך.
"בסוף, חלק מהעניין זו תחרות למידה. זו שאלה מב"מית עמוקה. הצד השני לומד, הוא לא טיפש. אבל לכל פעולה יש שיקולי עלות־תועלת. תמיד בודקים כל צעד של האויב מול התכלית שלו, וכך בוחרים את המלחמות שלנו. אם בקצה של הצעד שהוא עושה אין פגיעה קשה, אז למה לפעול ולשלם מחיר?"
אז מאפשרים לאיראן להעביר דלק ללבנון?
"הציר הכלכלי האיראני תחת דיכוי. הוא לא מתנהל כבשלו. הוא יותר מדרוך. ולגבי לבנון, אנחנו צריכים לקחת בחשבון לאיזו תכלית מיועד הדלק שאיראן מעבירה. אנחנו יודעים לסמן את היעד. ואם הכסף מפריקת הדלק הזה לא ילך לטרור, אלא למימון מדינה, אז השאלה היא אם ישראל רוצה בכל זאת לתקוף ולהיות חלק מהמשבר הכלכלי והאנרגטי של לבנון.
"נסראללה משקף כרגע מורתעות עמוקה, אבל הרתעה היא עניין חמקמק. סט של פעולות שלא תגיב עליהן – והיא נשחקת. צריך תחזוקה של זה כל הזמן".
לדברי שרביט, התודעה הזו של "קודם כל לתקוף" כדי לשמור על הרתעה כל הזמן נצרבה בו ב־2006, במלחמת לבנון השנייה, אז נפגעה ספינת הטילים "אח"י (אוניית חיל הים) חנית" של חיל הים מטיל שירה חיזבאללה, וארבעה מאנשיה נהרגו. "ב־2006 הייתי סגן מפקד שייטת 3, שייטת הסטי"לים", מספר שרביט. "למרות שהייתי כבר סמש"ט, לאורך המלחמה תיפקדתי כמפקד פלגת ספינות. הובלתי כוחות בים כל המלחמה בחיכוך גבוה, תחת איום טילים כל הזמן".
את אירוע הפגיעה באח"י חנית מתאר שרביט כ"קו פרשת מים רציני ביותר עבורי. משהו שגרם אצלי לשינוי מאוד שורשי ותפיסתי. בעיניי, ב־2006 נפל דבר. הודגם לנו חד וברור שכדי להקרין עוצמה לים ולהשפיע – לא צריך להפליג. הרי לא היה צי בצד השני. לא הייתה שם שום יכולת ימית, ועדיין גם כך הוא פוגע בסטי"ל, כמעט מטביע ספינה וכופה סגר ימי בצפון מדינת ישראל".
שרביט לא חושש למתוח ביקורת. "אחרי המלחמה מתחיל פרק שבו לא עושים את ההתאמות הנכונות", הוא קובע נחרצות. "ממשיכים לפתח את חיל הים כחיל שמנצח בים ציים, כשבצד השני הולכת ומתפתחת יכולת יבשתית. רק בשש או בשבע השנים האחרונות חוזרים לבייס – איך לייצר עליונות ימית כשהאיום מגיע מהיבשה. זה שינוי מהותי".
במה מתבטא שינוי כזה?
"ביצירת מערך מודיעין, בהצטיידות בחימוש ים־יבשה, בהקמת מטה מבצעי על היבשה. תחילת השינוי הזה הייתה ב־2014. עד אז התפיסה הייתה שאנחנו מכריעים בים את הטרור רק כשהוא חוצה את קו המים. ואז הגיע צוק איתן – החדירה בזיקים, כשרביעיית אנשי קומנדו של חמאס עברה את התווך הימי והגיעה לחוף. למרות שכוחות צה"ל חיסלו אותם מיד עם הגעתם, קיבלנו שיעור. למדנו להכיר את התת־ים. הבנו ששם הגילוי וההגנה הם הרבה יותר מורכבים וזה שוב הצריך שינוי תפיסתי. הפעם הבנו שצריך להרוג אותם מחבלים במוצב שלהם, בבית שלהם. מהפעיל עד לפיגוע – אנחנו צריכים לקטוע את שרשרת ההרג הזו לפני שהיא בכלל מגיעה לאזור הים. מהמהנדס שכותב ומתכנת את הקוד לכלי הצלילה שלהם, דרך פגיעה בבתים של פעילי הכוח הימי שלהם, במחסני האמל"ח שלהם".
5 צפייה בגלריה
''קיבלנו שיעור. למדנו להכיר את התת־ים''. חיסול המחבלים בזיקים במהלך מבצע צוק איתן
(צילום: דובר צה"ל)
זו הייתה ההיערכות מחדש ששרביט ניצח על הקמתה ושהוא כה גאה בה. "הקמנו 'מרכז אש', שבו את כל השלבים – מהמחקר המודיעיני ועד לתקיפה – עושה חיל הים. נגמרו הימים שבהם קציני תקיפה של חיל הים היו יושבים בפיקוד הדרום ודוחפים לביצוע פעולות שרצינו בהן. עכשיו הכל שלנו - אנחנו מאתרים, מתכננים, תוקפים, וגם כשנעזרים ביכולות של זרועות אחרות כמו חיל האוויר, עדיין ההפעלה היא מהמרכז שלנו".
לדברי שרביט, שינוי הגישה הוכיח את עצמו בגדול במבצע שומר החומות. "שם ממש הרגשנו שהם בדיכוי", הוא אומר. "הם בכלל לא היו יכולים להגיע לים. הבתים שלהם הרוסים, קו החוף מופצץ סביב השעון, תת־הקרקע מופצץ. זו אמנם לא הייתה מלחמת לבנון השלישית, אבל זו הייתה הדגמה קטנה איך נראה האויב שלך, כשיש לו צוללנים מיומנים ואנחנו לא נותנים לכוח העילית הזה להרטיב רגליים. הוא בכלל לא הגיע למים".
האירוע היחיד במהלך המבצע, שבו הצליחו שלושה אנשי קומנדו של חמאס להתקרב למים, היה כשניסו לשלח כלי צולל בלתי מאויש לביצוע פיגוע ימי, אך חוסלו על ידי חיל הים מיד כשהביאו אותו לחוף בעזה. "הצולל הבלתי מאויש הייתה הפעם היחידה שבה הם הצליחו להתקרב, וגם לצורך כך הם השקיעו מאמצים אדירים", אומר שרביט. "זיהינו אותם מיד והם רצו על חייהם. נהרגו על קו המים. בכלל, במבצע הזה כל הכוח הימי שלהם לא היה מסוגל לתפקד. פעלנו על האנשים שלהם, והם ברחו, הסתתרו בדירות מסתור. לא השיבו מלחמה. כל המוצבים שלהם על החוף הושמדו. יותר מ־90 אחוז מכלי השיט שלהם. לא נותר להם כלי שיט אחד שהיה עוד שווה את החימוש שנטיל עליו. ידענו שהפעילים יברחו למטה, לתת־קרקע. הם יודעים שהם על הכוונת שלנו. התת־קרקע זו בעיה שאנחנו עדיין צריכים להתמודד איתה, ואיום הייחוס שלנו הוא המעבר מתת־קרקע לתת־ים".
אבל מאז המבצע חמאס חזר להתעצם.
"לפני המציאות ההסדרית 'כיסוח הדשא' היה טוב", מודה שרביט. "מאז יש הטיה לא טובה. חמאס מתעצם משמעותית. חד־משמעית".
ובזירה הצפונית?
"אותו דבר מחכה לנו בזירה הצפונית. גם שם אי־אפשר להגיד, 'המלחמה מתחילה כשטיל החוף־ים משוגר'. אז אתה כבר תהיה בהגנה וזה כבר TOO FUCKING LATE. חייבים את הווקטור ההתקפי, שבעבר לא היה לנו אותו, כדי לשלול להם את היכולות. המשוואה מול חיזבאללה מבחינה ימית היא א־סימטרית. ירי הטילים שלהם נגד ספינות זה כמו נ"מ מול מטוס. הם אומרים: 'אנחנו נגרום לכם לסגר בנמלים'. היכולת שלהם ב־2006, שהייתה יכולת בוטיק, הפכה היום ליכולת חרושתית. יש להם עשרות, או אולי מאות, טילים שכל ייעודם הוא לפגוע בעליונות הימית שלנו ולפגוע בנתיבי השיט. את זה צריך לשלול מהם כמה שיותר, אבל אף פעם זה לא 100 אחוז".
אז במקרה של עימות רב־זירתי מול חיזבאללה וחמאס הם ישתקו את נמלי חיפה ואשדוד?
"למלחמה יש כמה 'מופעים'. בשלבים הראשונים, שבהם נבצע תקיפה משמעותית כדי לשלול להם את היכולות, אנחנו לא נציב מטרות וולונטריות, ולכן אנחנו נדאג שהנמלים לא יפעלו. יש כמובן הבדל גדול מאוד בין נמל אשדוד לנמל חיפה. ארסנל האיום על חיפה הרבה יותר גדול. אנחנו שואפים בתוך יממות ספורות להגיע למצב ששללנו מספיק יכולות, כדי שנוכל להפעיל את שני הנמלים. וזה באחריות חיל הים לשלול להם את היכולות האלו".
אסדות הגז הוסיפו לחיל הים עוד עבודת הגנה.
"אין ספק. בעבר לא היו לנו את האסדות ופתאום צמחו לנו אתרים אסטרטגיים בים. זה DIFFERENT NEW GAME. יש לנו, כמדינה, תלות מוחלטת בגז מהים. 80 אחוז מהחשמל. כשאמרנו ב־2016־2017 שזה יהיה המצב, חשבו שאנחנו מגזימים. אסדות הגז הן פגיעות מאוד. נכון שככל שיש יותר אסדות משק הגז משתפר, אבל עדיין המצב מחייב הגנה – כשמבחינתי הכוונה היא עליונות ימית, כלומר קודם כל לתקוף ובד בבד להגן. לא כסיסמה. אני כבר שנים צועק: התקפה, התקפה, התקפה.
"ירי רקטי הוא אתגר משמעותי לאסדה. בזירה הצפונית יש לנו הגנה טובה מאוד לאסדה, בשילוב עם חוסר הדיוק של חיזבאללה. אבל הנושא של יכולת מדויקת מאוד מטריד אותנו. זה כבר סדר גודל אחר של איום, ואת זה אנחנו צריכים למנוע בכל דרך. זו משימה אדירה.
"כשנסיים להפוך את ה'סער 6' למבצעיות נגיע להגנה טובה מאוד. על כל ספינה כזו תהיה סוללת כיפת ברזל, ל"א (לוחמה אלקטרונית) אקטיבית ומערכות הגנה אוויריות נוספות. אין שום נ"צ כזה בישראל שיש בו את כל המערכות האלה".
בשנה האחרונה קלט חיל הים ארבע ספינות טילים חדישות מדגם 'סער 6' שהגיעו מגרמניה. הראשונה להגיע, בנובמבר 2020, הייתה אח"י מגן, אחריה הגיעה אח"י עוז, ובשבועות האחרונים נקלטו גם אח"י עצמאות ואח"י ניצחון. "כשמגיעה צוללת מגרמניה, או כשחיל האוויר קולט מטוס, הם מגיעים כמעט מוכנים", מסביר שרביט. "הספינות מגיעות בלי כלום, כי אנחנו לא קונים את מערכות הלחימה שלהן בחו"ל. הכל נעשה 100 אחוז בארץ, וזה תהליך של חודשים לסיים להתקין את כל המערכות ולהפוך את הספינה למבצעית".
ארבע ספינות הסער 6 החדשות יגדילו את צי ספינות הטילים של חיל הים ל־15. "כרגע יש 11, ואנחנו בדרך ל־15", אומר שרביט. "15 ספינות זה ברזל. זה המינימום שצריך, ייהרג ובל יעבור. במובנים ימיים גם16, 17 או 18 זה נכון. המצב האופטימלי הוא 21".
וצוללות?
"יש חמש מבצעיות ושישית בבנייה שצפויה להסתיים עוד שנתיים".
כמה חיל הים צריך?
"צריכים שש. יש הבנה ברורה שהסד"כ הנדרש הוא שש וזה המספר, חד־משמעית. האם המספר האופטימלי שאנחנו צריכים הוא יותר משש? אני מניח שכן. אבל שש זה המינימום. שייטת הצוללות בשנים 2018־2020 שילשה וכמעט ריבעה את השעות המבצעיות שלה. ב־2018 עשתה שייטת 7 (צוללות) 2,000 שעות, וב־2020 5,000 שעות. ולא מדובר בשעות של המתנה אלא של פעולה. פעלנו המון בים התיכון ובים האדום, מעל ומתחת למים. יש לנו בים האדום סד"כ קבוע של כוחות, כל הזמן. בעבר זה היה בין 0 למעט מאוד. בשנתיים האחרונות חיל הים חצה את תעלת סואץ, בספינות או בצוללות, למעלה מ־30 פעם. זה דרמטי. זה לא דומה לכלום. זה פעם בחודש בערך".
מכירת הצוללות מגרמניה למצרים, שאושרה על ידי בנימין נתניהו בהיותו ראש ממשלה, מדאיגה אתכם?
"מצרים היא לא האויב שלנו. אנחנו דרוכים להתפתחויות כמו שינויי משטר שם, אבל כרגע זו לא המציאות. ברור שאנחנו יכולים פתאום למצוא את עצמנו במציאות אחרת, אבל אין צורך לייצר איומי ייחוס מוגזמים. צריך להיות ריאליים".
פרשת הצוללות, תיק 3000, שבמסגרתה נחקר חשד להטיית מכרזי רכש של צוללות וסטי"לים מחברת "טיסנקרופ" הגרמנית, העיבה בשנים האחרונות על חיל הים שקיבל אותן צוללות וספינות.
"הצוללות היא לא פרשה של חיל הים", קובע שרביט נחרצות, "ואני לא מעגל כאן כלום ולא מתעלם מכלום. מאות אנשים מושקעים בלהביא את היכולת הזו, שמדינת ישראל צריכה לביטחונה. מבחינתי אין פה שום שאלה או פרשה שקשורה לחיל הים. צריך לייצר הפרדה מוחלטת בין הצורך המבצעי וההתאמה של המוצר לצורך לבין הליך הרכש. חד־משמעית הצורך הוא בשש צוללות, והצוללות שנרכשו הן בדיוק אלה שמתאימות למשימה – TAILOR MADE.
נפל פגם ברכש שלהן? תבדקו, בבקשה. כאזרח אני דורש – תחקרו. אני מאחל לכל מי שמעורב בפרשה שיוכיח את חפותו, אבל אם בגלל הרכש מרגישים אי־נוחות מבצעית – זה ליקוי מאורות. זה לא קשור אלינו. מאות אנשים קמים בבוקר כדי לדאוג שהדבר הזה צולל ומבצע את משימות הביטחון הכל כך חשובות שלו. אמרתי ואני אומר להם את זה בלי סוף: זה אירוע רכש. אף קצין לובש מדים לא נחקר בפרשה הזו. איפה יכולה הייתה להיות בעיה? אם לא היינו מצליחים להצדיק את הצורך. אם היו אומרים נפל פגם, ובכלל לא צריך אותן. אבל קנו אותן בדין – כי צריך אותן. אנחנו לא תחת שום פרשה".
הוא נולד במדרשת שדה בוקר שבנגב, "בתקופה שעוד היו חלוצים", הוא צוחק. הצעיר מבין שלושת ילדי המשפחה. "שתי אחיותיי, שגדולות ממני בארבע ובשבע שנים, עוד זוכרות את בן־גוריון מבקר בגנים שלהן".
משדה בוקר עברה המשפחה לבאר־שבע, שם העביר את שנות ילדותו. הגיוס לחיל הים היה מקרי לחלוטין. "הגיע פתק בדואר – 'התנדב לקורס חובלים', אז הלכתי. לא הייתי בצופי ים ולא כלום. התגייסתי ב־1985 והלכתי לסטי"לים, לקורס חובלים, שנמשך אז שנה וחצי".
את כל שירותו העביר במערך הסטי"לים, ושילב בין תפקידי מטה לתפקידי שטח. ב־2006 היה סגן מפקד שייטת הסטי"לים (שייטת 3) ובהמשך מונה למפקדה, למפקד בסיס חיפה של החיל, לסגן מפקד חיל הים, ומשם לפני חמש שנים קיבל את הפיקוד על החיל.
הוא נשוי לאתי ("היינו חברים כבר בתיכון") ואב לשלושה – בן (30) ושתי בנות (27, ו־24). "הבן רצה להיות לוחם והתגייס לנח"ל. דרך מה שראיתי שהוא עשה למדתי להעריך מאוד את הפעילות של לוחמי החי"ר". הבת שירתה באמ"ן. רק הבת הצעירה התגייסה לחיל הים, בזמן ששרביט כבר שימש כמפקדו.
כמעט לכל אורך השנתיים האחרונות של פיקודו על החיל הוא נאלץ להתמודד עם נגיף הקורונה. "זה קושי משמעותי ביותר", הוא נאנח. "חיל הים היא המסגרת הצבאית שחוותה את הקושי הכי גדול. מחיר כל טעות עלול להיות דרמטי ולהשבית ספינה שלמה או צוללת. לכן נשמרה הפרדה מוחלטת, לעיתים לשבועות, של הצוות מאנשים אחרים, חלק מהזמן בים. כשחזרו מהבית נכנסו לבידוד בקפסולות קטנות, לא על כלי השיט. 100 אחוז מצוותי כלי השיט מחוסנים, ועכשיו אנחנו במרוץ לחסן את כולם גם בחיסון השלישי".
אולי בשל הפרסומים השונים על פעילות החיל, הביקוש לכל יחידותיו – שהשירות בהן הוא התנדבותי – שובר לאחרונה שיאים. "זו תקופה של ביקושים אדירים", הוא אומר בסיפוק לא מוסתר, "השורות מלאות. בקורסי חובלים, צוללות, שייטת, ולא פחות חשוב – הלוחמים הימיים – החיילים בספינות הטילים ובספינות הבט"ש. וגם במספר הבנות עשינו קפיצה אדירה: בקורס החובלים שיסתיים ממש עכשיו יש תשע בנות שמסיימות, שתיים מהן לראשונה כצ'יף – מכונאיות ראשיות".
ביום האחרון של שירותו הצבאי, שרביט עדיין על מדי ב'. מבקר, בודק, מסתובב בבסיס ומחלק הוראות. עדיין לא מפנים שבעוד שעות ספורות הוא יותיר מאחוריו כמעט 36 וחצי שנות שירות בצה"ל. "18 באפריל 1985, אבל מי סופר?", הוא צוחק.
לאן עכשיו?
גם הוא לא ממש יודע. "לא תיכננתי כלום לאזרחות", הוא מודה. "אין איזו הצעה שמחכה לי. אפילו אם חשבתי לעשות איזשהו טיול - גם הוא יידחה עד שהקורונה תירגע קצת".
